לחץ לגירסת הדפסה

נכתב ע"י עדי כהן:

הבעיות הבלתי פתורות של המדע

האם אפשר לצפות שברבות הימים יתן המדע מענה לכל הבעיות הקיומיות ולכל המשאלות האנושיות? כיום כבר הפנימו רוב בני האדם את ההכרה, שלא רק שאין לצפות לכך, אלא שאין זה כלל מתפקידו של המדע. למעשה, ככל שהמדע מתקדם כך הולכות ומתרבות השאלות הבלתי פתורות. ככל שנחשפים בפנינו יותר פרטים על הסובב אותנו ברמת המיקרו וברמת המאקרו, כך המיסתורין הולך ומתעבה.

בגליון של ה-1 ביולי 2005 חרג הירחון "מדע" (Science) ממנהגו ובמקום להביא את חידושי המדע האחרונים, הביא רשימה של 125 בעיות שהמדע טרם מצא להן פתרון ((What don't we know?. עורכי הירחון ציינו, שלמעשה הם אספו אלפי בעיות, אלא שמחמת קוצר היריעה הביאו רק את מקצתן.

מתברר, מתוך עיון ברשימת הבעיות הבלתי פתורות המעסיקות את המדענים בני ימינו, שרבות מהן שאלות עתיקות-יומין שהעסיקו את בני האדם מאז ומתמיד ולכל הפחות מזה עשרות, אם לא מאות בשנים. כך שהתקווה לתת להן פיתרון במסגרת המדע לבדו היא מעט פאטתית.

עצם ההודאה, שישנן בעיות בלתי פתורות, והן לא בעיות מינוריות אלא מהותיות, מהווה התקדמות חשיבתית  לקראת ההכרה שישנם תחומים שאין המדע מסוגל להתמודד איתם כלל ואין לצפות לשום פיתרון בעתיד. שכן, הפיתרון הוא בלתי אפשרי מבחינה לוגית, מאחר שהם  עוסקים בנושאים שאין למדע כל שייכות אליהם.

ההודאה הזו פותחת חלון הזדמנויות לכניסתן של גישות חדשות להסברת המציאות, גישות פחות דוגמטיות, שיאפשרו למדע לצאת ממיטת הסדום שהכניס את עצמו לתוכה. מדובר בגישות, אשר אינן דוחות על הסף התערבות שאיננה גשמית במערכת העולמית – גישות הנותנות תקווה למציאת מענה לשאלות הבלתי פתורות של המדע.

ניתן לחלק את הבעיות הבלתי פתורות לשתי קטגוריות: האחת, הן בעיות שדרושים זמן וכסף ולעיתים גם פריצת-דרך טכנולוגית כדי לפותרן. כגון מציאת תרופה למחלת האיידס או למחלת הסרטן, בירור מספרם המדוייק של החלבונים בגוף האדם, חקירת התהליכים המתרחשים במעבה כדור הארץ, חיזוי רעידות אדמה והתפרצויות וולקניות, האם ישנם חיים במערכת השמש, באיזה אופן קשורים המבנה הגנטי של האדם והבריאות שלו –  כלומר מדוע אנשים מסויימים רגישים למחלות ואחרים לא וכן בעיות מתחום המחשוב והטכנולוגיה. המזור לבעיות אלה תלוי בהתקדמות המדעית והטכנולוגית ובעליית מדרגה של הידע האנושי ויש להניח שהמדע יגיע לפיתרונן במוקדם או במאוחר.

בקטיגוריה השנייה, לעומת זאת, ישנן בעיות שונות לחלוטין – בעיות שהפיתרון להן תלוי בהבנת שורשן של התופעות הנצפות בעולמנו, דהיינו בחשיפת הסיבה הראשונה. שאלות כמו מהו המנגנון המפקח על התמיינות התאים בעובר, איחוד כל חוקי הפיסיקה לנוסחה אחת, הקשר שבין הגוף והנפש – הבעיה הפסיכו-פיסית, מוצא החיים על-פני כדור הארץ, היווצרות היקום, או מהו הגורם שעושה אותנו לבני אדם ומבדיל ביננו לשאר בעלי החיים.

