לחץ לגירסת הדפסה

פרופ' עודד בוסתנאי, במאמרו: "הגלות מציאות היסטורית או מיתוס"? (בית מקרא קעו) מראה את מלאכתם הלא נאמנה של חוקרים מינימליסטיים המכחישים את גלות בבל בשילוב של פוליטיקה וחוסר יושרה והבנה מדעיים.

כללי — ׳הכחשת הגלות׳

המונח ׳מיתוס׳ נעשה שגור ואף מקבל תאוצה בחקר המקרא וההיסטוריה של עם ישראל בתקופת המקרא. חוקרים מבית המדרש האולטרא־ביקורתי הקרוי פוסט־ מודרניסטי (ובכינויים נוספים) רואים בספרות המקרא מחרוזת של סיפורים — להבדיל מהיסטוריוגראפיה — שאין להם דבר עם המציאות ההיסטורית בארץ־ ישראל (׳פלסטינה׳). המסורות במקרא — על האבות, יציאת מצרים, הכיבוש וההתנחלות, השופטים, הממלכה המאוחדת של דוד ושלמה וכן על אירועים רבים המסופרים בספר מלכים — אינם אלא מיתוסים, שחוברו ונערכו במרוצת ימי הבית השני על ידי יהודים במגמה לתת לגיטימציה לישיבתם בארץ־ישראל. התיאוריה של אסכולה זו מגובשת ומנוסחת בספר שכתב .Thomas L Thompson, מראשי הדוברים של אסכולה זו, בשם :The Mythic Past 1999 Biblical Archaeology and the Myth of Israel, London. לא עוד ׳ההיסטוריה של עם ישראל׳ אלא המיתוס של ישראל.‘ N. P. Lemche ממליץ להשליך לפח את כל החיבורים שנכתבו במאתיים השנים האחרונות על ׳ההיסטוריה עם ישראל בתקופת המקרא׳ שכן ׳אין הם שווים את הנייר שעליו נכתבו׳.^{[1] [2]} לדעת Hans M. Barstad, לחקר ההיסטוריה של עם ישראל בתקופת המקרא אין עתיד.^[3]

בתוך מחרוזת המיתוסים הללו, שמגמתם להסתיר את ההיסטוריה האמיתית של ׳פלסטינה׳,⁴ טוענים הפרשנים מאסכולה זו, שזור המיתוס של הגלות. כל המסופר והנאמר על ההגליות ההמוניות מישראל ומיהודה ועל גלות בבל אינו אלא המצאה מאוחרת. רק מתי מעט הוגלו על ידי האשורים מממלכת שומרון ועל ידי הכשרים מממלכת יהודה, הגליות חסרות משמעות היסטורית בכל הנוגע למצב החומרי והתרבותי, האתנוגראפי והדמוגראפי של ארץ־ישראל(׳פלסטינה׳) ואוכלוסייתה. אין לדבר על ׳תקופת הגלות׳(586־538 לפנה״ס), שכן תקופה כזו היא פיקציה מאוחרת. ואם לא הייתה גלות הרי יחזקאל, נביא הגולה, לא היה. הנבואות המיוחסות לנביא הדמיוני יחזקאל חוברו בארץ יהודה בתקופת הבית השני. ספר יחזקאל אינו אלא ׳פסבדו־יחזקאל׳. גם ישעיהו השני (יש׳ מ־נה), נביא הנחמה, שרבים מפרשני המקרא סבורים כי חי בגלות ונשא את נבואות הנחמה שלו ערב כיבושה של בבל על ידי כורש, היה נביא אלמוני שפעל באותה עת ביהודה ולא בבבל. ואם לא הייתה גלות, אזי גם ׳שיבת ציון׳ לא הייתה. עזרא הסופר לא היה ולא נברא אלא משל היה, כמוהו כדמויות אחרות במקרא כמו אברהם, יהושע, גדעון, ודוד ועוד שאף הן פיקטיביות לשיטתם של אותם פרשנים.

׳הכחשת הגלות׳ וראיית שיבת ציון כהמצאה מאוחרת ומגמתית כרוכות בטענה נוספת הידועה בשם ׳מיתוס הארץ הריקה׳: על פי האסכולה האולטרא־ ביקורתית, יהודים ׳ציונים׳ בני תקופת הבית השני יצרו פיקציה שלפיה כל תושבי ישראל ויהודה הוגלו מארץ־ישראל (׳פלסטינה׳) על ידי האשורים והבבלים והארץ נותרה ריקה ושוממה. מגמתו של מיתוס הארץ הריקה, לפי סברה זו, היא לומר כי היהודים באו מבבל אל ארץ ריקה ועזובה לאחר שאבותיהם, עד האחרון שבהם, גלו ממנה. הם לא תפסו את אדמותיהם של תושבים ילידי הארץ (׳פלסטינים׳) אלא חזרו אל נחלת אבותיהם. לאמיתו של דבר, טוענים מכחישי הגלות, ההגליות מארץ יהודה על ידי הכשדים לא היו כרוכות בחורבן הא^ הרוב המכריע נשאר בארץ. בימי שלטון בבל הייתה רציפות יישובית בהר יהודה ובבנימין והחיים המשיכו להתנהל במסלולם הרגיל עם המוסדות האזרחיים והדתיים הוותיקים — כוהנים, לוויים, נביאים, סופרים ובעלי מלאכה — ורק ללא מלוכה שכן, לפי דעה זו, יהודה אורגנה כפחווה בבלית לצד פחוות שומרון. על פי אסכולה זו, המסורת המקראית הדמיונית והמגמתית, לפיה כל בני יהודה גלו חוברה — לכל המוקדם בתקופה הפרסית — על ידי חוג מצומצם, שראה בקומץ השבים מן הגולה את ההמשך של עם ישראל ומסורת ישראל. במילים אחרות: מיעוט המכונה בספרי עזרא ונחמיה ׳בני הגולה׳, ׳קהל הגולה׳, השתלט על הרוב המכריע, שלא יצא לגולה, ודחה רוב זה — מטעמים דתיים, פוליטיים וכלכליים — כמי שאינו שייך ל׳זרע קודש/ מיתוס הגלות והגאולה זכה, כביכול, לתמיכתו של השלטון הפרסי והוא שקבע את קו ההתפתחות של היהדות לדורותיה.⁵

׳מיתוס הארץ הריקה׳ הורתו בתיאוריה הרואה במקרא מעשיות מאוחרות בדבר קדמותו של עם ישראל ב׳פלסטינה׳ והוא מסתייע בסתירות המצויות במקרא בעניין ההגליות מישראל ומיהודה. בהמשך נציג את העדויות השונות, המקראיות והחוץ־מקראיות, ונבדוק לאורן את הדעות השונות בסוגיית הגלות והגאולה.

• הגליות לאור הכתובים והכתובות

1. הגליות טוטאליות — הארץ ריקה, חרבה ושוממה מכתובים אחדים מתקבל הרושם שהייתה הגליה טוטאלית גם מממלכת ישראל וגם מממלכת יהודה: ׳ויגל את ישראל אשורה׳(מל״ב יז, ו); ׳ויגל ישראל מעל אדמתו אשורה עד היום הזה׳(מל״ב יז, כג); ׳לא נשאר רק שבט יהודה לבדו. גם יהודה לא שמר…עד אשר השליכם מפניו׳ (מל״ב יז, יח־כ); ׳ויגל יהודה מעל אדמתו׳(מל״ב כה, כא; יר׳ נב, כז); ׳ויגל השארית מן החרב אל בבל׳(דה״ב לו, כ); ׳ועמה הגלי לבבל׳(עז׳ ה, 12). תגלת־פלאסר השלישי כבש את הגליל ועמק יזרעאל, את עבר הירדן הישראלי ואולי גם חלק מרצועת החוף (פחוות דאר).⁶

בכתובותיו נאמר שהוא הגלה את כל האוכלוסייה (puhur nisesu}\ ואפשר שהכוונה לשטחים שהוא כבש מ׳אp בית עומרי׳(וראה להלן). רבשקה נואם בפני אנשי ירושלים הנצורה (701 לפנה״ס) וכורך את כיבוש שומרון(מל״ב יח, לד) בהגליה טוטאלית: ׳עד בואי ולקחתי אתכם אל ארץ כארצכם׳(שם, לב, לד). במל״ב כה, כו(יר׳ מג, ה-ו) נאמר ש׳כל העם׳, ׳כל שארית יהודה׳ ירדו מצריימה לאחר רצח גדליה, כאילו לא נשאר ביהודה איש יהודאי אחד (ראה גם יר׳ מג, ה-ז; מד, יא-יב). גם הנביאים מדברים על הגליה טוטאלית ועל חורבן הארץ: יש׳ ו, יא־יב; מט, יט; נא, ג; סא, ד; יר׳ ט, י; יח׳ יב, יד־טו; טו, ח; לג, כח; לו, י. ביר׳ יג, יט נאמר: ׳הגלת יהודה כולה הגלת שלומים׳. בדה״ב לו, כא נאמר: ׳כל ימי השמה שבתה למלאות שבעים שנה׳ וכוונת הכתוב לומר שכל אנשי יהודה גלו(שם, שם, כ) והארץ נשארה ריקה ושוממה במשך שבעים שנה. התפישה של הגליה טוטאלית ושל ׳ארץ ריקה׳, נשמעת גם מתוך ויק׳ כו, לג-לה; רב׳ כח, סג-סד.

