לחץ לגירסת הדפסה

'וּמִי יְסַבַּב אוֹתוֹ'

ההוכחה האריסטוטלית 

"כֵּיוָן שֶׁנִּגְמַל אֵיתָן זֶה, הִתְחִיל לְשׁוֹטֵט בְּדַעְתּוֹ וְהוּא קָטָן, וְלַחְשֹׁב בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה, וְהָיָה תָּמֵהַּ: הֵיאַךְ אִפְשָׁר שֶׁיִּהְיֶה הַגַּלְגַּל הַזֶּה נוֹהֵג תָּמִיד, וְלֹא יִהְיֶה לוֹ מַנְהִיג; וּמִי יְסַבַּב אוֹתוֹ, לְפִי שְׁאֵי אִפְשָׁר שֶׁיְּסַבַּב אֶת עַצְמוֹ. וְלֹא הָיָה לוֹ לֹא מְלַמֵּד וְלֹא מוֹדִיעַ דָּבָר, אֵלָא מֻשְׁקָע בְּאוּר כַּשְׂדִּים בֵּין עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה הַטִּפְּשִׁים."

-משנה תורה 

שינויים מתרחשים. והדוגמאות לכך נמצאות סביבנו. הקפה שלך מתקרר. העלה על העץ שמחוץ לחלון נופל לאדמה. שלולית מתמלאת בזמן שהגשם יורד. אתה חובט בזבוב והזבוב מת . דוגמאות אלו ממחישות ארבעה סוגים שונים של שינוי: (1) שינוי איכותי (הקפה מתקרר); (2) שינוי ביחס למיקום (העלה נופל מהעץ); (3) שינוי כמותי (שלולית מתמלאת);(4) ושינוי העצם (דבר חי הופך לחומר מת). שינויים אלה מתרחשים בעולם גם מעבר לתודעתנו ולחושינו.

אבל נניח שהחושים מרמים אותנו. נניח שכל החיים שלך הם חלום אחד ארוך או הזיה, מהסוג שרנה דקארט תיאר בחיבורו 'הגיונות' –  דמיין שאתה חי בתוך המטריקס.
ואף על פי כן,  אין ספק שאפילו בתרחיש מופרך שכזה שינויים אכן מתרחשים.
יש לך חוויה אחת, ועוד אחת. אתה חושב אם אתה באמת חולם או הוזה, ואז אתה דוחה את הרעיון המטופש, ולאחר מכן אתה שם לב כי אתה עדיין מוטרד על ידי הטיעון שהעלה דקארט ואתה תוהה אם יש בטענות האלה הגיון אחרי הכל. זהו סוג של שינוי- שינוי ביחס למחשבות ולניסיון שלך.

ובכל זאת, אולי אפילו השינויים האלה הם סוג של אשליה? אחרי הכל, הפילוסוף היווני פָּרְמֶנִידֶס (כמו גם הפילוסוף זנון) טען שכאשר אנו מנתחים בקפידה מה שינוי אמור לערב, נראה שהוא בלתי אפשרי. הבה ונשקול שוב את הקפה , אשר היה חם בתחילה ולאחר שעמד על השולחן במשך זמן מה "הפך" לקר.  אתה יכול לומר כי הקור שבקפה, אשר אינו קיים בזמן שהקפה חם, בא לידי קיום. "אבל נוצרת לנו בעיה" פָּרְמֶנִידֶס אומר. שכן "אם הקור של הקפה לא היה קיים בתחילה, אז בשלב זה הוא לא היה כלום; וכאשר הוא מופיע מאוחר יותר, אז הוא משהו. אבל משהו לא יכול לבוא מכלום. אז, הקור של הקפה לא יכול להתקיים, ולכן, הקפה לא היה יכול להתקרר. "

משהו דומה ניתן לומר על כל מקרה של שינוי . כביכול – כל אחד מהם יצטרך לערב משהו שמגיע מכלום, וזה בלתי אפשרי. לפיכך, מסכם פרמנידס, שינוי לא יכול באמת להתרחש.
האם הטיעון הזה נשמע סביר?

אולי אתה חושד בכך שיש משהו , מן הסתם  חשוד בטיעון הזה, ואם כן, אתה צודק.

בעיה אחת היא שאף אחד לא יכול לקבל את הטענה הזאת באופן עקבי.

נניח שאתה מנסה לשכנע מישהו, גם אם רק את עצמך, כי השינוי הוא באמת אשליה.

אם באמצעות הטיעון של פרמנידס או אם בעזרת טיעון אחר. אתה מסביר כל צעד וצעד בטיעון עד שאתה או המאזין שלך לבסוף משוכנעים. עם זאת, כאשר דעתך מבצעת ביסוס של הטיעון שלב אחר שלב, ולבסוף מגיעה למסקנה , זה כשלעצמו דוגמה לשינוי שהטיעון עצמו מכחיש.

עצם המעשה שמטיל ספק בשאלה אם מתרחש שינוי מניח שהוא מתרחש.

יש בעיה נוספת עם הטיעון של פרמנידס. הפילוסוף היווני שבא אחריו, אריסטו הצביע על כך, זו טעות לחשוב שהשינוי יהיה כרוך במשהו שמגיע מכלום.

נחזור שוב לקפה. אמנם, בעוד שהקפה חם, הקור  לא באמת נוכח בו. עם זאת, יש לקפה פוטנציאל להתקרר ,זאת אחת מהתכונות שלו , ולמרות זאת יש תכונות שהם לא שלו. הקפה אינו, אחרי הכל, בעל פוטנציאל לתדלק מנוע בנזין, או להפוך את עצמו למנה חמה, או להפוך את עצמו לפודל ולהתחיל לנבוח.  אבל יש לו פוטנציאל להתקרר, ויש לו גם כמה פוטנציאלים אחרים – הוא הופך אותך לערני יותר כשאתה שותה אותו, הוא מכתים את הבגדים שלך אם אתה שופך אותו, וכן הלאה.

