התייחסות לפוסט מנפץ מיתוסים:
שוב ושוב אנו שומעים דרשנים היוצרים סכֵמוֹת מוחלטות ובנויות מראש, שלל אבחנות בין 'תרבות יוון', 'חכמת יוון', לישראל ולתורה. מדברים על ניצחון של עם ישראל על 'תרבות המערב'; על 'הפילוסופיה'; על ה'לוגיקה'. מדברים על כך שהבלתי רציונלי של האמונה גבר על הרציונלי של ההיגיון; על פחיתות האמונה היוונית הבנויה רק על ההיקש, הידע והמישוש, לנוכח החכמה היהודית הבנויה על 'הבלתי ידוע'; על האמונה באלוהים במקום האמונה בטבע ובמדע; ועוד כהנה וכהנה פנינים. ואנו כמובן שומעים את הדרשות הנוצריות שהיו בפיהם של כמה כמרים בּוּרִים מימי הביניים על אריסטו שבבית בושת 'הוא לא אריסטו', (כרגיל, את ה'חוכמעס' האלה מאמצים אצלנו כמה מאות שנים בפיגור), על כך שאריסטו הוא 'יסוד הכפירה' והוא גם יסוד ה'חכמה' בלי מידות ובלי מחויבות להתנהגות אישית מוסרית. ועוד ועוד מרגליות לרוב…
מה שמגוחך הוא שהפנינים האלה נוטפים בדרך כלל מאותם אלה שמעולם לא פתחו ספר יווני בחייהם, רק שמעו על השם של 'יסוד הכפירה' אריסטו, (שהרמב"ם טעה אחריו), או ממתוחכמים יותר שרִפְרְפוּ בספר אחד או שניים כדי ללקוט ולגרגר טיעונים מטיעונים שונים. [אמנם, פעמים רבות נעשות אבחנות מהותיות ופנימיות יותר על ידי הוגים ופילוסופים רציניים (כל אחד בסגנונו, פסקל, ליאו שטראוס, בני לוי, ועוד הרבה, כל אחד בסגנונו הוא), אולם אבחנות אלה הן פילוסופיות יותר במהותן, (כמו גם סכמטיות מידיי), ונקצרות מהר מאוד כשלל רב בידי המון טורף וזולל שחווה מלחמת חורמה עם יוונים משלהם].
הבה ונהיה כנים, ההנגדה של חכמת יוון מול מסורת ישראל ואף בהקשר של חנוכה באה בצורה ברורה ומפורטת בכתבי הרמב"ן, ריה"ל, המהר"ל, ועוד מהוגי הדעות שלנו, כולל הסיפור על אריסטו. מי שמעדיף את פסקל ה'רציני יותר', מראה שאולי הוא זה שלא קרא מספיק.
וכבר בתשובות הגאונים נאמר: "ומי יוכל להשיג דעת מחשבת פחת אחד מעבדי המלך כ"ש וכ"ש דעת מחשבת המלך הגדול רם ונשא שוכן עד וקדוש שמו אשר כל צבא המרום נלאו מחקירת חכמתו והשגתו, ובלב שואלים איה מקום כבודו, ומה לכם תדכאו עמו, ופני עניים בתורה תטחנו בשמעם את דבריכם וניב לשונכם בדרכי אריסטו וחבריו, ודנים תורתו ית' באותו הדרך, מי שמע כזאת מי ראה כאלה", (שערי תשובה סי' ה').
הרשב"א כותב בתשובה שבמנחת קנאות: "והנער היולד על ברכי חכמת הטבע, ויראה ראיות ארסטו עליו שבע, באמת יאמין בו, ויכפור בעקר, ואם נשיב אליו, כל שכן שפקר".
ובכן, חנוכה אינו חג של ניצחון על כל זה, ובחז"ל אין זכר ל'הגיגים' מזן זה. אנו אומרים "על הניסים" ולא מקשיבים מספיק. המלחמה של החשמונאים ביוונים נולדה מתוך התקוממות נגד האימפריאליזם היווני שכפה את העם היהודי להפסיק לשמור את התורה. הם כפו את היהודים להפסיק לשמור שבת; להפסיק לָמוּל את בניהם; להפסיק ללמוד תורה; להכריז שאין להם חלק באלוהי ישראל. הם השתלטו על בית המקדש, טימאו אותו, הכניסו לתוכו פסלים ואלילים ותבעו עבודת אלילים והשתחוויה לחזיר מתוך רצון לדכא את העם היהודי ולהשתלט על אמונותיו ועל אורחות חייו בכוח. זה, ולא שום דבר אחר גרם למרד החשמונאים.