2. הרוב המכריע גלה, המיעוט נשאר

לעומת הפסוקים המדברים על הגליה טוטאלית מצויים פסוקים שלפיהם רבים הוגלו ומעטים נשארו בארץ. (א) ממלכת ישראל

מסופר שחזקיהו ויאשיהו הזמינו תושבים ישראלים לחגוג את חג הפסח בירושלים (דה״ב ל, ה־י; לה, יה וראה גם לא, א). הביטויים ׳הפליטה הנשארת׳ (דה״ב ל, י); ׳הנמצאים׳(שם, לא, א); ׳הנמצא׳(שם לה, יה) מלמדים שנותרה בצפון אוכלוסייה ישראלית, ואילו הרוב גלה. בשני הלוחות הכתובים באכדית שנמצאו בגזר (אמצע המאה השביעית לפנה״ס) נזכר ישראלי אחד בלבד בשם נתניהו, ואילו האחרים הם נוכרים על פי שמם.^{[4] [5]} בתעודה אכדית מתל־חדיד בעניין מכירת קרקע בשנת 698 לפנה״ס נזכרו שמות של לא־ישראלים. אפשר שהם הובאו על ידי סרגון השני כגולים.^[6] אין זה מן הנמנע שהאמור במל״ב כג, יט־כ על הריסת הבמות והריגת כוהנים מורה שחלק מבני ישראל, ובתוכם כוהנים, שנותרו בערי שומרון, המשיכו לעבוד את אלוהי ישראל ב׳בתי במות אשר עשו מלכי ישראל׳. גם הכתוב בירמיה מא, ה בדבר ׳אנשים משכם משלו ומשומרון שמונים איש׳ ובידם מנחה להביא ׳להביא בית ה״ מרמז שנותרה אוכלוסייה ישראלית כלשהי בפחוות שומרון. אפשר שחלק מן האנשים שהיו בפחוות שומרון ונזכרים בספרי עזרא ונחמיה ובפפירוסים מוואדי דלייה הם צאצאי ישראלים שלא הלכו לגולה בימי שלטון אשור.^[7] הסיפור על ׳גרי האריות׳ במל״ב יז, כד-כט מרמז כי שטחים נרחבים הפכו למרבץ חיות טרף בעקבות המסעות האשוריים וחורבן ממלכת שומרון. (ב) ממלכת יהודה

מצויים כתובים שמהם משתמע כי הייתה הגליה המונית אבל לא טוטאלית. מדברי ירמיהו, עוד בימי צדקיהו, ׳על שארית ירושלים בארץ הזאת׳(יר׳ כד, ח) ניתן להבין כי הייתה הגליה רחבת ממדים עוד ב־597 לפנה״ס(גלות יהויכין) ולא רק הגליית העידית שבעם. רושם כזה מתקבל גם ממל״ב כד, יד: ׳והגלה את כל ירושלים ואת כל השרים ואת כל גיבורי החיל עשרת אלפים גולה וכל החרש והמסגר לא נשאר זולת דלת עם הארץ׳ (אולם השווה פס׳ טז, וראה להלן). בכתובים המתייחסים לחורבן הממלכה (586 לפנה״ס) מצויים פסוקים שלפיהם מרבית האוכלוסייה הלכה לגולה. ביר׳ לט, ט נאמר: ׳ואת יתר העם הנשארים בעיר ואת הנופלים אשר נפלו עליו ואת יתר העם הנשארים הגלה נבוזראדן רב טבחים בבל׳. המילה ׳הנשארים׳ מופיעה פעמיים. בפעם הראשונה היא מוסבת על ׳הנשארים בעיר׳ (ירושלים) ובפעם השנייה היא מכוונת, ככל הנראה, אל ׳הנשארים׳ בארץ יהודה. בפסוק י ישנה תוספת מסייגת לפיה ׳ומן העם הדלים אשר אין להם מאומה השאיר נבוזראדן בארץ יהודה׳. מכאן שחלק הושארו, אך דומה שמדובר במעטים, בחלק מן הדלים (׳ומן׳), לא כולם. לא כל אוכלוסיית ארץ יהודה (שמחוץ לירושלים), ואפילו לא רובה, הייתה בקטגוריה של ׳דלים אשר אין להם מאומה׳. וראה הכתוב המקביל במל״ב כה, יא־יב: את יתר העם הנשארים בעיר הוא הגלה וכן את יתר ההמון(אשר בארץ יהודה), ואילו ׳מדלת הארץ׳ — כלומר חלק מהם — הוא השאיר. אם נכון להניח שהמספר של 4,600 נפש לגבי שלוש ההגליות(יר׳ נב, כח-ל, וראה להלן) מוסב על ראשי המשפחות, הרי מספרם של כל הגולים מממלכת יהודה יכול להגיע ל 50,000 ומעלה. לאחר הכיבוש וההגליה מתחננים הנשארים בארץ יהודה בפני ירמיהו: ׳התפלל בעדנו אל ה׳ אלוהיך בעד השארית הזאת כי נשארנו מעט מהרבה כאשר עיניך רואות׳. על הגליה מאסיבית מצביעים גם דברי יוחנן בן קרח אל גדליה ׳ואבדה שארית יהודה כולה׳ (יר׳ מ, טו).

3. הרוב המכריע נשאר בארץ ורק מעטים גלו

המספרים הנקובים, הן בכתובים והן בכתובות, לגבי ההגליות מורים על הגליה בממדים מצומצמים ביחס למספר הכולל של האוכלוסייה.

• ממלכת ישראל

בכתובת של תגלת פלאסר השלישי נקוב המספר 13,520 שהוא כנראה המספר הכולל של הגולים אשר לקח מלך אשור מממלכת ישראל (732-733 לפנה״ס).“ מספר זה כשלעצמו אינו מרמז על הגליה טוטאלית או על הגליה של רוב האוכלוסייה מן הגליל, הגלעד ושטחים באזור החוף. גם ההגליה של 27,280 על ידי סרגון השני(722 לפנה״ס)^{[8] [9]} אינה מלמדת על הגליית רוב האוכלוסייה של ממלכת שומרון באותה עת.

• ממלכת יהודה

סנחריב הגלה תושבים מערי יהודה הבצורות(למשל מלכיש על פי תבליט לכיש), אבל המספר 200,150 נפש שנאמר כי לקח, כביכול, לארץ אשור הוא מוגזם מאוד, שכן לפי הממצאים הארכיאולוגיים לא היו בתקופה ההיא יותר מ־ 200,000 אלף נפש בכל ממלכת יהודה.^[10] הכשדים הגלו מיהודה לפחות שלוש פעמים (יר׳ נב, כח־ל). בכתובות הבבליות אין ידיעות על הגליות אלו ועל מספרי הגולים, פרט לאמור בכרוניקה הבבלית לפיה נבוכדנאצר השני תפס את מלך ׳עיר יהודה׳ (הכוונה ליהויכין) והמליך עליה מלך כלבבו (צדקיהו).^[11]' המספרים הנקובים במקרא בקשר להגליות על ידי הכשדים הם 10,000, 1,000+7,000, 4,600,745,832,3,023 (מל״ב, כד, יד-טו; יר, נב, כח-ל). המספר האחרון הוא סיכום של שלושת המספרים שלפניו.^[12] המספרים המופיעים בירמיה נב, כח-ל מורים על הגליה מצומצמת; מכאן מתחייבת, לכאורה, המסקנה שמרבית אוכלוסיית יהודה ולא רק ׳מדלת עם הארץ׳ נותרה על אדמתה — נתונים הסותרים בבירור את הכתובים שנזכרו לעיל, אשר לפיהם גלו רוב תושבי יהודה או אפילו כולם. הכתובים יר׳ נב, כח-ל חסרים בתרגום השבעים, שכן מתרגמי השבעים הבחינו בסתירה זו. האפיזודה הקשורה בגדליה (מל״ב כה, כב־כו; יר׳ לט, יד) והידיעה שרבים אשר הסתתרו במערות ובשדות או נמלטו לארצות אחרות חזרו ובאו אל גדליה המצפתה (יר׳ מ, ז־יב) משמשת לפרשנים אחדים ראיה כי רבים נשארו בארץ יהודה, כי עבודת האל בבית ה׳ נמשכה (יר׳ מא, ה) וכי החיים חזרו להתנהל כתמול שלשום.

הסתירה בין הכתובים בשאלת מספרי הגולים והיקפן של ההגליות הניבה השערות שונות לא רק ביחס לשאלה אם רוב אוכלוסיית ישראל ויהודה יצא לגולה או רק מתי מעט, אלא גם ביחס למצב האתנוגראפי והדמוגראפי בארץ־ ישראל, ובעיקר ביהודה, בפרק הזמן שמחורבן הבית ועד שיבת ציון. הא בהא תליא. אשר לארץ יהודה, אם אכן כל תושביה (או הרוב המכריע) הלכו לגולה הרי שיהודה נשארה חרבה ושוממה כל ימי שלטון הבבלים על יהודה, שכן הבבלים לא נקטו בשיטת ההגליה הדו־סיטרית.¹⁶ אבל אם גלו מתי מעט הרי שהחיים ביהודה נמשכו כרגיל, בלי שחלו שינויים משמעותיים במוצא האתני של האוכלוסייה, בתמונה הדמוגראפית של ארץ יהודה ובאורח חייהם של תושביה הן במישור החילוני והן במישור הדתי. במקרה זה כל המסורת המקראית על הגלות ועל שיבת ציון תלויה על בלימה ואינה אלא מיתוס בדבר הארץ הריקה, אידיאולוגיה ותפישה היסטוריוגראפיה מאוחרת מן התקופה הפרסית או ההלניסטית־רומית.

כדי להגיע למסקנות בסוגייה זו ראוי לנסות ולבדוק מה אפשר ללמוד מן הארכיאולוגיה (לא כולל כתובות) על מצבה של הארץ בתקופה שמן חורבן ממלכת ישראל הצפונית ועד שיבת ציון.

