לחץ לגירסת הדפסה

הכירו את הרופא שטוען: "רוב המחקרים הרפואיים הם שטויות", ד"ר מלקולם קנדריק מחברו של הספר "רפואת יתר", לא מפריח אמירות באויר, אלא מסתמך על עובדות ועל התיחסות מומחי רפואה עצמם לתעשיית המחקרים, לדוגמא, ד"ר מרשה אנג'ל בעבר העורכת הראשית של המגזין הרפואי היוקרתי "New England Journal of Medicine", אומרת:

"אי אפשר עוד להאמין ברוב המחקר הקליני המתפרסם, או להסתמך על שיפוטם של רופאים אמינים או על הנחיות רפואיות סמכותיות. אני לא מוצאת שום הנאה במסקנה הזאת, שאליה הגעתי לאט ובאי-רצון במשך עשרים שנותיי כעורכת NEJM".

בריאיון לYNET אומר קנדריק (קטעים מתוך הריאיון):

"במחקר תצפיתי… עושים דבר נורא שאסור להם לעשות, ומבודדים הרגל אחד מתוך שלל ההרגלים וקובעים שזה מה שגרם להם למות מסרטן או ממחלת לב, למשל".

אבל הרי בחלק מהמקרים מדובר במוסדות מוכרים ורציניים ובמגזינים מאוד רציניים שמפרסמים את המחקרים הללו, הם לא יודעים איך לחקור, הם לא מודעים לטעויות הסטטיסטיות שאתה מדבר עליהן?

"אני מניח שהם פשוט לא ממש שמים לב למתודולוגיה המחקרית. אני באופן אישי מאוד מאוכזב מהמחקר הרפואי, מהרמה המחקרית. ודאי שהם מודעים לבעייתיות שהצבעתי עליה, אין לי ספק שהם כן מודעים לכך שאי אפשר להוכיח שום דבר מוחלט מתצפיות בלבד.

"אני אתן לך דוגמא. מצאו שנשים שלקחו הורמונים כדי לטפל בתופעות הלוואי של גיל המעבר, לוקות בהרבה פחות מחלות לב מנשים שלא נטלו אותם. מחקרים הראו שיש להן סיכוי של 40% פחות למות ממחלות לב.

"ולכן החליטו להפוך את זה למדיניות של הממשלה, להמליץ לנשים שהגיעו למנופאוזה לקחת הורמונים כדי למנוע מהן למות ממחלות לב. אבל זה היה מחקר לחלוטין תצפיתי. כשכבר עשו ניסוי מפוקח, שבו חלק מהנשים קיבלו הורמונים וחלק לא קיבלו הורמונים, הם גילו שההורמונים דווקא מעלים את הסיכון ללקות במחלות לב ב-30%".

איך אתה מסביר את התוצאות הסותרות האלו?

"מה שהם לא לקחו בחשבון במחקר הראשון היה שהנשים שלקחו את ההורמונים היו אלו שמלכתחילה היו יותר מוכוונות בריאות – התעניינו, חקרו נושאים בריאותיים, רצו להיות בריאות יותר, התעמלו, אכלו טוב, ולכן הן חלו פחות. זה לא היה ההורמונים שהפחיתו את הסיכון, זה היה אורח החיים.

"מכאן את רואה שמחקרים תצפיתיים יכולים להפנות אותך לכיוון שהוא פשוט מוטעה. ורוב המחקרים שתופסים את הכותרות הגדולות הם תצפיתיים. היו גם כמה מחקרים התערבותיים בנושאי תזונה, אבל בסך הכל הם לא הצליחו להוכיח קשר ממשי בין שינויים בתזונה ושיפור או הידרדרות הבריאות. אם אנשים יהיו מודעים לזה יותר, אולי הם יפסיקו קצת לדאוג מהכותרות"….

איך זה קרה? איך הכותבים הפכו את הממצאים על פיהם והמחקר שלהם התקבל לאחד המגזינים הכי נחשבים בעולם?