בבקשם אחר פיתרון לבעיות אלה, מניחים החוקרים הנחת-יסוד רבת משמעות – שהסיבה הראשונית היא גשמית, ככל הסיבות והמסובבים שקדמו לה ושניתנת לחקירה בכלים המדעיים; אלא שבנקודה זו הם נכשלים. שכן הסיבה הראשונית איננה יכולה להיות גשמית וממילא אינה ברת חקירה מדעית, כפי שנבאר בהמשך.

המחקר המדעי מתרכז בניסיון להבין תהליכים פיסיקליים, ביולוגיים, כימיים וכו', במטרה לחשוף את שרשרת הסיבות והמסובבים שפועלים במערכת הנחקרת. אף כי הסיבות והמסובבים, שלוקחים חלק בשלב כלשהו, עשויים להיות כולם גשמיים וניתנים לחקירה מדעית – מבחינה לוגית  – הרי הסיבה הראשונה, לעומת זאת, חייבת להיות "לא גשמית", במובן זה שהיא איננה כפופה לשרשרת של סיבה ומסובב. שאם לא כן, נצטרך לחפש גם בעבורה סיבה שקדמה לה ושוב היא לא תהיה ראשונה.

כשמבינים, שהסיבה הראשונה חייבת להיות לא גשמית, באותו רגע מופקע העיסוק בה מידיו של המדע, כיוון שהמדע יכול לעסוק רק במציאות גשמית הכפופה לכללי סיבה ומסובב.

כל מחקר מדעי מבוסס על הנחות יסוד, שמתחייבות על-ידי השכל הישר ועל בסיסן מנסחים השערות עבודה. כשנאספים מספיק נתונים, אפשר לנסח תיאוריה. אולם אם ההנחה שבייסוד הדברים שגויה, עלול כל המבנה הלוגי שניבנה עליה לקרוס. למעשה קריסת המבנה הלוגי היא תוצאה רצויה משום שהיא מאפשרת לנסח הנחת יסוד חדשה, שעל גביה ניתן יהיה לבנות מבנה לוגי חדש. הבעיה היא דווקא במקרים, שהנחת היסוד שגויה, אלא שהמבנה הלוגי אינו קורס, כיוון שהמדענים מנסים להעמידו בכל כוחותיהם, להטליאו בטלאים ובלבד שלא יקרוס, כדי שלא יצטרכו להודות בטעותם, או אפילו לשנות את השקפת עולמם. גישה שכזו אינה מדעית בעליל. אולם לצערנו, אנו צריכים לקבוע שרבות מן הבעיות המדעיות הבלתי פתורות הן כאלה, רק משום שהנחות היסוד שעליהן הן מושתתות הן שגויות ובמקביל אין המדענים מוכנים לוותר על הנחותיהם מסיבות שאינן בהכרח מדעיות טהורות.

להמחשת העניין ניקח למשל את הבעיה הבלתי פתורה הבאה: "באיזה אופן נובע המוסר האנושי מהפעילות המוחית שלנו"? ההנחה שביסוד הבעיה הזו היא, שההתנהגות המוסרית האנושית איננה אלא תוצאה של ריאקציות כימיות המתרחשות במוחנו ואין מעבר לכך דבר. קל להראות שתפיסה דטרמיניסטית זו, כלומר התפיסה שההתנהגות האנושית קבועה מראש והשוללת את מושג הבחירה החופשית, עומדת בסתירה לכל תצפית מדעית על ההתנהגות האנושית.

התבוננות על המערכת המשפטית בפעולתה, למשל, שוללת על הסף את הגישה הדטרמיניסטית: בדרך כלל השופט אינו מסתפק בגזירת העונש על הפושע, אלא מוסיף גם כמה מילים של תוכחה ונזיפה. אולם אם היתה פעולתו של הפושע נובעת משרשרת של ריאקציות כימיות שהתרחשו בתוך מוחו והוא היה משולל כל בחירה חופשית, לא היה כל מקום לבוא אליו בטענות והשופט היה מסתפק בהרחקתו מן החברה ותו לא. כמו כן אפשר להיווכח בכך, בהבחנה הברורה שעושה המערכת המשפטית כשהיא דנה את הפושע הרגיל ובהימנעותה מלדון את מי שמאובחן כחולה-נפש. לפי תפיסת העולם הדטרמיניסטית, אין הבדל בין חולה-נפש לבין פושע רגיל. שניהם פועלים מתוך דחפים בלתי נשלטים ושניהם צריכים להיות מורחקים מן החברה באותה מידה.