לפנה״ס (קדמוניות היהודים י, יא, א; נגד אפיון א, יט), דהיינו בימי יהויקים, והשווה לכך דג׳ א, 1 ; יר׳ כה, 1. פינקלשטיין וסילברמן סבורים שהרוב המכריע נשאר ביהודה וכי גלו ׳בין כמה אלפים לבין חמישה עשר אלף עד עשרים אלף לכל היותר׳ שזה, להערכתם, כרבע מכלל אוכלוסיית יהודה. י׳ פינקלשטיין ונ״א סילברמן, ראשית ישראל: ארכיאולוגיה, מקרא וזיכרון היסטורי, תל־אביב תשס״ג(תרגום מן המקור האנגלי), עמ׳ 299.

• הממצא הארכיאולוגי

המחקר הארכיאולוגי מעיד על חורבן של יישובים רבים בעקבות מסעות המלחמה האשוריים וההגליות. מספר היישובים ברחבי ממלכת ישראל פחת בצורה משמעותית. על פי סקר ארכיאולוגי בגליל התחתון ישובים רבים חרבו והאזור כולו היה לשממה.¹⁷ לדוגמה: העיר בית שאן חרבה עם הכיבוש האשורי בשנת 732 לפנה״ס ולאחר מכן ׳הייתה בה התיישבות קצרת ימים, ואחריה היה פער יישובי בתל עד התקופה ההלניסטית׳.¹⁸ חיזוק לעדות הארכיאולוגית מצוי במספרים בכתובות תגלת־פלאסר השלישי אודות ההגליות מיישובים מן הגליל. המספרים מרמזים על שיטה של הגליה של רוב תושבי היישוב שנכבש: ׳625 נפש מן היישוב ןעכ]ברה, 226 נפש מן היישוב […], 650 נפש מן היישוב כון…], 400 נפש מן היישוב […], 656 מן היישוב שןמעון?] (שימרון)׳.¹⁹ אם הנתון המספרי 13,520 מתייחס ליישובים מן הגליל התחתון בלבד (אבל השווה לאמור לעיל) הרי שמדובר בהגליה המונית.

חורבן גדול פקד גם את ארץ יהודה בעקבות מסעות המלחמה של נבוכדנאצר השני. עיר דוד (שכבה X) חרבה כליל, להוציא אולי את החלק המערבי שם נותרה אוכלוסייה כלשהי. עקבות ׳חורבות ירושלים׳(יש׳ נב, ט; ת׳ ט, ב) נראו עוד בימי נחמיה (נחמ׳ ב, יג). הפריפריה החקלאית של ירושלים נחרבה. ערים כלכיש, בית שמש, גזר, תל אל חסי, רמת רחל, ערד, תל בית מירסים ועוד יישובים רבים בפריפריה הכפרית־חקלאית חרבו (השווה יר׳ לד, ז), וכן ערים וכפרים בשפלת החוף, כמצד חשביהו, עקרון(תל מקנה), תמנה, לבנה, מרשה, תל־ג׳מה, רוקיש ותל שרע. אשקלון נהרסה כליל על ידי הכשרים (604 לפנה״ס) ונשארה בחורבנה עד ראשית התקופה הפרסית.²⁰ קריסה דמוגראפית ארעה גם באזורים אחרים של ממלכת יהודה (בבקעת באר־שבע, בבקעת ערד ובאזור יריחו־עין גדי). מהתקופה הנאו־בבלית שרדו רק שכבות חורבן בארץ יהודה גופא הן בערים והן בכפרים (להבדיל מאp בנימין ובמרכזה מצפה). בתים בסגנון ׳בית ארבעת המרחבים׳, שנחשב בעיני ארכיאולוגים רבים למבנה טיפוסי של בית ישראלי ויהודאי, נעלמו לאחר חורבן ממלכת יהודה על ידי הכשדים (586 לפנה״ס), להוציא מקרה אחד (ואין זה במקרה) בנחלת בנימין, במצפה.²¹

היישובים המרכזיים בארץ בנימין לא נפגעו (מצפה, גבעה, בית־אל וגבעון). היישוב ביהודה התחדש רק בתקופה הפרסית ובעיקר בירושלים וסביבותיה. על פי המחקר הארכיאולוגי התקופה הפרסית היא תקופה של שיקום הריסות, אם כי המצב הדמוגראפי לא הגיע לרמה של המאה השביעית וראשית המאה השישית לפנה״ס. יש אפוא פער, פרק זמן של חסרון ממצא ארכיאולוגי כמעט מוחלט, בין חורבן בית ראשון לבין ראשית התקופה הפרסית.^[13] וזאת בניגוד בולט למדיניות האימפריאלית של האשורים אשר שיקמו ואף הרחיבו חלק מן הערים שהחריבו (למשל שומרון, מגידו, גזר ואשדוד־ים) והושיבו בהן גולים מארצות כבושות.

• מסקנות: חורבן, הגליות המוניות, תקופת הגלות ושיבת ציון — מציאות היסטורית ולא תפישה היסטוריוגראפית מאוחרת גרידא

האשורים בצעו הגליות המוניות מממלכת ישראל הצפונית. כאמור לעיל, הביטוי ׳הפליטה הנשארת׳ מכף מלך אשור מלמד על הגליה המונית אבל לא טוטאלית. גם האמור בירמיה על שמונים איש שבאו משומרון והלוחות מגזר (ראה לעיל) מרמזים על אוכלוסייה ישראלית שנותרה בממלכת שומרון לשעבר. חלק מן האוכלוסייה הישראלית מצא מפלט בממלכת יהודה — השערה המסבירה את גידול מספר היישובים בארץ יהודה ברבע האחרון של המאה השמינית.^{[14] [15]} אלה שנשארו בארץ היו ׳מדלת הארץ׳, ללא מנהיגות, ולא היה בכוחם להתארגן מחדש על בסיס אתני־לאומי ׳ישראלי׳. אין תימה אפוא שהשם ׳ישראל׳ נעלם מן המפה הפוליטית והאתנוגראפית של ארץ ישראל (בניגוד ליהודה, יהוד), ואף אינו מופיע בתעודות מייב. בספרי עזרא ונחמיה המונחים ׳ישראל׳ ו׳יהודה׳ משמשים בערבוביה, וסביר שהכינויים ׳ישראל׳, ׳עם ישראל׳ בספרים אלו אינם מוסבים על תושבי השטחים של ממלכת ישראל לשעבר (המכונים ׳צרי יהודה ובנימין׳) אלא על האוכלוסייה היהודית שבפחוות יהודה.

אילו הרוב המכריע של האוכלוסייה של ממלכת שומרון לשעבר היה נשאר בארץ, קשה להניח שרוב זה היה נוטש את מורשת אבותיו כפי שהתפתחה בממלכת ישראל הצפונית — בצורתה המונותאיסטית או הסינקרטיסטית — ומאמץ את דת היהדות, כפי שהתפתחה דווקא בפחוות יהודה בתקופה הפרסית וההלניסטית־רומית.²⁴ לעומת זאת, נזכרו גם במקרא (מל״ב יז; עז׳ ב, י) וגם בכתובות סרגון השני עמים שונים שהובאו לממלכת שומרון לאחר כיבושה בידי אשור. חלק מעמים אלו נזכרו בנאום של רבשקה (מל״ב יח, לד) ובאיגרת של ׳רחום בעל טעם ושמשי ספרא׳(עז׳ ד, ט-י). הבאת גולים מארצות כבושות אל ארצות כבושות אחרות והפיכתן לפחוות — בהתאם למדיניות האימפריאלית האשורית — הייתה כרוכה בשיקום יישובים חרבים, בהקמת מרכזים אדמיניסטרטיביים ומערך של מצודות אשוריות. כך סרגון השני שכבש את שומרון, מעיד על עצמו שהוא הרחיב אותה והושיב בתוכה גולים מארצות שונות, כולל שבטים ערבים. זהו, ככל הנראה, ההסבר לתחיית יישובים מצפון לממלכת יהודה במרוצת המאה השביעית לפנה״ס.^{[16] [17]}

אשר לארץ יהודה, במסגרת הסיפור על רצח גדליה והירידה למצרים, אומר ירמיהו לעם שמחמת תועבותיהם בא האסון: ׳ותהי ארצכם לחרבה ולשמה ולקללה מאין יושב כהיום הזה׳. החורבן והשממה של הארץ ׳בערי יהודה ובחוצות ירושלים׳ חוזר פעמים רבות אצל ירמיהו(ח, יג-יז; ט, יא; יג, יט; יד, יז; טו, ז-ט; כד, ו; כה, יח; לב, מג; לג, ד, ה, י; לד, ז, כב; לו, כט; מה, ד ועוד), מה שמרמז על תופעה קיימת, לא על מטאפורה, מוטיב או מיתוס מן התקופה הפרסית או ההלניסטית. ירמיהו פונה אל היורדים מצריימה לאמור: ׳אתם ראיתם את כל הרעה אשר הבאתי על ירושלים ועל כל ערי יהודה והנם חרבה היום הזה ואין בהם יושב׳(מד, ב). ׳ ואין בהם יושב׳ לשון גוזמה, אבל ׳חרבה׳ כן. האיום של ירמיהו ׳בא יבוא מלך בבל והשחית את pxn הזאת והשבית ממנה אדם ובהמה׳(לו, כט וראה גם כה, ט) יכול היה להסתמך על הכרת ההתנהגות של הכשרים כלפי ארץ מתמרדת שהפרה שבועת אמונים למלך בבל(ראה גם יח׳ יב, כ) ועל הידיעה כי הבבלים (בניגוד לאשורים), לא נהגו לשקם יישובים חרבים בארצות כבושות.^[18] יהודה נשארה אפוא בחורבנה: ׳בילע ה׳ לא חמל נאות יעקב הרס בעברתו מבצרי בת יהודה׳(איכה ב, ב, ה, יז וראה גם א, ד; יר׳ י, כה).