זה שיש לו את הפוטנציאל להיות קר בעוד הוא חסר פוטנציאלים אחרים מראה כי הקור הוא לא בדיוק  שום דבר, גם אם הוא עדיין לא ממשי.

שינוי אפוא לפי אריסטו הוא מימוש של פוטנציאל , יציאה מן הכוח אל הפועל. לקפה יש פוטנציאל להיות קר, ואחרי שהוא עומד בחוץ למשך זמן מה הפוטנציאל מתממש. זה לא מקרה של משהו שמגיע מכלום ,אשר אם כך מסכים אריסטו, שזהו דבר בלתי אפשרי – כי, שוב, פוטנציאל הוא לא כלום.

אז, ראינו שהשינוי מתרחש.
הניסיון היום יומי מראה כי הוא מתרחש, קצת השקפה פילוסופית לא רק שהיא מחזקת את השיפוט הזה, אבל מסבירה מה כרוך בו.

אבל  איך מתרחש שינוי? זה תלוי בסוג השינוי , כמובן.
הקפה המתקרר אינו אותו המקרה כמו העלה הנופל, השלולית המתמלאת , או הזבוב הנחבט. ובכל זאת, כל סוג של שינוי, יש מי שיביא לידו. שינוי דורש משנה.

גם כאן , אנו מוצאים דוגמאות לכך סביבנו בחוויה היומיומית שלנו. האוויר הקריר בחדר מקרר את הקפה . תזוזת היד שלך לעברו,  מביאה למותו של הזבוב.

אבל התזה ששינוי מחייב משנה אינה הכללה של מקרים מסוימים. היא נובעת מעצם השינוי: מימוש הפוטנציאל. ראינו כי בעוד הקפה עדיין חם, הקור של הקפה אינו בדיוק שום דבר, שכן הוא קיים כפוטנציאל של הקפה. אבל הוא עדיין שם רק כפוטנציאל ולא כממשות, אחרת הקפה יהיה קר, אפילו בזמן שהוא חם, וזה כמובן לא מה שמתרחש.
קור פוטנציאלי בקושי יכול לעשות משהו, דווקא משום שזה רק פוטנציאל. רק מה שכבר ממשי יכול לעשות משהו.

בפרט, הקור הפוטנציאלי של הקפה לא יכול להפוך את עצמו לממשי. רק משהו ממשי כבר יכול לעשות את זה – האוויר הקר, או אולי כמה קוביות קרח שאפשר לשים בקפה. באופן כללי, כל פוטנציאל גרידא יכול להתממש רק על ידי משהו שכבר ממשי. במובן זה, כל שינוי מחייב משנה מסוג זה או אחר.

לכן, שינוי מתרחש, וכל שינוי דורש סיבה; ליתר דיוק ,כאשר פוטנציאל ממומש הוא דורש מממש שיממש את הפוטנציאל. עכשיו, שימו לב שלעתים קרובות מה שנכון לגבי הדבר המשתנה, נכון גם לגבי הדבר המשנה.

הקרירות של האוויר בחדר הופכת את הקפה לקר. אבל הקרירות של האוויר היתה רק פוטנציאל עד שהפעלת המזגן מימשה אותה. מכת היד שלך גורמת לזבוב ליפול, והתנגשות הגופים בתורה גם הורגת את הזבוב. אבל תנועת פרק היד שלך הייתה רק פוטנציאל עד ששרירים מסוימים בגוף שלך מימשו אותו.
לכן, כאשר משהו גורם לשינוי, זה לפעמים כי הוא עובר שינוי בעצמו; וכאשר זה המקרה, גם שינוי זה דורש משנה. או, ליתר דיוק, לפעמים כאשר הפוטנציאל מתממש, מה שמימש אותו הוא משהו שגם הוא הפך מפוטנציאל לממשות , וכשזה המקרה , היה עוד משהו שגרם גם לזה לקרות.

שימו לב שלא אמרתי שכל מה שגורם לשינוי חייב לעבור שינוי בעצמו. זה לא נובע מכל מה שנאמר עד כה, וכפי שנראה, זה לא נכון. הנקודה היא, שאם משהו שמשנה עובר שינוי בעצמו, הרי ששינוי זה מחייב משנה משל  עצמו. אז, לפעמים יש לנו סדרה של משנים ודברים שהשתנו. הקור של הקפה נגרם על ידי האוויר הקר סביב, אשר נגרם על ידי המזגן, אשר נגרם  לחיצה על כפתור של השלט.

עד כה אני מקווה שהשתמשתי בשכל הישר בתוספת כמה פלפולים סמנטיים.

אבל הפלפול יעזור לנו כדי להתקדם מעבר לשכל הישר – לא לסתור אותו, אלא לעקוב אחריו. חשבו על הסדרה של השינויים מהסוג שתיארנו לעיל מתארכת אחורה בזמן, בצורה לניארית. עכשיו הבה נניח כי הסדרה הזאת משתרעת לאחור אל עבר האינסופי, ללא התחלה. לחצת על הכפתור, הרצון שלך לקרר את החדר גרם לך לעשות את זה,  ההשפעה של החום של החדר על העור שלך הביא את הרצון הזה, השמש יצרה את החום, וכן הלאה וכן הלאה וכן הלאה מבלי שיהיה חבר ראשוני בסדרה זו של שינויים ומשנים.

עולם החומר, אנחנו מניחים, תמיד היה כאן, ותמיד השתנה. זה, גם  מה שאריסטו בעצמו חשב – ואף הרמב"ם בתורו הניח את זה כהנחה (מורה נבוכים ב' ) .

