1

המדע המודרני והמימד הרוחני

אברהם צבי רבינוביץ, בספרו 'עולם אחד' (הוצ' דון תשל"ו), שזכה בזמנו בפרס למחקר ספרותי למדעי היהדות, מציג גישה מעניינת ליחס בין המדע המודרני והמימד הרוחני: להלן הפרקים כב-כד:

כב. החומר

כיום מובנת לנו גישה זו של המסורת הרבה יותר ממה שניתן היה לשער בדורות עברו. כאשר אנו שמים לב להשערות מדעיות האומרות שלא יתכן קיום החומר ללא קיום נוגד החומר (Matter־Anti), אנו עדים לכך שגם המדע, בדרכו הוא, הגיע לידי הכרה בקיום חופש כל שהוא במהות החומר. דוקא המדע של ימינו _פיתח ושיכלל את שיטת _אי־ ההכרחיות ביסוד החומרי של הבריאה. ההבדל בין הדת לבין המדע מתבטא בכך, שהדת יוצאת מנקודת־המבט של הבלתי חומרי ומגיעה לחומרי, ואילו המדע מצא מן המציאות החומרית ומגיע לבלתי־חומרי. אולם שניהם נפגשים בתחום הבלתי־ חומרי.

יש לדעת, כי כאשר אנו ניגשים להבין את טיב העולם החומרי מבחינה מדעית, לא עולם אחד לפנינו אלא שני עולמות. אנו חיים בעולם ״סטטיס­טי״ בלבד ואין בינו לבין העולם ה״ריאלי״ המהותי ולא כלום. תמונת יסוד הדברים שונה לחלוטין מתמונת העולם הרגילה של האדם. כיום אין בעולם מדען המוכן להגדיר או היודע על בוריו טיבו של ״החומר״. הוא יודע היטב שאין החומר שהוא מטפל ביסודו במעבדה, אותו חומר המהווה את קרקע העולם שעליו הולכים בני־אדם.

כל כמה שמתעמקים בבעיית טיב החומר, הולכת ומחמירה בעיית הגדרתו. הפתרון פשוט מסתבך והולד ונעלם.

ברור מעל לכל ספק, שלא ניתן לפתור, את בעיית החומר במסגרות של שטח וזמן שהיינו רגילים בהן עד כה. אלו חדלו מכבר להתקיים בתחום מחקר החומר. והחומר עצמו, לא רק שאיבד את צורתו המטריאליסטית שעליה התבססו כל־כך הרבה השקפות־עולם בעבר, הוא נראה אימטריאלי בהחלט. אפשר לךגארו חלקית רק בצורת. גלים לא יציבים, אבל לא בצורה קונקרטית (ראה גם בפרק הבא). .

נוסף לכך היסוד של עילה ותוצאה שקיים בעולם ״השני״ בו אנו חיים אינו קיים כלל לגבי יסודות החומר. כאשר אנו בודקים את היסודות הללו נגלית בפנינו תמונה מדעית לכאורה מוזרה ביותר.

חלקיקי החומר נמצאים ואינם נמצאים באותו זמן, והם פה ושם באותו זמן. לולא היה זה תיאור מדעי היינו אומרים שהוא אבסורד, אבל זהו המצב שהגיע אליו מחקר החומר (השווה דברינו לפרק הבא).[1]

עד לידי כך הגיעו הדברים, שמדענים גדולים רבים נאלצו להגיע למסקנה, שיסוד החומר הוא רוחני ולא חומרי, ואין הכלל של עילה ותוצאה שריר לגביו.

כל זה בנוגע ליסוד, למהות החומר. בגוש של חומר כל הניגודים הללו מתבטלים, ומתוך כך אנו יכולים לחיות את חיינו בעולם פחות או יותר קונקרטי. ההתבוננות המדעית המעמיקה במציאות הביאה אותנו לידי הכרה. שכשם שלכל אדם יש גוף ויש נשמה, יש חומר ויש רוח, יש עולם פנימי נסתר ויש עולם גלוי, כן הוא בבריאה. קיימים מעטה חיצוני ומציאות נסתרת יסודית שהיא המציאות האמיתית.