אלה שברחו מפני הכשרים לא חזרו ׳איש לעירו׳(השווה עז׳ ב, א) אלא באו אל גדליה המצפתה אשר בארץ בנימין. המרכז עבר למצפה אשר בבנימין. שמונים איש מערי שומרון התכוונו לבוא אל בית ה׳ בירושלים, אולם נעצרו על ידי ישמעאל בן נתניה שיצא לקראתם מן המצפה והוא הפנה אותם אל גדליה היושב במצפה (יר׳ מא, ה־ז). נראה ששכנע אותם כי אין טעם להגיע לירושלים בהיותה הרוסה מן היסוד, כולל בית ה׳(מל״ב כה, ח־י). אין בסיפור על בואם של שמונים איש מממלכת ישראל לשעבר ובידם מנחה להביא בית ה׳ הוכחה שבערי שומרון היה רוב ישראלי וכי פולחן ה׳ היה הפולחן הראשי.

יחזקאל מדבר על ׳ישבי החרבות האלה על אדמת ישראל׳(יח׳ לג, כד) ועל החורבות השוממות והנעזבות אשר היו לבז (לו, ד, י, לג־לד). ישעיהו השני קושר את הגאולה בהנחלת ׳נחלות שוממות׳ ומבשר לאבלי ציון: ׳ובנו חרבות עולם׳(סא, ד; מד, כו; נב, ט). האם הנביאים דיברו אל העם על חורבן ושממה בארץ יהודה בעוד החיים זורמים בה כמימים ימימה?^[19] אנשי יהודה עצמם אומרים: ׳שממה היא מאין אדם ובהמה נתנה ביד הכשדים׳(יר׳ לב, מג).

גם לאחר שיבת ציון מזכיר זכריה לעם את חורבן הארץ בעקבות חטאות העם: ׳והארץ נשמה אחריהם מעבר ומשב וישימו ארץ חמדה לשמה׳ (ז, יד). בישעיה השני ובספרי עזרא ונחמיה הדים לחורבנה של ירושלים (יש׳ נב, ט; עז׳ ד, טו-יט; נחמ׳ ב, יז; ז, ד; יא, יא־כ). לפי דה״ב לו, כ־כא הארץ הייתה שוממה ׳שבעים שנה׳(ראה גם יר׳ כה, יא-יב; כט, י; זב׳ א, יב; ת׳ ט, כד).

אכן האמירות על התרוקנות ארץ יהודה מכל תושביה, עד האחרון שבהם, הן לשון גוזמה. נותרו תושבים בארץ יהודה באי אלו יישובים — למשל ביריחו ובאזור בית לחם ואולי גם שכונה בירושלים, אבל מספרם היה קטן מאוד. מלך בבל הפקיד את גדליה (אבל לא כמלך או כפחה) על אוכלוסיית יהודה אשר לא גלתה כאשר חלק מן ׳הפליטה הנשארת׳ התיישב על אדמותיהם של הגולים (יר׳ מ, ז־י). לא ידוע את מי מינו הבבלים לאחר רצח גדליה. ארץ בנימין לא נחרבה וכמעט שלא נפגעה ועל כך עמדו רבים בהסתמכם הן על המסופר במקרא והן על חומר אפיגראפי וארכיאולוגי.²⁸

הגידול של מספר היישובים ושל האוכלוסייה ביהודה עם ראשית השלטון הפרסי הוא תוצאה של העלייה מבבל בעקבות הצהרת כורש ושל העליות לאחר מכן. לכאן נקשרת מבחינת העניין הרשימה שבעזרא פרק ב (ונחמ׳ פרק ז) המוגדרת כרשימת ׳בני המדינה העלים משבי הגולה אשר הגלה נבוכדנאצר מלך בבל לבבל וישובו לירושלים וליהודה איש לעירו. אשר באו עם זרבבל ישוע׳ וגו׳. אם נקבל את הרשימה כמסמך אותנטי המונה את העולים ליהודה בימי ששבצר וזרובבל הרי שמדובר בכ־50,000 עולים (עז׳ ב, סד-סה; נחמ׳ ז, סו-סז).²⁹ ואם נמנו רק ראשי המשפחה, הרי שמספר העולים היה גבוה עוד יותר. גם אם נקבל את הטענה שאין להסתמך על רשימה זו לצורך אומדן השבים לציון,³⁰ אין בכך

• ראה ליפשיץ (לעיל, הערה 22) ושם הפניות לספרות קודמת. על הדעה כאילו הומלך גדליה על יהודה ובנימין ואולי גם ששבצר וזרובבל חזרו כמלכים ומלכו עד שמלחמת אזרחים ביהודה הביאה לקץ מלכות בית דוד ולעליית הכהונה ראה Niehr, ‘Reiigio-Historical ’Aspects of “Early Post-Exilic” Period בתוך בקינג־קורפל(לעיל, הערה 3), עמ^׳ 230. זוהי השערה בלתי מבוססת.
• שאלה אחרת היא אם ששבצר וזרובבל עלו יחד או בהפרש של כמה שנים, וכן אם המספרים מתייחסים גם לאלה שעלו עם עזרא. אין זה מן הנמנע שמדובר במספר עליות עד ימי עזרא ונחמיה. על כך ראה ש׳ טלמון, ׳ראשיתה של שיבת ציוך בתוך: ח׳ תדמור (עורך), ההיסטוריה של עם ישראל, שיבת ציון, ימי שלטון פרס, ירושלים תשמ״ג, עמ׳ 34־36. על אי ההתאמה בין הסכום הכולל לבין המספרים הבודדים ראה M. Meyers, Ezra/Nehemia 223-232 ,21-22 .AB], Doubleday 1965, pp]
• מאחר שהרשימה מונה יישובים רבים מצפון לירושלים ובנחלת בנימין, אזור שלא נפגע על ידי הבבלים, ורק שתי ערים ביהודה גופא, הובעה ההשערה שהרשימה, במקורה, אינה מונה את העולים לציון בראשית התקופה הפרסית אלא את ׳בני המדינה׳, כלומר את כלל אוכלוסייתה של פחוות יהודה, שכללה גם את נחלת בנימין(ראה עז׳ ה, ח; נחמ׳ א, ג), ולא רק את העולים וצאצאיהם. ראה Japhet, ‘People and Land in the Restoration Period’, in:G. Strecker 113-114 .ed.), Das Land Israel in biblischer Zeit, Gottingen 1981, pp); לדעת יפת מטרת הרשימה היא לתת לגיטימציה לכלל האוכלוסייה היהודית ביהודה, אלה שחזרו מן הגולה ואלה שלא יצאו כלל לגולה, להיקרא בשם ׳ישראל׳. גם ויליאמסון סבור שמדובר ברשימה מעורבת של עולים ונשארים::H. G. M. Williamson, ‘Exile and After: Historical Studies’ in ,W. Baker and B. T. Arnold (eds.), The Face of Old Testament Studies, Grand Rapid 249-250 .Michigan 1999, pp. במקרה זה אין הרשימה יכולה לשמש בסיס לאומדן מספר הגולים. לדעת פינקלשטיין־סילברמן (לעיל, הערה 15), עמ׳ 300, אוכלוסיית פחוות יהוד במאה החמישית לא עלתה על 30,000 נפש והמספרים האמורים אינם אלא אומדן בעלמא.

כדי להפריך את העדויות על הגליות המוניות. היישובים הרבים שקמו ביהודה בשלב הראשון של התקופה הפרסית מלמדים על עלייה המונית מבבל.'^נ במקביל פחת מספר היישובים בנחלת בנימין, משום שהמרכז עבר ממצפה לירושלים, ואלה שנמלטו לאחר החורבן לארץ בנימין חזרו לירושלים וליהודה. על כך יש להוסיף ולומר שרבים מן הגולים לא שבו ליהודה. חלקם תמכו באחיהם העולים (עז׳ א, ד; זכ^׳ ו, ט־טו; עז׳ ז־ח). לאחר כארבעה דורות עולה עזרא עם כוהנים, לויים, משוררים, שוערים ונתינים ו׳מבני ישראל׳(עז׳ ז, ז, יג; ח). כן מספר יוסף בן מתתיהו על רבים שלא עלו לירושלים עם הצהרת כורש (קדמוניות יא, ה, ב). אמנם אפשר שהוא אינו מסתמך על תעודות מאותה עת, אלא מסיק זאת מריבוי היהודים בבבל בזמנו הוא — ׳רבבות לאין שעור שאין לדעת מספרם׳ — אך יש בדבריו כדי להעיד על היקפה של גולת בבל. אין ידיעות על הגליה של תושבים מיהודה לבבל על ידי מלכי פרס, על גיור המוני של תושבים במסופוטמיה בתקופות הכשדית והאחמנית או על הגירות של יהודים לבבל, ולעומת זאת מצויות ידיעות על עליות מבבל אל יהודה. מכל אלה עולה כי את ריבוי האוכלוסייה היהודית בארץ בבל אפשר להסביר רק בהנחה שמדובר בהגליה מאסיבית (על ידי אשור ובבל), ולא בהנחה שהוגלו רק קומץ של ירושלמים.

אמנם בתעודות שנמצאו במסופוטמיה (ראה נספח) לא מצויים שמות רבים של ישראלים ויהודאים, אולם אין להביא מכאן ראיה למיעוטם של גולים מארץ ישראל. התעודות האשוריות והבבליות נכתבו על ידי מקומיים בענייניהם הם, מיעוט ההזכרה של שמות ישראלים ויהודאים נובע מעצם טבען של התעודות וכן ממשקלם הקטן של גולי ישראל ויהודה באוכלוסיית מסופוטמיה וגם בכלל הגולים וצאצאיהם מהעמים השונים. בתעודות אלו אין כדי להעיד על מספר הגולים אלא על עצם ההגליות מישראל ומיהודה ועל יישוב הגולים באשור, בבבל ובארצות אחרות.