בימינו יש שיניחו כי התיאוריה של המפץ הגדול מראה שההנחה הזאת הייתה שגויה.

אך מאידך גיסא, כמה מדענים הציעו שהמפץ הגדול הוא עצמו תוצאה של יקום מוקדם יותר שהצטמצם, או אולי שהיקום שלנו מסתעף מתוך יקום מקביל אחר.

כמו כן, מוצע לפעמים כי סדרה של יקומים קודמים אלה היא אינסופית, כך שגם אם ליקום שלנו הייתה התחלה, לסדרה כולה לא הייתה. כל זה מפוקפק מאוד, אבל אם זה נכון או לא פשוט לא משנה עבורנו , ולא עבור אריסטו או הרמב"ם.

שוב, נעניק לספקנים את הטענה כי ליקום, או לריבוי היקומים (multiverse)  אין התחלה , אלא שהם תמיד היו קיימים.

גם אם שינויים מסדרה ליניארית זו עלולים להימשך באופן מהותי עד האינסוף, ללא חבר ראשון .ישנו סוג אחר של סדרה , שבעזרתה נתקדם הלאה – הבה נקרא לסוג הזה של הסדרה  היררכי – בסדרה שכזאת המציאות מחייבת חבר ראשון.
הזכרו – כשחשבנו על סדרה ליניארית חשבנו על סדרה שנמשכת אחורה בזמן – הקפה נעשה קר משום שהחדר היה קריר, החדר היה קריר מפני שהמזגן עשה את זה, הדלקת את המזגן כי היה חם, החום נוצר על ידי השמש, וכן הלאה.

כדי להבין מה היא סדרה היררכית, יהיה זה שימושי, לעומת זאת, לחשוב במקום זה על מה שיכול להתקיים ברגע אחד- בו זמנית. זה לא ממש חיוני לסדרה היררכית, אבל זו דרך שימושית להציג את הרעיון בפשטות.

אז, בואו נחזור, שוב, לכוס הקפה כפי שהיא עומדת על השולחן. אנחנו יכולים להניח שהיא נמצאת כמטר מעל הרצפה. למה? כי השולחן מחזיק אותה מעליו, כמובן. אבל מה מחזיק את השולחן? הרצפה, כמובן. הרצפה, בתורה, מוחזקת על ידי היסודות של הבית (כמובן) , והיסודות מוחזקים על ידי כדור הארץ. הכל באותו הרגע.
ועכשיו, מכיוון שאנו שוקלים כל אחת מהסדרות ההירארכיות הללו, כפי שהן קיימות ברגע אחד ומסוים של הזמן ולא על פני כמה דקות או שעות, זה אולי נראה מוזר לחשוב עליהם כעל בעלות שינוי.
אך גם בהם יש פוטנציאל וממשות. את הפוטנציאל של הכוס להיות במרחק של מטר מהקרקע היא מממשת על ידי השולחן, את הפוטנציאל של השולחן להחזיק את הכוס הוא מממש על ידי הרצפה, וכן הלאה.

מה שהופך את הסידרה ההירארכית לרלוונטית הוא שיש בה תלות.

לכוס אין שום יכולת משל עצמה להיות במרחק של מטר מהקרקע; היא תהיה שם רק אם משהו אחר, כמו השולחן, יחזיק אותה בגובה הזה. אבל לשולחן בתורו אין כוח משלו להחזיק את הכוס שם. גם השולחן היה נופל, אלא אם כן הרצפה היתה מונחת מתחתיו, והרצפה, אם בכלל , יכולה להחזיק את השולחן רק משום שהיא עצמה מוחזקת על ידי יסודות הבית, והיסודות על ידי כדור הארץ.

ומהסיבה הזאת , במובן מסוים, אתה יכול להגיד כי זה בעצם כדור הארץ שמחזיק את הכוס מעל הקרקע.

לשולחן,לקירות ולרצפה אין כוח להחזיק דבר אלא אם הם שואבים את הכוח הזה מן הקרקע. הם במובן הזה כמו כלים. בדיוק כפי שזאת לא המברשת שמציירת את הציור אלא הצייר שמשתמש במברשת ככלי, כך גם כדור הארץ אשר מעמיד את הכוס, את הרצפה, הקירות, השולחן,וכן הלאה , משתמש בהם ככלים בעבורו.

מה שהופך סדרה היררכית לסדרה היררכית הוא האופי התלותי של כל עצם בסדרה. השולחן יחזיק את הספל רק כאשר הוא עצמו מוחזק על ידי הרצפה.

אם הרצפה תתמוטט, השולחן יתמוטט והכוס תיפול כתוצאה מכך. חברים בסדרה לינארית לעומת זאת אינם כאלה. המזגן פועל כי הפעלת אותו. ובכל זאת, לאחר שעשית זאת, המזגן ישאר פועל ויקרר את החדר אפילו אם עזבת את הבית או נהרגת.

ולכן, בגלל ההבדל הזה לסדרה היררכית של משנים/משתנים צריך להיות חבר ראשון בזמן שבסדרה ליניארית אין בכך כל צורך.

זה חיוני  להבין מה פירושו של "ראשון" בהקשר זה. כפי שכבר צוין, הדרך הכי טובה לגשת אל הרעיון של הסדרה ההירארכית הוא חשיבה על סדרה שכל פרטיה קיימים יחד באותה נקודת זמן , כמו הכוס שעומדת על השולחן שהוא בתורו עומד על הרצפה. לכן, כאשר אומרים כי סדרה שכזו חייבת "חבר ראשון", לא אומרים  שהסדרה צריכה להמשך אחורה לנקודת התחלה כלשהי בעבר (המפץ הגדול, למשל).