"קשה לי להסביר את זה. אני לא מאמין שהם לא שמו לב. אבל אני חושב שיש כאן הטיה מחשבתית. האמונה בקרב הקהילה הרפואית היא שעודף משקל גורם לבעיות רפואיות שיובילו למוות מוקדם. אז להגיד את ההפך מזה זה כמו לצעוק שהמלך הוא עירום. אז מסייגים את התוצאות בתוך המחקר עם מילים כמו "נדמה ש", או "עושה רושם כי"…

…אז הכל בכלל פסיכולוגי?

"כן יש הרבה פסיכולוגיה. עובדה מעניינת היא שאם את נותנת לאנשים תרופת פלסבו ואומרת להם שזה פלסבו, את אומרת להם בפירוש 'זאת לא תרופה אמיתית, זה לא עושה כלום', אבל מבקשת מהם ליטול את התרופה בכל יום לצורך הגנה מפני מחלות לב, התוצאה היא פחות מחלות לב".

כאן זה מתחיל להישמע עוד יותר משוגע

"זאת רק דוגמא קטנה. יש לנו פשוט הטיות מטורפות במחקרים. אם אנשים מאמינים שמשהו יעשה להם טוב, הוא עושה להם טוב. ההשפעה היא גדולה בהרבה מאשר של התרופות שנחקרו המון. רק להגיד אנשים 'טלו תרופה בכל יום', רק עצם הנטילה היומיומית, גרמה להם להרגיש יותר טוב. אני חושב שאנחנו צריכים להיות קצת יותר צנועים ולהודות שיש הרבה דברים על אודות בני האדם שאנחנו פשוט לא מבינים. המוח האנושי והשפעת הפסיכולוגיה על הבריאות האנושית הם עצומים, והקשר הזה בקושי נחקר".

זה קשר שמאוד קשה לחקור אותו

"נכון. אבל אם לא נודה שיש כאן 'פיל בחדר', שכשאנחנו מסתכלים על מחקרים רפואיים אנחנו חייבים להיות הרבה פחות בטוחים בעצמנו, אנחנו פשוט מטעים את הציבור באופן פושע…
"הכותרות האלו קיימות כדי להביא פרסום למוסדות המחקר, כדי שהם יקבלו יותר מימון ויותר כסף. זו לא פונקציה של אנושיות. מחקר רפואי אמור להיות קרוב למושלם, וכרגע מדובר בבלגן גדול".

מדובר בחדשות רעות מאוד בשבילנו, המטופלים הממוצעים. אנחנו היינו רוצים לסמוך על הרופאים שלנו ולחשוב שיש להם מושג על מה הם מדברים.