לעניננו, העולה מכל זה הוא שהמדע עצמו הגיע למושג של אי־ הכרחיות בחומר. ונשאל לפי זה מה בעצם נותר מן העולם החומרי ? חומר, זמן ושטח אינם מתארים את העולם כמות שהוא.

הבריאה ביסודה התגלתה כבריאה רוחנית במלוא מובן המלה, ונקודות התמונה של בורא, אדם, בריאה, עם זרם אדיר של קדושה, של רוחניות, ביסוד קיומה, הוכחו על־ ידי המדע כמשולבות ומהודקות בצורה הרבה יותר אורגנית ממה שניתן היה להעלות על הדעת.

המהפכנות של הפיסיקה המודרנית טמונה בכך, שהיא מערטלת את העולם החומרי מחומריותו וכתוצאה מכך ניתן לומר, כי אין תמונת המסורת תמונה ספקולאטיבית דמיונית, היא תמונה אקטואלית של הבריאה כמות שהיא. בורא רוחני ברא עולם רוחני עבור אדם רוחני.[2]

המפגש ביסוד בין עולם המדע ובין עולם הרוח פותח לנו פתח להבין את מהותו של הנס. חדירה אל מתחת לפני השטח מביאה אותנו ישירות אל עולם שאינו ״מסודר״ ואינו ״חוקי״, ואין איפוא פלא כאשר יסודות אלה שטבעם מנוגד מתגלים לפעמים מעל פני השטח. בחינה אחת של הנס היא פעולת מישור עמוק יותר של הטבע.

השווה דברי הרמב״ם בשמונה פרקים (פרק ח): ״אך הרצון היה בששת ימי בראשית, שימשכו הדברים כולם על טבעם תמיד, כמו שאמר: מה שהיה הוא שיהיה, ומה שנעשה הוא שיעשה, ואין כל חדש תחת השמש (קהלת א, ט). ומפני זה הוצרכי החכמים לומר, כי כל המופתים היוצאים חוץ לטבע אשר היו, וגם אשר עתידים להיות מאשר יעד להם הכתוב — כולם קדם בהם הרצין בששת ימי בראשית: והושם בטבע הדברים אז שיתחדש בהם מה שיתחדש. וכאשר יתחדש הדבר בער. הצורך יחשבו הרואים בו שעתה נתחדש — ואין הדבר כן״. ובפירוש המשניות (אבות ה, ד!): ״אבל בתחילת עשיית הדברים שם בטבע שיעשה בהם כל מה שיעשה הן יהיה הדבר מאודי (תדירי) והוא הדבר הטבעי; או יהיה חידוש לעתים רחוקות, והוא המופת— הכל בשוה״. וראה הפרק הבא הערה 3.

כג. ידיעת המדע

מאחורי דברינו בפרק הקודם צצים ועולים הדיה של בעיה מהותית נוספת. עובדה היא, שבתחום הפיסיקה המודרנית הגיע המדע לקצה גבול מסוים. כי עם כל ההעמקה במבנה המולקולרי של העולם התת אטומי, המדע אינו יכול להגיע לידי ידיעה אמיתית של העולם הזה שבו הוא משקיע כל־ כך הרבה מאמץ. הוא מתעסק במכשיר ולא בעצם, והמכשיר הזה הוא מבנה מתימטי ולא יותר.[3]

כיום נמצאת הפיסיקה במצב שאין שכל האדם מסוגל לתאר או לדמות את נושאי העיון בפיסיקה, ואין הוא מסוגל להכיר את העולם הזה על בוריו. אדרבה, עצם הנסיון לעמוד עליו באופן מדויק יותר משבש אותו, כידוע.