התופעה הזו גם בולטת לעין במערכות היחסים המשפחתיות, בשעה שהאב או האם מוכיחים את בנם, או בבית הספר כשהמורה מוכיח את תלמידו, או על הכביש כשהשוטר מוכיח את הנהג.

ההנחה הזאת נשללת גם ברמה המולקולרית: כשחוקרים את הפעילות המוחית, מבחינים שלמרות השוני הגדול בין הנתונים המעובדים במרכזי העיבוד החושי במוח, אין כל שוני מקביל, מורפולוגי או אלקטרוכימי, בין המרכזים השונים. מרכז הראייה במוח המעבד את האותות האלקטרומגנטיים המגיעים מן העיניים, זהה במבנה תאיו לאזור המעבד את הגירויים הקוליים המגיעים מן האזניים. וזאת בניגוד להגיון המחייב, שהמכונות המייצרות לחם יהיו שונות מהמכונות המייצרות מכוניות. מתברר, שאף על פי שהריאקציות הביוכימיות מהוות אבן-יסוד בפעילות המוחית, הן אינן אלא נדבך בתוך המערכת המורכבת האחראית על הפקת ההתנהגות האנושית.[1]

ברגע שמבינים שההתנהגות המוסרית האנושית איננה דטרמיניסטית וקבועה מראש, מתבטלת הבעיה הבלתי פתורה הזו, כפי שהיא מוצגת. או אז ייפסק הניסיון למצוא לה פתרון בתוך המוח האנושי וייפתחו אפיקים חדשים למחקר המדעי.

תפיסת העולם הדטרמיניסטית יוצרת שורה ארוכה של בעיות בלתי פתורות וגורל כולן תלוי אך ורק בשינוי ההנחה שבבסיסן, למשל:

האם פרומונים (חומרי ריח המשמשים לתקשורת בין בעלי חיים) משפיעים על בני אדם כמו על פרפרים? (הבעיה הזו היא בלתי פתורה מאחר שהמדענים מניחים שההתנהגות האנושית היא תוצאה של ריאקציות כימיות במוח ותו לא, ולכן אי אפשר להבין מדוע הפרומונים יוצרים אצל בעלי החיים תגובה רפלקסיבית, שניתן לחזותה מראש, בעוד שבני האדם יכולים לשלוט בתגובותיהם ואין הפרומונים יוצרים אצלם תגובה רפלקסיבית).

מהו הבסיס הביולוגי של ההתמכרות לסמים? (הבעיה הזו היא בלתי פתורה משום שהמדענים שוללים את יכולת הבחירה של האדם לקבוע את התנהגותו, ולכן אי אפשר להבין מדוע בני אדם מסויימים מתמכרים לסמים בעוד שאחרים לא).

רשימת השאלות הבלתי פתורות של המדע, שנביא להלן, נלקחה מהירחון המדעי Science, והן שייכות כולן לקטיגוריה השנייה. בכוללם את הבעיות האלה ברשימת הבעיות הבלתי פתורות של המדע, חרצו עורכי הירחון את גורלן של הבעיות האלה להיות בלתי ניתנות לפתרון. שכן, אי אפשר באמצעים מדעיים לגלות את הסיבה הראשונה, בעצם אי היותה גשמית, ואי אפשר להגיע לפתרונן של בעיות כלשהן כאשר ההנחות הנמצאות ביסודן הן שגויות.

1. מהו הבסיס הביולוגי של ההכרה?

בעת האחרונה יותר ויותר מדענים מנסים לתת מענה לשאלה זו. האם ייתכן מענה לכך ברמה המולקולרית?

