לחץ לגירסת הדפסה

קטע מתוך פרק יג' בספר 'עולם ופשרו', של דוד טולדנו, נאמן לקו של הספר כולו, מראה  טולדנו כיצד ההסברים המכניסטיים המבוססים על מנגנון, פשוט לא מסבירים, לא עונים תשובה לשאלה, ובעצם מייתרים את הדיון על 'איך זה קרה', כשברור לנו שאין לנו שום הסבר לוגי לשאלה 'מה קרה', או 'מה קורה'.

בעיית ׳התרנגולת והביצה׳

בכל מנגנון מכני שהוא, כגון תכנת-מחשב למשחק שחמט שתוארה לעיל, משתפרים עם הזמן ביצועי המחשב, שהרי ׳התארגנותו׳ אינה טבעית, אלא מלאכותית. לא זו בלבד שהתכנה, ובה קווי הפעולה של מנגנון ההיזון החוזר, הוחדרה בו מהמישור חיצוני, אלא שבנוסף לכך גם ה׳יריבים׳ – דהיינו הסביבה – קיימים בזכות עצמם. מאידך גיסא, באורגניזם המתייחד בכוח ארגון עצמי, אין כל מובן הגיוני במהלך־פעולה מעין זה. כיצד יכול הדנ״א – genotypes, שמימושו מותנה במנגנון־תרגום ־ לפתח מקרבו את הphenotyfep – את הסביבה ואת התא שבמנגנון התרגום ־ שבו תלויה התפתחותו? מבחינת מנגנון ההתפתחות, הגנים הינם חסרי-תועלת בלי הכוונת מרכיבי הציטופלסמה, ואלו אינם יכולים להיווצר בלי הגנים. בעיה יסודית זו לא נעלמה מעיני הביולוגים הקיברנטיקאים, כפי שניתן לראות בדברי ז׳ק מונו:

הקוד הגנטי הוא חסר מובן, אלא אס כן תורגם. מגנגון התרגום המודרני של התא מבוסס על לפחות 50 מאקרומולקולות, שהן בעצמן מוצפנות בדנ״א: הקוד אינו יכול להיות מתורגם אלא על-ידי מרכיבים שהם בעצמם פרי התרגום. האם לפנינו ביטוי מודרני לבעיית התרנגולת והביצה? מתי ואיך נסגר מעגל זה? קשה עד מאוד לדמיין זאת.

מן הראוי לציין, שבכל הקשור לחקר היווצרותו של מנגנון ביולוגי, מתעוררות בעיות מעין אלו על כל צעד ושעל. וריאציה נוספת של הבעיה מוצאים אנו בדברי ישעיהו ליבוביץ בהקשר לאחד מתנאי הקיום של האורגניזם ־ שמירת יציבותה של הסביבה הפנימית (הומאוסטאזה):

הבעיה הגדולה של הפילוסופיה של הביולוגיה היא התמדת קיומה של מערכת זו לאחר התהוותה, לא רק בתקופת חייו של אורגניזם מסוים אלא במשך קיומם של החיים בכלל. גם לאחר שהכרנו שעובדת יציבותו של מצב "לא מסתבר״ זה אינה מותרת מבחינה פורמאלית וכמותית את העיקרון התרמודינאמי השני (שהרי במערכת ״האורגניזם פלוס סביבתו״, העיקרון מתקיים), עדיין אנו עומדים לפני חידת ההתמדה של הכוונת מפל הנגאנטרופיה [הפחתת האנטרופיה] מן הסביבה אל האורגניזם כתנאי הכרחי להחזקתו במצבו ״המאורגן״ (״המסודר״ בתכלית) נגד לחץ הנטייה הטבעית ל״אי-סדר״. ואם מכירים אנו היום את מנגנוני הרגולאציות הפיסיולוגיות (העצביות,ההורמונאליות, האנזימאטיוה וכו') המייצבים את ״הסביבה הפנימית״ של החיים, וכן את המנגנונים הגנטיים שממשיכים אותה מדור לדור, מייד צצה ועולה השאלה של ייצובם של מנגנונים אלה עצמם נגד אותו לחץ – ואין לדבר סוף, וזאת בנוסף על הפארדוקס שהאורגניזם, שתפקודו התקין  מותנה ביציבותה של סביבתו הפנימית, הוא המפתח מקרבו את המנגנונים לשמירת יציבות זו.