נכון הוא, שהמבנה המתימטי מאפשר לנו לחקור ולהסיק מסקנות, וגם להרחיב את מסכת המבנה עצמו, אבל העיסוק הוא במבנה זה ולא בעולם הנחקר כשלעצמו, והדמיון בין שני אלה הוא, במלים של אדינגטון, ״כדמיון מספר הטלפון למנוי עצמו״. גם אדינגטון גם ג׳ינס תמימי דעה, שיסוד העולם הוא שכלי, וג׳ינס מרחיק לכת עוד יותר באמרו, שהיקום כולו אינו אלא ״מחשבה בדעת הבורא״.2

הגדרה עמוקה ומפתיעה זו של ג׳ינס יש לה מהלכים מבחינות שונות במחשבת היהדות. בשים לב לדיוננו בפרקים הראשונים על בעיות הזמן, עלינו להסיק כי מבחינת ראות הבורא, ראיית הנצח בה עבר, הווה ועתיד הם רגע זה ממש, העולם כבר עבר את כל השלבים ואת כל התהליכים בדרך ליעדו, ולמעשה כבר הגיע לסופו ולתכליתו. מה שנראה כהמשך קיומו אינו אלא בריאה חדשה (בחינת: ״מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית״) הנובעת ממחשבת הבורא הרוצה בכך.[4] כלומר, שבעצם הולכים ונבראים מספד אין־סופי של עולמות החוזרים אל מקורם וחוזרים ונבראים באופן מתמיד. המחשבה המתמדת של הבורא לקיום הבריאה מוציאה עולם אחרי עולם אל הפועל. לאמיתו של דבר— ״אתה הראית לדעת כי ה׳ הוא האלוקים, אין עוד מלבדו״ (דברים ד, לה) פשוטו כמש­­מעו, כי הבריאה רגעית וחולפת, קיימת ואינה קיימת בו זמנית.[5]

בתחום נוסף הגיע המדע למצב דומה לזה שתארנו לעיל. ומעניין לציין, שהתחומים מהווים את קצוות היקום הן מבחינת גודלו הן מבחינת קוטנו. מצד אחד העולם הסטרוקטוראלי המופלא אבל הקטן לאין שיעור שביסוד החומר מונע דימוי ותיאור, ומאידך גיסא הקוסמוס הוא כה גדול ועצום, שגודלו מציג אותה בעיה בדיוק. ואין הכוונה דווקא לגודלו של היקום בכללותו, אלא לגוף אדיר מני רבים כמוהו אשר בתוכו. ברוח זו כתב פרופ׳ ליברמן:

גם עיון שטחי ורופף יוכיח לנו, כי כושרנו ויכולתנו האנושית הם לנו לרועץ.

הנה בעיית אי־הודאות וחוסר הקביעה (דטרמיניזם) שתחילתה עם התרגשות תורת הקוואנטים. זהו עקרון שטען, כי בלי כל תלות בטיבם ובדיוקם של מכשירי המדידה כיום ובעתיד לא ניתן יהיה לדעת (דהיינו למדוד) בבירור ובמדויק (מעבר לגודל גבולי שקבע פלנק) גם את התנע וגם את המיקום של המערכת האטומית הנמדדת, וכי ניתן למדוד רק את האחד, או את השני, במידת הדיוק המירבית, אך לא את שניהם יחד.

עקרון זה, אשר הועלה לראשונה על־ידי הייזנברג, עורר כנגדו את חבריו המדענים׳ שהאשימוהו בהכנסת רוח דפינסיבית לחקר בעיות הפיסיקה. יש בו אתגר פילוסופי לכולנו. ברוח דבריו של פרום׳ זילברג בא עקרון זה ומשמיט מתחת רגלי הרברבנים שבטכנאי המדע המודרני את הבסיס להתהדרות בכוח ובידע היכולים לפתור את בעיות העולם. אולם הרעיון אינו רק תזכורת פילוסופית לדלות אפשרויותנו האנושית גם כיום, אלא השלכותיו אף עשויות להרחיק לכת יותר, אם נצרף אליו את תוספת המדע שרכש עולם המדע בשנים האחרונות.

כוונתי לנושא המרתק של האסטרופיסיקה, שבו דנים אנו ב״חורים שחורים־׳ המצויים בחלל. ״חורים״ (שאינם אלא כוכבים שעברו תהליך של כיווץ אימתני בגלל הגראביטאציה של עצמם) בולעי הכל, שאינם מאפשרים למדוד מאומה.

