לחץ לגירסת הדפסה

תיאוריית ה'כוזרים' כאבות היהודים, הועלתה חליפות במשך ההיסטוריה, ושימשה ככלי שרת בידי שונאי יהודים בתקופות שונות, בדורינו התביית עליה מיודעינו שלמה זנד (כאן הוא משחרר לאויר את ההקדמה), והיא מעניקה לו מקום מזוהה בקדמת הבמה ה'נאורה' בהתאם לאפנה במערב אירופה.

פרסום הספר גרר תגובות רבות מאד, המעיין יראה שרוב ככל התגובות מאנשי מקצוע היו תגובות שליליות, בעוד פוליטיקאים או בלוגים פוליטיים, התחלקו לפי הנחות המוצא שלהם… היו רבים ששמחו להסביר ולפשט ולחזור על הבדיות, כל עוד לא עוסקים בנתונים אפשר לומר מה שרוצים.

פרופסור יעקב שביט "תיאוריית קונספירציה מגוחכת".

פרופ' יעקב אמיר כותב:

המחקר הגנטי של השנים האחרונות מראה שזנד טועה. החוקרים בדקו קבוצות של יהודים ולא-יהודים מארצות שונות (גרמניה, פולין, רוסיה, לוב, מרוקו, איראן, עיראק, תימן, בולגריה, מצרים), ומצאו קרבה גנטית ברורה בין היהודים מהקהילות השונות. לעומת זאת לא נמצאה קרבה בין היהודים לשכניהם הלא-יהודים. בין קהילות היהודים הקרבה הגדולה ביותר היתה בין יהודי תימן ליהודי גרמניה. נמצאה גם קרבה בין היהודים בכלל לסורים ולפלשתינים.

כל זה מצביע על כך שלמרות פיזור היהודים בארצות רבות, ללא קשר בין הקהילות השונות, נשמר הדמיון הגנטי. כלומר, קיימת עדות מדעית-ביולוגית ברורה לכך שרוב היהודים היום משתייכים לאותו עם, ומקורם במזרח התיכון. המחקר הגנטי לא מצא כל דמיון בין יהודים אשכנזים לטורקים של היום. במלים אחרות: האשכנזים אינם צאצאי הכוזרים.

פרופ' זנד אינו הראשון ובוודאי לא האחרון השולל את קיומו של העם היהודי. אך היום, לא רק ההיסטוריה תומכת בקיומו של עם זה אלא גם המדע הטהור.

מחקרים נוספים (מחקר מקיף מ2013) ראה כאן "אין שום עדות לגנום כוזרי ביהודים בני זמננו" (וראה גם בסוף פוסט זה).

ההיסטוריון ד"ר שאול ברטל, מראה שזנד פשוט ממחזר טיעונים של 'מלומדים' פלסטיניים, ובתמורה הם משתמשים בקביעות שלו כתגליות מדעיות… עוד מחקר של אוניב' ביר זית… עוד על ההקשרים הפוליטיים השקופים, בן דרור ימיני. גם שלום דותן, כהומניסט חילוני הוכה בהלם מהספר בו עומק ההשערה לא תואם ל'עומק' החקירה.

על עוד היבטים שזנד מתעלם מהם, עומד פרופ' יורם ארדר מהחוג להיסטוריה באוניב' ת"א:

מי שטוען שזכויות היוצרים למונחים "עם ישראל" ו"ארץ ישראל" שייכות לתנועה הציונית מעניק לה זכויות יוצרים שאינן שייכות לה. וכן, אין לקבל את הגרסה הרווחת בשיח הציוני, שהעם היהודי שב לארצו לאחר 2,000 שנות גלות.

דברי אלו מבוססים על עשרות אלפי תעודות שנחשפו לעולם המחקר החל מ-1897 – השנה שבה נתכנס הקונגרס הציוני הראשון. חשיבות התעודות לתולדות התקופה הראשונה לשלטון האיסלאם בארץ (634-1099), המכונה תקופת הגאונים, היא עצומה. למדנו לדעת שבארץ ישראל לא רק שהיה יישוב יהודי גדול, שהיה פרוש מהגליל עד דרום הארץ עד למסע הצלב, אלא שארץ ישראל המשיכה להוות מרכז לחלק נכבד מיהודי הגולה.