הרעיון הוא דווקא כזה. מאחר שלשולחן, לרצפה וליסודות של הבית אין כוח משלהם המאפשר להם להחזיק את הכוס, הסדרה לא היתה יכולה להתקיים מלכתחילה, אלא אם כן  היה משהו שהיה בכוחו להחזיק את המתווכים האלה (השולחן,הרצפה,היסודות והכוס) , ללא צורך שיחזיקו אותו.

אפשר לומר שאם השולחן, הרצפה, הקירות וכו' מתנהגים כמו כלים מסוג כלשהו, אז צריך להיות, כביכול, מישהו שהם הכלים שלו. או בניסוח אחר,

 אם הכוח שלהם להחזיק דברים מושפע ממשהו אחר, אז חייב להיות משהו שממנו הם מושפעים, משהו שהוא בעצמו אינו מושפע מכל דבר אחר.

הסוג של ה"סיבה הראשונה" שהכרחי בסדרה ההיררכית, אם כן, היא סיבה שיש לה את הכוח לייצר את השפעתה בדרך שלא מושפעת בעצמה, במקרה של הכוס, מעמיד אותה השולחן רק משום שהוא שואב את הכוח לעשות זאת מהרצפה, והרצפה מיסדות הבית, אף אחד מהדברים האלה לא יכול להשפיע על שום דבר, אלא אם כן יש משהו שמשפיע עליהם ללא צורך להיות מושפע בעצמו.

אפשר להציע את כדור הארץ כ"סיבה הראשונה" בסדרה זו, שכן יש הבנה ברורה שהוא מחזיק את הרצפה, הקירות, השולחן, הכוס,  בעוד שום דבר אחר לא מחזיק את כדור הארץ עצמו. אך למעשה אם נקפיד על הפרטים אפילו כדור הארץ אינו ה"סיבה ראשונה", אבל נחזור לזה מאוחר יותר.

הנקודה שאותה נדגיש לעת עתה היא שמה שהופך סיבה ל"סיבה ראשונית" הוא

שמדובר בסוג של דברים שיש להם כוח סיבתי שלא נגזר מכוח סיבתי אחר – מסוג הדברים שיכולים לממש פוטנציאל מבלי צורך להתממש בעצמם – זה מה שהופך את הסיבה ל"ראשונית" במובן הרלוונטי להבנת סדרה היררכית של סיבות.

כפי שכבר אמרתי, הסוגיה היא לא על מה ש"ראשון" מבחינת זמן.

כי אפילו סדרה של סיבות שהיא סופית אינה הכרחית כאשר מדברים על סדרה הררכית. נמחיש זאת בעזרת הדוגמה הבאה, למכחול אין כוח להזיז את עצמו, והוא יישאר חסר יכולת גם אם הידית שלו תהיה באורך אינסופי. לפיכך, גם אם יכולה להתקיים ידית של מכחול ארוכה לאין שיעור, המכחול עצמו עדיין לא יוכל לזוז, יהיה צורך בכוח חיצוני למכחול אשר יש לו את היכולת להשפיע על המכחול בכדי לגרום לו לזוז. או אם נחזור לדוגמה שלנו, לשולחן לבדו אין כוח שיאפשר לו להחזיק את הכוס, ולכן סדרה אינסופית של שולחנות, אם היה יכול להיות דבר כזה, תהיה גם היא חסרת יכולת להחזיק את הכוס , כמו השולחן היחיד. לפיכך, גם אם היתה קיימת סדרה כזאת, היה צריך להיות משהו מחוץ לה שיכול היה להעניק לה את הכוח להחזיק את הכוס.

כאשר אנו אומרים שלסדרה היררכית של סיבות צריך להיות "חבר ראשון", אז, אנחנו לא מתכוונים "הראשון" במובן שהוא זה שמגיע לפני השני, השלישי, הרביעי, החמישי, וכן הלאה. אנו מתכוונים לכך שהסיבה הראשונה היא בעלת כוח סיבתי מובנה, בעוד שכוחם של האחרים נגזר. מה שהופך אותם למשניים זה שיש להם כוח סיבתי נגזר ולכן הם לא יכולים להיות ראשוניים.

בואו נעצור בכדי לבדוק את המלאי, כי הדברים נעשו קצת מופשטים מידי לטעמי.

התחלנו בכך שציינו כי אין ספק ששינוי אכן מתרחש (1), וכי שינוי זה יכול להתרחש רק אם יש דברים פוטנציאליים אשר ניתנים למימוש (2).
ראינו גם שכל שינוי צריך משנה (3) ,במובן שבכל פעם שמתממש פוטנציאל, חייב להיות משהו ממומש שמממש אותו. בהבחנה זו בין הפוטנציאל לבין מה שממשי, עשינו הבחנה נוספת בין שני סוגים של סדרות שבהם פוטנציאל אחד ממומש על ידי אחר, שמומש על ידי אחר.

הסדרה הראשונה, שאנו קוראים לה סדרה ליניארית, היא סוג הסדרה שאנחנו בדרך כלל מדמיינים כשאנחנו חושבים על שינוי. הסברנו את הסדרה הזאת על ידי הקפה שמתקרר על ידי האוויר הקר בחדר, אשר הוא עצמו תוצר של המזגן, אשר הודלק כתוצאה מלחיצה על כפתור מסוים, וכן הלאה. בסדרה זו, לחברים יש כוח סיבתי משלהם. לאחר הפעלתו, המזגן יכול להמשיך ולקרר את החדר גם אחרי שכבר לא תהיה קיים. גם האוויר יישאר קריר במשך זמן מה לאחר כיבוי המזגן, ולכן ישמור על הכוח שלו לקרר את הקפה.

