הגרגשי מוזכר כאחד מעמי כנען, במספר מקומות במקרא (בראשית י טז – ברשימת היוחסין של כנען ובניו, שם טו כא, דברים ז א, יהושע ג י, שם כד א, נחמיה ט ח), אבל בפועל, בתיאור מלחמות הכיבוש, לא מוזכרת נחלתו, לא מוזכרת מלחמה איתו, ובכל התיאורים הריאליים בהם מוזכרים לפעמים כנענים, או חתים, לא מוזכרים גרגשים.
אז מי הוא הגרגשי?
אם היה מדובר בשאלה מדעית, היתה לנו מן הסתם איזו נוסחה כדי להגיע לתשובה.
אבל חקר תולדות העבר, ובפרט כשמגיעים לשלב בו אין היסטוריה מסודרת, אלא רסיסי מידע, בצירוף ארכיאולוגיה – אינו מדע. ולכן כל אחד יכול לומר מה שנראה בעיניו.
מה שמפתיע, הוא שכל אחד גם יכול למצוא אסמכתות לדבריו, כאשר זה עשוי להיראות משכנע.
הדרך הקלה ביותר, היתה לחוקרי המקרא הגרמנים של המאה ה19, הם כבר בירכו על המוגמר וסיכמו את תולדות העמים הקדומים לפי ידיעתם והבנתם. אדוארד מאייר, קבע שהגרגשי הוא המצאה ספרותית של הסופר המקראי, (במאמרו: Kritik der Berichte über die Eroberung Palästinas, ZAW I 1881). מאייר הסתמך על הערכות פסיכולוגיות לסופר המקראי, כפי שהיו מקובלות במאה ה19, והוא אף טרח לפתוח מפה ולקבוע: "בין הים לבין הירדן יש רק 18 קילומטר, ולכן אין שם מקום לעוד עמים…".
(בנימין מזר, החליט שגרגשי הוא 'גר – גש', אדם שגר בתוך מקדשו של האל גש. סתם משהו שבני ישראל זכרו מהתרבות הכנענית, ועשו ממנו עם. וכפי שאומר המשורר: "פתאום קם אדם ומחליט שמישהו אחר הוא עם").
מן הסתם מאייר לא הכיר את דברי חז"ל על הנושא, וגם אם היה מכיר, ברור שהיה מתעלם מהם, (ראה כאן). חז"ל התייחסו להיעלמותו של הגרגשי, וספרו שהגרגשי ברח מפני יהושע בן נון,לאפריקי, (ירושלמי שביעית ו א, ויקרא רבה יז א, דברים רבה יד). מקור חזל"י אחר מספר שבימי אלכסנדר מוקדון הגיעו כנענים מאפריקי ודרשו לעצמם את ארץ ישראל בחזרה, מפני שהם התושבים המקוריים שלה (סנהדרין צא.). להוכחות דיוקו של סיפור זה ראה כאן (חפש בדף: 'הכנענים בני אפריקה').
איפה היא אותה 'אפריקי' שבאו ממנה הכנענים?
שני מקורות בלתי תלויים מעידים על כתובת בשפה הפיניקית על עמודי אבן בצפון אפריקה, בה כתוב: “אנו הכנענים שרדף אחריהם יהושע הלסטים”, ההיסטוריון הביזנטי פרוקופיוס מעיד שראה אותה, וכך גם ההיסטוריון יוחנן מאנטיוכיה, (דברי שניהם מובאים ע”י סוידאס במילונו), יוחנן לוי קובע כי המקורות בלתי תלויים (עולמות נפגשים הוצ’ ביאליק תשכט’ עמ’ 60, הוא מניח אמנם שהכתובת מאוחרת, בהתאם להשקפתו הכללית. עכ"פ גם לשיטתו זה מוכיח על קדמות הזיהוי כך שכבר בראשית ימי הביניים, לכל המאוחר, ראו עצמם אנשים המתגוררים באיזור כצאצאי פליטים מכנען, כאשר מן הסתם לא הכירו אלו את דברי הירושלמי).
