לחץ לגירסת הדפסה

גם בהקשר לבריאת מיני בעלי החיים בעולם מלמדת המסורת את שגילה המדע בדורות האחרונים. חכמים הסבירו כי העופות נבראו מן המים, ולכן יש ברגליהם קשקשים כדג (חולין כט). ומכאן אנו למדים על קשר בין השלבים השונים של בריאת המינים (בדומה לרעיונו של הרב דסלר במכתב מאליהו ח"ג מכתבים מכתב לא המובא במאמר: היחס לאבולוציה ע"פ התורה). חכמים הזכירו בכמה וכמה מקומות כי נוצרו מינים חדשים לאחר בריאת העולם (שטמ"ק חולין קכז. מעי"ט על רא"ש חולין פ"ג סו'), והסבירו כי מכל מין נברא רק אב טיפוס אחד וממנו התפתחו מינים רבים של חיות (העמק דבר לנצי"ב בראשית ו' כ', רד"ל על פדר"א כג').

ובודאי עובדה בולטת היא שהתורה חילקה את הבריאה לשלבים ושלבי שלבים, אף שהיה אפשר לתאר את כל העולם כולו כנברא ברצון ה' ותו לא. וכן ההבחנה כי הצמחים קדמו  לחיים, היצורים החיים החלו בשרץ המים ולאחריו שרץ העוף, וכן חלוקת בעלי החיים לשני ימים נפרדים: הדג שרץ המים והעוף ביום אחד, כשהזוחלים הגדולים יחידה נפרדת, לעומת היונקים והאדם ביום שני^[1]. זו עובדה מעניינת מאד, שכן חלוקה סמלית היתה מונה את העופות והיונקים יחדיו, ואת האדם ביום נפרד. ואילו החלוקה של התורה מאחדת את העופות והזוחלים כולל התנינים הגדולים עם שרץ המים והדגים, ואת היונקים לחוד עם האדם, הלא דבר הוא!

אחד הפרטים המפליאים בפרשת הבריאה הוא האיזכור המיוחד של בריאת התנינים הגדולים. אין ספק שהפסוק הזה מיועד לעיני בני האדם שאמורים להבין את משמעותו[2], ואכן בני האדם יודעים היטב לספר כי בעבר חיו על פני כדוה"א מפלצות ממשפחת הזוחלים, הדומים לתנין, אלא שהן היו גדולות ממנו לאין ערוך. אחד המוטיבים המיתולוגיים הידועים הוא הדרקון. דרקונים מתוארים במיתולוגיה בצורות רבות ושונות^[3], כן מוזכרים הגיבורים שנלחמו בהם – אנשים או אלים (כמו למשל "אפולון סארוקטונוס" – הורג הלטאה). ואף תוארה צורתם החיצונית של הדרקונים כעטויי קשקשים^[4] ואדירי מימדים, וכבעלי רגלים קרומיות. בדיוק כפי שגילו החוקרים את הדינוזאורים, אף שהמחקר כמובן אינו יכול להעלות על דעתו שהדינוזאורים שנכחדו לפני מליוני שנה כפי התיארוך המקובל, נחרתו בזיכרון של המין האנושי.

פסלים וציורים רבים של דרקונים קיימים אצלינו מימי קדם, בפרט במזרח (הודו, סין, תאילנד, ושכנותיהן). אין המדובר בחיות דמיוניות שנראו בחלום, אלא בחיות שהקדמונים האמינו במציאותם. ולא עוד אלא שהדרקון שתיארו בני המאיה בדרום אמריקה דומה להפליא לדרקון המתואר במזרח. הגיאולוגיה משייכת את הדינוזאורים לתקופות קדומות בהם לא היו בני אדם בעולם – בניגוד לעדות ההיסטורית של בני האדם, לא זו בלבד שבני אדם ידעו על מציאותם של הדרקונים בימי קדם, הם אף תיארו אותם וציירום. כל זה כנראה לא מספיק בכדי שתהיה העדות מהימנה שאכן האדם פגש את הדינוזאור. אך למרבה האירוניה שחזור גופו ומראהו החיצוני של הדינוזאור (נמצאו שלדים בלבד) נעשה בין השאר ע"פ ציורים ותיאורים של הדרקון המיתולוגי..