הסדרה השנייה היא מה שאנחנו מכנים סדרה היררכית של סיבות. היא שונה מאוד מהסדרה הראשונה, כאן לכל סיבה שאינה הראשונה יש כוח סיבתי רק בדרך נגזרת. כך לשולחן, לרצפה וליסודות הבית אין כוח להחזיק את כוס הקפה אלא אם כן הם שואבים את הכוח מכדור הארץ, עליו עומדת כל הסדרה כולה.

זה לוקח אותנו מעבר למה שאנחנו בדרך כלל חושבים כשאנחנו מדברים על שינוי, מכיוון שבדרך כלל אנחנו חושבים על סדרה כמו זאת של הכוס, השולחן, הרצפה, היסודות, וכדור הארץ כסדרה בו זמנית. אבל מה שחשוב הוא שעדיין קיים כאן מימוש פוטנציאלים, אותם אנחנו כבר מכירים. את הפוטנציאל של הכוס להיות במרחק של מטר מעל הקרקע היא מממשת על ידי השולחן, הפוטנציאל של השולחן להחזיק את הכוס ממומש על ידי הרצפה, וכן הלאה.

מכאן והלך רק הסדרה השנייה, ההיררכית, נוגעת בנו , שכן היא מהותית יותר למציאות מאשר הסדרה הליניארית.

בהתחלה קל יותר לנו להכיר ולהבין את הסדרה ליניארית, כי סוגי השינוי הכרוכים בסדרה זאת מוכרים לנו מהניסיון היומיומי.

לעומת זאת, הצגת הרעיון של סדרה היררכית מחייבת אותנו תחילה להחליף את החוויה היומיומית ברעיון של מימוש הפוטנציאלים, ולאחר מכן ליישם את המושג הזה בהקשר שאין בו צורך בחלוף זמן. אבל ברגע שעשינו זאת, אנו יכולים לראות שכל סדרה מהסוג הלינארי מניחה מראש סדרה מהסוג ההיררכי. אנחנו יכולים לראות זאת ובכך להבין את השינויים שאנו רואים סביבנו בחיי היומיום – קפה מתקרר, זבוב נמחץ, וכן הלאה, אנחנו צריכים להבין איך הסדרה ההיררכית מתחקה אחר הסיבות הראשונות שלה. סיבה אחת ראשונה, למעשה.

איך נעשה זאת? נחזור לקפה שנמצא בכוס.

כעת אציין את המובן מאליו, כוס הקפה יכולה להתקרר, או לעמוד על השולחן, אם היא קיימת; קפה לא קיים לא יכול לעשות גם את זה וגם את זה, או כל דבר אחר. עכשיו, מה גרם לקפה להתקיים? ברור שמישהו עשה את זה. בעזרת מים , פולי קפה, אבל זה לא מה שאני שואל.
אני שואל, מה עושה הופך את קיומו של הקפה כאן ועכשיו ובכל רגע אחר לאמת? מה שומר על עצם קיומו של הקפה?

ראשית, הקפה יתקיים רק אם המים שמרכיבים את החלק הארי שלו יהיו קיימים, ועכשיו נפשט את הדברים.

מה שומר על עצם קיומם של המים בכל רגע נתון? בהתחשב בכימיה של המים, לחומר שמרכיב אותם יש פוטנציאל להתקיים בנפרד כחמצן וכמימן. אבל הפוטנציאל הזה לא ממומש עכשיו; במקום זאת, הפוטנציאל להתקיים כמים ממומש עכשיו. למה? אין טעם להשיב כי תהליך כזה וכזה התרחש בזמן כלשהו בעבר – ושהוא זה ששילב את המימן והחמצן בדיוק בדרך הנכונה. זה אומר לנו איך המים הגיעו לכאן, אבל זה לא מה שאנחנו שואלים.

זה גם לא טוב לציין כי שום דבר עוד לא הפריד את המימן והחמצן. זה אומר לנו איך המים עלולים להיעלם ביום מן הימים, אבל זה גם לא מה שאנחנו שואלים. מה ששאלנו, שוב, היא השאלה הבאה – מה שומר על קיומם של המים בכל רגע שבו הם אכן מתקיימים?

אפשר לומר שזה קשור לקשרים כימיים בין אטומים, אבל זה רק חוזר על דברים שכבר נאמרו ובכך זה לא עונה על השאלה. עבור האטומים יש פוטנציאל להיות מלוכדים בדרכים אחרות, ובכל זאת הם לא מלוכדים בדרכים האלו. דווקא הפוטנציאל שלהם להיות מלוכדים בצורה שתיצור מים ממומש. שוב, למה?

ערעור על מבנה האטום לא יענה על השאלה, אלא רק יעלה אותה שוב.

מדוע האטומים משולבים בדיוק בדרך הספציפית שהם משולבים בה, כאן ועכשיו, ולא בדרך אחרת? מה מממש את הפוטנציאל הזה ולא אחר?

מה שיש לנו כאן, כפי שאולי שמתם לב , הוא משהו כמו הכוס שעומדת על השולחן, שעומד על הרצפה. רק שבמקרה זה עצם קיומו של הדבר נידון ולא רק  מיקומו.