תושבי קרת חדשת זיהו עצמם ככנענים, כפי שמובא בכמה מקורות רומיים (מוזכר גם אצל פילון מגבל וסטיפנוס), בכתובות קרת חדשת בא השם 'גרגש' וכן 'גרגשם'. והאיזור כולו היה חלק מפרובינציה 'אפריקה' הרומית, תשובות הגאונים מכנות את העיר קירואן 'אפריקי'.
לכן, הגיוני ומתבקש לטעון שהאמירה של חז"ל 'הגרגשי ברח לאפריקי', מבוססת על הידיעה שבקרת חדשת היו כנענים, שראו את עצמם כפליטים מכנען.
נראה אם כן, שכמו בעוד הרבה מקרים, ישנה בחירה חפשית, אחד יכול לטעון 'אין ממצאים', וגם 'אין היתכנות', יש כידוע רק 18 ק"מ בין הירדן לים,ואין שום מקום לעמים נוספים! וחברו יכול להצביע על סיבות טובות לזיהוי, והוא יראה בזה אפילו סיוע למסורת.
אלא שכאן, מסתייעות שתי השיטות יחדיו מדרך שלישית…
אחד מבני יפת הוא גומר, וחז"ל מזהים בכמה מקומות את גומר עם הגרגשי (תרגום יונתן, בראשית רבה לז, ועוד), בני יפת לא גרו ביבשת אפריקה, ואכן מקומו של הגרגשי מבני יפת הוא בממלכת פריגיה, ממלכת הפריגים הוקמה באיזור המאה ה12 עם התפוררות האימפריה החיתית, (המיקום הוא בטורקיה של ימינו, קרוב לאנקרה). וגם את הפריגים עצמם כינו חכמים 'אפריקים' (בב"ר לז' י' וילקוט בראשית סא' נאמר שאפריקי מבני יפת, וראה ספרי דאגדתא על אסתר: "כרשנא- מן אפריקי").
ברישומים המצריים על קרב קדש, במאה ה12 לפנה"ס, קרב בו השתתף רעמסס השני (שיש מזהים אותו עם פרעה של יציאת מצרים), מוזכר עם בשם קרקשא או גרקשא, באותו איזור. בפי הרודוטוס 'גרגיס' (וכן אצל קסינופון ועוד).
הרודוטוס אף מספר שיושבי הגרגיס הם מבני ה'ת'כר', שם המוזכר במצבת מרנפתח כאחד מגויי הים (הרודוטוס מציין שהם 'שארית התוכ'ר', ראה כאן,[1] ניתן לפרש את הדברים בכך שהם פליטים מקבוצה גדולה יותר). ואילו ון אמון מתקופה די קרובה, מתאר את הת'כר בדור, (שמדרום לחיפה, וכפי התיאור ביהושע-שופטים שאת נפת דור לא הורישו בני ישראל עד ימי דוד). אם נזהה את הגרגשי בעם זה, יהיה הדבר מתאים למסופר באגדה סנהדרין שם, שאחרי שבאו בני אפריקי (-פריגי) לדון מול אלכסנדר, ברחו והשאירו שדותיהם בערב שמיטה. ומנין לבני אפריקי שדות בארץ ישראל? ואילו הפריגים / הת'כרים היו גם עם מארץ רחוקה, וגם בעלי בסיס קדמי בארץ, בעיר דור.
ובכן, הוי אומר הגרגשי שבאפריקי, הוא הגרגאס שבפריגיה!
כיצד זה מסייע את שתי הדרכים האחרות?