"במקסיקו ציירו אנשי המאיה את הארכיאופטרקס – עוף שחציו זוחל, שחי, לפי הפאליאונתולוגים, לפני 130 מיליוני שנה. ציורים של דינוזארים נתגלו בקניון סופאי, הפטרודאקטיל צוייר ע"י שבטי האצטק" ("מוצא החיים" פרופ' מ. טרופ, עדויות נוספות על מפלצות  ענק בתקופה ההיסטורית ישנן אצל כותבי קורות אלכסנדר הגדול המספרים שבמסע אלכסנדר למזרח נתקלו בלטאות אימים בגודל של עשרות אמות).

"המדענים טוענים שהברונטוזאורוס המופיע בציורים אלה נעלם מעל פני כדור הארץ לפני מליוני שנים, ואילו הבושמנים שציירו את ציורי המערות שלטו ברודזיה רק בין האלף הראשון לספירה הנוצרית לבין המאה ה16. המומחים טוענים כי הבושמנים ציירו רק את אשר ראו עיניהם בחיק הטבע. טענה זו מאומתת על ידי ציורי מערות אחרים בהם מופיעות תמונות מדוייקות של סוסי יאור תואים פילים וג'ירפות. הברונטוזאורוס מצוייר על גבי הסלע בקוים ברורים ביותר, ראש הלטאה הארוך שלו נראה משורבב אל תוך ביצה", (סוכנות ידיעות אנגלית, דצמבר 1969. מובא אצל א. קורמן "אבולוציה ויהדות", ת"א תשלח' עמ' 156).

באנצ"ע ערך דרקון אנו קוראים תיאורים רבים של דרקונים מכל קצווי העולם: הגיבור הסיני יי הרג דרקון, סוסאני היפני הרג את הדרקון יושב העמקים, האל ההודי אינדרה נלחם בדרקון, אתר האירני ניצח דרקון. לפי האגדה הארמנית המלך טיגראן ה1 נלחם בדרקון, ובפיסולי הסלעים האחמניים מתוארים המלכים האחמניים הורגים דרקונים. הורוס המצרי, הרקלס היווני, ואפולון שהרג את המפלצת ששכנה במקדש בדלפוי ולה היו מקריבים קרבנות. קדמוס הרג דרקון לפני שייסד את תבי. לאחר כל הסיפורים האלו, לא נוספה אף מילה לגבי משמעותם של התיאורים האלו, האמנם כולם דמיון? לא היו דרקונים ולא נבראו ומעולם לא נלחמו בני אדם במפלצות?

אין ספק ש'התנינים הגדולים' המצויינים בתורה כבריאה בפני עצמה, הם ממשפחת הזוחלים, התנין הוא הזוחל הגדול ביותר, והתנינים הגדולים היו זוחלים גדולים ממנו. מן הצורך לציינם מובן עד כמה היו גורם משמעותי ע"פ כדוה"א. המסורת יודעת גם על העובדה המקובלת כיום במחקר כי הדינוזאורים הוכחדו מן הארץ בבת אחת ובשואה גדולה שעד היום לא ניתן לה הסבר משכנע^[5]. שהרי המסורת היהודית (והעולמית) מספרת על מלחמה בין אלהים לבין התנין / לויתן / נחש^[6] הגדול והעצום בו ניצח האל את הבריה וניפצה על המים:

ואלהים מלכי מקדם פעל ישועות בקרב הארץ אתה פוררת בעזך ים שברת ראשי תנינים על המים אתה רצצת ראשי לויתן תתננו מאכל לעם לציים (תהלים עד). ביום ההוא יפקד ה' בחרבו הקשה והגדולה והחזקה על לויתן נחש ברח ועל לויתן נחש עקלתון והרג את התנין אשר בים (ישעיהו כז א). עורי עורי לבשי עז זרוע ה' עורי כימי קדם דרות עולמים הלוא את היא המחצבת רהב מחוללת תנין (ישעיהו נא). ברוחו שמים שפרה חללה ידו נחש בריח (איוב כו יג). הים אני אם תנין כי תשים עלי משמר (איוב ז יב).

בפסוקים אלו אנו רואים גם כי התנין – נחש – לויתן נחשב כבריה החיה במים, אך לא דג. שזהו התיאור המדוייק לדינוזאורים. גם חכמים (ב"ב עה') ספרו שהקב"ה הרג את הלויתן מפני שהעולם לא יכל לעמוד מפניו – תיאור זה מתאים במיוחד לדינוזאורים כדוגמת הטירנוזאורוס שהיו טורפים כמעט כל יכולים בהתחשב בכחם וגדלם המפלצתי.