אין זכר בדברי חז"ל לחכמת יוון ולויכוח איתה, כי לא התוודעו אליה כלל, הם לא הלכו ללמוד באקדמיה שלש שנים פילוסופיה יוונית, כדי להבין מה היה הויכוח עם היוונים, והעדיפו להישאר בצד של היהודים וללמוד תורה בלבד. ולכן גם גזרו איסור על חכמת יוונית. ואף ידעו כי מכל העמים הכפירה בצורך לעבוד אלהים באה ממקור אחד בלבד: אפיקורוס היווני.
הטענה שגזרות הדת היו תוצאה של אימפריאליזם, הינה פשוט בורות, אין שום קשר בין אימפריאליזם לגזרות דת, האימפריאליזם רוצה רק מסים ואי מרידה, היהודים נשבעו אמונים לאלכסנדר מוקדון ולא ניסו למרוד בו. הגזרות נולדו מהתנגדות של היהודים לתרבות היוונית שניסה השלטון היווני להשליט בירושלים (ראה להלן את הציטוט מחשמ"א על הגימנסיון בירושלים), ובניגוד לעמים האחרים שקבלו את תקציבי התרבות בשמחה, היהודים יצאו להפגנות של גיועלד, והמלכות – בעצתם של מתיוונים שעפו על התרבות היוונית – קבלה את העצה לאסור את קיום המצוות כדי לדכא את הקנאות הדתית.
גם דניאל מתאר את אנטיוכוס כמלך ערמומי וחלקלק שמגיע בתחבולות שכליות שונות להסית ולהשחית את ישראל:
"יעמוד מלך עז פנים ומבין חידות. ועצם כחו ולא בכחו, ונפלאות ישחית, והצליח ועשה והשחית עצומים ועם קדושים. ועל (-ידי, מלבי"ם) שכלו והצליח מרמה בידו, ובלבבו יגדיל, ובשלוה ישחית רבים" (דניאל ח כד-כה).
"ובא בשלוה והחזיק מלכות בחלקלקות.. בשלוה ובמשמני מדינה יבוא.. ושב וזעם על ברית קודש.. ומרשיעי ברית יחניף בחלקות.. ונלוו עליהם רבים בחלקלקות" (דניאל יא, כא והלאה).
זה לא מצלצל כמו אימפריאליזם.
אף לא מדובר ביוונים, מדובר ב'מתייוונים'. מדובר בממלכה הסלואקית שמוֹצָאָהּ בכלל בסוריה אלא שהייתה תוצר של התרבות ההלניסטית, שנים רבות לאחר כיבושיו היווניים של אלכסנדר מוקדון. אנטיוכוס הרביעי שגזר את אותן גזרות בלתי נסבלות על היהודים, הוא זה שקומם את המרד החשמונאי. לגזירות אלה אין שום קשר ליוונים המקוריים שהיו ידועים דווקא בַּמתינות שלהם, בחופש שהם היו מעניקים לדתות אחרות ובאווירת הסובלנות היחסית שהיו מַשרים, (עד היום אנו מנסים להבין כיצד המתייוונים הללו סטו כל כך מן הדרך היוונית). דורות של התייוונות בעם היהודי ושל התבוללות תרבותית, כמו גם דורות של השתלטות הסגנון היווני על המקדש בירושלים ועוד, לא הביאו לידי מרד. המרד נולד רק כאשר הייתה 'שעת שמד', כאשר יהודים לא הורשו לקיים את התורה. כאן התחילה מלחמה.
זו כמובן שטות, הממלכה הסלוואקית לא היתה 'ממוצא סורי', אלא חלק מהאימפריה של אלכסנדר, החלק של איזור סוריה נפל בידי היורשים שכונו סלווקים, אבל מדובר בשליטה יוונית לכל דבר, של גנרלים יוונים, שהשליטו את השפה היוונית והתרבות היוונית.