"נכון, מדובר בחדשות רעות. כמובן, יש גם דברים נפלאים ונהדרים ברפואה העכשווית. ממש לא הכל כל כך אפל".
ברור, ובכל זאת. עם מה שאתה אומר, איך האדם הממוצע אמור לדעת למי ולמה להאמין?
"התשובה היא, לצערי, שרוב המחקרים הרפואיים הם לא אמינים. כשאת מסתכלת על ניתוח להחלפת ירך, או שסתום בלב, או שימוש באנטיביוטיקה כשיש דלקת ריאות, הם דברים מוחלטים וברורים.
"אבל הרבה מהמחקרים הרפואיים מנסים לקבוע עובדות במקומות שפשוט אי אפשר, לוגית, לקבוע בהם עובדות, בעיקר כשמדובר במחלות כרוניות ומצבים שנמשכים זמן רב. למעשה, העובדה היא שבבריטניה, תוחלת החיים ירדה בשנים האחרונות. ואני צפיתי את זה, התרעתי על כך שאנחנו נותנים יותר מדי תרופות, עושים 'מדיקליזציית יתר', ואנשים באמת חיים פחות".
זה נשמע כאילו אתה מדבר על סוג של קנוניה. האמנם? מי כאן בעל האינטרס לגרום לנו להאמין שהתרופות יאריכו את חיינו כשבפועל הן מקצרות אותם?
"אני קורא לזה קנוניה של האמונה האנושית. אנשים רוצים להאמין שהם יכולים לשלוט בכל דבר. המטופלים רוצים להאמין שהם מוגנים, הרופאים רוצים להאמין שהם מגינים עליהם, והממשלות רוצות להגיד תראו כמה אנחנו נהדרים, אנחנו שומרים על הציבור שלנו. כולם מרוויחים".
בספר אתה כותב שנשים עוברות הרבה יותר מדי סריקות ממוגרפיה. איך זה עלול להזיק להן?
"קודם כל, זאת בדיקה שהוכחה כמטעה. יש הרבה נשים, על רוב המקרים אנחנו בכלל לא שומעים, שאובחנו בטעות עם סרטן שד. הדבר הזה גורר הרבה מאוד טיפולים מיותרים. במקרים מסוימים, אפילו הממוגרפיה עצמה עלולה לגרום לסרטן השד בגלל הקרינה שכרוכה בה.
"העניין המרכזי הוא שאף אחד לא באמת בדק אף פעם אם הדרך הזאת עובדת. זה כאילו מישהו הציע את זה וכולם אמרו 'אוקי, בואו נעשה את זה', ומאז, כל פעם שמישהו אחר מעז לפקפק ביעילות של הממוגרפיות, למשל, כולם מתנפלים עליו ותוקפים אותו כאילו הוא רוצה שנים ימותו מסרטן השד".
אני לא יודעת איך זה בבריטניה, אבל לפחות כאן בישראל להרבה מהרופאים יש, איך לומר, אגו קצת נפוח. מעטים הרופאים שיעריכו את ה"מטופל המלומד" שבא אליהם עם ידע מוקדם, ומעטים אפילו יותר הם הרופאים שיודו שהם לא יודעים הכל.
"לרופאים בכל מקום יש אגו נפוח. הרופאים בלי ספק לא יודעים הכל. הם יודעים כמה דברים. שאלתי 100 רופאים במהלך השנים מהו ההבדל בין מחקר תצפיתי ומחקר מוחלט, שמדובר כאן בהבדל מאוד מאוד בסיסי בהבנה של מחקר רפואי. אף אחד מהם לא ידע….

עד כאן מתוך הריאיון.

ד"ר דן קרת כותב על הספר בין השאר:

"תודה דייר מלקולם קנדריק שאתה קיים, שיש לך את הסבלנות להיכנס לפרטי הפרטים של המחקרים החשובים, כאלה שמעצבים מדיניות טיפולית, ולגלות את ההטעיה שקיימת ברובם המכריע לגבי התוצאות שלהם. דייר קנדריק מתאר את מגוון הטכניקות המאפשרות הצגת תוצאות עלובות של מחקר רפואי כמחקר פורץ דרך המראה יעילות כביכול. כשמדובר בנטילת תרופות, אני רואה לנגד עיני את חברי דירקטוריון חברת התרופות מחככים ידיהם בסיפוק- עוד פעם שהצלחנו להכניס קבוצה גדולה של אנשים למעגל נוטלי התרופות מבלי שהם באמת זקוקים להן או ירוויחו מהן. שוב נרוויח סכומים בסדרי גודל של מיליארדים של דולרים ובעלי המניות יהיו מרוצים.