בצורה די מפתיעה – חכמי תורת הכַלאם , כבר עמדו על ההוכחה הזאת , כפי שכותב הרמב"ם במורה נבוכים –

"הם אמרו :האטומים בעולם אינם יכולים בשום אופן אלא להיות או מקובצים או מפורדים ,ויש מהם לעתים מתקבצים ולעתים מתפרדים .ברור לגמרי שאין הכרחי להם לא קיבוץ דווקא ולא פירוד דווקא ,כי אילו עצמותם וטבעם היו קובעים שיהיו רק מפורדים ,לא היו מתקבצים לעולם .וכן אילו עצמותם ומהותם האמיתית היו קובעים שיהיו רק מקובצים ,כי אז לא היו מתפרדים לעולם .נמצא אם כן שלא הפירוד ראוי להם יותר מן הקיבוץ ולא הקיבוץ ראוי להם יותר מן הפירוד .אם כן העובדה שחלקם מקובצים ,חלקם מפורדים וחלקם במצבים משתנים ,לעתים מפורדים ולעתים מקובצים –היא ראיה לכך שהם ,כלומר האטומים הללו ,נזקקים למי שיקבץ את המקובצים מהם ולמי שיפריד את המפורדים מהם"

הפוטנציאל של הקפה להתקיים כאן ועכשיו מתממש, בין השאר, בקיומם של המים, שבתורם קיימים רק משום שפוטנציאל מסוים של האטומים מתממש, כאשר האטומים עצמם קיימים רק משום שפוטנציאל מסוים של החלקיקים התת-אטומיים מתממש. זוהי סדרה היררכית – כפי שראינו חייב להיות בסדרה שכזאת "חבר ראשון". ראינו גם שמשמעותו של חבר ראשון בסדר זאת הוא שהוא יכול להשפיע על שאר חברי הסדרה מבלי להיות מושפע בעצמו- משהו שיש לו כוח סיבתי בצורה "מובנית" , בצורה לא נגזרת. עכשיו, מה שמוסבר במקרה זה הוא מימוש הפוטנציאל בכדי שמשהו יהיה קיים, סוג של "הראשון" שאנחנו מדברים עליו הוא אחד שיכול לממש את הפוטנציאל של דברים אחרים להתקיים ללא צורך שיממשו את הפוטנציאל שלו להתקיים.

מה שמשתמע מכך הוא שלסיבה הזאת אין כל פוטנציאל להתקיים שצריך להתממש מלכתחילה. הסיבה ממומשת תמיד,  והיא כבר ממומשת, כביכול.

ואכן, ניתן לומר שהסיבה הראשונה לא ממומשת באופן שהדברים שממומשים הדברים שהיא מממשת, הסיבה הראשונה היא עצם הממשות, ממשות טהורה.

זה לא רק שהסיבה הראשונה לא צריכה סיבה משלה, אבל באופן עקרוני לא הייתה יכולה להיות לה סיבה משלה. בהיותה נטולת פוטנציאל, אין בה דבר שיכול היה להזדקק להגשמה, כמו שדברים אחרים נזקקים.

זה גורם ללא סיבה , או אם נשתמש בשפתו של אריסטו המניע שאינו נע, או במילים אחרות מממש בלתי ממומש.

שימו לב שהגענו לתוצאה זו על ידי כך שהתחלנו בחפצים ותהליכים בודדים ורגילים, כמו כוס קפה והתקררות הקפה שבתוכו. לא התחלנו בשאלה מאיפה הגיע היקום בכללותו, ואנחנו לא צריכים להתחיל עם שום טענה על היקום בכללותו כדי להגיע למממש בלתי ממומש. אבל למה שאמרנו יש השלכות על היקום בכללותו. כי מה שנכון לגבי המים בקפה הוא נכון לגבי כל דבר חומרי אחר – העלה שנפל מהעץ, הזבוב שהרגת וכו '. כל דבר חומרי הוא כזה שהוא יכול להתקיים בכל רגע רק אם ממומשים פוטנציאלים מסוימים. מכאן, שבסופו של דבר הוא כמו המים בקפה, הם יכולים להתקיים בכל רגע רק עד אם גורים להם להתקיים על ידי מממש בלתי ממומש.

כאמור, הגענו לתוצאה הזו מתוך התחשבות בתופעות יומיומיות, אך הדברים הפכו למופשטים, אז בואו ונחזור בקצרה על הצעדים שלנו. התחלנו עם ההנחה ששינוי אכן מתרחש וראינו שאי אפשר להכחיש זאת באופן עקבי. כמו כן ראינו ששינוי יכול להתרחש רק אם לדברים שמשתנים יש פוטנציאלים שניתן לממש – הפוטנציאל להתקרר, הפוטנציאל לגדול בגודל וכו' – מכיוון ששינוי הוא רק מימוש פוטנציאל. וראינו ששינוי דורש משנה , ניתן לממש פוטנציאל רק על ידי משהו שכבר מומש. לאחר מכן, ציינו שיש מצד אחד סדרת שינויים מן הסוג הליניארי, מהסוג שהומחש על ידי הקפה שהתקרר על ידי האוויר שהתקרר על ידי המזגן שהופעל כשהכפתור נלחץ. סוג כזה של סדרה אינו מצריך חבר ראשון. אבל ראינו שיש סדרה מסוג אחר שבו פוטנציאל אחד ממומש על ידי אחר, אשר בתורו ממומש על ידי אחר, בו חייב להיות חבר ראשון. בסדרה היררכית מסוג זה, החבר הראשון הוא "ראשון" במובן זה שהוא יכול לגרום לדברים אחרים מבלי שייגרם בעצמו. יש לו את הכוח הסיבתי שלו באופן ראשוני, כוח "מובנה", ואילו לשאר החברים בסדרה יש את הכוח הסיבתי שלהם בדרך משנית, נגזרת.

כמו כן ראינו שסדרות שינויים לינאריות פחות מהותיות מהסדרה ההיררכית. שכן דברים יכולים להשתנות רק מכיוון שהם קיימים – הקפה, למשל, אינו יכול להתקרר אלא אם הוא קיים – וכדי שדבר להתקיים בכל רגע מסוים דורש שהוא יתממש באותו הרגע, לפחות אם זה מסוג הדברים שיש להם פוטנציאל להתקיים או לא להתקיים. זה, בתורו, אפשרי רק אם יש מממש בלתי ממומש – מממש גרידא של קיומם של הדברים.