הטענה לדורות של התיוונות בעם היהודי ושל התבוללות והשתלטות הסגנון היווני וכו', היא שוב גילוי של בורות בהיסטוריה, עד ימי אנטיוכוס הרביעי לא היו שום דורות של התיוונות, לכל הפחות אין מידע על כך, החיכוך לא החל בגזרות, אלא להיפך, הגזרות היו תוצאה של נסיון יווני לסיים את החיכוך בכח.
כלל לא היה מדובר בפילוסופיה, מאן דכר שמָה. אף לא היה מדובר בשאלה של התרבות היוונית הספורטיבית והאולימפית. מדובר היה במתייוונים מזן נחות וברברי, חסרי אינטלגנציה, שביקשו להשליט את האלילות, את הברבריות, את האגרוף, בשם האריסטוקרטיה היוונית כביכול.
אלא שספר חשמונאים טוען אחרת:
"ואנשים מן העם התנדבו והלכו אל המלך והוא נתן להם רשות לנהוג כחוקי הגויים, הם בנו בית מערומים בירושלים כמנהג הגויים, משכו את ערלתם" (חשמ"א יג-יד). בית המערומים הזה הוא הגימנסיון בו היו מתעמלים ומתאבקים ערומים. כך שתחילת החיכוך, עוד לפני הגזרות, היה דוקא "התרבות היונית הספורטיבית והאולימפית". אין סיבה לחשוב שהמתיוונים האלו היו חסרי אינטלגנציה, אני מניח שאם היו היום היה להם דף בפייסבוק בו הם היו מקשקשים גבוהה גבוהה על אריסטו ליאו שטראוס אלפטון אפיקורוס בני לוי וריצ'ארד דוקינס.
ההתיוונות החלה לפני הגזרות בין השאר ע"י יסון אחי חניו: "הבטיח לשלם עוד מאה וחמשים אם יורשה להקים כחו בית מערומים ואפביה ולרשום את תושבי ירושלים לאנטיוכיים" (חשמ"ב ד ט). אפביה – "הכוונה לגדוד בחורים בגיל 18-20 שנה העוסקים בתמרונים צבאיים בהתעמלות ובמשחקי ספורט שונים. בהשתתפות בגדודים אלו היה מותנה בערים היווניות רישומם של נכרים כאזרחי העיר" (הרטום).
ראה המשך הפרק בחשמ"ב שם: "וכאשר נטל את השלטון מיהר לכוף את בני עמו למדות היוונים… ויבא תחת הפסטוס (-כובע יווני) את הטובים מבין הבחורים… ובחדלם מעסוק בקרבנות השתדלו להשתתף במשחקי הפליסטרה אשר לא כתורה אחרי קריאת הדסקוס, והדברים המכובדים על האבות חשבו לאפס, ודעות היונים נראו להם כיפות ביותר, על כן באה עליהם צרה גדולה ואלה אשר לדרך חייהם קנאו ולהם רצו להידמות בכל נהפכו להם לאויבים ומציקים".
ראה גם חשמונאים ג ג יח ואילך, במכתבו של תלמי פילופטור, המתאר את כעסו על היהודים משום שהם "הולכים בהבלי הקדמונים.. בחשבם ההפך ובהרחיקם את הטוב כמנהגם הרע מלידה ובהיותם נוטים תמיד אל הרע" (הכוונה למסורת שלהם).
חשמונאים ד ה מתאר את הויכוח של אנטיוכוס ואלעזר, וכך אומר אנטיוכוס: "מכבד אני את גילך ואת שיבתך וף כי נראה לי שאינך פילוסוף באשר עודך נוהג לפי דת היהודים… אולת היא להינזר מתענוגים אשר אין בהם דופי וגם בלתי הגון הוא לבחול בחכמי הטבע, ולי נראה כי מעשה אוילי רב יותר תעשה אם מלבד אשר מחזיק אתה בדעות הבל על האמת עוד תבזה אותי לרעתך, ולא תתעורר מן הפילוסופיה האוילית שלכם ולא תדחה את סכלות חשוביכם ותקנה שכל ראוי לגילך ותעסוק בפילוסופיה האמיתית המביאה אל התועלת… אם יש באמת כח המשגיח על דתכם זאת יסלח לך על כל עברה הנעשית מאונס…". וראה שם תשובתו של אלעזר "אתה לועג לפילוסופיה שלנו, כאילו לא לא לפי השכל הוא לחיות בה, אבל היא לממדת אותנו הסתפקות… ומאמנת אותנו בבינה… אף מחנכת אותנו לצדק" (ראה שם באריכות כל הפרק).