ניקח לשם דוגמה את תחושת הכאב. תחושת הכאב מועברת באמצעות סיבי העצבים ממקום הגירוי, למשל בקצה האצבע ועד למרכז במוח המטפל בכאב, ומתורגמת באיזורים אחרים במוח לתחושה של כאב ולקשת שלמה של תגובות אנושיות כמו פחד, כעס וכדו'. בשלב התירגום לתחושות השונות, ניצבת הבעיה המכונה הבעיה הפסיכו-פיסית: מיהו זה שחש את הכאב, מיהו זה שמפחד, מיהו זה שכועס? האם אוסף הנוירונים, שהיו שותפים בשרשרת ההולכה העיצבית הם אלה שחווים את התחושות הללו, האם גוש בשר מסוגל לכל זאת? וגם אם נאמר, שהתירגום של האות העיצבי לכאב ולפחד נעשה במקום אחר במוח, במקום גבוה יותר, בקליפת המוח – עדיין מדובר בחתיכת בשר ואין לצפות מחתיכת בשר מחוסרת תודעה עצמית ומחוסרת תחושת קיום שתחווה חוויה כלשהי.

אותה בעיה קיימת גם לגבי מיגוון התחושות והרגשות האנושיים ובהם אהבה, שנאה, תחושת הקיום והרצון לחיות, חוש הצדק, יושר, הגינות, הרצון להיטיב עם הזולת וכדו'.

בעיה נוספת, שייתקל בה מי שינסה להסביר את ההכרה במונחים ביולוגיים בלבד, היא שאין כל אפשרות טכנית לגשר על-פני הפער בין הזמן הנדרש להולכה האלקטרוכימית של המידע במוח לבין הזמן האמיתי של פעולת התפיסה. מהירות ההולכה העצבית היא 120 מטרים בשניה בלבד בעוד שהתפיסה ההכרתית מתרחשת כהרף עין ומאפשרת, למשל, לצפות במשחק כדור-סל בזמן אמת, למרות שביצירת תמונה בעלת משמעות שותפים מיליוני נוירונים שצריכים להעביר מידע ביניהם בו זמנית.[2]

כך, שלמעשה את ההסבר לאופן פעולתה של ההכרה אין לחפש ברמה המולקולרית, אלא במימד אחר – רוחני.

2. כיצד מצליחים 25,000 הגנים המצויים בגנום האנושי לייצר את מאות אלפי האנזימים והחלבונים המרכיבים את גוף האדם?

ההשערה, שרווחה בקהיליה המדעית עד לאחרונה, שגן אחד מייצר חלבון אחד, התבדתה, לנוכח החישובים שהראו כי דרושים לכל הפחות מאה אלף גנים כדי לייצר את כל מגוון האנזימים והחלבונים שבגוף האדם ואילו הגנום האנושי אינו מכיל אלא 25,000 גנים. לכן משערים, כיום שדפוס פעולתם של הגנים הוא גמיש ביותר, כך שגן אחד יכול לייצר כמה וכמה חלבונים.

אלא שגישה חדשה זו אינה מקרבת אותנו לפיתרון התעלומה ולו בצעד אחד, שכן מעתה תישאל השאלה מי אם כן מפקח על הגנים כדי שייצרו בזמנים שונים חלבונים שונים ובכמויות הרצויות. וגם כשיימצא (אם בכלל) אותו גורם שמפקח, תחזור ותישאל השאלה הבלתי נמנעת: מי מפקח עליו?

3. האם אפשר לאחד את כל חוקי הפיסיקה לחוק אחד?

איחוד כל חוקי הפיסיקה במישוואה אחת הוא משאת-נפשם של המדענים. משמעו, איחוד ארבעת הכוחות הבסיסיים של הטבע: הכוח הגרעיני החלש, הכוח הגרעיני החזק, הכוח האלקטרו-מאגנטי וכוח הכובד – במישוואה אחת. אולם, כמו חלק גדול מהבעיות העומדות בפני המדע, גם בעיה זו היא כנראה מחוסרת פיתרון ברמה המדעית, משום שהיא חורגת מתחום העיסוק המדעי בהיותה עוסקת בשאלה, מהו המקור שממנו נובעים כל הכוחות הפועלים בטבע  –  מהו, או מיהו המפעיל את החוקים?