וראינו שאפשר להכליל מסקנה זו,  מה שנכון לגבי הקפה בדוגמה שלנו יתקיים גם לגבי כל דבר חומרי אחר. אם כן, מהעובדה ששינוי מתרחש אנו מובאים למסקנה כי יש מממש בלתי ממומש.

למה לקרוא למממש הבלתי ממומש אלוהים?

במילים אחרות, המציאות הבלתי ניתנת להכחשה של שינוי בעולם כרוכה בקיום האל. אך ניתן לשאול את השאלה – מדוע לכנות את המממש הבלתי ממומש "אלוהים"? הרי זה יכול להיות חוק טבע כשאר חוקי הטבע?

ראשית, המממש הבלתי ממומש, הוא  בין היתר, הסיבה האולטימטיבית לקיומם של הדברים, במובן האינטימי ביותר, היא זו ששומרת על קיומם בכל רגע בו הם קיימים. בין שאר הדברים שאליהם אנחנו מתכוונים כשאנחנו מדברים על אלוהים – אנחנו גם מתכוונים למציאות האולטימטיבית.

אך מעבר לכך, תכונות נוספות של אלוהים כפי שניתן לחשוב עליו בצורה מסורתית נובעות ממה שכבר נאמר.

די בסקיצה קצרה בכדי להבין את הרעיון הכללי. ראשית כל, מכיוון שהסיבה לכל הדברים היא בהכרח ממשות "טהורה" היא נטולת כל פוטנציאל, היא לא יכולה לעבור מפוטנציאל לממשות ולכן היא בלתי ניתנת לשינוי.

מכיוון שקיום בתוך הזמן גם הוא כרוך בשינוי, גורם בלתי משתנה צריך להיות גם נצחי- במובן שהוא קיים מחוץ לזמן. ללא התחלה או סוף.

מכיוון שהחומר כרוך ביכולתו להשתנות ומכיוון שהוא חייב להיות קיים בתוך הזמן

מה שהוא ממשות "טהורה" לא יכול להיות גוף.

כמו כן , סיבה לכל לדברים, בדיוק מכיוון שהיא ממשית גרידא ובכך נטולת כל פוטנציאל שלא מומש, היא בעלת שלמות מקסימאלית – כלומר אין בה חסרון.
האם יכולה להיות יותר מסיבה אחת שכזו?

לא,  לא יכולה להיות, אפילו לא באופן עקרוני. שכן כדי שמשהו יהיה נפרד ממשהו  יש צורך במשהו שמבדיל ביניהן, משהו שיש לישות אחת שלאחרות חסר. ולא יכול להיות שום מאפיין מבדיל שכזה בכל הנוגע לממשות טהורה בפועל.

אנו בדרך כלל מבדילים את הדברים על ידי התכונות החומריות או הזמניות שלהם – בכך שדבר אחד גדול או קטן יותר מדבר אחר, נניח, או גבוה יותר או קצר יותר מאשר אחר, או קיים בתקופה שלפני או אחרי. אך מכיוון שמה שממשי בפועל בלבד הוא אינו ממומש , לא חומרי ולא מוגבל בזמן יש רק אחד ממנו. מכאן, שזה אותו מממש לא ממומש שממנו כל הדברים מתקיימים.

קחו בחשבון שכוח זה מסוגל לגרום למשהו לקרות, לממש פוטנציאל מסוים.

מכיוון שהגורם לקיומם של כל הדברים האחרים הוא הממשיות הטהורה עצמה ולא רק דבר ממשי אחד בקרב רבים, והיא המקור לכל הכוח המממש שיש לכל דבר אחר, יש לו את כל הכוח האפשרי.

המממש הבלתי ממומש הוא כל יכול. קחו בחשבון שהמממש הבלתי ממומש הוא טוב, במובן כללי, הוא טוב מכיוון שהוא מממש את הפוטנציאלים הטמונים בו.

צייר טוב, למשל, טוב עד כדי כך שהוא מממש את הפוטנציאל שלו לשלוט בהיבטים השונים של ציור – אומנות, קומפוזיציה וכדומה – בעוד שצייר רע הוא רע במידה שהוא לא מצליח לרכוש את הכישורים הרלוונטיים. אך לא ניתן לומר כי ממשות טהורה היא נטולת יכולת או חסרה בכל דרך שהיא, אלא להפך (כפי שראינו לעיל) היא חייבת להיות מושלמת. במובן זה המממש הבלתי ממומש הוא גם טוב.

עד כה ראינו שהמממש חייב להיות יחיד, בלתי משתנה, נצחי, לא מהותי, לא מורכב, מושלם, כל יכול, וטוב לחלוטין, במובן שהוא מקיים את כל הדברים בהוויה בכל רגע. האם נוכל לייחס תכונות של אופי אישי יותר לישות זו? למשל, האם אנו יכולים לייחס לו משהו כמו אינטליגנציה? אנחנו יכולים. אבל קודם עלינו לדבר על הטבע של האיטלינגנציה , ולהגיד עוד משהו על הנושא של סיבה ותוצאה.\

אינטליגנציה, כמו שהיא מובנת באופן מסורתי, כוללת שלושה יכולות בסיסיים.

 (1) ראשית, קיום היכולת לתפוס מושגים מופשטים, כמו המושג 'בן אדם'  מה זה אומר להיות 'בן אדם'. הרעיון האוניברסאלי של 'בן אדם'  החל על כל בני האדם האפשריים, לא רק על אלה שקיימים או היו קיימים, אלא גם מושג החל על אלה שיכולים להתקיים.