אפשר שרוב הדינוזאורים מתו במבול או בקטסטרופה אחרת, אך חלק מהם שרד גם לאחריו, שהרי בגמרא (זבחים קיג) תיארו כיצד בעלי חיים ענקיים בגודל הר תבור שרדו את המבול, במקום שלא הגיע המבול, או באופן אחר, ומכאן רישומם בתקופה ההיסטורית (לפי האגדה פגש דוד המלך יצור אחד שכזה). בעלי חיים שונים מפלצתיים שרדו בתקופות מאוחרות ומדי פעם מוזכרים באגדה ובמיתוס יצורים שהגיעו לממדים כבירים, מפורסם ביותר הוא השור המאראתוני שהכניע היראקליס, או החזיר הקרומיאוני שהכניע תיסיבס, ועוד יצורים שהיו מפורסמים במדינת שלמות כחיות בלתי ניתנות להכנעה, ולכן ברור שלא היו בעצמה המוכרת לנו. אפשר לשער כי התיאור של דניאל המכריע את התנין (במקור היווני: דרקון) שעבדו לו בני בבל, הוא תיאור היכחדותו של אחרון הדינוזאורים (תוספות לספר דניאל בספרים החיצוניים, ב"ר סח').

• "אפשר שהמובן העיקרי ואולי הראשוני של השם תנין במקרא הוא מין מפלצת קדומים החיה בימים", (אנצ"ע ערך תנין).
• "עצמות שמוצאין חופרי ארץ ומוצאין עצמות מבריות שלא נמצא עתה בעולם.. המה מלפני ימי המבול. ואע"ג שנמצאים באקלים שאינם חיים שם זה נעשה ע"פ ששינו את דרכם על הארץ לפני המבול והלכו למקום אחר.. והיה ההשגחה שישתיירו עצמות אלו כדי שיבא דור אחרון ויכיר סתרי הטבע וזהו כבודו יתברך", (העמק דבר בראשית ז כג').

הערות:

[1]בפרט כך הולכים דברי הרלב"ג (בספרו מלחמות ה' מאמר ו' פ"ח) המבאר כי ימי בראשית הם שלבים בהתפתחות, וכל יום מסמל היווצרות של מין יותר "שלם" דהיינו יותר מפותח, מה שנוצר ביום הקודם הוא "קודם בסבה ובטבע".   

"מה שיוחס בהוייה הזאת שתהיה נשלמת בששת ימים אינו באופן שיהיה האחד לשני יום אחד, דרך משל, אבל אמרו זה להורות על הקדימה שיש לקצת הנמצאות על קצתם. והמשל שמניעי הגרמים השמימיים הם קודמים בסבה ובטבע לגרמים השמימיים, והגרמים השמימיים קודמים בסבה ובטבע ליסודות ולמה שיתחדש מהם.. הצמח הוא קודם לחי השלם, ובזה האופן יהיה הבעל חי המימיי קודם למעופף, והמעופף להולך, וההולך למדבר, וזה שהבעל חי המימיי עושה ביצה בלתי שלמה, והמעופף עושה ביצה שלמה, וההולך עושה בעל חי בגופו. ולזאת הסבה התבאר בספר הבעלי חיים (נ.ב. – לאריסטו) שהמעופף הוא יותר שלם מהמימיי, וההולך יותר שלם מהמעופף, ואין ספק שהאדם הוא יותר שלם משאר בעלי חיים ההולכים. ומזה הצד יוסר הספק אשר סופק לקצת הקודמים מרבותינו זכרונם לברכה באיזה דבר שוער יום ראשון ויום שני ויום שלישי, והנה לא היו המאורות נמצאים עד יום רביעי".

ובהמשך דבריו:

"וממה שראוי שתדעהו הוא שכל מה שאפשר חדושו מהטבע לפי מה שהטביעו השם יתברך לא יוחסה בריאתו לשם יתברך בזה הספור הנפלא, כי הוא יעשהו באמצעות הטבע". דבריו שם הם לפי הסברא שמינים נוצרים מאליהם, ראה בפנים.