קוראים יקרים, לפני שאתם נוטלים תרופות לאורך זמן, כדאי שתקראו ספר זה. הוא יראה לכם את הדרכים המעוותות באמצעותן חברות התרופות וכותבי המאמרים הרפואיים התלויים בהן (לצורך קרנות המחקר שלהם וכדי שיוכלו להמשיך ולכתוב מאמרים נוספים) מציגים את התועלת של התרופות שהן משווקות. אם היתה בכם תמימות כלשהי לגבי אמינותם של מחקרים הממומנים ע"י חברות תרופות (מרביתם הם כאלה), היא כפי הנראה תתפוגג בין עמודי הספר. הקשר הבלתי אפשרי בין חברות התרופות לרופאים הממומנים על ידיהן ממיט אסון על אמינות המחקר הרפואי…
קיימות בהסטוריה הרפואית דוגמאות רבות לכך שמשהו שנחשב כ״אמת" שנים רבות, הוכח כשונה לחלוטין. מלקולם קנדריק מנפץ הרבה מיתוסים שהושרשו היטב בתרבות המערבית ללא כל ביסוס מדעי כולל "אמיתות" שאתם בטוחים שהן נכונות…
אם הייתי חשדן לגבי תוצאות מאמרים רפואיים לפני קריאת ספר זה, הפכתי עוד יותר חשדן וספקן בעקבותיו".

ואילו ד״ר עופר שחר כותב:

"את הספר שאתם אוחזים בידיכם כתב רופא משפחה סקוטי. אדם שבמשך שנים רבות חשב שהוא עושה רק טוב למטופלים שלו. כתב אותו גם אדם שהתעורר בוקר אחד והחליט לשים סימני שאלה על כל מיני ״אמיתות״, מהסוג שעולם הרפואה מלא וגדוש בהן. בניגוד למה שרובכם אולי חושבים, המחקר הרפואי אינו זך.
תמיד יש מי שיקום ויגיד- אבל יש מחקר גדול שהוכיח ש …. הטענה הזאת לא הופכת את הדברים לנכונים. למעשה במרבית המקרים הם בוודאות לא נכונים. עולם המחקר הרפואי של ימינו, ואני אומר זאת בצער, לוקה באינספור הטיות, אי דיוקים, עיגולי פינות והתלהבות יתרה באופן כללי, של כותבי המאמרים להפוך כל תל קטן להר גבוה.
אם אצטט את אחד המשפטים המוכרים יותר של הסופר האמריקאי מארק טווין- "ישנם שקרים, ישנם שקרים ארורים וישנה סטטיסטיקה". סטטיסטיקה חברים היא ללא ספק מדע חיוני אשר רלוונטי לכל תחום מחקרי באשר הוא. הבעיה היא שבמחקר רפואי, פעמים רבות יותר מאשר שלא, הסטטיסטיקה יכולה מאוד לבלבל, וכל אלו שמנסים לקרוא ולהבין מחקרים רפואיים (כולל רופאים, שאמורים להיות אלו שיודעים קריאה ביקורתית מהי), יכולים להגיע למסקנות שונות, חלקן דומות למה שכותב המאמר התכוון, חלקן שונות וחלקן הפוכות לחלוטין, ולכל אחת מהן יכול להיות קשר לאמת .או שלא .פעמים רבות הם פשוט ימצאו עצמם עם כאב ראש אחד גדול.
פרופ׳ ג׳ון יונידיס, רופא וחוקר מדיניות בריאות, אשר מנהל את מכון המחקר לרפואה מונעת באוניברסיטת סטנפורד ארה״ב ובמקרה גם אחד הסטטיסטיקאים המוכשרים והמוכרים ביותר בעולם, טוען כבר שנים וגם מוכיח זאת באלגנטיות כיצד ממצאים שגויים מהווים את הרוב אם לא הרוב המוחלט של כל המחקר הרפואי המפורסם בימינו. אלו טענות שקשה לבלוע ,שלא לדבר על לעכל ממש, אבל לדעתי אין לנו ברירה. אנו חייבים.…
דמיינו לעצמכם חוקר שהקדיש את עשרים או שלושים השנה האקדמיות של חייו לתאוריה מסויימת. הוא גידל אותה כמו שהורים מגדלים תינוק, טיפח אותה, השקה אותה, הוא מלמד סטודנטים אודותיה בבית ספר לרפואה, מפרסם מאמרים שממשיכים לקדש אותה, מרצה בכנסים בשבחה, והיא מצידה מעניקה לו את הפרופסורה שלו, את היוקרה המקצועית, את המעמד שלו, יש שיאמרו גם את היאכטה שלו, אבל אני חושב שאוותר על ההנחה האחרונה. בהסתכלות הרחבה של הדברים הוא חייב לה את חייו המקצועיים. כבר נרקמו ביניהם יחסים כה הדוקים, אומר אפילו אינטימיים.
בוקר אחד קם רופא צעיר וחצוף בקצה השני של העולם שחושב אחרת, הוא גם מביא טיעונים רבים לקיומה של תאוריה שונה, טיעונים שמפריכים את התאוריה השלטת. ואז, מה קורה? כצפוי וכמו שמקובל לנהוג בעולם הרפואי של ימינו נולדים ה״פרדוקסים״. כך אוהבים לקרוא לכל דבר שלא מסתדר עם אותה תאוריה מקובלת. לכל דבר שאף אחד לא מסוגל להסביר. ודאי שמעתם על הפרדוקס הצרפתי בין רבים אחרים.
כיצד לדעתכם הקהילה הרפואית מתייחסת לאותו אדם? במקרה הטוב בהתנגדות נמרצת, במקרה הרע בהשמצות ובמקרה היותר גרוע בהתעלמות מוחלטת. חושבים שהתנהגות כזו היא נדירה בעולם הרפואי? כדאי שתחשבו שוב. למעשה – זה הכלל. ההיסטוריה של הרפואה (ושל האנושות בכלל) מלאה באינספור דוגמאות לאנשים שצעקו "המלך הוא עירום" ונתקלו בקריאות בוז. יש הסברים מקובלים לתופעות מסביבינו. תעשייה שלמה של אקדמיה, טיפולים, תרופות, כנסים רפואיים, פרופסורות, הנחיות קליניות וקווים מנחים, מבוססת על תאוריה אחת. נראה אתכם באים וסותרים לנו אותה. רק תנסה לפרסם מאמר שחושב אחרת ובמקרה הטוב תמצא את עצמך מככב בשער של ה- Medical journal of Zimbabwe.
ד״ר קנדריק מנסה (ומצליח) להסביר מה זה הדבר הזה שגורם לנו להגן בחירוף נפש על התאוריות שלנו. האם בעולם נורמאלי השאיפה שלנו, קהילת הרופאים והחוקרים, לא אמורה להיות רדיפת האמת? נניח ותאוריה מסויימת נסדקת ומתחילים להופיע עוד ועוד ממצאים הסותרים אותה, כאלו אשר מטילים ספק באמיתותה. האם אין זה אמור לגרום לנו לחשוב שוב על התאוריה המקובלת? לנסות לנסח אחרת כזו שכל העובדות יסתדרו בה מבלי להתנגש אחת בשנייה, כפי שפעמים כה רבות קורה? אז זהו- שכמעט תמיד אפשר לאמר שהתשובה לכך היא לא. כל סדק יאטם מיד בטענות כאלו ואחרות ומעל הכל (רק כדי למנוע אפשרות שאולי תחמוק שוב מבעד לאיטום) נדאג גם להטיל ספק במהימנות החוקרים, במהימנות שיטות המחקר שלהם, לפעמים גם במהימנות האישית שלהם, שברוב חוצפתם באו וטענו שמה שבמשך שנים ידוע כנכון אולי במקרה לא נכון. איזו חוצפה. העולם הוא עגול…

כדאי לקרוא גם את מאמר ההערכה של פרופ' משה פרנקל.

וע"ע על זיוף מחקרי תרופות.

ואי אפשר שלא לשאול, האם זה ייתכן רק ברפואה? ומה בדבר מקצועות אקדמיים אחרים? שם ה'קונצנזוס' הוא בהכרח אמת מוחלטת? שם לא אוטמים סדקים בדרכים שונות ומשונות? שם אין הטיות?