4. כיצד מוצאים האורגניזמים הנודדים את דרכם אל היעד?

ציפורים, פרפרים, לוויתנים, צבים עוברים בכל שנה מסלול של אלפי קילומטר בדרכם ליעדם. הם כנראה מסתמכים על הכוכבים כדי לתכנן את מסלולם ועל השדה המגנטי של כדור הארץ, או על טופוגרפית השטח מעליו הם עפים או שוחים, או על השמש. אך האופן שבו הנתונים מעובדים לכלל תרשים של מסלול טיסה, או מסלול שחייה, נשאר חידה בלתי פתורה.  האם קיימת אצלם מעין מערכת של 'טייס אוטומטי', ומיהו אותו טייס או מהנדס שבנה זאת?

5. מהו הגבול אליו אפשר להאריך את חיי האדם?

מדענים רבים מסכימים, שלחיי האדם יש גבול עליון ושתהליך ההזדקנות היא תופעה בלתי נפרדת מעצם החיים. אולם מחלוקת ניטשת ביניהם לגבי השאלה, מהו אותו גבול עליון – 85, 100 או 150. לכן מרבית המאמצים מכוונים כיום לא לעצירת תהליך ההזדקנות, אלא להאטת התהליך ולהעלאת תוחלת החיים הממוצעת על-ידי טיפול נגד הזדקנות ובגורמים המשפיעים עליה, ובהם: זיהום האוויר, זיהום המים והקרקע, זיהום מקורות המזון, תזונה נכונה, אורח חיים בריא וכדו'.

עם זאת ישנם מי שמנסים לפרוץ את המחסום שמגביל את חיי האדם, כשעיקר המאמצים מופנים לתחום הגנטי, בתקווה למצוא גן מסויים האחראי על תהליך ההזדקנות. מתברר, שאף על פי שתהליך ההזדקנות פועל על כלל תאי הגוף ומביא לניוונם ההדרגתי, ישנו בגוף סוג מסויים של תאים שאינם כפופים לו – תאי הזרע והביציות. בניגוד לשאר תאי הגוף הם זוכים לנעורים נצחיים. כך שהורים בני 40, למשל, שכבר הגיעו לאמצע חייהם, מסוגלים להוליד צאצא שיתחיל את הכל מחדש ויעמדו לרשותו חיים שלמים לנצלם. לתופעה פלאית זו אין כיום תשובה מדעית. אולם גם אם יימצא לה אי פעם הסבר מולקולרי לא יקטן הפלא, כי עדיין תשאל השאלה מי דאג לכך שהמנגנון המולקולרי הזה יהיה פעיל דווקא בתאי הזרע ובביציות, ומדוע הוא אינו פעיל בשאר תאי הגוף.

האם ייתכן, שהפתרון לבעיה שונה לחלוטין – באדם, מעורב גורם נוסף, לא פיסיולוגי; גורם שמתווסף אל הגוף עם כל התחלה של חיים חדשים ועוזב אותו כשהם נגמרים; גורם  שמצד אחד מגביל את חיי האדם, אך מצד שני מאפשר את המשכיותו של המין האנושי, דרך צאצאיו?

6. איך נוצרו החיים על-פני כדור הארץ?

שלא כדעתם של ההמונים ושלא כדעתם של כותבי מאמרים פופוליסטיים, מכירים כיום מדענים רבים בעובדה שאין שום פיתרון מדעי למוצא החיים על-פני כדור הארץ ברמת המדע הטהור, נטול הפניות, ולמעשה גם אין לצפות לפיתרון כזה. במכתב מחודש יולי 2005, שעליו חתומים למעלה מ-400 מדענים מכל תחומי המדע בארה"ב, הם דוחים את האבולוציה כפיתרון לשאלת הופעתם של החיים על- פני כדור הארץ. (ראה לעיל בנושא תאוריית האבולוציה).

7. איך נאגר מידע בזיכרון ואיך הוא שלף ממנו?