ברור שלא כל תיאור בספרי חשמונאים הוא היסטורי, אבל בודאי משקף את הצורה בה יהודים בימי הבית השני הבינו את העימות, הרבה יותר טוב ממה שמבינים היום דרך הפייסבוק.
על מלחמת התרבות בין היונים ליהודים באותה תקופה, יוכלו מלומדי הפייסבוק לקרוא גם בספר נגד אפיון של יוסף בן מתתיהו (זה לא רק שם של רחוב), המתאר את ההתייחסות המזלזלת של היוונים למסורת היהודית ומשמעותה, במשך דורות רבים.
כל מי שיש לו יד ורגל במינימום של פילוסופיה יוונית יודע שהפילוסופיה (אם אפשר לקרוא לה בשם כזה) נלחמה בכל הבוץ הזה. היא נלחמה באלילות, נלחמה בברבריות העממית הזאת, היא נלחמה למען האתיקה והמידה הטובה, למען הסובלנות (ברוח אותם ימים). מי שדפדף ולו במעט את ספריו של אריסטו יודע היטב שאריסטו ביקש את הטוּב, את הצדק, את היושר. ושסיפורי בַּדים הנמכרים במנזרים מסיונריים עתיקים על אריסטו 'הפילוסוף' בהנגדה לאריסטו של 'החיים' אינם אלא קשקוש והזיה. אך את הרבה לא מעניינת המציאות, מעניין יותר המדע הבדיוני. שהרי, 'ה'פילוסופיה היוונית הייתה דווקא האופוזיציה לכל הסגנון היווני שנגדם לחמו החשמונאים, והחשמונאים (שהם עצמם היו מושפעים מן התרבות ההלניסטית) לא היו כלל במלחמה עם הפילוסופיה היוונית, אם כבר להפך. זִכְרוּ שיוון העתיקה, בזמנו, הוציאה להורג את סוקרטס, מורה הפילוסופים, באשמת קלקול הנוער.
מי שיש לו יד ורגל במינימום של פילוסופיה יוונית, לא היה כותב את דברי השטות דלעיל. הפילוסופיה היוונית נלחמה באלילות? נלחמה למען האתיקה? הלא כך ציוה אריסטו את אלכסנדר לפני צאתו לקרב עם הפרסים: "התייחס אל הברברים כאל שיחים ועצים", כלומר אל תחוש רגשי אשמהלגזום ולנכש אותם להנאתך. אריסטו ניתח את האתיקה, אבל לא נלחם למענה בשום צורה.
האלילות היתה העיסוק העיקרי והדת הרשמית של היוונים גם שנים רבות אחרי הפילוסופים היוונית, האקדמיה של אפלטון היתה מוקדשת לפולחן המוזות, ומאורגנת כעדה דתית עם טקסים למוזות מדי חדש, ושמה ניתן לה על שם חורשת אקדמוס, המקודשת לאלה אתנה. הומירוס והסיודוס ספרי היסוד של התרבות היוונית הם ספרים אליליים מובהקים כידוע, והיוונים בכל הדורות ראו אותם כספרים החשובים ביותר, יחד עם הספרות הפילוסופית. אפילו אפיקורוס לא הכחיש את מציאות האלים, אלא רק את הצורך שלהם בעבודה, ואמר: "האלים אינם מטרידים את עצמם ולא אתזולתם".