זה מלמדינו שההיסטוריה כל כך מורכבת, עד שניתן לבנות מודל שמתאים באופן נפלא, יותר מפעם אחת, מה שאומר שאולי שני המודלים לא באמת מתאימים… אולי מדובר בצירופי מקרים, או בחוסר הבנה שלנו שבא כתוצאה ממרחק המקום והזמן, ועוד אפשרויות דומות. כפי שהרחיב ר.א. פריקמן כאן.
אגב, כבר בדברי חז"ל, נראה שהכירו בשתי הדרכים הללו, ואף חיברו ביניהן, כי בסנהדרין צד. נאמר: "להיכא אגלי להו מר זוטרא אמר לאפריקי, ורבי חנינא אמר להרי סלוג". והנושא שם הוא גלות סנחריב, שאמר לבני ישראל שיגלה אותם 'אל ארץ כארצכם'.
דברי רבי חנינא הם פשט הכתוב, ההרים שבצפון מלכות סנחריב הם גבוהים ומושלגים, והם 'הרי סלוג' (ובילקוט הגירסה 'הרי שלג'). וכן מישעיה (לז' יב') עולה שמקומות הגלייתם היו לאיזורי אשור שכבשו אבותיו. אבל דברי מר זוטרא צריכים ביאור, אפריקה מאן דכר שמה? הרי סנחריב כלל לא כבשה?
ואמנם משמע בדה"א ה' כו', ולא כפשטות מ"ב יז' ו', שהמקומות המוזכרים בצפון אשור היו מקום גלותם של הראובני הגדי וחצי המנשי, ולא לעיקר יושבי הר אפרים. ולכן נוצר מקום למסורת אחרת שמסרה על שבטים ישראליים באפריקי.
רבי עקיבא ביקר באפריקי ושמע שם מלים בעברית עתיקה (ר"ה כו. – ואמר רבי עקיבא כשהלכתי לאפריקי היו קורין למעה קשיטה למאי נפקא מינה לפרושי מאה קשיטה דאורייתא) וגם לשון 'טטפת' ביאר רבי עקיבא (סנה' ד:) על פי לשון אפריקי ולשון קטפי (כנראה לשון קופטית – מצרית). מביקורו של רבי עקיבא אין ראיה שהיה המקום קרוב, הוא ביקר גם בערביא ובגליא, ובכל אופן, הנסיעה עד צפון אפריקה היתה נסיעה רחוקה במיוחד, גם באותו זמן. וכן בירושלמי (שביעית ט' ב') מסופר על הצבאים שהלכו מא"י לאפריקי וחזרו, נראה שהיה רצף טריטוריאלי בין ישראל לאפריקה, וראה גם שכל טוב בראשית מא' "ויהי רעב בכל הארצות, הארצות שהן ארץ אחת, אפריקי ערביא ופליסני (-פלסטיני). כל אלו מן הסתם מתייחסים לפריגיה – שהיתה אז חלק או קרובה לממלכת 'עסיא' שהוזכרה רבות בדברי התנאים, ורבי מאיר אף נפטר ונקבר שם.
אמנם בכל אלו לא נזכר שהיו מעשרת השבטים באפריקי – פריגיא. ובאמת היה נראה כי המאמר הזה אין יסודו כלל לבאר את גלות בני ישראל, אלא את גלות הגרגשי, כי מקורו הוא בירושלמי שביעית ו' א': "אמר רבי שמואל בר נחמן, וכו' גרגשי פינה והאמין לו להקב"ה, והלך לו לאפריקי, עד בואי ולקחתי אתכם אל ארץ כארצכם זו אפריקי". המאמר סתום ואפשר להבין כי סמך ענין אפריקי לאפריקי, ובא לומר ענין נוסף, שסנחריב לקח את בני ישראל לאפריקי. אבל בילקוט (בראשית תקסג', וכן מלכים רלז') נראה שהכל מאמר אחד: "א"ר שמואל בר נחמן וכו' גרגשי עמד מאליו ופנה ולפיכך נתנה לו ארץ יפה כארצו, הה"ד עד בואי ולקחתי אתכם אל ארץ כארצכם, זו אפריקי". הרי לא באו לומר אלא שזכה הגרגשי לשכר שקבל ארץ שהיא כארץ כנען, וזו אפריקי. כי באמת אקלים צפון אפריקה קרוב לאקלים כנען מבחינת מיזוגו, ריחוקו מהמשווה ומן הקור. ואפריקי היא דוגמא של ארץ כארצכם, לאפוקי שכנות ישראל, שהן מדבריות רעות (וראה גם ילקוט קהלת תתקסז' שבאפריקי יש כל מיני פירות). אבל לא עסקו כלל לענין סנחריב.