כלל העדויות, הכתובות והרוממות, בצירוף שיקולים שהם מעבר לעדויות המפורשות, מראים בעליל שלא הייתה הגליה טוטאלית, אבל הייתה הגליה מאסיבית ומשמעותית מישראל ומיהודה ששינתה את ההרכב האתני של הארץ ומנעה התאוששות והתארגנות במתכונת מדינית לאומית. הציונים הכלליים ׳ויגל ישראל מעל אדמתו׳; ׳ויגל יהודה מעל אדמתו׳ הם לשון גוזמה שבאה להביע את גודל האסון. גם עמוס משתמש בלשון איום וגוזמה: ׳והישמדתי אותה מעל פני האדמה׳, ומייד מוסיף הסתייגות: ׳אפס כי לא השמיד אשמיד את בית יעקב׳(ט, ט). ההגזמה היא תולדת התפישה התיאולוגית בדבר העונש הכבד שהביא האל על עמו באמצעות מלכי אשור ובבל; העונש שקול כנגד החטא של הפרת הברית הנצחית עם אלוהי ישראל, ברית הקשורה בהנחלת הארץ. תפישה זו של צידוק

1. Hoglund, ‘The Achaemenid Context’ in: P. R. Davies (ed.), Second Temple Studies /. 31 Persian Period [JSOTS 117], Sheffield 1991, pp. 57-58

הדין האלוהי (תיאודיציה) היא ביסודה של תפישת הגלות במקרא, והיא מתבטאת בהיסטוריוגראפיה המקראית ובספרות הנבואה (למשל מל״ב יז, ז־כג), זו שנכתבה לפני גלות ישראל ויהודה וזו שחוברה בתקופת הגלות ולאחר מכן.

ההגליה הדו־סיטרית של האשורים הביאה לשינוי בפסיפס האתני של האוכלוסייה בממלכת ישראל לשעבר. לעומת זאת הבבלים לא נקטו במדיניות של הגליה דו־סיטרית ולא שיקמו ערים שכבשו, ולכן נמנע, לפחות בתקופת שלטון בבל, שינוי רציני בהרכב האתני של ארץ יהודה בכל השטח ממצפה וירושלים בצפון ועד בית צור וחברון בדרום, ומחוף ים המלח במזרח ועד בית שמש, עזקה ולכיש במערב. גדליה היה יכול לחלק אדמות ובתים לכל מי שרצה להתיישב בארץ יהודה משום שהוגלו לא רק קומץ של ירושלמים ואריסטוקרטים אלא גם תושבים בכל אתר ואתר. הנתונים הארכיאולוגיים והאפיגראפיים ביהודה ובארץ בנימין מחזקים את התמונה העולה מן המקרא בדבר אי חורבנם של יישובים בארץ בנימין כמצפה, בית אל, גבעון ועוד וחורבנם הכבד של ירושלים ויישובים רבים אחרים ביהודה. הארכיאולוגיה של התקופה הנאו־בבלית היא ׳ארכיאולוגיה של הרס׳.^[20] הכיבוש הבבלי של ממלכת יהודה לא רק שהביא קץ על יהודה כיישות פוליטית עם מלך מבית דוד אלא גם מוטט את המערך הכלכלי והמבנה החברתי.

אלה שלא הוגלו מצאו מפלט בצפון יהודה ובארץ בנימין, לאחר שיישוביהם חרבו ולאחר שראו ׳את כל הרעה אשר הבאתי על ירושלים ועל כל ערי יהודה והנם חרבה היום הזה ואין בהם יושב׳(יר׳ מד, א, ב). וכך גדל מספר היישובים בארץ בנימין. הארכיאולוגיה והממצאים האפיגראפיים חושפים את ההבדל בין המדיניות האשורית והפרסית לבין המדיניות הבבלית־כשדית בכל הנוגע לשטחים שסופחו לאימפריה, הבדל שיצר פער יישובי ותרבותי ביהודה בתקופת הגלות (538-586 לפנה״ס). על יהודה כפחווה ישנן עדויות של ממש במקרא ובחומר האפיגראפי רק מן התקופה הפרסית ולא מן התקופה הבבלית, משום שלא היו ביהודה תנאים דמוגראפיים וכלכליים מתאימים כדי לקיים פחווה והאס סופחה לפחוות שומרון.^[21] יהודה נותקה מפחוות שומרון רק בראשית התקופה הפרסית, עם העליות הראשונות, ואורגנה כפחוות יהוד.

• התיאוריה בדבר ׳מיתוס הארץ הריקה׳ — מיתוגראפיה

על פי תיאורית ׳מיתוס הארץ הריקה׳ הסיפור המקראי על הגליות המוניות מישראל ומיהודה, על חורבן ושממה בישראל וביהודה, על הצהרת כורש, על תחיית היישוב היהודי בעקבות שיבת ציון ועל עליית עזרא ליהודה, אינו אלא מיתוס, מחרוזת של חיבורים פיקטיביים מן התקופה הפרסית ואולי מן התקופה ההלניסטית־רומית. הרוב המכריע, כביכול, של תושבי יהודה נשאר בארץ והחיים התנהלו במסלולם הרגיל. תיאוריה זו נתקלת בבעיות ובתמיהות רבות: אם אכן הרוב המכריע של אוכלוסיית יהודה לא גלה, ובימי שלטון הכשרים החיים ביהודה התנהלו כבימים עברו, מדוע כורש לא נתן את הרשיון לבנות את בית המקדש ביהודה לאוכלוסיית יהודה עצמה, במישרין? למה העדיפו הפרסים את המיעוט הגולה בבבל, שרק קומץ ממנו חזר לציון, על הרוב המכריע הנמצא, כביכול, בירושלים ובארץ יהודה כולה? מדוע איפשרו ל׳מיעוט׳ אקטיבי ותוקפני, כביכול, שרובו ככולו נולד בארץ רחוקה מיהודה, להכתיב אורח חיים על ׳רוב דומם׳, על אוכלוסייה המושרשת בארץ יהודה, עם ׳בעלי מלאכה, סופרים, כוהנים ונביאים׳³⁴ ולהרביץ בתושביה תורה ומצוות שפותחו וטופחו בגולה? האם הפרסים לא מצאו אליטה נאמנה בקרב הרוב המכריע, כביכול, שנותר ביהודה, אלא מצאו כזאת רק בקרב קהילת הגולים בבבל? אם הרוב המכריע נשאר בארץ והחיים נמשכו כרגיל, כולל הפעילות של המשרתים בקודש, של הסופרים ושל הנביאים שלא הוגלו, אזי אין זה ברור מדוע ׳ההיסטוריה הדויטרונומיסטית׳ מסתיימת עם חורבן ירושלים ושחרור יהויכין מבית הכלא בבבל, ולא ממשיכה לתאר את תולדות העם ביהודה שרובו, כביכול, נשאר ביהודה; עבודת הפולחן נמשכה, היצירה הסיפרותית לא נפסקה והנבואה ביהודה לא פסקה? היכן בכלל עבדו ביהודה לאלוהי ישראל בפרק זמן זה? המקדש הוא מוסד מרכזי בחיי החברה בעת העתיקה. מדוע הרוב המכריע שנשאר ביהודה לא שיקם את המקדש אלא המשיך, כנראה, לפקוד את חורבותיו ולנהל בו פעילות פולחנית כלשהי עד שעלו מבני הגולה ובנו את המקדש? לפי עז׳ ג, ב המקדש נשאר בחורבנו בראשית ימי פעילותו הנבואית של חגי, וגם מזבח לא היה בו. בניין המקדש היה תלוי בשבי ציון גם בכוח אדם וגם בכסף, ודבר זה אינו מובן אם רוב העם נשאר ביהודה. כיצד להסביר את העובדה שבתקופת הגלות לא היו נביאים ביהודה אלא בגולה, אם הרוב המכריע נשאר ביהודה ורק מיעוט זניח גלה ? חגי וזכריה (שככל הנראה נולדו בגולה) ניבאו ביהודה לאחר שיבת ציון, בימי דריוש. האם אין זה סביר יותר שביהודה נשארו מתי מעט, שלא היו מסוגלים לשקם את בית המקדש או לארגן מוסדות ציבור עם מנהיגות, ולהפיק יצירות ספרותיות והיסטוריוגראפיות? מאוכלוסייה דלה ויושבת כפר (כי הערים חרבו) קשה לצפות ליצירות ספרותיות, ומה עוד שיהודאים רבים היגרו למצרים ועמם ירמיהו(יר׳ מב).

בקרב החוקרים הפוסט־מודרניסטים מקובלת הדעה שפרשת ׳כיבוש הארץ׳ בספר יהושע היא מיתוס מן התקופה הפרסית או ההלניסטית. בספר יהושע מדובר במפורש על החרמת האוכלוסייה הכנענית (׳פלסטינית׳ בלשון הפוסט־ מודרניסטים) ותפיסת אדמותיהם. אם ההיסטוריוגרפיה המקראית המציאה את ׳מיתוס הארץ הריקה׳ בתקופה הפרסית או ההלניסטית כדי לתת לגיטימציה להתיישבות בארץ־ישראל(ובעיקר בארץ יהודה) על ידי העולים מבבל, מדוע לא יצרו מיתוס דומה ביחס לכיבוש הארץ על ידי שנים עשר שבטי ישראל במנהיגותו של יהושע? מדוע לעולים ממצרים במנהיגות יהושע היה מותר לתפוס אדמות של האוכלוסייה המקומית (ואף להורגם או לגרשם) ולעולים מבבל אסור? הדעת נותנת שאת סופרי המקרא והנביאים שדיברו על הגליה טוטאלית או מאסיבית ועל ארץ ריקה ושוממה לא העסיקה בעיה של מתן לגיטימציה לתפיסת אדמות של אוכלוסייה מקומית ׳פלסטינית׳, ובפרט שמודגש בכתובים שהעם גלה ׳מאדמתו׳ (מל״ב יז, כג; כה, כא). אם העם הוגלה בכוח מאדמתו(על פי תפיסת סופרי המקרא עצמם) וחזר אל נחלת אבותיו, אין כל צורך בהצדקה, שכן לא מדובר באדמות של אחרים (בניגוד למקרה של יהושע). הדיבור על הגליה של העם ועל חורבן הארץ והתרוקנות מתושביה הוא אך ורק בהקשר של החטא ועונשו. עניין ׳הלגיטימציה׳ לא עלה כלל וכלל על דעת הסופרים.