 (2) שנית, היכולת לחבר רעיונות שכאלה למחשבות שלמות, כמו כשמשלבים את המושג 'בן אדם' ואת התפיסה על ה'תמותה' למחשבה אחת שאומרת – כל בני האדם הם בני תמותה.

(3) שלישית, היכולת להסיק מחשבה אחת ממחשבה אחרת, כמו ההנחה שכל בני האדם הם בני תמותה וסוקרטס הוא אדם ושהמסקנה היא שסוקרטס הוא בן תמותה. ברור שהיכולת לתפוס מושגים מופשטים או אוניברסליים היא הבסיסית ביותר מבין שלושת אלה. לא היית יכול ליצור מחשבות אם לא היו לך את המושגים שהם המרכיבים של המחשבות.

נחזור לרעיון של האינטליגנציה בעוד רגע.

בואו נחליף את הנושא ונדבר קצת על סיבה ותוצאה. ציינו שכשמשהו משתנה או שגורמים למשהו להתקיים, מתרחש מימוש פוטנציאל ,משהו שכבר ממומש חייב להיות זה שמממש אותו.

לזה נקרא עקרון הסיבתיות. נקודה נוספת שצריכים לדון בה לגבי הסיבה והתוצאה היא שכל מה שיש בתוצאה חייב להתקיים גם בסיבה בצורה זו או אחרת. מכיוון שסיבה לא יכולה להוציא לפועל מה שאין לה.

נניח, למשל, שאני נותן לך 20 שקלים. ההתוצאה במקרה זה היא שיש לך 20 שקלים ואני הגורם לתוצאה זו – הסיבה. אבל הדרך היחידה שאני יכול לגרום לתוצאה הזאת היא אם יש לי 20 שקלים לתת לך מלכתחילה.

בכדי לתת לך את 20 השקלים האלו , אוכל להשתמש בדרכים שונות שהתוצאה תהיה בהם שווה. כשיש לי שטר של 20 שקלים מוכן למסירה ואני מוסר לך אותו הסיבה יוצאת לפועל באופן מיידי. כלומר, אני עצמי הבאתי את השטר.

כשאין לי שטר של 20 שקלים מוכן למסירה, אבל יש לי לפחות זיכוי של 20 שקלים בחשבון הבנק שלי, יש לי את היכולת להוציא את הסיבה לפועל בצורה וירטואלית. כי למרות שאין לי בפועל 20שקלים, יש לי את היכולת למשוך אותם מהחשבון.

מה אני מנסה להגיד כאן?

שמה שבתוצאה חייב להיות בדרך כלשהי בסיבה, הכוונה היא שהוא חייב להיות בסיבה לפחות בצורה "וירטואלית" , "מיידית" וכו'

כעת, קחו בחשבון שוב את המממש הבלתי ממומש לקיומם של דברים.

ראינו שהקיום של כל דבר שעשוי להתקיים בא מהסיבה הזאת. זה הגורם לכל דבר אפשרי שעשוי להתקיים.

בשביל לגרום לדבר להתקיים יש צורך לגרום לדבר מסוג מסויים – אבן ולא עץ, נניח או עץ ולא חתול. כלומר, לגרום למשהו להתקיים זה להתאים משהו לדפוס כלשהו. אבל כאמור, הגורם האמיתי לדברים הוא הגורם לכל דבר אפשרי – כל חתול אפשרי, כל עץ אפשרי, כל אבן אפשרית. מסיבה זו הגורם לכל צורה ודפוס אפשרי שיש לדבר. כמו כן, ציינתי כי כל מה שנמצא בתוצאה חייב להיות בדרך זו או אחרת בסיבה.

צרפו את הנקודות הללו ביחד והמסקנה המתבקשת היא  שצורות או דפוסים של דברים מסוימים חייבים להיות כלולים בגורם הממשי שלהם; והם חייבים להתקיים בו באופן אוניברסאלי או מופשט לחלוטין, מכיוון שגורם זה הוא הגורם לכל דבר אפשרי מכל צורה או דפוס שהוא.  זאת היכלות הראשונה משלושת היכולות שהצגנו לעיל. עכשיו נוסיף לכך את העובדה שגורם זה לדברים אינו רק הגורם לדברים עצמם, אלא להיותם קשורים בכל דרך שהם עשויים להיקשר. כלומר, זה לא רק הגורם לקיום 'בני האדם', אלא גם הגורם לעובדה ש'כל האנשים הם בני תמותה'; אז, חייבת להיות איזושהי צורה שבה ההשפעות והקשרים הללו קיימים בגורם הממשי שלהם.

כלומר, זה צריך להתקיים באותה צורה שבה מתקיימות בנו מחשבות.

כעת ניתן לסכם שהמממש הבלתי ממומש הוא בעל  'אינטליגנציה'.
ולהוסיף על כך מה שכבר ראינו-  שהגורם לדברים אינו כשלעצמו הדבר עצמו, חתול או עץ (ולא יכול להיות, בהתחשב בכך שהוא לא חומרי), אלא הוא יכול לגרום לחתול או לעץ להתקיים, או לכל דבר אחר שעשוי להתקיים.
ולפיכך ניתן לייחס לו לא רק אינטיליגנציה, קחו בחשבון שכגורם האינטליגנטי לכל מה שקיים או יכול להתקיים, אין דבר שקיים או יכול להתקיים שאינו בתחום המחשבות של המממש הבלתי ממומש. לכן הוא גם כל-יודע.

סקיצה זו אמורה להבהיר באופן מספק את שנוכל לומר על האופי של המממש הבלתי ממומש, ולפי מה שראינו תיאורו מתאים לתיאור של האל כפי שהוגדר באופן מסורתי.

וזאת היא בקצרה ההוכחה האריסטוטלית לקיומו של האלוהים.