הנרי אסלן כותב על ההשלכה המשמעותית של בעיה זו על הצורה בה יש להתייחס להנחת הביולוגים הקיברנטיקאים:

כבר ההרהורים הביקורתיים הראשונים על מושג התכנית הגנטית הראו את גבולותיה של המיטאפורה של התכנית: לאמיתו של דבר, המדובר בתכנית שכדי לקרא ולבצע אותה יש כבר צורך במוצרים של קריאתה ושל ביצועה (החלבונים – אנזימים המכוונים את התעתיק ואת התרגום של הדנ״א). וברור שאין אנו מכירים תכניות כאלה במכונות המלאכותיות. כאן האנלוגיה של תכנית כרצף של הוראות מביאה למחשבה שתא הוא כל כולו התכנית של עצמו, הנבנית אפוא בד בבד עם תפקודה של המכונה, כדרך מחשב שהיה בונה את עצמו. במלים אחרות, מיטאפורות קיברנטיות אלו המוחלות על הביולוגיה, כשאין מדקדקין בהן כלשונן אלא מנסים להבין את משמעותן מעבר לערכן התפעולי בעבודה המעשית בביולוגיה היום, מובילות אותנו להציג שאלות חדשות.

כלומר, גם אסלן הנמנה עם אלה המצדדים בהנחת קיומו של מנגנון זה, בגלל מיגוון אפשרויות המחקר הפוריות שהנחה זו פורשת לפני החוקרים, קובע כי אין היא יכולה להוות תשובה ריאלית לבעיית ההתפתחות, ומציג אותה כמטאפורה בלבד. על החומרה בה הביולוגים מתייחסים לבעיה ניתן ללמוד מדברי מיכאל פלדמן:

…השאלה השלישית – שאלת הבקרה על תהליכי הגידול והדיפרנציאציה. כלומר. איך יודע כל גן מתי עליו לפעול. קשה לנבא מתי תיפתר שאלה זאת. לטעמי אין הסיכוי נראה לעין כלל. בעיקר בשאלת התאים המסגנלים את הסיגנל הראשון: כיצד עוברים הם עצמם דיפרנציאציה בלא לקבל סיגנל ומי אומר להם לסגנל?… יש לפנינו עדיין תהומות גדולים ביותר, ומי שסבור שהביולוגיה עומדת לפתור את שאלת יסוד תהליכי החיים – נמצא באשליה חמורה מאוד. לצערי הגדול מתקיימת אשליה זאת בחלק מן המדענים. ואפילו מדענים טובים.

הווה אומר, לא זו בלבד שבעיית היווצרותה של תכנית מנגנון כלשהו אינה מדעית, אלא שהעדר כל אפשרות לקיום מודל מכניסטי למימוש המידע שב׳תכנית הראשונה׳ ־ קרי, ליצירת התא הראשון – שולל כל מובן מההתייחסות להתפתחות האונטוגנטית על בסיס מכניסטי. מכאן, שאין כל שחר לדיוני הביולוגים אודות התהוות היחידה הבסיסית הראשונה של החיים – התא. מסגרת הדיון של הביולוגיה מתחילה רק אחרי היווצרות התא הראשון ־ אחר שהחיים מסורים לנו כנתון ראשוני, ומאחר וכך פשוט הוא שאין בידה לחקור את החיים עצמם, אלא את המנגנונים העומדים לרשותם.

תמונת-מצב דומה לזו שוררת גם אצל הקוסמוגנסיקאים, וכך אומר ישעיהו ליבוביץ אודות ה־ספורט האינטלקטואלי׳ של הקוסמולוגים הדנים בהתהוות היקום:

הקוסמולוגיה עוסקת במה שיש, הקוסמוגניה עוסקת בהתהוות היש. קטיגוריות החשיבה בשני נושאים אלה שונות זה מזה. אי-אפשר לדון בהתליך של התהוות באותן קטגוריות שבהן דנים בדבר שקיים לאחר שהתהווה. העוסקים בספורט האינטלקטואלי של חשיבה על התהוות העולם נדחקים להניח שהייתה תקופה של ננו-שניות (או פיקו-שניות) לאחר המפץ הגדול, שלא היה תוקף בה לחוקי הטבע כפי שהם במציאות הקיימת המוכרת לנו, משוס שזו היתה התקופה שבה נתהוו חוקים אלה.