כי המודד או אמות המידה או שניהם יחד יאבדו ברגע שיעברו תחומו של ״חור״ זה, הנקרא אופק האירוע של הכוכב — מרחק הנמדד במטריקה מסוימת בעלת גודל מסוים — ואנו, או כל צופה אחר, לעולם לא נדע קורותיהם של מודדים אלה (שיישחקו מיד בתהליך הכיודץ) או של המדידה שערכו, כי אי אפשר להעביר מידע החוצה, אל מעבר לקו אופק האירוע, כשם שלא ניתי להחזיר לאחור את מחוגי השעון.

עולה מכאן, כי שני ״חורים שחורים״ בעלי אותו מטען, מסה ותנע (שהם הגדלים היחידים המאפיינים אותם, בניגוד ליתר העצמים שבטבע, לפי ידיעתנו כיום), אין להבדיל ביניהם. מרצון או שלא מרצון עולה בדעת המדען אי הפילוסוף אותו חוסר הקביעה ואי־ודאות הקיים במכניקת הקוואנטים הדנה בעולם האטומי. אך מעתה אין זה עוד עולם אטומי, אלא עולם מקרוסקופי,

עולם שאפשר לראותו אפילו בעין בלתי־מזוינת. אין זה עוד עולם של אלק­טרונים ואטומים, שאנו מקבלים את עצם קיומם מכוח האמונה במבנה המתימטי הפיסיקלי המאושר על־ידי נסיונות בלתי־ישירים, אלא עולם של כיכבים ושמשות שהאדם למד לראותם ולהכירם. מלבד האתגר של חקר תעלומת הבריאה הם מציבים לפני נושא דגל המחקר חיסר קביעה שהוא אולי מכיר, אך בצורה אחרת.

תולדה זו אינה עוד פועל יוצא של תיאוריה המושתתת על יסודות תורת ההסתברות (כמו מכניקת הקוואנטים), אלא תוצאה ישירה של משוואות השדה של איינשטיין — או, ליתר דיוק, תוצאה של פתרון משוואות אלה : תורת בנייה על בסיס גיאומטרי מובהק ואיתן. האומנם? שהרי אם כן הדבר, והתשובה חיובית, אין לנו מנוס מן ההכרה בעובדה הביו־פיסיקלית והתיאולוגיה למחצה,

כי האדם נוצר עם מכאניזם העוצר את מחשבתו מלבנות תורה בעלת שלמות העונה על שאלות היסוד באופן חד־משמעי. עובדה שיש לה השלכות במובן הדתי, הן לאישור הספקית שהאדם החושב מתייסר בהם בימינו, והן לסתירתם — מעין עץ הדעת אשר ממנו עדיין לא אכלנו (ר. ליברמן, אוקספורד, במכתב ל״הארץ״, 26.5.72).

ההשלכות מכל הנזכר לעיל חשובות לנו ביותר. מחד גיסא המדע התחיל להכיר במגבלות האדם מצד היותו אדם וכתוצאה מכך התחיל להכיר בתחומים שאין שכל האדם מסוגל להקיפם; ומאידך גיסא, היות והמדע מוגבל לידיעת מבנה מתימטי של היקום בלבד. אין לקבוע על סמך ידיעה זאת שיסודות היקום הם מיכניסטיים או קבועים מראש, ועל כן לא תיתכן שלילת ערך ממשי מרוח האדם, מבחירתו החופשית ומערגתו המיסטית.[6] אפשרי בהחלט שגם אלה מתייחסים ליסודות ממשיים של היקום, כפי שחשבו בעבר. ״בקונסטלציה של המדע החדש גם למיסטיקן יש זכות קיום״ (סוליבן, מגבלות המדע, עמ׳ 142).

התוצאה של הפיסיקה המודרנית היא בעצם סגירת מעגל. הודות למדע ולדרך המחשבה המדעית הגיע האדם לאמונה ברציונליזם. כאשר הציע המדע עולם חומרי ומיכני לפני האדם, הצליח לשכנעו שהוא בן העולם הזה בלבד. הוא שיכנע את האדם שגורלו נתון בידו ובכוחותיו האנושיים בלבד.