אף שהמדענים יכולים להצביע על איזורים מסויימים במוח האחראיים על הזיכרון ומשערים שיצירת זיכרונות חדשים מלווה בייצירת קשרים חדשים בין נוירונים, מכל מקום ההסבר כיצד הזיכרון נשמר וכיצד הוא נשלף נשאר לוט באפלה. המוח ממשיך להיראות כקופסה שחורה, שתכולתה בלתי ידועה. האם ייתכן שהזיכרון, אף כי יש לו ביטויים גשמיים, הוא תופעה רוחנית בעיקרה?

8. בייצורים רבים פועל שעון ביולוגי, ולפעמים כמה שעונים, המסדירים את פעילותם לאורך שעות היממה. כיצד פועלים כל השעונים באופן מתואם, וכיצד כל השעונים בייצורים השונים מכוונים לאותה שעה?
9. מהם הגבולות של הבינה המלאכותית?

אף על פי שמחשב מסוגל כיום להביס במשחק שח-מט את טובי המוחות האנושיים, מכל מקום תפיסת מושגים מופשטים תישאר לעולם מחוץ לתחום יכולתו. כל מושג, שאיננו ניתן להגדרה במשוואה מתמטית, יישאר לעד מחוץ להשגתו של המחשב. האם אין בכך הוכחה שהמוח האנושי איננו עוד מחשב משוכלל?

10. מהו הגבול, שאליו יכולים להגיע הכימאים ביצירת מיבנים בעלי יכולת הרכבה עצמית?

לאחר כמה מאות שנים של מחקר בתחום הכימיה מסוגלים כיום הכימאים לגרום להיווצרותם של מבנים מולקולריים המכילים עד 1000 אטומים. מרשים ככל שיהיה ההישג, הוא מחוויר לנוכח יכולת ההרכבה העצמית של מולקולות אורגניות, החל מהפשוטות ביותר, היוצרות את ה-DNA (עשרות אלפי אטומים) וכלה בתאים שלמים, רקמות וייצורים חיים כגוף האדם המורכב מ- 10²⁴ אטומים. האם אין עובדה זו מעידה על כך, שיצורים אורגניים אינם עוד סתם אוסף של מולקולות המאורגנות יחדיו, אלא פועל בהם כוח נוסף הכופה על המולקולות להתחבר יחדיו בניגוד לנטייתן הטבעית?

11. כיצד יודעים האיברים והגוף כולו מתי להפסיק לגדול?

תהליך ה"התמיינות", שבמהלכו כל תא מהתאים העובריים מקבל עליו תפקיד ספציפי, (ראה לעיל "עולם קטן בהתהוותו"), הוא תחילתו של הפלא המתרחש במסגרת יצירתו של התינוק, אולם מתלווה אליו תופעה לא פחות מפליאה וחסרת ביאור ברמה המולקולרית: כיצד יודעים התאים בשתי הרגליים להפסיק לגדול באותו שלב ממש, כדי ששתיהן תהיינה בעלות אורך שווה, כיצד יודעים התאים הבונים את בית החזה לגדול למימדים המדוייקים כדי שיצליחו להכיל את הלב הנוצר בתוכו? כיצד יודעים התאים הנמצאים בקצה האצבע להתרבות בקצב מהיר יותר מהתאים הנמצאים באמצעה כדי שהאצבע תתארך למימדים הרצויים ולא תהיה גוש בשר חסר שימוש? היכן מצוי המנגנון המפקח על התהליכים הללו? גם אם יימצא אי-פעם מנגנון כזה, עדיין תישאל השאלה מי מפקח עליו עצמו?

האם לא הגיע הזמן להפסיק את החיפוש הסיזיפי אחר הפיתרון לשאלות הללו ברמה המולקולרית ולחפשו ברמה הרוחנית?

12. מהו המנגנון המפקח על התחדשותם של איברים שנפגעו או נכרתו?