ונראה שהבינו חכמים שגם הגרגשי קיבל 'ארץ כארצו' כי ציית לאזהרת יהושע בן נון, וגם בני ישראל קבלו 'ארץ כארצם', ולכן גלו לאפריקה. אבל בנוגע לבני ישראל השתמשו בזה במובן של אפריקה הרחוקה, וכפי שספרו בתמיד לב. שאלכסנדר הגדול ביקש לבא לאפריקי, במסגרת מסעותיו לקץ העולם, אבל אמרו לו זקני הנגב "לא מצית אזלת, דאיכא הרי חשך דמפסקי", לאמור: אפריקי מעבר להרי החשך היא. משמע כאן שאפריקי באמת בין הרי חשך להרי סלוג היא, בסוף העולם. כמו שאמרו בתמיד שם "גהינום לאחורי הרי חשך". ומבחינה היסטורית נראה שלא היה מגע בין היוונים ליושבי צפון אפריקה, וכל המלחמות הפוניות הגדולות התרחשו אחרי ימי אלכסנדר. ומתאימות מאד האגדות המובאות שם (תמיד לב.) שספרו לו לאלכסנדר שבמדינות אלו יש מדינה שכולן בה נשים לוחמות (ה'אמזונות' שדובר עליהן במיתולוגיה היוונית). וכן מוזכר שבסמוך לשם היה ב'קרטיגנה', שהוא מן הסתם קרתחדשת (קרטיגנה – ניו-קרת).
בכל אופן ברור וסביר שלא יכלו לא סנחריב ולא אלכסנדר, לבא לאפריקי דרך היבשה, לעבור את כל המדבר הגדול והנורא ושרשרות ההרים העצומות והשורצות סכנות. ואפריקי היתה בשבילם אחרי אירופה. וכשם שבשביל אלכסנדר היתה אפריקי סוף העולם, כך היתה בשביל סנחריב וכל יושבי המזרח. רק הפיניקים יורדי הים לבדם הצליחו לבא שמה דרך הים באופן המתאים למלחמה או עכ"פ להתנחלות.
ובאמת, מה שנראה כבלבול השמות, אינו אלא שיתוף שמות. אצלינו מחולק העולם (הישן) לשלש יבשות: אסיה, אפריקה, ואירופה. אבל בתקופה ההלניסטית חלוקה זו לא היתה קיימת, שלשת השמות האלו היו שמות של כיוונים וטיפוסים. כיום, במבט לאחור, אנחנו יודעים לציין שהיה באיזור רמת אנטוליה של ימינו איזור שכונה 'אסיה' ובהמשך 'אסיה הקטנה', אין מידע ברור על מקור השם, אבל נראה שענינו הוא היותו מזרחית ליוון, (יש מפרשים אסיא – לשון הצצה שממנו השמש מציצה וזורחת), החלק המערבי-צפוני כונה בתקופה הרומית 'אירופה', גם כאן ישנו ניחוש הקושר את אירופה ל'ערב', שקיעה. ואילו השם אפריקה נודע לראשונה בשפה הרומאית ככינוי לאיזור קרתגו, מקורו לא ידוע. בתקופה ההלניסטית השמות האלו לא היו חלוקה עולמית, אלא בודדים מתוך מאות רבות של בלילי שמות וצלילים שבוטאו בצורות שונות ובהגיות שונות בכל מקום ואתר. לחבר ביניהם אפשר היה רק ע"י ידע מסורתי.