וכך מספר אפלטון בשם סוקרטס: "החגבים היו פעם אנשים. כשנולדו המוזות, ונולד עמן גם השיר, הם הרגישו שמחה כה גדולה, שהחלו לשיר ולא יכלו להפסיק. הם שרו ימים ולילות בלי לאכול ולשתות, עד שמתו. המוזות הפכו אותם לחגבים, ובכך אפשרו להם להמשיך לשיר מיום לידתם ועד יום מותם. כשמתים החגבים, הם מספרים למוזות אלו בני אדם נאמנים למוזות". (מתוך פיידרוס). כה לחי לפילוסופיה הנאורה!
החשמונאים שהיו מושפעים מהתרבות ההלניסטית, היו צאצאי החשמונאים הלוחמים ביוונים, אך האם מתתיהו ובניו הושפעו מהתרבות ההלניסטית? מאיפה נלקחה שטות זו?
אבל ההיסטוריה עצמה מעולם לא עניינה את הדרשנים הפופולריים שביקשו מאז ומתמיד ליצור מלחמות מהותניות בינם לבן הצל של עצמם. בוודאי שלא הפילוסופיה.
פוסטי הבורות מסוג זה, הם אלו שלא מתעניינים כלל בהיסטוריה, ומהוים דרשנות גרועה וזולה הרבה יותר.
במובנים רבים נס חנוכה מסמל את ההפך מכל זה. הוא מסמל את המאבק לשמירה על הבית, לשמירה על אורח החיים. נר איש וביתו, היכולת להאיר מן הבית, היכולת לשמור על המרחב הביתי, של המסורות והמנהגים, נגד האימפריאליזם הכובש. נר חנוכה מהווה את העדות האנטי לוחמנית הגדולה ביותר. הוא מבקש להאיר מתוך ביתו אל רשות הרבים לפרסם את הנס. הוא צנוע, עדין.
זו 'קריאה מחדש' שהיתה מוצאת חן בהחלט בעיני מגדריסטים / פמיניסטיות / וקוראים בקפה, נר חנוכה הוא עדין ואנטי לוחמני, אבל הוא מזכיר נצחון במלחמה, שנעשה ע"י התנגדות קנאית ולוחמנית לשלטון רשע, מבלי לבחול בחיסול המתיוונים ועריפתם והשמדת היוונים. איך זה בדיוק אנטי לוחמני? המכבים לא 'האירו מן הבית' אלא הכריזו מלחמה והשתוללו.
חנוכה הוא חג שבו מבטאים היהודים את רגשות השמחה שלהם, ההלל והודאה, על כך שהם יכולים לפעול בשטח משלהם, הם יכולים לשמור מצוות כאוות נפשם, והם מוכנים גם להיאבק על כך, מעטים נגד רבים וחלשים נגד גיבורים. העמעום והטשטוש של ההודאה הספונטנית הזאת, היפהפייה הזאת, שמקורה ממקום של רוויה פנימית, על ידי ניסיון ליצור דווקא מלחמת אידיאות כוללת, הוא יבש וחסר טעם. לא רק בגלל שאין מלחמה כזאת אלא גם בגלל שזה מלמד על רָזוֹן של אמונה יהודית.
מלחמת האידיאות בין מזרח למערב, לא התחילה בבית מדרשו של המשגיח או הסבא מסלבודקה, היא קיימת כבר אלפי שנים, ועדיין קיימת, מי שאינו מכיר בהבדלי האידיאות בין בני שם לבני יפת, הגיע הזמן שיפתח את העיניים. ברוך הבא לכדור הארץ.
אמונה יהודית רוּויה ומלאה בעצמה איננה זקוקה לפירוטכניקה המגלומנית הזאת. היא לא מעוניינת להפוך למגדל בבל. אין שום צורך ביצירת 'מלחמת אידיאות' מיותרת. אמונה יהודית מלאה ועשירה באה לידי ביטוי באמונה באלוהים, בקירבה לאלוהים, בהשתייכות להיסטוריה לאומית ודתית מסוימת, בשמירה על אורח חיים של ברית עם הקב"ה, תורה ומצוות. בכל אלה יש די והותר לבעל נפש רחבה. האם אין הניסיון להדגיש את המקוריות שלנו על פני האחרים בניסיון ליצור חידודים מפולפלים וסכמטיים מלמדת על רזון אמוני?