המונח ׳עם הארץ׳ בספרי עזרא ונחמיה הוא בעייתי, אבל הטענה כי יש לזהותו עם ׳מדלת הארץ׳ שנשאר ביהודה, עם ׳עם הארץ׳ הנזכר בעזרא ד, ד או עם ׳עמי הארצות׳ ולראות בכך הוכחה שהארץ הייתה מיושבת על ידי רוב אוכלוסיית יהודה שלא הלכה לגולה, אינה אלא פרשנות אשר אינה עומדת במבחן הכתובים עצמם: על פי ההקשר, ׳עם האp׳ מכוון לצרי יהודה ובנימין (עז׳ ד, א) ולא ל׳דלת עם האח׳ שנשארה ביהודה, ומעיד על כך גם הביטוי ׳נשים נכריות מעמי הארץ׳(עז׳ י, ב וראה גם שם, פס׳ יא). לעומת זאת כל אנשי יהודה ובנימין, כולל בני יהודה שלא הלכו לגולה, נכללים בכינוי ׳עם יהודה׳ (בניגוד ל׳עם האס׳), ׳ישראל׳, ׳בני הגולה׳, ׳קהל הגולה׳.^[22]

האם היכולת של הגולים לקיים בגולה אורח חיים על פי מסורת אבות, גם מבחינת ההנהגה והארגון הפנימי(׳זקני הגולה׳), כבר בשלב הראשון לגלותם,^[23] וכן להניב יצירות ספרותיות והיסטוריוגראפיות, אין בה כדי להעיד שנקודת הכובד של הפעילות הרוחנית והתודעה הלאומית והדתית בחברה הישראלית והיהודאית עברה לבבל? אכן ׳עם חיסול עצמאות יהודה חוסלה למעשה חברתה׳^[24] ו׳עם רצח גדליה וחיל המצב הבבלי אשר חנה במצפה (מל״ב כה; יר׳ מא, ג) נגוזה התקווה לתחיית העם מתוך היישוב היהודי שבארץ ישראל. עתה הופנו הציפיות והכיסופים לגאולת האומה לעבר הגולה — לגולת בבל׳.^[25] התחייה הלאומית ביהודה באה הודות לעליות מבבל, החל מימי כורש ועד עזרא ונחמיה.

התיאוריה בדבר ׳מיתוס הארץ הריקה׳ אינה אלא ׳תרגיל אינטלקטואלי׳ הגובל בכתיבת מיתוסים (מיתוגראפיה).

• סיכום

אכן אפשר ואף ראוי לתקוף עדות של כתוב זה או אחר במקרא כתוספת מגמתית ומאוחרת; אבל כל הכתובים יחד בספרים שונים, מזמנים שונים, בגולה ובארץ־ ישראל, ביצירות מסוגים שונים של סופרים שונים, וכן עדויות (והעדר עדויות) אפיגראפיות וארכיאולוגיות, בצירוף של כל השיקולים שהובאו לעיל — כל אלה יחד מכריעים את הכף לצד הגליה מאסיבית.

הגלות היא עובדה היסטורית שניתן לקבוע את זמנה, את מקומה ואת רקעה ההיסטורי במסגרת ההיסטוריה של המזרח הקדום. ההגליות הביאו לשינוי משמעותי בפסיפס האתני של ממלכת שומרון לשעבר. החורבן הגדול בארץ יהודה וההגליות ההמוניות גרמו להתמוטטות החיים העירוניים, להידלדלות היישוב הכפרי ולקריסת הכלכלה והמסחר(יבוא ויצוא). הפער בתרבות החומרית והרוחנית בארץ יהודה (להוציא את ארץ בנימין) בפרק הזמן שבין 538-586 לפנה״ס מתבטא בהעדר של מדינה/ממלכה ואפילו פחווה אין. אין מלוכה ואין הנהגה, אין ערים ואין שרידים של מבני ציבור. אין מקדש עם סגל כוהנים ואין נביאים. אין ממצאים אפיגראפיים ואין יצירות ספרותיות והיסטוריוגראפיות שניתן לקבוע בודאות כי נכתבו ביהודה בתקופת הגלות(להוציא אולי את מגילת איכה המעידה על חורבן טוטאלי).^[26] עם ההגליה נכסי הרוח עברו לבבל ושם נעשתה מלאכת העריכה של היצירה ההיסטוריוגראפיה (כמו זו של ההיסטוריה הדויטרונומיסטית). בבבל היו נציגי המלוכה (יהויכין ׳מלך יהודה וחמשת בניר ושאלתיאל, פדיה וזרובבל), והיו גם הנהגה ונציגות לקהילת הגולים (׳זקני הגולה׳). הכהונה והלוויה ישבו ׳על נהרות בבל׳(שריה, יהוצדק, ישוע). הנבואה עברה לבבל, ויחזקאל ישב ב׳תל־אביב על נהר כבר׳. ישעיהו השני אולי נולד ביהודה, אבל ניבא בגולת בבל. חגי וזכריה אולי נולדו בגולה, אבל נבאו ביהודה לאחר שיבת ציון. לו נולדו ביהודה מדוע שתקו עד 520 לפנה״ס? ואם החלו את פעילותם הנבואית ביהודה עוד לפני הצהרת כורש מדוע נשתמרו רק נבואות מימי דריווש (520 לפנה״ס)?

כל אלה שומטים את הקרקע מתחת לטענה שלא הייתה גלות ולא גאולה אלא מיתוס היה, וכי רק מתי מעט גלו (אם בכלל). הגלות כמוטיב וכמטאפורה בספרות המקראית לסוגיה, החל מימי אברהם ועד עזרא ונחמיה, צמח מתוך מציאות היסטורית של הגליות שפקדו את ישראל ויהודה ושל ישיבה ב׳גלות ארוכה,׳ ׳שבעים שנה׳.^[27] מוטיב הגלות מעיד על תודעה של גלות שהטביעה את חותמה על ההיסטוריוגראפיה המקראית. שימוש בגלות כמוטיב וכמשל אינו מפקיע את הגלות מהמציאות ההיסטורית ואינו הופך אותה למיתוס המתרחש במוחם ובדמיונם של תיאולוגים בני התקופה הפרסית או ההלניסטית־רומית.

מהכחשת הגלות ושיבת ציון, תפישה הגלומה בתיאוריה של ׳מיתוס הארץ הריקה׳, קצר המרחק עד לתיאוריה המגמתית המכחישה את קיומו של עם ישראל בארץ ישראל בעת העתיקה (מה שמכונה תקופת המקרא) ולראיית כל ההיסטוריוגראפיה המקראית כמעשה תרמית של יהודים בתקופה הפרסית (ובתמיכת השלטונות הפרסיים) או ההלניסטית־רומית, מתוך מזימה להסתיר את ההיסטוריה של ׳העם הפלסטיני׳ העתיק והאותנטי…

נספח

להלן שש תעודות ובהן שמות של ישראלים ויהודאים. התעודות הן מתוך אסופה של תעודות מן המאות השמינית, השביעית, השישית וראשית החמישית לפנה״ס ובזיקה לישראלים ויהודאים היושבים במקומות שונים באשור, בבבל ובחבלים סמוכים. התעודות תורגמו מן המקור האכדי על ידי רן צדוק ונערכו על ידי בוסתנאי עודד.

1. 1. הפלוגה השומרונית(תחילת העשור האחרון למלכות סרגון ב: הרבע האחרון Dailey and J. N. Postgate, The Tablets from .(של המאה השמינית לפנה״ס Fort Shalmaneser. [CTN3], 99 (ii, 16-23 = E). Oxford 1984, pp. 168-169

נמצא בנמרוד/כלח.

¹⁶אבדלא, דלאח, ⁷’יוגאה, אתמר, ¹⁸אחעחץי), עבדמלך, ¹⁹בל־דורי, נ(ע)רמנא, ²⁰גבי, שמ(?)ע, ²¹אחעדוץי), בעי, ²²אחיו(נזכר גם במס׳ 113, 118). ס ״ה 13, מ(העיר) שומרון ^ג2(ב)יד(י) נבו־בל־אכין. (מקצתם נזכרים גם בטכסט הפגום 3,108 CTN)

2. 2. חוזה מכירה (עבדים). ADD 229 = ARU64 = SAA 6, ill (תשרי 679/680 לפנה״ס). נמצא בנינוה.

‘חותם ארד־אשר ²בעל האנשים שנמסרים.

⁹שא־מעדי רכש "ולקח ³את הושע, שתי נשיו ⁴מישה ובדיה, ⁵(ואת) שא־גבא, בל־חרן־תכלכ ⁶ושתי בנותיו הקטנות, ⁷בס״ה שבע נפשות, ⁸עבדי ארד־אשר, ¹⁰עבור שלושה מנים כסף. "הכסף ¹²ניתן במלואו. ¹³אין החזרה, דין ¹⁴ודברים.

¹⁵עד בל־נורי הסוחר; ¹⁶עד עם־יתעו; ⁷יעד שנגי; ¹⁸עד כושא; ²⁰עד […].

²¹[…] ירח תשרי(ב)לאמ תג.