ההיסטוריון פרופ' אבשלום לניאדו כותב:

ההיסטוריון פרופ' ישראל ברטל כותב:

חידושים במחקר הלאומיות לא מצאתי בספרו של זנד. המחבר נעצר אי-שם בין היסטוריונים כמו הובסבאום, אנדרסון וגלנר – מרחק דור ממה שקורה היום בתחום זה. אין בספר, למיטב הכרתי, ולו ידיעה אחת שמי שהוא מתעקש לכנות "היסטוריונים מורשים", החשודים ב"הסתרת האמת ההיסטורית", לא הביאו קודם בספריהם ובמאמריהם. החיבור ממזג בצורה מופלאה טיעונים מודרניסטיים מובהקים, היונקים ממורשת הנאורות האירופית של המאה ה-18, עם קמצוץ ממותן, אך מטריד בשטחיותו, של שיח פוקויאני מן הדור הקודם.

זאת ועוד: טיפולו של המחבר במקורות היהודיים מביך ומעליב. איזה קורא רציני היודע את תולדות הספרות העברית החדשה יתייחס ברצינות לדעות המובעות בספר המגדיר את "ספר בוחן צדיק", חיבור סאטירי (בדיוני!) של המשכיל הגליצאי הנודע יוסף פרל (1773-1839) כחיבור מאת "יצחק פרל", ש"מכיל ארבעים ואחד מכתבים של רבנים המתייחסים להיבטים שונים מחיי היהודים" (עמ' 221)? מי יאמין לדיוק העובדות במחקר שבו נאמר על ההיסטוריון יוסף קלויזנר (1874-1958) – מלומד שלא זכה מעולם (למרות רצונו העז) לכהן כפרופסור להיסטוריה באוניברסיטה העברית, ושימש כמרצה לספרות עברית – כי הוא "היה למעשה ההיסטוריון הרשמי הראשון של 'ימי בית שני' באוניברסיטה העברית בירושלים" (עמ' 140)? מי מחוקרי יהדות מזרח אירופה העוסק בתולדות היידיש לא יגחך למקרא הצגתו של חוקר היידיש היהודי-גליצאי מתיתיהו מיזס (1885-1945) – משכיל לאומי שהיה בין משתתפי ועידת צ'רנוביץ, שבה הוכרזה היידיש ב-1908 כ"שפה לאומית של העם היהודי" – בתור "הבלשן הגרמני מתיאס מיזס" (עמ' 233)? האם נובעת הרשלנות מיחסו של החוקר למושא מחקרו? או שמא מפני שהכל מומצא, ממילא אין זה משנה אם "האובייקט המדומיין" הוא שחור או לבן?

הצירוף הישראלי העגום בין חד-ממדיות רעיונית דורסנית לזלזול מופגן בפרטים (צירוף אופייני לכותבים משני קצות הקשת הפוליטית) ישבה ללא ספק את לבם של יח"צני הערוצים האלקטרוניים בתקשורת. אך לנו, ההיסטוריונים הספקנים, הקבורים בין הררי הספרים וערימות התיקים הארכיוניים, לא נותר אלא להמשיך ולקרוא את מה שבאמת נכתב, ולכתוב על מה שבאמת נקרא.

לפי זנד, המגיבים כמובן רוצים להגן על הרעיון הציוני, הנתונים לא קשורים לנושא, יש רק ציונות או פוסט ציונות. ה'מחקר' משמש כלי שרת.

בתגובה לתגובה כותב ברטל בין השאר:

"הסגנון מעורר צער וחמלה שנועד להלהיט את היצרים. "כשאני קורא את זנד אני משום מה נזכר בברית המועצות של שנות ה-30 וה-40. כתבתי בביקורת על ספרו הראשון, ואני חושש שהוא לא הבין את עומק הביקורת שלי"

אפילו דמויות חובבות קונספירציות, שבימים טובים מחככים את הידיים בראותם אחת כזו, מסתייגים מזנד בלי להבין איך הוא נפל לכזה בור, כך למשל: רחל אליאור, דוד אסף, (כך אסף: "לא "ההיסטוריוגרפיה הציונית" טוענת כך אלא כמעט כל ההיסטוריונים, כולל קדם-ציונים, לא-ציונים ואנטי-ציונים, ובראש ובראשונה יהודי פולין עצמם במשך מאות שנים. הקיום היהודי בפולין מתועד בצורה רצופה מראשית המאה ה-13. יהודי פולין ראו את עצמם תמיד – גנטית, נפשית ורוחנית – בניה של התרבות היהודית האשכנזית ושל המסורת הדתית וההלכתית שעוצבה בה. רק חיטוט במיתוסים עתיקים ואזוטריים יעלה אולי צל-צלו של רמז למוצא כוזרי-סלאבי. סביר להניח שמיתוסי ייסוד אלה, שכמותם מוכרים ממקומות נוספים, הומצאו למען מטרות דומות לאלה שזנד התגייס לקעקע כיום, כמו הקדמת שורשיה של קהילה יהודית במקום מסוים כדי להצדיק את ההתיישבות שם").

