לחץ לגירסת הדפסה

דוד ענבר, ד"ר ללימודי ארץ ישראל, ארכיאולוג במקצועו, היה אדם מעניין ומרתק (וגם לוחם גיבור), בספריו ומאמריו הוא דוגל בתיארוך חילופי לאירועי התנ"ך, ומביא להם הקבלות רבות מהארכיאולוגיה. הבעיה שכארכיאולוג ממסדי, הוא לא מעלה על דעתו לתארך את הממצאים בצורה שונה כחוט השערה מהתיארוך המקובל, הוא מציע תיארוך חילופי לאירועי התנ"ך, כלומר מקדים את תקופת האבות ותקופת יציאת מצרים בשנים רבות מאד. דבר שלא יעלה על הדעת מבחינה היסטורית.

מה שכן מעניינים ממצאיו וההקבלות הרבות שהוא מוצא במצרים למתואר בתורה, האמת היא שכנראה התיארוך המצרי המקובל לא נכון, ואיכשהו אחד השחזורים המוצעים או סלט של כולם יחד או סדר אחר, הוא האמיתי. (רוטשטיין ולוי למשל, מתארכים באמת את התרבות הגרזאית לתקופה בה התרחשה הירידה למצרים לפי האבות).

נביא קצת מדבריו.

שושלת הפרעונים העבריים

פסוק ח' בפרק מ"ה הינו פסוק המפתח, המראה כי בני ישראל לא היו עבדים לאורך כל תקופת שהותם במצרים (ככתוב בשמות י"ב: 40 – 42, שם נאמר כי בני ישראל ישבו במצרים 430 שנה. "בני ישראל" משמע: "בניו של יעקב" שנקרא גם "ישראל"), בו נאמר: "ועתה לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלהים וישימני לאב לפרעה ולאדון לכל ביתו ומולך בכל ארץ מצרים ".

עד כה היה מקובל במחקר כי פסוק זה מתאר את תפקידו המנהלי של יוסף אצל הפרעה, שמינה אותו למשנה למלך. ניתן להבין את פירושו של הנאמר: "וישימני אלוהים לאב לפרעה… "גם במובן שונה לחלוטין: בבראשית י"ז: 4 – 5, נכרתת ברית בין אברהם לאלוהיו ושם אמר: "… אני הנה בריתי אתך והית לאב המון גוים. ולא יקרא עוד את שמך אברם והיה שמך אברהם כי אב המון גוים נתתיך "… "אב המון גוים"  כאן משמעו כי מדובר ביחס הביולוגי של אברהם אל יוצאי חלציו (משרה, מהגר, מקטורה) ועל כן יש לראות את הכרזתו של יוסף בפני אחיו "וישימני לאב לפרעה"… לעיל, כהכרזה המציבה את יוסף כאביו הביולוגי של אחד מבניו שהפך לפרעה. אצביע מייד על הבן של יוסף שהפך לפרעה, כי יש לנו עדות מקראית ברורה וחדה בהקשר לכך.

נעיין בדברי הימים א', ז': 14 – 19 ונמצא תיאור מעניין ומרתק של אילן היוחסין של מנשה בן יוסף: "בני מנשה אשריאל אשר ילדה פילגשו הארמיה ילדה את מכיר אבי גלעד. ומכיר לקח אשה לחופים ושופים(אלה צאצאי בנימין, ככתוב שם: 13 ועל כן ניתן להבין כי השיא לשני צאצאי בנימין אלה נשים – אולי מבנותיו) ושם אחותו מעכה… ותלד מעכה אשת מכיר בן ותקרא שמו פרש… אלה בני גלעד בן מכיר בן מנשה. ואחותו המולכת ילדה את אישהוד ואת אביעזר ואת מחלה "… למנשה היו, איפא, שתי נשים שילדו לו בנים: פילגש ארמיה, אמם של אשריאל ושל מכיר, שילד את גלעד באמצעות אחותו מעכה, ואילו  אשתו השניה של מנשה הייתה "אחותו המולכת", שלא רק שילדה לו בנים, אלא שמצאצאיהם בני חמולת אביעזר, בחרו בני ישראל בתקופת השופטים, בשופט הנועז גדעון בן יואש ראש חמולת אביעזר וכנראה ראש היישוב "עפרה" גם מכיר בן מנשה, נשא לאשה את אחותו מעכה, שילדה לו בנים. נשואים מעין אלה היו אופייניים וייחודיים לפרעונים שמלכו על מצרים והתחתנו עם אחיותיהם, בנותיהם ואפילו עם אמהותיהם.