שלשת השמות האלו עברו תהליכים מורכבים ומסובכים עד שהגיעו לחלוקה הדיכוטומית והברורה שאצלינו היא אלמנטרית, ובמשך מאות רבות של שנים השמות יכלו להיות משותפים ומעורבים מכל מיני אלמנטים דומים. והאלמנטים האלו היו מחוברים לאיזו מהות מופשטת, לפעמים אפריקי מסמל איזה קשר עלום לישראל, דמיון, אקלים וקשר טבעי למרות המרחק (אכן קרתגו, נמצאת בקו רוחב די דומה לישראל, למרות שהיא 'אפריקי', ואחרי הרי החושך, ואחרי כל מדינות הים, מגיעים לאקלים שמזכיר את ישראל). לפעמים את האומה הפריגית שנדדה ממקומה במאה ה12, קרוב לזמן ההתנחלות הישראלית, מעניין שבמאות ה7-8 פריגיה הידלדלה מתושביה המקוריים, וזה הזמן בו צמחה קרת חדשת. יתכן קשר מופשט או ממשי.
גם לדמיון ולשיתוף המופשט ייחסו חכמים משמעות, כי דמיון שם מעיד על משהו משותף שיכול להביא לדמיון במאורעות. ומי שמכיר קצת את ההיסטוריה של השמות, כנעני, אשכנזי, ועוד, יודע עד כמה השמות האלו היו מורכבים ומסובכים עד ש'התלבשו' על המצב האחרון. מצרף שני מאמרים על המשמעות המקורית של השם 'אשכנזי': קרויס, ריגר, (אגב, אבן דאוד בסדר הקבלה מכנה את היהודים הגיאורגים 'גרגשים').
מספיק לראות את המצב במקומותינו, בו אתה פוגש 'צרפתים אשכנזים' מול 'צרפתים ספרדים', כאשר לא ה'אשכנזים' האלו הגיעו מגרמניה, ולא ה'ספרדים' מספרד (שתיהן מדינות באירופה), כדי להבין שהשמות האלו עברו דרך ארוכה.
וכך בדיוק לגבי זיהוי אומות, אומות זוהו על פי מנטליות, שפה, עיסוק, דמיון לאומות אחרות, ואנשים חיו בתוך המורכבות הזו, הבנויה מסטיגמות, החל מסטיגמות פיזיות לחלוטין ('מפני מה רגליהם של אפריקים רחבות'?), וכלה בדעות על התכונות והמדות של האומה, חוזקותיה וחולשותיה, ה'שר' שלה, ועוד.
הקשר בין הגרגשי המקורי שהיה בכנען, לגרגשי במאה ה4 לפני הספירה, היה יכול להיות רופף גנטית, שכן אומות לא התנהלו לפי חוקי נירנברג, כשאנשים נודדים הם נטמעים, מתמזגים, ועדיין שומרים על איזה קשר היסטורי ומיתי. במקרה שלנו בני כנען מאפריקי באו לתבוע נחלות בארץ במאה ה4 לפנה"ס, ומן הסתם על אלו אמרו חכמים שהם הגרגשי שברחו לאפריקי. זה מלמד על התפיסה באותו הזמן שהיה קשר בין הגרגשי ובין אותם בני כנען. ומלמד כמה קשה לנו לקבוע חוט ברור של שחזור מה ואיך היה.