בשאלה ההיסטורית עצמה, באמת שאין קשר לפוליטיקה, גם מבקר הספרות יצחק לאור, שבדעותיו הינו שמאלני רדיקלי, לא מתפתה לפסבדו היסטוריה של זנד, וכך הוא כותב במאמרו 'בין בלעם לאתונו':

"זנד קורא את ההיסטוריונים של הלאומיות ושל הציונות ונוגע בדברים די ידועים, ברורים, שנכתבו כבר על העניין הזה. זנד אוהב לבוא אחרון ולהיות ראשון. אבל הוא נופל בפח. הוא מערבב ביקורת על ההיסטוריונים של היהודים בביקורת על היהודים…

העיסוק בלאומיות היהודית מצד שמאל נגוע באימוץ הדימוי השלילי שהיה להשכלה האירופית על היהדות. אין זה מקרה ששני ההוגים הגדולים של ההשכלה, וולטר וקאנט, היו אנטישמים. היהדות לא התאימה לשיטתם. לכן דומה השיח של השמאל הציוני על "החזרה להיסטוריה" לתשוקה להיאנס אצל אינטלקטואל פריסאי, או גרמני: תנו לנו את קני המידה שלכם לתיאור ההיסטוריה, ואנחנו כבר נפנים את מושגיכם על תולדותינו. הנה, חלק מהתשוקה הזאת להתעכל יחד עם האספרסו והקרואסון במורד המעיים של אירופה: "ההלניזם שינה והפרה את עולם התרבות הגבוה של ממלכת יהודה, ובעקבות מהלך היסטורי זה עלתה הדת היהודית על כנפי הנשר היווני ויצאה עמו למסע ארוך ברחבי העולם הים תיכוני" (עמ' 157). שימו נא לב לריגוש להיות קאדט הלניסטי. יתר על כן, אם הלאומיות נכנעה לדת הארצישראלית, כמו שהוא מתאר, מהי אותה דת שנשכחה? האם לא היתה ארצישראלית?…

נראה שזנד לא יודע על הדברים הללו דבר. כאן חוברים אצלו הביטול הגמור של חוקרים ששמעם עוד לא הלך לפניהם, יחד עם האי-יכולת להתמודד עם ההיסטוריוגרפיה העשירה של העם היהודי (תולדות עם ישראל)…

מדי פעם בפעם כותב זנד "עם" במרכאות. העם המדויק מצוי בספרדית, או רוסית. קנה המידה שלו מצוי במילון האירופי. כך נהג הקולוניאליזם: הוציא סרגלים וסידר את העולם על פי קריטריונים משלו. אבל העיקר ב"המצאת העבר" – ואת זה זנד פשוט לא הצליח להבין – שאין מקור אחד, שאין שחר לטענות על מקור אחד, שהרצון למצוא מקור אחד מסגיר תשוקת כוח פוליטית, דתית, או אחרת. הטעות המתודית של הספר, מעבר ללוגיקה הרופפת, היא בערבוב בין עיסוק בספרי היסטוריה לא כל כך מדויקים, לבין מה שהמסגרת האידיאולוגית של הציונות סירבה לפרוץ, בהיותה תמיד די דתית-לאומית".

בנוגע למחקרים הגנטיים, ראה עוד פירוט מאת ד"ר רבקה שפק ליסק:

"לאחרונה נאספו מדגמים גנטיים חדשים מתוך מספר מחקרים וכעת עמדו לרשות החוקרים נתונים חדשים הכוללים 1,744 מדגמים מ- 106 אוכלוסיות של יהודים ולא- יהודים מהאזורים בהם חיו יהודים אשכנזים:אירופה, המזרח התיכון והאזור של ממלכת הכוזרים לשעבר. הנתונים כוללים 261 מדגמים מ- 15 אוכלוסיות באזור הקווקז ומהאזור צפונית לו. מדגמים אלה לא נכללו במחקרים גנטיים בעבר על היהודים האשכנזים.

החוקרים השתמשו במחקר החדש במיגוון טכניקות כדי לנתח את המבנה הגנטי של האוכלוסייה והמסקנה היא שהיהודים האשכנזים הם בעלי אותו מבנה גנטי כמו אוכלוסיות יהודיות אחרות ואוכלוסיות לא יהודיות מאירופה ומהמזרח התיכון.