"מכיר" בן מנשה היה דמות מלכותית כי אחד מחדשי השנה המצריים הקדומים נקרא "מכיר" ומצבה בשימוש משני שנמצאה בתל בית שאן, מראה שני סוגדים מצריים, אב ובנו, מקריבים מנחה לאל בשם מ. כ. ר. "אדון בית שאן". האל נראה שמי מזוקן, החובש על ראשו את כתר מצרים העליונה (הכתר הלבן).

לא רק זאת – למדים אנו כי בשלטון העברי על מצרים נטלו חלק צאצאים מיהודה, ככתוב בדברי הימים א', ב': 33 – 35: "… ובני יונתן פלת וזזא אלה היו בני ירחמאל. ולא היה לששן בנים כי אם בנות ולששן עבד מצרי ושמו ירחע. ויתן ששן את בתו לירחע עבדו לאשה ותלד לו את עתי "…

צאצא נוסף ליהודה, בשם "מרד" (דברי הימים א', ד': 17 – 18) היה מעורב בקשרי נשואים עם " בתיה " בת פרעה. "בתיה" הינו שם עברי שמשמעו "בת – יה" ומכאן שהייתה בת לפרעה שקרא לה בשם עברי והיא והוא היו, קרוב לוודאי, עברים.

ניתן לשחזר, באמצעות רשימת הפרעונים הכוללת, את שמותיהם של אותם מלכים ששמותיהם תאמו במדוייק לשמות צאצאי יעקב מבניו ולהגיע למסקנה כי החל מיוסף, עד למלך החדש " אשר לא ידע את יוסף ", בסמוך מאד להולדתו של משה (כשנולד משה נאלצו הוריו לשלחו בגיל 3 חודשים בתיבת גומא ליאור, בעוד שאהרון, אחי משה, היה מבוגר ממשה בשלוש שנים בלבד, ככתוב בשמות ז': 77, ועליו לא מסופר כי הוריו נאלצו להיפטר ממנו והוא גדל כילד נורמלי לכל דבר בבית הוריו). מכיוון שמשה היה בן 80 שנה ביציאת מצרים, שאירעה, כאמור, בשנה ה – 430 לירידת בני ישראל למצרים, ניתן לקבוע כי השלטון העברי על מצרים ארך 350 – 347 שנה ורק לאחר מכן הוא התחלף בבית מלוכה מצרי, שהפך את תמיכתו בעם ישראל ששלט עד אז על מצרים – לאיבה של מלך ממוצא מצרי, השואף להישען על אוכלוסיית מצרים ה"אבוריג'ינית". סיפור זה מתאים במדוייק לצאצא מהדור השמיני או התשיעי ליהודה, בשם "ששן" שנזכר לעיל, שעדיין היה לו "עבד" (קרוב לוודאי וזיר ראשי בחצרו) בשם ירחע ושעלה לכס המלוכה בזכות נשואיו עם בתו של ששן וירש את אביה לאחר מותו.

והנה בעיון ברשימות הפרעונים הקדומות, מופיע בראש מייסדי השושלת המצרית הראשונה המלך "מנס" – הלוא הוא "מנשה". גם מלך בשם "יוספייס" (הוא יוסף בן יעקב) מופיע באותה שושלת, אך משובץ במקום הרביעי בשושלת הראשונה ומעקב אחר שמות הפרעונים בארבע השושלות המצריות הראשונות (ששובצו ע"י הכהן המצרי מנתו שלא ידע אל נכון את הסדר המדוייק של פרעונים אלה לבד מהעקרון המנחה שככל שיתמקד בדרומה של מצרים, ימצא שם את הפרעונים הקדומים יותר). מעקב היסטורי, ארכיאולוגי, טיפולוגי ואמנותי אחר החפצים שהותירו אחריהם מלכי השושלת המצרית הראשונה שגם מנתו קובע כי אורכה היה 350 שנה, יראה ללא ספק כי מדובר בבני ישראל, שהיגרו מבאר שבע למצרים (העליונה ולא התחתונה!) השתלבו במערך השלטוני בה באמצעות יוסף והשליטו את תרבותם החומרית והרוחנית עליה.

כתבתי ספר על הנושא הזה במדוייק, שפורסם על ידי בשנת 1988 ושמו: מסע אל העבר המקראי, חלק א': אבות, יורדים, מלכים ועבדים.