הפילוסופיה העתיקה וזו של ימי הביניים כבר הבחינה בין המציאות ובין התהוותה של המציאות. עצם המושג של התהוות המציאות הוא אי-רציונאלי, משום שמהותה של המציאות היא שישנה. לשון אחר: עצם מושג התהוות המציאות סותר את מושג המציאות… עצם המושג ־־התחלת המציאות״ סותר את עצמו, משום שאם אני מדבר על תחילת המציאות, אני מניח שהיה ״לפני המציאות״, אך ״לפני המציאות״ הוא ה׳־איך, וה־־איך׳ איננו: זאת אומרת – אינני יכול לחשוב אותו.^,

כאמור לעיל, מצויים שני מחסומים בלתי-עבירים בדרכה של כל תיאוריה מכניסטית. להבדיל מזה שהתגלה עת התמקדנו בבחינת היווצרותו של התא הראשון, המחסום השני מתגלה עת בוחנים תהליך התפתחותי בהווה.

שאלת מאגר הזכרון

אם אכן אמור תהליך ההתפתחות להתאפשר על-ידי תכנית גנטית הדומה לתכנת-מחשב, כי אז תנאי אלמנטרי הנדרש מהמנגנון האחראי לו, הוא מאגר-זכרון. עליו לזכור, שמידע מסוים כבר התממש, ועתה תורו של מידע הבא; וכן שבקצה אחר של המרחב העוברי התממש מידע שונה, בהתאם לרצף הזמן הכרונולוגי, ולשמר מידע זה ב׳זכרונו׳. דא עקא, אין למצוא בשום מקום בין מרכיבי התא את תאי הזכרון המהווים מרכיב מרכזי וחיוני בפעולת כל מחשב שהוא; ודאי שלא בין רצף הנוקלאוטידים שבגרעין, שהרי אלו נשארים ללא שינוי במשך כל קיום האורגניזם.

להבהרת הבעיה וחריפותה יש לחרוג לרגע קט מהנושא לצורך תיאור מסקנות הנירולוגים בתחום מחקר הזכרון במוח. נסתפק כאן בדברי הסיכום של רופרט שלדרייק לנושא מורכב זה:

מקובל להאמין, שזכרון מוסבר במושגים של שינויים פיסיקו-כימיים של מערכת העצבים – ־׳רשמים״. מנסיון העבר. נסיונות לאתר עקבות אלו בתוך המוח ולבודקם לא נשאו עד כה פרי… למרות נתונים פיסיולוגים וביוכימיים מרובים, כמות אדירה של נתונים פסיכולוגיים ומספר עקרונות כלליים, עדיין איננו מבינים כמעט דבר אודות הבסיס התאי של הזכרון ביונקים, הפרטים האנטומיים של מסלולי העצבים האחראים לו, והביולוגיה המולקולארית של השינויים הנגרמים בהם על-ידי נסיון העבר… הזכרון הוא בכל מקום, ויחד עם זאת בשום מקום מיוחד.^,

הבעיה אינה מצטמצמת בכך, שעד כה לא נמצא הבסיס הכימו־פיסיקלי לזכריה ובעתיד הוא יימצא. כאמור, קיים מחסום עקרוני, המורה על כך, שכל התקדמות שהיא בעתיד לא תתרום במאומה למציאת הבסיס לכך.

כל הניסויים במיקרואורגניזמים, בצמחים ובבעלי-חיים מוכיחים, כי במסגרת חילוף החומרים שבגוף מתחדשים ללא הרף החומרים שבגוף החי – חלבונים, שומנים, סוכרים, חומצות-גרעין ־ אפילו ברקמות הנראות לכאורה יציבות. רוב המולקולות שבגוף מתקיימות כמות שהן, עם אותם אטומים, רק ימים ספורים. גם החלבונים המיוחדים לרקמות המוח חוזרים ונבנים בו מחדש בלי הרף מחומצות אמיניות, הכלולות במזון שנקלט מבחוץ. התאים הקבועים לכאורה, כמו רקמות העצב, קבועים במקומם ובצורתם, וגם סוג המולוקולה המאפיין אותם קבוע, אך המולקולות עצמן והאטומים המרכיבים אותן מתחלפים ללא הרף.