כיום, כאשר הפיסיקה מכירה בעובדה שאין תורות מיכניות מסוגלות להבין או לתאר את העולם כמות שהוא, פג גם תוקפו של הרציונליזם הבנוי על יסודות אלה. המדע הוביל את האדם הישר לכיוון הבלתי־נודע והבלתי אפשרי לדעת. כאשר המדע בעצמו מודה בכך, אין הוא מסוגל עוד להעניק לאדם את הבטחון הדרוש להמשך תדמיתו הרציונלית. המדע נטל ממנו את האמון בעצמו, והשמיט את הקרקע מתחת אשיות התרבות המדעית אשר יצר. המדע החזיר את הגלגל אחורנית ודוקא יוקרתו הגדולה העלתה מחדש את תודעתו הרגשית של האדם, המחייבת אותו להכיר הן ביסודות בלתי נודעים ביקום, והן במגבלותיו כאדם. מצב זה, הנוגד את ההתפתחות המדעית־ תרבותית של מאות שנים, הביא את התרבות המודרנית לידי משבר ומבוכה, הנותנים את אותותיהם בכל ענפי־החיים בכל אתר ואתר.

 

כד. הגילוי במונחים מודרניים

בהגיענו לכך חשוב לחזור ולעיין מחדש בדברינו לעיל בפרק יז, שם דיברנו על תאומי הגילוי — ה״קול״ וה׳׳בריאה" שרק דרכם נוכל לעמוד על מה שניתן לבן תמותה להבין ולדעת ממנו יתברך. על־ידי התעמקות בשני אלה בלבד נדע כל מה שהוא רוצה שנדע ממנו. במונחים מדעיים מודרניים מותר לומר, שאלה מהווים את ״המבנה המתימטי״ של מהות הבורא יתברך [7] לגבינו — וההקבלה מפתיעה.

בשני התחומים, הדת והמדע, מהותם של הדברים נעלמה מאתנו, ורק סטרוקטורה מתימטית מאפשרת לנו הבנה או בבואה כל שהיא מתוכנם ובשני התחומים אין בין המבנה ובין המהות דמיון של ממש. יתכן להרחיב את ההקבלה עוד יותר, ואם לגבי הבריאה ארג המדע ועדיין מרחיב את מסכת המבנה המתימטי, הרי כאשר נעיין היטב ביסודותיה שלי התורה נגלה, שיסודותיה המעשיים וההלכתיים תלויים גם הם במסכת עבה של מידות ושיעורים החודרים ממש לכל פעולה ופעולה של החיים על־פי ההלכה. אין מצוד. שאינה תלויה בשיעורים מתימטיים כדי לקיימה כראוי, הן מבחינת שיעורים אבסולוטיים המעוגנים בקני־מידה אובייקטיביים, כגון זריחת השמש, שקיעתה, זית, עדשה, זרת, רביעית וכדומה, והן מבחינת מבנה דמיוני כגון גוד אסיק, גוד אחית, לבוד וכדומה.

ההלכה על כל תחומיה מותנית בשיעורים שהם ״הלכה למשה מסיני״, כלומר מקבילים למסירת התורה בסיני. איש ההלכה (וודאי איש המחשבה הדתית!), כמו איש המדע, חי במידה גדולה בעולם אידיאלי של מבנה מתימטי בו תלוי כל צעד ושעל של חייו, ודרכו הוא מקיים: והלכת בדרכיו (דברים כה, ט). וראה עוד להלן, פרק לג.