הערה בארמית; דנת הושע ו־ 6 ג(י) אנש 7 זי ארד [אשי]

3. Friedrich et al., Die Inschriften vom Tell Halaf.(? 3. שטר־חוב (שפחה

נערך בגוזן או בסביבתה (י״ט חשוון בין 647 ל־612 לפנה״ס).

¹בראש חודש כסלו ²ב(ע)ל־ברך ³בן נני ⁴יביא את ³דינא ⁴וימסור אותה להושע. ⁵אם הוא לא יביא וימסור את האשה, ב(ע)ל־ברך ⁷יתן ⁶שלושה מני כסף ⁷להושע.

⁸חשון, יום י״ט (בו, בשנת ה)לאמ של ⁹נבו־שר־אצר הסרתנ(שופט, כנראה עליון).

¹⁰עד מלכדם הסגן; “עד אתור כנ״ל; ²יעד רים־אנ״אשר; ¹³עד ישימיאל; ¹⁴עד מלכרם מבית־זיזי; ¹⁵עד רחים.

SH 92/6349/ IV 12; K. Radner, Die Neuassyrischen .(4. חוזה מכירה (קרקע Texte aus Tall Seh Hamad, Berlin 2002, pp. 61-62

נמצא בדור־כתלימ (תל שיח׳ חמאד)(חשוון 603/2 לפנה״ס).

¹חותם חנג ²בן בל־דאנ בעל השדה שנמכר (נמסר). ³שטח של 1.5 חומר ⁴שדה הגובל ב(חלקת) יאחי; גובל ב(אדמת) חזקיו, ⁵(הגובל) בחלקה של שני חומר קרקע מתחת לשטח של אגנונ, ⁶והגבול (בחלקת) עמ־יזץי)ע. ⁷אחוזה של 5.<1> חומר קרקע הגובלת בנהר/תעלה, ⁸ב(חלקת) הדד־עדרי ⁹בנו של כל־בידי, הגובלת ב(חלקת) הדד־תכל. ¹⁰בסה״כ 5 חומר בית־שלחין. ¹¹אדד־אפל־את חתם חוזה סרכש ¹²תמורת מנה אחד כסף.

¹³'¹⁶במקום הקנס שינוכה (עקב מה ש)עשה אדד־מלכ-ארש בנו מן הגורן של אדד־אפל־אדנ.

¹⁷ה…שדה נרכש ¹⁸במלואו; ²⁰אין ¹⁹חזרה, ²⁰דין ודברים. ²¹מי שבעתיד יקום ²⁶ויתכחש, ²³חננ או בנו או ²⁴בני בניו(סיעלה תביעה נגד אדד־אפל־את ²⁵או בניו או בני בניו ²⁷ישלם 10 מנה כסף.

²⁸עד סין־נאד ראש העיר; ²⁹עד שלמאנ־שנגא־אצר הכהן(הגדול); ³⁰עד סכוא בנו של חזאל;

³¹עד אדד־מלכ־ארש בנו של מנשה; ³²עד דאד־לרים בנו של אחזיו; ³³עד עמי יד(י)ע בנו של שמעיו;

³⁴עד מסי בנו של חלש; ³⁵עד נבו־מלכ בנו של אחיא; ³⁶עד ערבי הרכב;

³⁷עד עמידכר ³⁸בנו של וןהןבאל; ³⁹עד לבלט ⁴⁰בנו של נבו־שר־אצר; ⁴¹עד אח־לרים;

עד מני; ⁴²עד הדד־רפי; עד מנ־כ־אחי; ⁴³עד ארד־נבו הסופר. ⁴⁴מרחשוון, שנתיים ⁴⁵ל(שלטון) נבוכדנאצר מלך בבל. ⁴⁶עד גבות.

שורות 13־16 אינן ברורות ולכן התרגום מסופק.

נכתב באל־ש־נשר (ה באלול 532/1 לפנה״ס).

'עבדיהו ²בן ברכיהו גובה המיסים ⁶קיבל ²מידי בננית אשת אחיקר 'חמישה שקל כסף ⁵כמס ההלך ⁴המוטל על אחיקר ⁵הפחה.

⁷עדים: עדריק[ם ⁸בן] הרים; בני ⁹[בן] נובא; ⁰'נני־ארש בן נבו־אטר; "והסופר ארד־גל ²‘בן נבו־שמי־אכנ צאצא אויל־אא.

³'אל־ש־נשר, אלול, יום ה׳ (בו), ⁴‘שנת שבע לכורש מלך בבל ⁵‘(סמלך הארצות. נחתם ביישוב יהוד (י״ט בתמוז 498/7 לפסה״נ).

'עגל אחד בן שנתיים, לבן עם בקע בראש ²גבנונו אשר ³חרא בת תלימ ⁷מכרה ⁶לנריהו בן ⁷אחיקם ⁵במחיר ⁶מלא ⁴של שליש מנה ושלושה שקלים (23 שקלים) כסף לבן המכילים שמינית נתך(סיגים) לשקל, ⁵בעל איכות תקנית ללא (סימן) מ.

"יהועזר בן ²‘עבדיהו אחראי ⁷עבור ⁸תקינות(?) העגל הנ״ל ⁹בן השנתיים, לבן, °'עם בקע ⁹בראש ⁰‘גבנונו.

⁵'חרא ⁶‘קבלה מידי ⁵'נריהו ³‘את 23 השקלים הנ״ל כסף לבן המכילים שמינית נתך לשקל ⁴‘בעל איכות תקנית לא (סימן) מ ⁴‘,מחיר העגל, ⁶'ושולם לה.

16 עדים: יהועזר ⁷‘בן טבשלם; נדביהו בן ⁸'צץ־צדוק; נחוץם) ⁹‘בן יהועזר; ²⁰בנני־אבנ בן בל־כל־את; '²עבדיהו בן שמעיהו; ²²והסופר אנ־אחי־אקיש בן ארד־אננ. ²³יהוד, י״ט בתמוז ²⁴שנת כ״ד לדריוש ²⁵מלך בבל ו(כל) הארצות.

קיצורים:

ADD C. H. W. Johns, Assyrian Deeds and Documents AfO           Archiv fur Orientforschung

ARU J. Kohler and A. Ungnad, Assyrische Rechtsurkunden

CTN       Cuneiform Texts from Nimrud

N.A.B.U. Nouvelles Assyriologiques Breves et Utilitaires

הערות:

[1] על הגישה של תומפסון, על תוכן הספר והרעיונות המרכזיים שבו וביקורת ראה T. Fenton 96־77 .and B. Oded, Jewish History 17 (2003), pp. בעמודים XII-XIX בספרו מביא תומפסון רשימה של חיבורים תחת הכותרת ׳קריאה מומלצת׳, ושם ימצא המעוניין חיבורים של כמה מדוברי האסכולה הפוסט־מודרניסטית ובתוכם הספרים של גרביני, ברסטד, למקה, ויטלם ודיוויס.

1. P. Lemche, ‘On the Problems of Reconstructing Israelite (Palestinian) History’, 2 .14 ,6 ושם, בעמ׳ Journal of Hebrew Scriptures 3 (2000), pp.l14־ דעות שונות .H. M. Barstad, The Myth of the Empty Land, Oslo 1996, p. 36, n. 18 3
2. Grabbe (ed.), Can a History of Israel’ Be Written ומנוגדות בסוגייה זו ראה בקובץ

[JSOTS 245], Sheffield 1997

[4] תדמור, שם, עמ׳ 141.

1. Becking, The Fall of Samaria: An Historical and Archeological Study, Leiden 1999, 8
2. 114118־
3. Na’aman and R. Zadok, ‘Assyrian Deportations to the Province of Samerina in the 9 ג. גליל .Light of Two Cuneiform Tablets from Tell Hadid’, TA 27 (2000), pp. 159-188 .G. Galil, n.a.b.u. 2000/1,pp. 68-69 :סבור שמדובר בפקידים אשורים

[7]    ראה I. Eph’al, ‘Changes in Palestine during the Persian Period in the Light of Epigraphic 106-119 .Sources’, 1EJ 48 (1998), pp, ושם גם על משמעות השם ׳ירבעם׳ על מטבעות משומרון מן המאה הרביעית לפנה״ס. עם זאת לא ברור כמה מכלל תושבי שומרון הם צאצאי גולים שהובאו על ידי האשורים לפחוות שומרון ואימצו את דת ׳אלוהי הארץ׳ כמסופר במל״ב יז. לדעת קרוס סנבלט, שעבד לאלוהי ישראל, התייחס על שבט אפרים.

ראה פ״מ קרוס, ׳שומרון וירושלים בימי שיבת ציון׳, בתוך: א׳ שטרן וח׳ אשל, ספר השומרונים, ירושלים תשס״ב, עם׳ 59. אולם אין זה מן הנמנע שסנבלט הוא מצאצאי גולים שהובאו לפחוות שומרון מארצות כבושות על ידי מלכי אשור ואימצו את דת ה׳.

[8]    תדמור (לעיל, הערה 6), עם׳ 83-82.

[9]    על כתובות סרגון השני וכיבוש ממלכת שומרון ראה בקינג (לעיל, הערה 8), בעיקר עם׳ 27-26, 45-33. אם המספר האמור אינו מתייחס לעיר שומרון בלבד אלא לכלל הגולים באותו מסע אזי רוב האוכלוסייה נותרה בארץ. ראה A. Zertal, 'The Province of Samaria ’(111 Assyrian Samerina) in the Late Iron Age (Iron Age) בתוך: ליפשיץ־בלנקינסוס (לעיל, הערה 5), עמ׳ 385.