תמונת־מצב זו מחריפה באופן מהותי את בעיית הבסיס החומרי של הזכרון, כפי שמתבאר בדברי גארי לינץ (G.lynch) שמצטט קולין בלייקמור:

נתקלנו בתופעה הנראית מעל לאפשרית. לדוגמה, הנך יושב כאן עתה, קולט אל קרבך רושם צנוע עד מאוד – מלה. מלה זו המצויה בצורה כלשהי בראשך בתור סימן אלקטרי לא יותר מאשר מספר שניות, יכולה, אם תרצה, להותיר בו רושם שישאר למשך שנים. מוחך למעשה מתפרק לחלקיו: התאים והחלבונים המרכיבים את קרום תא העצב מתפרקים ומוחלפים, ואף־על-פי כן הרשמים שאיחסנה עדיין שם.

אם החוקרים אינם מסוגלים למצוא את התשתית המכניסטית של הזכרון באיבר המהווה את הבסיס לחשיבה ולזכרון הפסיכולוגי, מה נאמר לגבי תשתית האמורה לאפשר לתכנית הגנטית ׳לזכור׳ את מיקומה ברצף הזמן הכרונולוגי? לא זו בלבד שגם מרכיביה הבסיסיים מצויים בתחלופה מתמדת, אלא שאף לא הל בהם שום שינוי עד גמר ההתפתחות.

סיכום

מכל האמור לעיל עולה, כי מקומו של ההיזון החוזר כמרכיב חיוני במנגנון־פעולה ביולוגי שמור לו בתחתיתו. רק בגמר תהליך הייצור הוא ׳מתבקש׳ לתפוס את מקומו כגורם האחראי על הבקרה והייצוב, ובכך להביא את המוצר להתאמה אופטימאלית לקבוע בתכנית המקורית. אולם לעולם לא יוכל להיחשב כגורם ביצירת המנגנון עצמו, לעולם לא יוכל לחרוג ממקומו בתחתית הדירוג ולתפוס מקום ראשון.

(הערה:. הגם שקביעה זו לא הודגשה כדבעי בדברי ליבוביץ, נראה שאכן עמד עליה: ׳אם ניתן לפקפק בערכה של תרומת הקיברנטיקה לפילוסופיה של הביולוגיה מבחינת הבנת ההתפתחות, אין לפקפק בחשיבותה לגבי הבנת ההומאוסטאזה׳ (י.ליבוביץ, [975ו] תשמ׳׳ז, עמ־ 55).

לאור הטיעונים שהובאו עד כה, נראה לכותב שורות אלו, כי כל דיון ענייני בטענת ה׳אבולוציה׳ (התכנית המוצפנת בתוך הגנום האופייני של המין, היא התוצאה של מנגנון אבולוציה ביולוגי; אינסוף מאורעות מקריים שמהם שורדים רק המוצלחים ביותר), אינו במקום ומיותר. הדבר דומה לאדם המתעורר בתאו באונייה העוגנת בנמל, ובהסתמך על התנודות הקלות שהוא חש, מתלבט ארוכות בדעתו מה יעשה כאשר תגיע האונייה לנמל היעד שלה. מוטב היה לו אילו היה עולה לסיפון לשאוף אוויר צח; או אז היה נוכח לדעת כי האונייה אינה זזה. כן הוא במקרה דידו: הוויכוחים הענייניים סביב טענות האבולוציה מיותרים, שהרי עצם הבסיס לתיאוריה – ההתפתחות האונטוגנטית – מופקע מכל הסבר במסגרת נקודת המוצא המדעית. במקרה כגון זה יש לדון ולומר: אם למרות כל מאמצי ההסבר האדירים, ההתפתחות האונטוגנטית הנתונה כעובדה מוחשית יום־יומית אינה מתבארת במסגרת הגישה המדעית המוכרת, מה מובן יש למלל אודות מנגנון האחראי להתפתחות סולם החיים בראשית התהוותו – היא ההתפתחות הפילוגנטית; הרי הוא תהליך שמתרתש ללא עין־אדם אשר תצפה בו. בכגון זה אין אלא להמשיל עליהם את דברי חז״ל, ׳הרוצה לשקר ירחיק עדותו׳.