עמים התפתלו והתערבבו זה בזה, ולכן התודעה והדימוי הם העיקר במקרה הזה. כשם שאף אחד לא יודע להגדיר במדוייק את ה'עם הפלשתינאי' שנוצר לנגד עינינו, מה המרכיבים של העם הזה, שההיסטוריה לא הכירה עד לפני שני דורות? זה מוגדר לפי הנרטיב המתפתח. אם היתה הסכמה כללית על אפיו של העם הפלשתינאי והמדה בה הוא ממשיך איזו קבוצה קדומה, הדבר היה מתקבע כך. וכבר קדמו לו השומרונים שראו את עצמם כבני אפרים, מול היהודים בתקופה הפרסית, שלא ראו את החוט המקשר ביניהם לבני אפרים כמספיק כדי לקבוע את ההמשכיות הזו. לעומת זאת הקשר הקדום בין שעיר החורי, ומשפחת עשיו, נארג כהלכה על דעת כל הנוגעים בדבר, ולכן עשיו הפך לנציג ולממשיך של בני שעיר החורי. כשם שישמעאל הפך לשם כולל לכל שבטי הערבים שתופסים את עצמם כממשיכים אותו.
הסיפור בתורה שוזר ישמעאלים ומדיינים זה בזה, משום ששניהם היו חלק מפסיפס מעורבב, "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם גִּדְעוֹן אֶשְׁאֲלָה מִכֶּם שְׁאֵלָה וּתְנוּ לִי אִישׁ נֶזֶם שְׁלָלוֹ כִּי נִזְמֵי זָהָב לָהֶם כִּי יִשְׁמְעֵאלִים הֵם… וַיְהִי מִשְׁקַל נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר שָׁאָל אֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת זָהָב לְבַד מִן הַשַּׂהֲרֹנִים וְהַנְּטִפוֹת וּבִגְדֵי הָאַרְגָּמָן שֶׁעַל מַלְכֵי מִדְיָן וּלְבַד מִן הָעֲנָקוֹת אֲשֶׁר בְּצַוְּארֵי גְמַלֵּיהֶם" (שופטים ח), המדיינים ישמעאלים הם, אבל הנביא מדגיש זאת בהקשר של הנזמים, כלומר הפרט הזה מאפיין את המדיינים בכך שהם ישמעאלים. (סיפור מכירת יוסף משתמש בכוונה באלמנט של הישמעאלים כקרובים של בני יעקב, שגם הם חלק מן המכירה, וכן בכוונה במדיינים שעל ידיהם ירד יוסף, אבל על ידיהם גם עלה משה ממצרים והעלה את עמו. ולבסוף: 'המדנים מכרו את יוסף' – המריבות).
ולכן, לבא ולקבל סיפור ישן, ולנסות להבין אותו מתוך הפסיפס הענק הקיים, זה נסיון להסביר דבר קיים. אך באותה מדה כנראה ניתן ליצור כמה סיפורים מקבילים (ולא רק בסגנון שלמה זנד על כוזרים ואשכנזים), או להכחיש את הכל. ענין של הנחות יסוד.
הערות:
[1] עתניאל מרגלית שם כותב כי השם גרגשי היה מוכר לסופרים, משום שהמקום סופח רק בתקופת המלוכה, ולכן זכר השם נשמר, ואילו בהערה 23 הוא כותב שהיעדרו של הגרגשי מרשימות אחרות – נובע אולי מקדמותן לסיפוח. – ואין אלו אלא הזיות, לא צריכים לספח עיר כדי לדעת מי גר בה, אם תושבי דור היו גרגשים זה היה ידוע גם לפני כיבוש דור ע"י שלמה, ואילו הרשימות בהן נזכר הגרגשי – הן הרשימות הקדומות. ביהושע הוא נזכר כחלק מרצף של שמות בעת הנאום, בהשפעת לשון התורה, אבל לא בחלק הריאליסטי. וכך גם בנחמיה שצירף מליצות מקראיות (אמנם בזמנו של נחמיה היתה שוב ממלכת דור בשליטה פיניקית ואולי חזר הדבר להיות רלבנטי).
המאמר של ריגר על אשכנז נכתב באשכנזית