[10]  על כך ראה ב׳ עודד, 'סוגיות במקרא לאור הכתובות האשוריות׳, בית מקרא מב (תשנ״ז) עמ^׳ 7־6. על גולים בתבליט לכיש ראה D. Ussishkin, The Conquest of Lachish by 84-85 .Sennacherib, Tel-Aviv 1982, pp, הגליה זו הגדילה את מספר הגולים במסופוטמיה.

[11]    102 .A. K. Grayson, Assyrian and Babylonian Chronicles, New York 1975, p. על הסיבות להעדר ידיעות על הגליות ומספר הגולים בכתובות הבבליות־כשדיות ראה .D Vanderhooft. ‘Babylonian Strategies of Imperial Control in the West: Royal Practice and ’Rhetoric, בתוך: ליפשיץ־בלנקינסום (לעיל, הערה 5), עם׳ 250-248.

[12]  על טיבם של המספרים הללו ועל מכלול הבעיות העולות מן ההשוואה של מל״ב כד־כה עם יר׳ לט, נב ראה א׳ מלמט, ׳דמדומי ממלכת יהודה׳ בתוך: הנ״ל, ישראל בתקופת המקרא, ירושלים תשמ״ג, עמ׳ 265-262, 289-288. יוסף בן מתתיהו מביא ידיעה (בלתי אמינה לדעתנו) שנבוכדנאצר הגלה שבויים רבים מן המערב ובתוכם מיהודה כבר בשנת 605

[13] זו המסקנה הנמרצת של א׳ שטרן ובעקבותיו גם חוקרים נוספים. ראה e. stem, ‘The Babylonian Gap’, BAR 26/6 (2000), pp. 45-51; 28/3 (2002), 36-39, 55, 59; idem., ‘Religion in Palestine in the Assyrian and Babylonian Periods’, בתוך בקינג־קורפל, (לעיל, הערה 5), עט׳ 255-245. בעמ' 253 כותב שטרן: …‘This period means a clear and objective vacuum ’many regions of the country were completely devastated by them. ונדרהופט (לעיל, הערה 14) מדגיש את ההבדל בין המדיניות האשורית והפרסית למדיניות הבבלית. על החורבן ביישוב הכפרי ראה A. Faust, ‘Judah in the Sixth Century BCE: A Rural 37-53 .Perspective’, peq 135 (2003), pp. מחקריו של א׳ שטרן מאשרים את קביעתו של אולברייט שממלכת יהודה נהרסה עד היסוד כידי הכשרים: ו״פ אולברייט, הארכיאולוגיה של ארץ־ישראל (תרגום מן המקור האנגלי), תל־אביב 1965, עמ׳ 122 : ׳לא נודע גם מקרה אחד של עיר ביהודה גופה שנושבה ברצוף משך תקופת הגלות׳. לדעה מנוגדת ראה ע׳ ליפשיץ, ״חבל בנימן תחת שלטון בבל״, ציון סד (תשנ״ט), עמ׳ 271־310 ושם ספרות על סוגייה זו עם הדעות המנוגדות על המצב הדמוגראפי ביהודה לאחר ההגליה מיהודה. ממצא בודד בעין גדי(חותם) או ביישוב קטן ובודד בהר יהודה אין בו כדי עדות שביהודה נותר הרוב המכריע של האוכלוסייה וכי החיים בה התנהלו כרגיל. מן המצב בארץ בנימין אין ללמוד על המצב ביהודה. הקברים שנחשפו בכתף הינום אינם מעידים שירושלים הייתה מיושבת בתקופה הנאו־בבלית, כי אפשר שנקברו שם ירושלמים שנמלטו לארץ בנימין וביקשו להיקבר בעירם כדי להיאסף אל אבותיהם.

1. Broshi, ‘The Expansion of Jerusalem in the Reign of Hezekiah and Menasseh’, IEJ 23

[15] (1974), pp. 21-26

[16]  דת השומרונים כפי שהיא מוכרת לנו מן התקופה הרומית אינה שריד של הדת שרווחה בממלכת ישראל הצפונית אלא ׳היא בעיקרה גירסה כיתתית של היהדות׳ כפי שהתפתחה בארץ יהודה בתקופות הפרסית וההלניסטית־רומית. ראה פ ״מ קרוס, ׳שומרון וירושלים בימי שיבת ציון׳ בתוך: ספר השומרונים (לעיל, הערה 10), עמ׳ 70-45.

[17]  על הגיוון האתני של אוכלוסיית פחוות שומרון על סמך העדויות האפיגראפיות והארכיאולוגיות ראה א׳ זרטל, ׳הקערה המעוטרת בטביעת יתד ומוצא הכותים׳, ארץ־ ישראל כ (תשמ״ט) [ספר ידין], עמ׳ 187-181; הנ״ל, ׳פחות שמרין בתקופות הפרסית וההלניסטית׳, י׳ אבישור (עורך), מיכאל, תל־אביב תשנ״ט, עמ׳ 98-75.

[18]  הטענה של ליפשיץ (לעיל הערה 22), עמ׳ 276, 280 שהבבלים רצו לשקם את ׳הממלכה ׳ החרבה׳ ואת ׳הארץ׳ במהירות האפשרית אין לה על מה לסמוך ואינה באה לידי ביטוי

בסיפור על גדליה שקבע את מושבו במצפה אשר בבנימין ולא בירושלים או בחברון(השווה שיקום שומרון על ידי האשורים). היא גם אינה מתיישבת עם המממצא הארכיאולוגי בערי יהודה ובכפריה. הארכיאולוגיה של התקופה הנאו־בבלית היא ארכיאולוגיה של חורבן(ראה סטאגר, לעיל, הערה 20). העדר חורבן באp בנימין אינו מוכיח דבר על מצבה של ארץ יהודה.

[19]  הדוחים את כל הכתובים על חורבן ושממה טוענים שאמירות אלו הן תוספות מאוחרות, של גולים בבבל או של תיאולוגים ביהודה: שנבואות הגאולה בספר ירמיהו אינן משל ירמיהו,• שיחזקאל לא היה ולא נברא: שהפרקים, מ־נה בישעיה נכתבו ביהודה. על הדעות הללו ראה בספרות הנזכרת לעיל, הערות 5-1.

[20]  סטאגר, (לעיל, הערה 20) באותו זמן היה אגא מלך אשקלון שבד בבבל, אבל המשיך לשאת את התואר ׳מלך אשקלון׳, בדומה ליהויכין ׳מלך יהודה׳. שניהם יושבים ׳בבית כלא׳ בבבל ונושאים את התואר ׳מלך׳ בזמן שממלכותיהם חרבות.

[21]  בדעה זו מחזיקים חוקרים רבים בעקבות א׳ אלט. A. Alt, ‘Die Rolle Samarias bei der Entstehung des Judentums’ in: idem, Kleine Schriften zur Geschichte des Volkes Israel,

337; D. S. Vanderhooft, ‘New Evidence Pertaining to the־316 .11, Munich 1953, pp .Transition from Neo-Babylonian to Achaemenid Administration in Palestine’ in: R 233־219 .Albertz and B. Becking (eds.), Yahwism After Exile, Assen 2003, pp. לעומתם, סבורים חוקרים אחדים כי הבבלים ארגנו את יהודה לפחווה וכי גדליה היה מושל הפחווה.

ראה למשל ליפשיץ (לעיל, הערה 22); N. Na’aman, ‘Royal Vassals or Governors? On the ־35 .Status of Sheshbazzar and Zerubbabel in the Persian Empire’, Henoch 22 (2000), pp

[22]  ראה יפת וויליאמסון(לעיל, הערה 30).

[23]  ראה ’B. Oded, ‘The Beginning of the Babylonian Diaspora: Organization and Economic in: Y. Avishur and Z. Yehuda (eds.), Studies in the History and Culture of the Jews in 133־121 .Babylonia, Or-Yehuda 2002, pp.. ירמיהו שלח ׳ספד אל זקני הגולה, הכוהנים, הנביאים ואל כל העם בגולה. זקני ישראל מתכנסים בביתו של יחזקאל(יר^, כט, א; יח׳ יד,א ועוד)

[24]  ח. רביב, החברה בממלכות ישראל ויהודה, ירושלים תשנ״ג, עמ^, 196.

[25]  מלמט (לעיל, הערה 15), עמ^, 291. הסברה שהיהודים בפחוות יהודה בתקופה הפרסית היו מעין ׳קולוניה^, של הקהילה היהודית החזקה בבבל היא מרחיקת לכת ונובעת מן הכתובים המשדרים קהילה מאורגנת ובעלת השפעה גדולה. ראה :p. r. Bedford, ‘Diaspora 165־147 .Homeland Relations in Ezra-Nehemia’, VT 52 (2002), pp

[26]  י׳ פינקלשטיין ונ״א סילברמן(לעיל הערה 15) כותבים בעמוד 289: ׳דתו וקיומו הלאומי של עם ישראל עלולים היו לכלות באסון נורא זה. שניהם, למרבה הפלא, שרדו׳. איזה פלא יש כאן אם אכן, לטענתם, נותרה בארץ רוב האוכלוסיה (75 אחוזים) והתרבות החומרית והרוחנית נמשכה? יש מקום לפליאה אם הרוב המכריע גלה ונשארו מתי מעט שישבו בחורבות (יח׳ לג, כד) ׳שבעים שנה׳. לאמיתו של דבר ישראל ודתו שרדו הודות ל׳קהל הגולה׳ בבבל.

[27]  ויפה הגדירה זאת א׳ פרדס: ׳צל הגלות מעיב על תולדות ישראל מרגע הורתו. עוד לפני שזרע אברהם מופיע הלכה למעשה, הוא נועד להתפזר, לפק לכל עבר… הגלות, כפי הנראה, איננה סוף הסיפור, אלא נקודת פתיחה׳. א׳ פרדס, הביוגרפיה של עם ישראל. ספרות ולאומיות במקרא, ירושלים תשס״א, עמ׳ 17, 19.