חשוב לציין כי ידידו של מונו, הביולוג הנודע פראנסואה ז׳אקוב, מודע היטב לאבן־נגף זו:

"כדי להבין לאשורה את דרך ההתפתחות של האבולוציה הכרחי אפוא להבין את ההתפתחות העוברית… לרוע המזל, עד היום ידוע מעט מאוד על ההתפתחות העוברית. הביולוגים יכולים לתאר בפרוטרוט את הרכבו של העכבר, למשל. הם יכולים לומר איך הוא מתנועע, איך הוא נושם ואיך הוא מעכל. אך הם אינם יודעים איך הוא נוצר מתא הביצה שלו… לפי המקובל היום, כל מה שמקודד בכרומוזומים הוא בעצם התכנית ליצירה הבוגר, כלומר ההוראות ליצירת המבנים המולקולוריים שלו והכנסתם לפעולה בזמן ובמרחב. עם זאת, ההגיון הפנימי המנחה את ביצוע התכנית נשאר בגדר נעלם גמור… הלוגיקה היחידה שהביולוגים שולטים בה היא בעלה ממד אחד בלבד. ברגע שמוסיפים עוד ממד שלא לדבר על ממד שלישי, הביולוגים מאבדים את שלוותם… יש לזכור שבמהלך התפתחות העובר העולם אינו עוד ליניארי (כפי שכך הוא סדר אבני בניין המבוססות על חומצות-גרעין וחומצות־אמינו בשרשרות חלבון). הסדר החד-ממדי של הבסיסים בגנים קובע בדרך כלשהי את יצירת שכבות התאים הדו-ממדיות, המתקפלות באופן מדוייק לשם יצירה רקמות ואיברים תלת-ממדיים, המקנים לאורגניזם את צורתו ואת תכונותיו, וכפי שהגדיר זאת סימור בנזר: ״את התנהגותו הארבע-ממדית׳׳. הדרך שבה כל זה מתרחש עדיין אפופה מסתורין. הביולוגים מכירים את האנטומיה המולקולרית של יד האדם בפרוטרוט. אך הם אינם יודעים דבר וחצי דבר באשר לשאלה כיצד אורגניזם חי מורה לעצמו ליצור את היד, באיזו שפה הוא מדבר כדי לעצב אצבע, באיזה תהליך הוא משתמש לשם עיצוב הציפורן, כמה גנים מעורבים בכך ואיך הם פועלים זה על זה… איננו יודעים אפילו מהם עקרונותיהם של מעגלי הבקרה הקובעים את מספר התאים, את פיזורם ואת תנועתם. את המקצבים ואת כיווני הגדילה שלהם… יצירת האדם, התהליך שבו תא הזרע ותא הביצית מתאחים ומתחילה חלוקת תא הביצית, ההופך לשני תאים, לארבעה תאים, לכדור קטן ואחר-כך למעין שק קטן. במקום כלשהו בגוף הגדל הזה, קבוצה קטנה של תאים מתבודדת ומתרבה, עד שנוצרת מסה של ביליוני תאים. עם היווצרות התאים הללו נוצרה האפשרות ללמוד, לדבר, לקרוא, לכתוב, לספור. בעזרת התאים הללו אפשר לנגן בפסנתר, לחצות את הרחוב בלי להידרס, או לבוא ולהרצות במכון וייצמן. כל הכישורים הללו מוכלים במסה הקטנה של תאינו, כל הדקדוק, כל התחביר, כל הגיאומטריה, כל המוסיקה. ואין לנו מושג קל שבקלים איך זה פועל. בעיני זהו הסיפור המדהים ביותר שאפשר לספר על־פני כדור-הארץ׳ נפת׳אקוב, [1982] 1939, עס׳ ו76-7).