אין כל דמיון בין היהודים האשכנזים לבין אוכלוסיות מהקווקז, או מהאזור של ממלכת הכוזרים לשעבר. ניתוח הנתונים של היהודים האשכנזים מוכיח שאבותיהם מוצאם בעיקר מאוכלוסיות במזרח התיכון ובאירופה ויש להם אבות משותפים עם אוכלוסיות יהודיות אחרות.

לא נמצאו כל ראיות לתרומה גנטית משמעותית מאזור הקווקז או האזור צפונית לו.

הקוראים מוזמנים לקרוא את המחקר ומחקרים נוספים באותו נושא:

 ttp://www.cell.com/AJHG/abstract/S0002-9297%2810%2900246-6

 https://blogs.discovermagazine.com/gnxp/2012/08/ashkenazi-jews-are-probably-not-descended-from-the-khazars/#.Uv8q3M7tChp

 A genome-wide genetic signature of Jewish ancestry perfectly

separates individuals with and without full Jewish ancestry in a large

random sample of European Americans

Anna C Need, Dalia Kasperavičiūtė, Elizabeth T Cirulli and

David B Goldstein

Address: Center for Human Genome Variation, Institute for Genome Sciences and Policy, Research Drive, Duke University, Durham, NC 27708,

USA.

ראה הרחבה ומקורות בגוף הדברים.

קרא עוד על הרצאה בנושא של הגנטיקאי דורון בהר. לדבריו המחקר החדש שולל את הרעיונות המופרכים הקושרים את היהודים לכוזרים. (וסקירה פשוטה כאן).

עוד ממנה על הנושא: כאן, וכאן.

עוד על זנד, ראה ד"ר עודד ישראלי:

"אחר שאני קורא כעת את ספרו של זנד, ומאחר שאני רואה שזנד קפץ כמוצא שלל רב על טענותיה האולטרה-תימהוניות של "אסכולת קופנהגן – שפילד" ואימץ אותן אל ליבו בחום… אני מוצא לנכון להביא לך ציטוט של קטע מתוך אחת מעבודותי אשר עוסק באסכולה תמהונית זו (שחלק מחבריה אנטישמים, אגב) שאת דבריה מאמץ זנד:

"במסגרת פרק זה לא אוכל להתייחס ברצינות הראויה לטיעוני אותם חוקרים מקרב אלו המכונים כיום לעיתים "ניהיליסטים" (כך: דיוויס, וויטלאם, למקה, תומפסון, ועוד), אשר סבורים שהמקרא "הומצא" כולו בתקופה הפרסית, כחלק מ"מזימה פרה-יהודית-ציונית" קדומה, בעידוד הקולוניאליזם הפרסי הקדום, מתוך כוונה לנשל "פלסטינים" קדומים מאדמתם ומורשתם. לדעתי, ממילא ההתייחסות אליהם אין מקומה במסגרת אקדמית העוסקת בארכיאולוגיה וחקר המקרא, אלא במסגרת דיון על נושאים אחרים, חשובים לא פחות, שעל סדר ימינו אנו. עם זאת, כדי להבהיר את העמדה השוללת טיעונים אלו מכל וכל, אזכיר כאן שני עניינים עיקריים…".

יאיר הופמן כותב:

נשאלתי לדעתי על טענת שלמה זנד בדבר מקורו של העם היהודי (מוצאו מן הכוזרים, וראשיתו כעם במאה התשע עשרה…)  וזיקתו לארץ ישראל, והרי תשובתי.

1. קראתי את הספר הראשון של זנד  ("מתי ואיך הומצא העם היהודי", רסלינג, 2008), עמדתי על רמתו המדעית ועל יושרתו האינטלקטואלית, ומשום כך איני מתכוון לקרוא את ספרו השני, אף לא להתווכח עם עצם הטענה – על כך נכתבו ביקורות לא מעטות, שספק אם הספר ראוי למאמץ שהושקע בהן.
2. הכותרות של שני הספרים הן דוגמא קלאסית לפואטיקה של דמגוגיה – החדרה עקיפה, סמויה,  של המסר העיקרי: השאלה המוצגת בהן ("מתי ואיך הומצא" באה לנטוע ב(תת) הכרתו של הקורא את הוודאות, שהעם היהודי וארץ ישראל הם 'המצאה', כביכול, והשאלה היא רק – מתי ואיך – שהיא שאלה משנית לגבי המסר העיקרי שאותו רוצה המחבר להעביר: עם ישראל וארץ ישראל הם 'המצאה', והמצאה חדשה.
3.   כותרות דמגוגיות אלו אינן חדשות באופיין. בתחום  חקר המקרא הן מוכרות לנו מספרים אנטי-ציוניים אחרים, כגון:  ספרו של דייוויס (P. R. Davies, In Search of Ancient Israel, 1992), שכותרתו מרמזת לסדרת הסרטים  הדמיונית של אינדיאנה ג'ונס (In Search of….), כדי להחדיר לקורא כבר בכותרת את התזה של הספר –   'ישראל קדומה' היא אגדה, ותו לא; או ספרו של וויטלם, שכותרתו קובעת כנתון שישראל הקדומה היא המצאה.