שלא כזנב הלטאה, שמסוגל להתחדש לאחר שנכרת, מרבית איבריו של גוף האדם אינם בני התחדשות. תאי הכבד מתחדשים כאשר חלק מהכבד מוסר במהלך ניתוח. איתות כלשהו מצווה על תאי הכבד להתחיל ולהתחלק עד שהכבד חוזר למימדיו המקוריים. התחדשות מצויה גם בתאי העור, תאי הדם ותאי העצם. לעומת זאת תאי הלב אינם מתחדשים והתקף לב הנובע מחסימת אחד העורקים הכליליים עלול להביא למותה של ריקמת הלב במקום והיווצרותה של צלקת, אך לא להתחלפותם של התאים המתים בחדשים. כן הדבר בעין שנעשית עכורה עם הגיל, וכן עם תאי המוח שמתים ואינם מתחדשים עוד.

מהו הגורם שמפקח על התחדשותם של איברים מסויימים ועל אי התחדשותם של אחרים? האם נוכל אי-פעם לשלוט על המנגנון הזה ולגרום להתחדשותם של איברים כרצוננו, וכך יוכלו פגועי עמוד השידרה ומי שעברו אירועים מוחיים לחזור לפעילות מלאה?

גם אם תתמלא משאלה זו, הנדע גם להורות למנגנון הזה להפסיק מלפעול ברגע הנכון, כדי שהגולם לא יקום על יוצרו וייווצרו תאים סרטניים, או תאים ואיברים ענקיים?

השאלות והחששות המתעוררים בהקשר לנסיון לשלוט על התחדשותם של איברים, מעלים את המחשבה שאולי היכולת לשלוט על התהליכים האלה היא למעשה מחוץ להישג ידינו, מהסיבה הפשוטה, שאין המנגנונים האלה פיסיולוגיים גרידא, אלא מעורבים בהם גם גורמים שמעבר לטבע.

13. מהו הבסיס הביולוגי להתנהגות החברתית של האדם?

אם נרצה להסביר את ההתנהגות האנושית על בסיס התפתחות אבולוציונית, לא נוכל להבין מיגוון עצום של התנהגויות, שעומדות בניגוד לטובת החברה ואף לטובת הפרט והיו צריכות להיעלם עם השנים.

מה, למשל, דוחף חייל בשעת קרב להקריב את חייו כדי להציל את חברו, גם כשלא היתה פקודה לעשות כן? מה מניע אדם לסייע בגופו ובממונו לנכה, קשיש, או חולה סופני, כאשר ברור שאין בכך כל תועלת לחברה ואולי יצמח מזה אפילו נזק.

חסד, רחמים, צדקה יושר, הגינות עומדים במקרים רבים בסתירה לתועלת קיומית. קיומם ואף התבססותם בחברות נאורות מלמדים על כך, שפועלים בעולם ובאדם כוחות ששוללים את קיומה של אבולוציה כלשהי באדם.

14. מהו הגורם שעושה אותנו לבני אדם ומבדיל בינינו לשאר בעלי החיים.

עובדה, שאין להכחישה היא שההבדל בין המין האנושי לבין שאר בעלי החיים הוא משמעותי יותר מההבדל שבין כל שני סוגי בעלי חיים אחרים המצויים על פני כדור הארץ. מהו הגורם המקנה לנו את יכולתנו הייחודית לדבר ולהעביר רעיונות מופשטים באמצעות הדיבור מהאחד לשני, את יכולתנו המדהימה להשתמש בכלים, את חוש ההומור שלנו, את חיי החברה, וגם את היצרים האנושיים שלנו, כמו התאווה הקנאה והכבוד, שבבעלי החיים אינם מצויים אלא כרפלקסים – ומעל לכל את יכולתנו להתפלל?

האם הכל טמון בהבדל הגנטי שבינינו לשאר בעלי החיים? מתברר, שמבחינה גנטית ההבדל בינינו לבין השימפנזה, למשל, הוא 1.2% בלבד מה שמקשה מאוד להסביר את ההבדל על בסיס גנטי בלבד.

האם ייתכן שנצטרך בסופו של דבר לחפש את המבדיל במקום אחר לחלוטין – ברמה הרוחנית.

15. מהו תפקידם של החלומות?