לטעמי דרשנות הפייסבוק המתנשאת והמטיפה היא היא הרזון האמוני, העדר שום תוכן מלבד שלילת ההרגשה הטבעית והנכונה שבין המסורת שלנו לזו המערבית יש הרבה יותר מאשר איזה סכסוך מקרי אי שם לפני 2200 שנה.
תורה איננה מאוימת מן המדע, להפך. המדע חושף מנקודת מבטו את עולמו היפהפה והמורכב של הבורא. לתורה גם לא הייתה בעיה עם הפילוסופיה. הפילוסופיה מייצרת את הטוּב ואת העומק שבצפונותיו של האדם ומחשבותיו. נכון, תמיד היו חכמים שנטו להתרחק מהעולם הזה, לפעמים כי ראו בכך בזבוז זמן ולא תועלת, ("לא יום ולא לילה"), ולפעמים בגלל שחשו שמבחינה פסיכולוגית ותרבותית הדברים הללו יכולים לדחוק לפינה את הנפש הסוערת של המאמין.
איך קשור כאן המדע? הפילוסופיה המערבית, היא זו שנתונה בויכוח מול ההשקפה היהודית ואף מול ההשקפה בכלל בין בני שם ובמזרח. עצם הפילוסופיה והחקירה אינה פסולה, כל השאלה היא מה היא המסקנה.
ברי, אין כאן ניסיון לטשטש כל הבחנה והבדלה, תהיה זאת סתם שגיאה לא טובה. היהדות בוודאי מציעה דרך משלה לקרבת אלוהים, להרגשה בנוכחותו של אלוהים, מחויבות לתורה ולמצוות, שלא תמיד עולים בקנה אחד עם היומרות האוניברסליות של המדע היווני. חז"ל סיכמו זאת במילים פשוטות: "חכמה בגויים תאמין, תורה בגויים אל תאמין". המילים הללו אומרות דבר פשוט: תאמין, תתמסר, לתורת ה'. יש בה רב. אל תתמסר לתורה אחרת, שונה. אולם החכמה היא אוניברסלית, היא אנושית, מלחמה בה היא מלחמה בעולמו של האל. תתמסר לה, תאמין בה.
העובדה שהחכמה אוניברסלית נכונה וחשובה, אולם מכאן ועד הטענה שלנו יש רק הלכה, ולהם ההבנה הנכונה של הנפש והחיים, יש מרחק רב. היו שביטלו לגמרי את ההגות היהודית, כמו ליבוביץ', אבל האם נכון להטיף ליהדותו הרזה והמצומקת כאילו היא מובנת מאליה? והיהדות של הרב קוק בטלה ומבוטלת ומלמדת על רזון?
נכון, ניתן לדבר במישור רחב על ההבחנות הקיומיות בין חיי 'יוון', תרבות המערב, לבין חיי היהדות. לא כ'מלחמת אידיאות' הגליאנית, אלא פשוט כהבחנה וכמיון. התרבות המערבית חיה במושגים אוניברסליים מוחלטים, היא מבקשת את הידע, את ההבנה, את החשיפה, אולי גם את האותנטיות האינדיווידואלית ואת האסתטיקה, ואילו היהדות פועלת במישור אחר, היא פועלת במישור של קירבה מוחשית לאלוהים חי, קירבה קיומית, ברית ממשית, תורה ומצוות, לאומיות אזרחית דתית. מדובר בוודאי בהבחנה חשובה, אך לא ב'מלחמה'.
אין ספק שגם המתיוונים הראשונים, שהכניסו את הגימנסיון והאפביה, ביקשו רק ידע הבנה חשיפה וכן אסתטיקה. אין לבטל את כל המקצועות האלו, אבל א"א להתעלם מהמלחמה שהתחילה אז.