—

דוד ענבר בריאיון לזאב גלילי

" לפי התיאוריה של החוקרים חי אברהם אבינו, אם בכלל היה מישהו כזה, במאות ה-18 עד ה-20 לפני הספירה. בתקופה הנקראת תקופת הברונזה התיכונה.

" הואיל ואין שום שריד מתקופה זו באזור באר שבע המסקנה היא שמישהו כתב חיבור שנועד להצדיק את ישיבתנו בארץ וייחס עצמו לאב קדמון, שלא היה ולא נברא" .

" המלך הוא עירום"

" אכן, באזור באר שבע לא מצאו בתקופה האמורה שרידי כלים, עצמות ומזון. מה שמצאו היו שרידים מתקופות שקדמו לתקופה בה חיפשו.

" אמרתי לעצמי: אולי כדאי לבדוק את הממצאים שבתקופות קדומות יותר ולראות אם אלו מתאימים למה שכתוב בתנ" ך. מבדיקה ראשונית שעשיתי בא לי לצעוק: "המלך הוא עירום". ההנחות של המחקר לגבי תקופתו של אברהם אבינו שגויות באלפיים שנה" .

ומה מצאו בתקופה הקדומות?

ד" ר ענבר לא חפר שם בעצמו אלא מבסס את התיאוריה שלו על מחקרים שפורסמו במהלך השנים:

" מצאו שהייתה כאן תרבות של רועים. מצאו גם סגנון מסוים של ייצור כלי חרס וכלי מתכת. פעם ראשונה שאדם השתמש במתכת, עץ, חמר ובאבן בעת ובעונה אחת.

לא אכלו חזיר

" המרעה כאן התאפשר הואיל וכמות המשקעים הייתה גבוהה בהרבה מאשר היום. במחקרים ארכיאולוגיים מצאו שרידי אבקנים של אלון התבור, עצי אשל ועצי אורן. אלון התבור זקוק לכ-600 מילימטר משקעים.

" הם אכלו בעיקר בשר בקר, צאן ומוצרי חלב.

" עוד דבר מאד משמעותי נמצא באזור זה. לא אכלו כאן חזיר, שנאכל בכל מקום אחר בארץ באותה תקופה" .

בתים תת קרקעיים

" תושבי האזור התגוררו במבנים תת קרקעיים. מבנים אלה, בעומק של שניים שלושה מטרים בתוך אדמת ליס, שמרו על טמפרטורה קבועה של 23-24 מעלות. מתחת למפלס המגורים היו בורות בצורת פעמון שהגיעו עד למי התהום.

" בבקעת באר שבע היו שלושה עשר ישובים כאלה ועוד אחד כ-20 קילומטרים דרומית לבאר שבע. באותה תקופה לא היו מבנים כאלה במקומות אחרים בארץ. לעומת זאת נמצאו מבנים דומים בחרן, שממנה בא אברהם לבאר שבע" .

" תכף אחזור"

מה לכל זה וליציאת מצריים אני שואל?

ד" ר ענבר: " אם אברהם חי 4400 שנים לפני הספירה, כל הסיפור משתנה. בתנ"ך כתוב שהאבות ישבו בארץ 215 שנים. זה משך הזמן שישבו בערך תושבי הבתים התת קרקעיים בבאר שבע. הם החלו בשנת 4400 לפני הספירה לערך עד 4250 לפני הספירה.

" ואז מוצאים שהבורות הפעמוניים נאטמו בלוחות אבן ובתוכם כלים. פשוט עזבו את המקום בצורה מסודרת, לא בחיפזון. השאירו הכל בבורות ונעלמו מן השטח. יוחנן אהרוני בספרו על הארכיאולוגיה של ארץ ישראל אומר שזה כאילו הציבו שלט: "תכף אשוב".

" היציאה הזו היא הירידה למצרים. מה אמר יוסף כשפגשו אותו אחיו? הוא אמר להם לא לחוס על רכושם ולא להביא עמם כלום כשיבואו. והם עזבו והגיעו למצרים" .

במצרים העליונה

כן, אני מקשה, אבל הרי גם במצרים לא מצאו כל שרידים של בני ישראל.

ד"ר ענבר: " אם הארכיאולוגים חיפשו עד כה בתקופה הלא נכונה הנה מתברר כי חיפשו גם במקום הלא נכון.

" בשנות השמונים הייתה משלחת של המוזיאון הסמיטסוני בניו יורק שעשתה סקר לקראת בניית סכר אסואן. הם הגיעו למסקנה שלפני 4500 שנה הייתה כל מצרים מרוכזת בחלק הדרומי (מצרים העליונה) ולא בחלק הצפוני. לא היה שום ישוב באותה תקופה בחלק הצפוני. כי כל האזור היה מכוסה מים.