מעניין לציין כי גם ישעיהו ליבוביץ, אשר נראה במקומות רבים כדוגל בכוח ההסבר של תיאוריית האבולוציה ער לכך, שלמעשה תיאוריית האבולוציה חסרה את הבסיס האמפירי היחידי אשר ניתן לבדיקה: ׳…בסופו של דבר אין הפילוגנזה אלא מכלול כל האונטוגנזות שמאז ועד עולם, וכל תורת אבולוציה חסרת בסיס איתן אם אין היא מעוגנת בתיאוריה של האוטוגנזה־ (י.ליבוביץ, תשמ״ז, עמי 53).

על דברים אלו יש להוסיף, כי קיימת ספרות עשירה המפרקת לגורמים את טענות חסידי האביוגנזה ומצביעה על כל נקודות התורפה שבה. גם גדולי הפיסיקאים והמתמטיקאים שוללים אותה לחלוטין. לפנינו, למשל, דברי ג׳ון ווילר: ׳לעיתים קרובות נוקטים בהשקפות שהתפתחותם של החיים היא מקרית וחסרת חשיבות בתכנית של הדברים. מענין איפוא לקרוא ניסוחים ישנים על היווצרות חיים ספונטנית: ״טול צנצנת זכוכית, דחוס בה גרעינים עד מחציתה, סתום את פי הצנצנת בסחבת מלוכלכת, הנח זאת בפינה החדר ל-21 יום, החיים יתפתחו בה בצורת עכבר!״ השווה המלצה היסטורית ונאיבית זאת לנוסח הנוכחי על ״החיים במקריות״: ״טול לך עולם, דחוס בו 10 בחזקת 80 חלקיקים, תן לו לרוץ 10 בחזקת 10 שנים, והחיים יתפתחו בו מאליהם״ הניתן להעלות על הדעת שמרשם זה לחיים מבוסס יותר מאשר המרשם הישן?׳ (ג־.א.ווילר, 1985, עמי 88). עד כאן הערה).

והיטיב לבטא זאת ארתור קסטלר: ׳מושג ההיזון החוזר בלעדי המושג של עקרונות-ארגון היררכיים. זה כמו החיוך של החתול בלעדי החתול׳. הזהות בין מנגנונים מכניים־קיברנטיים וביולוגיים מבליטה אפוא ביתר-שאת את השוני המהותי ביניהם, ובכך את הבעייתיות שבתופעת ההתפתחות. לעומת מנגנון מכני, אשר תכנית ותכלית היווצרותו מצויות במישור חיצוני לו, במנגנון ביולוגי הן מהווות חלק בלתי-נפרד ממנו, הן גלומות בו עצמו. היא הנותנת, שאם הגדלת מורכבות מנגנון מכני הפועל על-פי עקרונות הקיברנטיקה אינה סותרת את החוק השני של התרמודינמיקה, עובדת תכנונו מבחוץ שוללת כל מובן מההתייחסות להיווצרותו כאל היווצרות ספונטנית או אקראית, שהיא התכונה האחראית בכל מערכת פיסיקלית להגדלת דרגת האקראיות או אי-הסדר. במערכת ביולוגית מאידך גיסא, המתפתחת כמרכיב בלתי-נפרד מהטבע ובהתאם לכך אמורה היתה חקירתה לחשוף מערכת ־המוסברת הסבר ממצה על-ידי הגורמים הפיסיקו-כימיים הפועלים בה־, מוצאים אנו מנגנון, שלדברי הביולוגים, יש לבאר את התהוותו והתקיימותו על-ידי עקרונות בקרה ותיקון עצמיים. נמצא, שאף אם נתעלם מבעיית ׳התרנגלות והביצה׳ ובכך מהמעגליות שבטענתם, עדיין מצויים אנו בתחומי התכליתיות או הסלאולוגיות: בכל תחומי המישור הפיסיקלי אין למצוא תהליך המתבצע על-פי ׳תכנת-מחשב ומנגנון־תרגום׳ מלבד באותה ׳פינה׳ המהווה את הבסיס הכימו-פיסיקלי לממלכת החי.