דרשנים המבקשים לעורר מלחמות תרבותיות חובקות עולם מציפים על פני השטח חשד מְצַעֵר. אולי ליהדות ימינו אין מספיק פנימיוּת בכדי להזין את עצמה מעצמה. היא זקוקה באופן אובססיבי לזריקות עידוד ותמריץ מן ההשוואות לאחרים: 'הם', 'הגויים', 'היוונים', 'הרשעים', 'החילונים', כל ה'אחרים'. היא זקוקה לעידוד עצמי בדמות יצירת מהוּיוֹת 'אחרות' מנוגדות כדי להרגיש טוב. כאשר בני אדם שייכים לַספֵרה של המלחמה, של המאבק, של ההתנצחות, של מצב החירום, הם חשים שיש להם שליחות, הם מתמלאים בְּפַּתּוֹס ובוורידים אדומים. הם לא חיים באופן 'סתמי' יהדות בנאלית, אלא הם חיים 'מלחמת אידיאות' חובקת עולם, מלחמה קשוחה שבה יש טובים ויש רעים. סימון האחרים כרעים תמיד מועיל להפיכתנו לטובים.
ואולי דרשני הפייסבוק זקוקים באופן אובססיבי ל'הם' – לדרשנים הגלותיים הישנים, לוורטים, לציבור חרדי שאפשר לחבוט בו ולהציל את העולם?
כל זה מסמן את ההפך הגמור מחנוכה. חנוכה הוא החג של הפנימיות, של ניצחון האור הפנימי, ניצחון המקום האישי, הנחישות והחיוניות של תורה משמעותית בעלת רלוונטיות מסדר ראשון. זאת המלחמה של החשמונאים באלה שמעוניינים לבטל את הקול הפנימי הזה.
שוב ה'קריאה מחדש' המטופשת, המתעלמת ממה שהיה בפועל, ממלחמה פיזית, מנאומים בפאתוס, מניתוץ מזבחות, מדקירת פילים, לא היתה שום קריאה לפנימיות באותו זמן, אלא ליציאה לקרב בקול תרועה, להשמדת האוייב.
אולם בימינו עלינו לחשוד חשד סביר שמרוב שאנו מרגישים טוב, אף אחד משמעותי לא מאיים עלינו, אנו חיים במדינה שלֵווה יחסית, עם המלחמות הפנימיות שלה, מחויטים באופנת יוון מעודכנת, רוכבים על גבי טכנולוגיה יוונית מפוארת, נושמים מרחב תרבותי יווני בכל פינה, אנו מרגישים צורך בריענון חפוז ומלאכותי בדמות הקצנה והחרפה של מלחמת אידיאות שתנציח את הפער כדי שחס וחלילה לא יטושטש. ישנם הרבה שמסרבים לקבל את השלווה ואת העולם 'הרגיל', הם זקוקים למאבק מתמיד, למצב חירום בלתי פוסק. (אורוול ב1984 עמד בצורה יפהפייה על הצורך במלחמה ובמאבק תמידי, גם אם לא נגד אף אחד, הצורך בהימצאותו של שטן מעבר לנהר, בכדי לתחזק את האידיאולוגיה).
הערבוב הטפשי של טכנולוגיה עם פילוסופיה, הוא מוטיב מרכזי אצל דרשני הפייסבוק. אבל כבר חז"ל השתמשו בטכנולוגיה יוונית ורומאית, וכשהתקלקל הכיור הביאו אומנים מאלכסנדריה לתקנו, ועוד מקרים רבים כאלו (גם בימי המקרא רוב הטכנולוגיות שחדרו לישראל היו משל המצרים, הפלשתים, והכנענים). ואעפ"כ לא קישרו את הדבר לדעות והגות.
נס פך השמן הוא הנס שלנו. הנס של המועט המכיל את המרובה. אי הצורך במרובה, "כי לא מרובכם חשק ה' בכם", זה הסימן לניצחון פנימי, משמעותי, מהותי, קיומי, על פני ניצחון מלאכותי של 'אנחנו נגד כולם'. חג החנוכה קורא לנו לריענון דווקא בתחום הזה!
למתקני תפילת על הנסים היה מאד חשוב להדגיש את הצד ה'מלאכותי' הזה של: "נקמת את נקמתם, מסרת גבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים וטמאים ביד טהורים ורשעים ביד צדיקים וזדים ביד עוסקי תורתך". והקריאה ההפוכה של "בא נהיה כמו כולם, ולא נשכח להיות באהלינו שומרי ברית עדינה ופנימית שמאירה מהבית", אינה אלא מגמה של צמצום.