[2]לפי פרופ' נתן אביעזר ("בראשית ברא") התנינים הגדולים הם יצורים יותר גדולים מקודמיהם – קרואידים, שהיו חלק מהתפתחות היצורים הפשוטים בראשית היקום. כיוצא בזה הוא מפרש כי האור הראשון הוא האור של המפץ הגדול, המים העליונים הם מים בכוכבי שביט, וכך הלאה לאורך חיבורו הוא מזהה את מושגי התורה בתגליות מדעיות שונות, אלא שלענ"ד אין אפשרות לפרש כך בדרך הפשט, מכיון שהתורה מדברת על מה שבני אדם מבינים ויודעים, אין שום משמעות לקרואידים הקדמונים שאף אדם לא ידע עליהם מעולם מלבד חוקרי מאובנים. והרי לו רצתה התורה לעסוק בפרטים מדעיים יכלה לתת לנו את המשוואות של תורת היחסות במקום בראשית פרק א'. האור של המפץ וכן המים בכוכבי שביט אינם חלק מהווית העולם של בני האדם ולכן התורה אינה צריכה לעסוק בהם, לפי הפשט המים העליונים הם המים שבאטמוספירה, העננים, ומחזור המים.

[3]בעלילות גלגמש מסופר על גלגמש ואנכידו היוצאים להרוג את המפלצת הומבאבה אשר "צעקתו שטף מבול, דבריו אש, והבל פיהו מוות, ויכול לשמוע ממרחק חמשת אלפים אמה מעבר ליער. מי איפה יחדור אל תוך יערו?".

יש המסבירים כי הדרקון נחשב כיורק אש, מכיון שבארצות קרות היה החום הנפלט מגופו הענק דרך פיו נראה כאלומת עשן, ומכאן ועד ליריקת אש הדרך קצרה. מענין כי גם הסלמנדרה האגדית חסינת האש שייכת למשפחת הזוחלים.

אגדות על מפלצות נשארו בקרב שבטים עד ימינו, כך למשל התושבים הילידים של צפון מזרח קנדה מאמינים בקיומה של מפלצת מבעיתה המכונה וינדיגו. זהו יצור ענק המתנשא לגובה של חמשה מטרים וניזון מבשר אדם. לוינדיגו יש פה מפחיד ובו שינים ענקיות חדות כתער.. אי אפשר להרוג אותו בשום אופן ברגע שהוא מוצא לעצמו קרבן אין לו כל סיכוי להימלט. כשצייד אינו שב ממסע צייד ביערות מניחים כולם שהוינדיגו טרף אותו, (ד"ר סטיבן ג'ואן, הכובען המטורף ואייזק ניוטון, עמ' 168. הוצ' אריה ניר 2002).

[4]הדרקון שאיים על מדיאה ועל יאסון שלקחו את גיזת הזהב היה "מכוסה בקשקשי ברזל מבהיקים". כך נזכר גם בתוספתא (ע"ז ה ב) "איזהו מין דרקון שהציצין יוצאין מצוארו, הא אם היה צוארו חלק לאו". קשקשי דרקון שימשו כחלק משיקוי של כישוף, (כמתואר במחזה 'מקבת' של שקספיר).

הרגלים הקרומיות המתאימות בעצם לציפורים, נמצאות בכל ציורי הדינוזאורים, כך אנו מוצאים ב"ספר חיות" שנכתב במאה ה12 ציור של דרקון בעל ראש עם קצה מחודד, רגלי צפור, וקשקשים מחודדים לאורך כל גבו וזנבו הארוך (תמונה באנצ"ע ערך ביולוגיה עמ' 324). מנין ידע אותו צייר אלמוני, ועוד רבים כמותו, את הפרטים המהותיים האלו מצורתו של הדינוזאור?

[5]ראה מקורות במאמרו של שולץ ב"geology" נובמבר 1996 ובאנצ"ע ערך דינוסאורים. וכן לעיל פרק ב' בקטע: סינתזה של כל הממצאים.

[6]התנין והנחש הם שמות מתחלפים: שמות ד ג: "וישליכהו ארצה ויהי לנחש". שמות ז ט: "השלך לפני פרעה יהי לתנין". שמות ז י: "וישלך את מטהו ויהי לתנין". שמות ז טו: המטה אשר נהפך לנחש. לויתן מורכב מן המלה תן שהיא קצור של תנין. על זיהוי הדרקון המיתולוגי עם התנין / נחש שבמקרא כבר עמד ה'מרדכי' (ע"ז רמז תתמ'): "דרקון הוא נחש בריח עקלתון". רש"י (ע"ז מג.) כותב: דרקון דומה לנחש.