במחקרים שנעשו במעבדות שינה התגלה, שבני אדם שנמנעה מהם שנת החלום, המאופיינת בתנועת עיניים מהירות ((REM, חלה אצלם ירידה משמעותית ביכולת הלמידה. מתברר, שלשלב זה בשינה ישנה חשיבות גדולה. אולם מהו תפקידם של החלומות המופיעים באותו שלב ממש, לכך אין תשובה.

האם הם רק תופעת לוואי של תהליך הלמידה? התייחסות אל החלומות כתופעת לוואי של תהליך הלמידה מזכירה את גישתם של המדענים, עד לפני כמה עשרות שנים, לאיברים "המיותרים" בגוף האדם, שרק בעת האחרונה התברר תפקידם, כמו הטחול, עצם הפיבולה (הדקה מבין שתי העצמות שבשוק), המעי העיוור ועוד – כיוון שלא היה הסבר ידוע לתפקידם, הוחלט שהם מיותרים.

האם אין הלקח הזה מלמד שאין לזלזל בשום תופעה המתרחשת באדם, גם אם אין למצוא עבורה שום תפקיד ניכר לעין, שמא תפקידה הוא במימד קיומי אחר לחלוטין – במימד רוחני?

16. האם ניתן לחזות מראש את ההתנהגות האנושית?

בעצם הצגת השאלה הזו ישנה הנחת יסוד, שהאדם מורכב מחומר בלבד וההתנהגות האנושית כולה ניתנת להסברה במונחים ביוכימיים. אולם כפי שכבר הסברנו לעיל, הסיבה הראשונית לכל דבר בעולם, ובכלל זה, להתנהגות האנושית, איננה יכולה להיות גשמית. ולכן כל עוד שהמציאות שעל פיה פועלת המציאות הרוחנית לא תתגלה לאדם הוא לא יוכל להבין. כל שכן, שלא לחזות את ההתנהגות האנושית.

17. איזה חלק מהאישיות שלנו תלוי בהשפעת הסביבה ואיזה תלוי בגנום?

חוסר היכולת של המדע לקבוע אילו אחוזים מהאישיות שלנו מוצאם מההשפעות הסביבתיות ואילו אחוזים מהגורם הגנטי, נובע מההנחה שהאדם אינו מורכב אלא מחומר. כשמסתכלים על האדם כך, לעולם אי אפשר יהיה להגיע להבנה שלמה של מרכיבי אישיותו. למשל, אי אפשר יהיה להבין מהיכן הוא רכש תכונה של אכזריות, או להיפך של חסד, כשבסביבה בה גדל וגם בתכונותיהם של הוריו אין לכך ביטוי משמעותי. אולם אם תילקח בחשבון, ולו רק כהיפוטזה, האפשרות שבאדם כלולים גם כוחות רוחניים אשר מהווים מרכיב נכבד באישיותו ואשר אינם כפופים לא לגנום ולא להשפעה הסביבתית, ויש להם יכולת פעולה עצמאית שאינה תלויה בחומר, אזי ניתן יהיה ביתר קלות לרדת לחקר מיבנה האישיות של האדם.

*   *   *

שיטת הפעולה של המדע המודרני מזכירה את שיטותיו של "הודיני" (הלהטוטן הידוע). המדע קשר את ידיו מאחורי גבו ובאופן זה הוא מנסה לפתור את הבעיות העולמיות. הוא יוצא מתוך הנחה, שכל מה שמצוי בעולם הוא רק חומר ומנסה מתוך חקר החומר להגיע להבנת המציאות. ומכאן צומחות הבעיות הבלתי פתורות של המדע (השייכות לקטיגוריה השנייה, כפי שציינו לעיל).

אם אך היה המדע משחרר את עצמו מן הכבלים שהניח על עצמו מרצון ולוקח בחשבון את קיומה של מציאות רוחנית המעורבת בחומר, ואשר היא היא השורש למציאות הגשמית, היו רבות מן הבעיות נפתרות באחת.

הערות:

[1] דוד טולדנו, "מחשבות" בהוצאת יבמ, יולי 93.

[2] דוד טולדנו ב"מחשבות", יולי 93