שוני מהותי זה מומחש בעובדה, שצורת מנגנון מעשה ידי אדם אינה טורדת את מנוחת איש המדע, ואילו צורת מנגנון ביולוגי או התהוותו טורדת אותו מאוד. הסיבה, היווצרותו של מנגנון מכני מייצגת אינטראקציה בין כמות נתונה של חומר לבין מידע המצוי במישור סובייקטיבי, ואילו היווצרותו של מנגנון ביולוגי מייצגת אינטראקציה בין המישור החומרי לבין מידע המצוי אף הוא במישור האובייקטיבי. היא הנותנת, שאם היווצרותו של מנגנון מכני אינה מעוררת כל תימה (בין כה וכה שורר קשר של שתיקה בין רוב אנשי המדע לגבי העובדה שהמישור הסובייקטיבי ותכניו אינם יכולים להיות מיוצגים במסגרת המדעית), לא כך הוא לגבי היווצרותו של מנגנון ביולוגי. מצד אחד תהליך ההתפתחות מתבצע בתחומי המישור האובייקטיבי; כל תופעותיו צריכות אפוא להיות מתוארות על-ידי המדע. אך מצד שני הוא פועל לפי עקרונות הנוגדים את אלו ההגיוניים או ההסתברותיים שבהישג ידו. 'השאלה מתעוררת, אין אדם אשר תכננו, אין חוק פיסיקלי־כימי אשר יתארו, ואם כן איה מקומו?

הוא שציין ליבוביץ, הצמדת תווית מכניסטית למנגנון ההתפתחות משיגה מטרה הפוכה מזו שאליה כיוונו הרדוקציוניסטים. היא מכריזה באופן חד-משמעי, שהמנגנון הביולוגי נוצר בכוונה מראש ולתכלית מכוונת. וכך גם הפיסיקאי דייוויד בוהם והביולוג רופרט שלדרייק, עמדו על הפרדוקס הגדול שבהצמדת תווית מכניסטית ליקום ולאורגניזם, שהרי הסיבתיות והתכליתיות המונחות ביסוד כל מכניזם אינן מוכרות אלא כתשתית החשיבה האנושית.

את אחד ממאמריו בנושא זה מסיים ליבוביץ בקביעה, שאם קיים תחום בו ניתן לומר שמדע הביולוגיה קרוב לעסוק בחקר החיים עצמם, הרי זה בחקר ההתפתחות:

ייחודה של הביולוגיה הוא שיש בה שני פנים: מבחינת עיסוקה במנגנונים של החיים – ובזה נכללת הגנטיקה – היא שייכת לעולם החשיבה של מדעי-הטבע, שאינה מכירה אלא את הקטיגוריה של סיבתיות בלבד, ומבחינת עיסוקה בחיים עצמם – וזהו ענינו של חקר ההתפתחות – היא קרובה לעולם מדעי הרוח, שבו מקיפה החשיבה גם את הקטגוריות של התכליתיות.^,

ובהקשר לכך הוא מצטט את קלוד בראנרד (C.bernard), מגדולי הביולוגים והפיסיולוגים במאה ה־19 לספה״נ:

בהכירנו שתופעות החיים הן תופעות פיסיקו-כימיות לא הבהרנו כלל את בעיית מהות החיים – שהיא ביצוע פרוגרמה… במסגרת החיים. הפרוגרמה הזאת היא בבחינת הרשות המחוקקת ורצוננו לומר בזאת – שהיא קובעת לאיזו תכלית של האורגניזם משמשים המנגנונים, ואילו הגורמים הפיסיקו-כימיים הם בבחינת הרשות המבצעת. החיים מכוונים את התופעות שבביצוען אין להם חלק – הגורמים הפיסיקו-כימיים מבצעים את התופעות שאותן אין הם מכוונים.

כל אלה מוליכים את ליבוביץ לתהייה הבאה:

שמא נצטרך להביע את ההשערה ה־׳אפיקורסית״ [ההדגשה במקור], שלא השינויים במנגנון הגנטי – המוטציות ־ הן הבסיס של ההתפתחות הפילוגנטית, משום שמנגנון זה אינו שייך אלא ל״רשות המבצעת״, ואילו לאמיתו של דבר נהפוך הוא: ההתפתחות שהמכניזם שלה עדיין סתום לפנינו לגמרי. והיא התגלמות פעילותה של ה״רשות המחוקקת״ – היא־היא הגוררת את השינויים הגנטיים?