איש המדע כאיש התורה יודע היום, שסופה של הדרך נעלם ממנו. לאיש ההלכה ההעלמה ברורה, כי: לא יראני האדם וחי (שמות לג, ב), ובכל זאת אין אי־ האפשרות למצות את הכל מניעה אותו מעבודת ה׳ ומן החיפוש אחר הדעת. אדרבה, היא מדרבנת אותו וממלאת את נפשו ערגה וכיסוף לבורא והוא מתעלה מתוך ענוה מדרגה רוחנית לדרגה מעליה. והאיש משה— זה שנאמר עליו: ותחסרהו מעט מאלוקים (תהלים ח, ו), עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה (במדבר יב, ג). איש התורה והאמונה מתעלה מתוך ההכרה שאי־אפשר לדעת הכל, אם כי הוא חותר באופן מתמיד למצות את האפשרי, ומתוך הצצה בין החרכים האור וההעלם המתגלים לו מגדילים ומרחיבים את נפשו, והוא יודע ומרגיש מתוך חרדת קודש.

האם הרגשת איש המדע מובילה אותו בכיוון דומה? הכרתנו בתאומי־ הגילוי המתמזגים בסופה של דרך באחדותו המוחלטת של הבורא — ״הקדוש־ ברוך־הוא אחד, למעלה אינו יושב על כסא כבודו (כינוי לכוחות שהגשים הבורא בבריאה, ראה לעיל פרק ח), עד שגם היא נעשית בסוד אחד כמוהו, להיות אחד באחד״ (זוהר, תרומה) — פותחת לפנינו אופק רחב ביותר ליישוב ניגודים מדומים בין עולם הרוח לעולם המדע, וגם בין תפיסות שונות של דיסציפלינות מדעיות שונות כשלעצמן. כאשר אנו מבינים שהתחומים בריאה — מדע — קול אינם נוגדים אלא משלימים זה את זה, הדרך פתוחה לויתור על צרות האופק המדעית המצמצמת את תמונת הכל בתמונת החלק, גישה המקשה להעריך נכונה את ממצאיו ותגליותיו.

כאשר נאמץ את העקרון שהתמונה המדעית של העולם, על ענפיו המגוונים והמרובים, היא חלק המשובץ בתמונה עמוקה וכוללנית של היקום, מתיישבים הניגודים מאליהם. כל ענף, כל מחקר, כל תוצאה אינה אלא גילוי של פן נוסף מהבורא רב־האנפין.

ראינו לעיל שהמדע התחיל להכיר במגבלות ההכרה האנושית; השלב הבא המתחייב הוא שהמדע יחדל לדבוק ברעיון פתרון חד־צדדי לעולם!

הערות:

[1] התאור הזה משקף אמנם בדיוק את דעתו של הר״מ בוטריל בפירושו לספר יצירה פ״א מי״א, שם הוא מסביר את הכתוב: והארץ היתה תוהו ובוהו (בראשית א, ב) — ״תוהו הוא היעדר ובוהו הוויה, ולזה רמזו״ וכד. כלומר, מצב הבריאה לפד שהובא סדר במערכותיה ונהיתה לעולם ״הסטטיסטי״ המוכר לנו היה מצב של היעדר והוויה גם יחד. את המצב הזה מתאר ספורנו (שם) כדבר ״כוחי בלבד… בלתי נמצאים בפועל אבל בדמיון בלבד״, תיאור ההולם ביותר את תמונת העולם כ״שכלי״ וכ״מחשבה״ (ראה בפרק הבא). יתר על כן, על מאמרם: מה פסל ? תוהו ובוהו וכד (בראשית רבה יג, ט) מביא בעל עץ יוסף את דברי הגר״א: ״ביאורו שפסל את תוהו ובוהו מהיותם תולדות הארץ, אפם הם עיקרי וחומרי הארץ כאשר ביארתי במקומו״ (הציטוט הוא מהאדרת אליהו לבר׳ ב, ד). בביאורו לכתוב : ״תוהו ובוהו״ השייך לעת הבריאה, אחרי שהוכיח שאלה אכן נבראים ואינם סתם שלילה, מתלבט הגר״א בדעת הרמב״ן הסובר כי תוהו הוא החומר ובוהו הוא הצורה, ושואל : ״והחומר אין לו זמן שיהיה בלא צורה, וכן הצורה בלתי החומר ?״ והוא עונה: ״אפס בעת הבריאה היו נפרדים ולא נתלכדו, ולפי דבריו (של הרמב״ן) סיפר הכתוב מה שהיה בעת הבריאה ולא בהמשך הזמן״. אולם הוא ממשיך ומביע את דעתו הוא: ״אבל יתכן שנשארו קיים אף בהמשך זמנינו״. כל מי שמכיר את התיאור המדעי של האטום שהוא חלקו פרודה ;Corpuscle) וחלקו גל (Wavelike) וגם איננו שניהם, אינו יכול שלא להשתכנע ולהתפעל מצדקת הגר״א. ביסוד העולם נשארו גם התוהו וגם הבוהו גם אחרי שהובא סדר במערכות הבריאה. הקושי של חומר ללא צורה או להיפך איננו קושי כלל, ובצדק מתעלם הגאון ממנו. זהו תיאור מדויק של מציאות החלקיק לפי המדע. אין זה כי אם סוד ה׳ ליראיו ובריתו להודיעם. ״פה ושם באותו זמן״— לגבי השטח כבר רמזו חז״ל, שביסוד הבריאה אין מושג של שטח במובנו הרגיל, באמרם: ״על־פי ה׳ יחנו״ (במדבר ט, כ). אמר עולה : קסבר רבי יוסי סותר על־מנת לבנות במקומו הוי סותר, סותר על־מנת לבנות שלא במקומו לא הוי סותר. אמר ליה רבה: מכדי כל מלאכות שבת ממשכן ילפינן, והתם סותר על־מנת לבנות שלא במקומו הוא ? אמר ליה : שאני התם, כיון דכתיב : על־פי ה׳ יחנו, כסותר על־מנת לבנות במקומו דמי (שבת לא, ע״ב). בתוך הכנת הדברים לדפוס הופנתה תשומת לבי לכך, שמתוך היבט אחר יתכן לייחס המשך קיום הוויה והיעדר גם לתחום ההיסטוריוסופיה של עם ישראל, כפי שאכן עושה בנימין גרוס בספרו נצח ישראל, הוצאת דביר, תשל״ד, עמ׳ 165—167. גרום מפתח שיטתו בדעת המהר״ל מפראג תוך גסיון להסביר, כי יש להיעדר תפקיד 'חיובי כסיבת ההוויה. מנקודת ראות זו המחזוריות של היעדר הוויה, היעדר הוויה מהווה הבריח התיכון של ההיסטוריה של עם ישראל. עיין על כך גם בקטעים המובאים בכתבי מהר״ל על־ידי קריב, כרך ראשון, עמ׳ 153 והלאה. דעה זו מחזירה אותנו ישירות למסכת האחדויות בורא — אדם — עולם, שדיברנו עליהן בפרק כ.

[2]  השווה גם את דברינו בפרק הבא. היסוד הרוחני של הבריאה התחיל להתגלות בדורנו, דור שהתרחק מיסודות הרוחניות של תורה ואמונה. כדאי בקשר עם כך לשים לב לדברי הגאון רבי מאיר דן זצ״ל בספרו ״כלי חמדה״, בראשית אות ד. הוא כותב: לכן נראה דהכוונה דהנה ידוע שענין בריאת העולם היה שעל־ ידי זה יתגלה כבוד מלכותו של השית״ב על כל העולם, וכל הברואים יכירו וידעו כי ד׳ הוא אלוקים ואין זולתו. אמנם לכאורה מבריאת העולם על סדר זה בטבע תמידית אשר כל ימי הארץ לא יהיה שינוי ותמורה, מכוח זה נותן המקום למינים לרדות שבעולם הזה הכל מתנהל על פי הטבע ומשטרי השמים, ואין הקב״ה משגיח בתחתונים ח״ו. אמנם כדי להוציא דעה זו מלב ולהשריש אמונת השי״ת וגם ידיעת השגחתו בתחתונים בחר בנו עם סגולתו. ועל־ידי התורה הקדושה שנתן לנו רוממנו על כל משטרי הטבע ואנחנו שלוחי ההשגחה לברר לכל באי־עולם אמיתת אמונת יחידו של עולם, וזהו תכלית הבריאה שאנו מקוים עליה בביאת גואל צדק במהרה בימינו אמן. אמנם זה דוקא אם ישראל מקבלים את התורה, אבל אם ישראל לא יקבלו את התורה הרי צריך להיות נתפרסם יחודו והשגחתו ית׳ על־ידי הבריאה בעצמה. לכן צריך שתהיה הבריאה באופן אחר, דהיינו שיהיה תמיד שינוי בהנהגת העולם כדי שנכיר ונדע על־ידי בריאת העולם את אחדותו ית׳. וזה פירוש הכתוב :