 K. W. Whitelam, The Invention  of   Ancient Israel: The Silencing of Palestinian History, 1996

4. המכנה המשותף לכל הספרים האלה היא נקודת המוצא שלהם, שאינה מחקרית אלא פוליטית: אין הם פרי סקרנות מדעית מחקרית שתכליתה חיפוש האמת על סמך ניתוח חסר פניות של המקורות הקדומים, תכליתן אינה בירור סוגיות היסטוריות שנוגעות לישראל הקדומה, אלא תעמולה פוליטית: נקודת המוצא היא תזה פוליטית אנטי ציונית (אין עם יהודי קדום, אין קשר בינו לבין ארץ ישראל, וממילא אין מקום למדינה יהודית בארץ ישראל), ומנסים  לכפות אותה על המקרא בברוטאליות אנטי מדעית, תוך שימוש בסממנים חיצוניים של כתיבה מדעית (הערות שוליים, ביבליוגרפיה וכדומה).

5. זנד ודומיו אינם הראשונים לטעון שאין עם יהודי עתיק. קדמו להם בלמעלה מאלפיים שנה מחברים אנטי יהודיים הלניסטיים, ודי להזכיר אחד מהם – אפיון. לא בכדי ספר הפולמוס שכתב נגדו יוסף בן מתתיהו נקרא 'על קדמות היהודים', משום שאת קדמות העם היהודי ביקש אפיון להכחיש. בדרך פרדוכסלית טענת אפיון במאה הראשונה לספירה, שהעם היהודי אינו עתיק,  מפריכה את טענת זנד  במאה העשרים ואחת לספירה, שראשית העם היהודי רק  במאה התשע עשרה…  בכלל, כל הטיפול של זנד במקרא הוא שטחי להחריד, ואינו הולם אפילו חיבור של אוטודידקט, לא כל שכן של פרופוסור (לא למקרא) באוניברסיטה: כך, למשל, אין התמודדות עם עצם תפיסת ישראל במקרא כעם – והרי זה מה שיוצר עם: תודעה (יש גורסים: תודעה מדומיינת) לאומית.

6. לצערי, כתיבה שמניעיה פוליטיים, אנטי ציוניים,  במסווה של 'מחקר' מדעי היא רק פן אחד של עירוב תחומים וז'אנרים הרווח כיום בכל הנוגע למקרא, פרי באושים של הגישה הפוסט מודרנית: אין 'אמת' (לא שקשה להגיע אליה) והכל 'נרטיב', שכל אחד חופשי לגלגלו כרצונו. כי אם "האמת נעדרת וסר מרע משתולל" ("אינו נמצא", כך רד"ק ליש' נט 15) הרי אין חשיבות להצגת ראיות של ממש, די במראית עיין של ראיות.  פן אחר של אותה רעה חולה – מחקר 'כאילו' מדעי, 'מדע בלוף' (על משקל 'ישראבלוף' של הגשש) שעוטה נוצות של מחקר הם תכניות טלביזיה או ספרים זה מקרוב באו. אלו ואלו 'מגלים' כל מיני סנסציות. הרצון לזכות ברייטינג = כסף מביא במודע לעירוב תחומים בין הז'אנר של מחקר מדעי המונע משאיפה לרדת לחקר האמת, לז'אנר של יצירה בדיונית. אילו האנשתי את המחקר המדעי היה הוא בוודאי אומר כפרפראזה על דברי האל  "עד מתי… נביאי תרמית לבם החושבים להשכיח את עמי שמי בחלומתם אשר יספרו… אשר אתו חלום יספר חלום ואשר דברי אתו ידבר דברי אמת. מה לתבן את הבר"?! (ירמיה כג 28-27).