" כלומר: צריך לחפש את בני ישראל במצרים העליונה. ושם אכן מצאו תרבות כלקוליתית. אלה שכתבו את תולדותיה של התקופה הכלקוליתית בבאר שבע קבעו שיש דמיון מדהים בינה לבין התרבות הכלקוליתית במצרים.

" אם זה נכון אז בני ישראל השליטו את התרבות החומרית שלהם על מצרים. יותר מזה. אני טוען כי בני ישראל בעצם השתלטו על מצרים" .

שושלת מלכי יוסף

כאן מפליג ד" ר ענבר על כנפי התיאוריה הנשמעת כסיפור מדע בידיוני. לפי התיאוריה של ענבר, יוסף לא היה סתם איזה מינהלן בחצרו של המלך פרעה. יוסף היה מייסד שושלת מלכים עבריים ששלטו על מצרים עד למהפך של " ויקם מלך חדש אשר לא ידע את יוסף" .

הוא מספר: " הלכתי לקברות המלכים המצריים ומצאתי 24 מלכים עם שמות עבריים שכתובים בתנ"ך. כולם צאצאים של יעקב. הם קבורים במצרים העליונה וכל הקברים ריקים כי בני ישראל לקחו אותם. שושלת זו נמשכה 350 שנה – מן הירידה למצרים ועד להולדת משה.

" מן הממצאים הארכיאולוגיים של אותה תקופה קל להבחין בין מצרים לבין בני ישראל. המצרים היו קרחים ושחרחרים ובני ישראל היו לבנים. גובה המצרים מטר ארבעים וחמש, הישראלים מגיעים לגובה מטר 75. זאת אני למד מגודל הקברים. המצרים נקברו עם הרגליים צפונה והראש דרומה. הישראלים עם הראש צפונה והרגלים דרומה.

עשר המכות

ד" ר ענבר טוען כי מצא הוכחות לעשר המכות. " יש תעודה מדהימה שמצאו במצרים העליונה מן המאה השמונה עשרה לפני הספירה. התעודה מספרת על שואה נוראה שפגעה במצרים. כל המים הופכים לדם, חושך, הארץ מסתובבת כחוג גלגל הקדר, הלידות נפסקו, כל הנשים הפילו" .

את המכות מסביר ד" ר ענבר בשורה של הסברים אסטרופיסיקליים (פגיעת הירח בכדור הארץ) המזכירים את התיאוריה של עמנואל וליקובסקי (מדען שנוי במחלוקת. ספריו " עולמות מתנגשים" ו" תקופות בתוהו" פורסמו בראשית שנות החמישים, עוררו סערה בעולם, תורגמו לתריסר שפות ומוסיפים להתפרסם).

—

ב2012 יצא ספרו 'אפכא מסתברא', בו הוא ממשיך לפתח את שיטתו, להלן דברי ההוצאה לאור:

"ד״ר דוד ענבר ז׳׳ל היה ארכיאולוג וחוקר מקרא מקורי ומבריק… בניגוד למקובל במחקר, הוא האמין באמיתותו ההיסטורית של המקרא, ומצא פתרונות מובנים, מקוריים ומפתיעים לסתירות הפנימיות ולפערים בין הכתוב במקרא לבין הבנת המחקר את הממצאים בשטח.

תפיסת האיפכא מסתברא, שהייתה הבסיס לעבודתו ארוכת השנים בחיל המודיעין, שימשה אותו גם במחקריו. בענף המודיעין איפכא מסתברא הוא שמה של גישה המציגה בשיטתיות עמדה המנוגדת לגישה המקובלת בארגון. גישה זו מנסה להשתחרר מהחשיבה המקובעת ילפוזון דרכי חשיבה שונות לחלוטין. חשיבה זו של ״מחוץ לקופסה'׳ מצליחה פעמים רבות לקלוע לאמת, שהחשיבה המקובלת אינה מסוגלת לראותה, והיא קיבלה מקום של כבוד בחיל לאחר כישלון הפרה-קונספציה של מלחמת יום הכיפורים.

שליטתו של דור ענבר בשפות עתיקות כמצרית העתיקה והאוגריתית, אפשרה לו לקרוא ללא תיווך ממצאים עתיקים, כתובות ממערות קבורה וכדומה, ולהרכיב פאזל מודיעיני ממנו מצטיירת תמונה שונה לחלוטין מזו המקובלת כיום על ידי הממסד האקדמי".