אם לא בריתי יומם ולילה ״חוקות״ שמים וארץ לא שמתי (ירמיה לג, לב). היינו שהקב״ה לא היה נותן חוק בבריאת שמים וארץ רק היה בורא שמים וארץ שיהיה תמיד הנהגה אחרת. וזה שאמר ריש לקיש (עבודה זרה ג, ע״א): תנאי התנה הקב״ה עם מעשה בראשית אחר שברא ששת ימים ונתן בהם כוח טבעי להיות הטבע מתמדת והולכת תמיד בלי שינוי, אמר להם הקב״ה שזה רק אם יקבלו ישראל את תורתי. אמנם אם לאו      אחזירכם לתוהו ובוהו… ואחר־כך אוציא אל הפועל הבריאה תמיד באופן אחר   כדי שיתגלה בעולם מלכות שמים בארץ על־ידי זה.

ונמצא דרך חוקת שמים וארץ תלויה בתורתנו הקדושה. עכ״ל. במלים אחרות, או שיכיר האדם את בוראו דרך ד,״קול״ או בדרך ה״בריאה״, אולם בעל כורחי האדם יובל לקראת הכרה זו. בימינו התחלנו להבין את אפשרות ההכרה דרך ה״בריאה״ הודות לגילוי המדע, התחלנו גם לחוש את התמידות העצומות הטמונות בחוסר החוקיות שביסודות. 

[3]  האם אין כאן בבואה של תורת פיתאגורס, שעל־פיה המספרים מהרים את עצם הדברים, או שמא יש לנו כאן בבואה של מאמרם ז״ל על ״אותיות שנבראו בהם שמים וארץ״ (ברכות נה).

[4]  ניתוחו של ג׳ינס מעלה, כי על־פי ההסתכלות החדשה בטבע נראה זה פחות ופחות כמכונה ויותר כמחשבה. אותה מחשבה שהמדע המכניסטי הרחיק והביט עליה באורח בלתי־רצוי ולמעשה כאי־רלבנטי לתהליכים טבעיים מופיעה לפנינו בתור כוח יוצר ומושל בממלכת החומר. בתורת הקבלה לתפיסה זו מקום מרכזי ביותר. ראה : לאור הקבלה, הרב ד״ר ישראל שבתי רטנר, עמ׳ מב—מה, שם מוסברת הבריאה ״כנקודה רעיונית״, ואין כאן המקום להאריך בזה.

[5]   ולפי זה ההבדל בין הנס ובין הטבע מתבטל מאליו. ומכאן עוד שדברי המדרש (בראשית רבה סד, ד), ש״אין כל יום ויום שאין הקב״ה מחדש הלכה בבית־דין של מעלה״, מקבלים משמעות מיוחדת. כי ההלכה המתחדשת היא הלכת הבריאה, אותיות שבהן נבראו שמים וארץ (ברכות נה, ע״ב). הן־הן שמותיו של הקב״ה שהן כל התורה כולה (לעיל פרק יג הערה 3), והצורך בצירופן מחדש — מתמיד.

[6]   אין גם לשכוח שהמבנה המתימטי של היקום הינו פרי מחשבת האדם, ויתכן להמציא מבנים נוספים ושונים לחלוטין מזה הקיים. כל מבנה יסבול מאותן המגבלות שישנן במבנה הנוכחי, אולם עובדה זאת רק מאשרת את טענתנו, כי על יסוד מבנה איזשהו לא תיתכן שלילת ערך ממשי מרוח האדם (ראה גם להלן פרק לב).

[7] השוה את הערתנו לעיל פרק ח : מקרא מלא הוא וכו'.