מתוך המבא של ענבר:

"ספר זה מבקש להציע כרונולוגיה והיסטוריה חילופיות להיסטוריה ולכרונולוגיה המקובלות בחלקים רבים של המחקר האקדמי בן זמננו. הספר מהווה סיכום של עבודה רבת שנים בחקר המקרא ובחיפוש פתרונות כנים ומעמיקים לבעיות הכרונולוגיות והסינכרוניות הקיימות בתולדות ישראל בימי המקרא.

מרבית המחקר האקדמי המקובל מזה כמאה שנים ויותר מציב סולם כרונולוגי, ששלביו נראים מעורערים, שבורים וסדוקים. לא אוכל לפרט כאן את כל השברים והסדקים הללו ואסתפק בשלוש דוגמאות בולטות:

• המחקר האקדמי מעלה כי אין כל עדות היסטורית לגבי ישיבתם של בני ישראל במצרים. ההנחה הרווחת בעניין זה היא שאם אכן ישבו בני ישראל במצרים, הרי שהמצרים לא דיווחו על כך בתעודותיהם. אחדים מחוקרי המקרא טענו כי גם אם גלו ישראל למצרים, הרי שאירוע זה לא היה מנת חלקו של כל עם ישראל אלא רק של שבטים מסוימים, וכי הרקע הריאלי להתרחשותו היה קשור בקיומו של עם שמי בשם חיקסוס, שחי במצרים ואפשר את קליטתם של יוסף ובני משפחתו בה.
• במחקר האקדמי מקובל גם להניח כי האירוע של יציאת מצרים לא התרחש. הראיה: הארכיאולוגיה לא הצליחה עד כה למצוא שרידים לאירוע זה. כהסבר חלופי מציעים היסטוריונים להניח כי יציאת מצרים ־ אם אכן הייתה – התרחשה בכמה שלבים. תחילה יצאו בני לוי, אחר כך יצאו בני בלהה וכן הלאה. את התיאוריה הזו ביססו חוקרים על הופעתם של שמות שבטים ומשפחות בכתובותיהם של מלכי השושלת הי״ט המצרית.

בניגוד למה שכתוב בספרי נביאים ראשונים, מרבית החוקרים מעריכים כי תקופת השופטים, שביו ימי יהושע לימי שמואל, נמשכה מאה וחמישים שנה לערך וכי בני ישראל התקיימו בכנען לאחר שנאחזו בה כעם, כשש מאות ושישים שנה בלבד. שלוש הקביעות הללו עומדות בניגוד חריף לנתונים המקראיים, אך את הנתונים הללו פסל הזרם המרכזי של המחקר האקדמי על הסף.

בספר זה בכוונתי לבחון את ספרי המקרא בראי התיאוריה והממצאים ההיסטוריים והארכיאולוגיים הקדומים. הספר מבקש להציב אלטרנטיבה לכלי ביקורת המקרא, שנוצרו בידי חוקרים על מנת להרוס כל גישה יצירתית ואמיתית כלפי התכנים הטמונים במקרא.

אני מבקש לגשת אל החומר באמצעות קריאה ישירה ולא משוחדת. אני מבקש לשאול שאלות המתאימות לכל אחת מה׳בעיות׳ הקיימות בו ולנסות לענות עליהן תשובות יסודיות. אני מבקש להתייחס אל הטקסט המקראי כאל מסר היסטורי ישיר היוצא מתוך העבר ומגיע אל הקורא המצויד בהבנת הרקע התרבותי לאירועים המתוארים בו.

אי לכך, לאורך כל ספרי, תהיה לקריאה הישירה של הטקסט המקראי עדיפות עליונה על פני כלל השיקולים המחקריים. למעשה, מעבר להרכבת סולם כרונולוגי חדש אשר יסנכרן בין תולדות עם ישראל לבין העמים שהיו לו מגעים עמם, אני מבקש לפרש את המקרא באופן חדש, תוך שילוב פרשנות זו בכלים בין תחומיים מהיבטים מדעיים שונים.

פענוח הכרונולוגיה הכללית של המקרא הינו אתגר. אני מרשה לעצמי לקבוע כי לאור כישלונות חוקרים רבים לתארך ומתוך כך להבין את אירועי המקרא, מדובר במשימה הדומה למסע תגליות בארץ מוזנחת ונטושה או לחילוצה של אנייה ששקעה בעומק האוקיינוס".