האתר עוסק בשאלות של אמונה מול כפירה, ומיועד לעוסקים בנושא.
למדיניות האתר לחץ כאן

Kal-sites – בניית אתרים
רוצה לדעת כמה עולה לבנות אתר ? לחץ כאן

נושאים באתר

"רציו" רוצה לגדול... רוצים לתרום?

תקבלו מייד
אישור מס הכנסה לעניין תרומות לפי סעיף 46 לפקודת מס הכנסה

10 ₪
20 ₪
100 ₪
200 ₪
500 ₪
1000 ₪
סכום אחר
הפוך את תרומתך לחודשית (ללא לקיחת מסגרת)
כן!, אני אתכם
לא! רוצה תרומה חד פעמית

המפעל המדעי – ניהול כושל? ה: מיתוס ה'תואר'

צוות האתר

צוות האתר

image_printלחץ לגירסת הדפסה

השכלה נמדדת באופן אוטומטי בתואר, או במספר התארים, האמנם כן?

המשך הסדרה מפרי עבודתם של עוז ותמר אלמוג, והפעם מתוך פרק 7:

בסקר שנערך ב־2014 בבריטניה על ידי המכון למדיניות בהשכלה הגבוהה ציינו שליש מהבוגרים שהלימודים הגבוהים נתנו תמורה ״דלה״ או ״דלה מאוד״ ביחס להשקעה הכספית שדרשו. מחציתם סברו שהיו מגיעים בדיוק לאותם הישגים מקצועיים גם בלי התואר…

במאמר שהתפרסם ב״טלגרף״ הבריטי תחת הכותרת הבלתי אקדמית ״Screw your CV״ כתבה העיתונאית יוליה הרטלי ברואר: ״בדור של הורי רק 10% מהצעירים נשלחו ללמוד באוניברסיטה, והמשמעות היתה שאלה שהחזיקו בתואר אקדמי הם היותר מוכשרים. היום ל־50% מכל שנתון יש תעודה ביד, ואיש לא יכול להבחין ביניהם״…

קיימים בעולם לא מעט מוסדות שנאמר עליהם כי הדרישה היחידה להתקבל ללימודים שם היא תעודת לידה. אבל מה שאפיין בעבר את השוליים מצוי היום כבר בליבת האקדמיה. אפילו בתארים מתקדמים חלו פיחותים זוחלים בתנאי הסף. כך למשל, כתיבת תזה (דיסרטציה) במסגרת התואר השני, שהיתה דרישת בסיס לקבלה לתואר השלישי, כבר אינה הכרחית בחוגים רבים. מוסדות אקדמיים מציעים ״מסלול עוקף״, המאפשר גם למי שסיימו תואר שני ללא כתיבת תזה להתקבל לדוקטורט (בישראל הוא מכונה ״תואם תזה״, ופירושו הגשת תזה מצומצמת, שתהפוך לפרק בדוקטורט).

קבלת פנים חמה ואוהדת במיוחד מזומנת לסטודנטים זרים, בזכות שכר הלימוד השמן שגובים מהם. ומאחר שקבלה לתואר שני ושלישי מותנית בהסכמת המנחה, לא נדיר שמופעלים על חברי סגל לחצים לקבל מועמדים ״עשירים״, גם אם הפרופיל הלימודי שלהם אינו מזהיר. במוסדות הפרטיים, שבהם שכר הלימוד מרקיע שחקים, הפיתוי הכספי (למשל הורים עשירים שיכולים ואולי אף מבטיחים לתרום למוסד) מעגל הרבה פינות. דיקן ההרשמה של אוניברסיטת וויסקונסין הודה ב־2013: ״אנחנו רק בני אדם. יש מועמדים שיבוהקים׳ יותר מאחרים״.

וכשכסף הוא מדד מכריע, מגיעה גם שחיתות, כלומר שוחד. מחקרים הראו שבסין, וייטנאם וניגריה הם הפכו למכת מדינה. סגן ראש ממשלת רוסיה לשעבר העריך את היקף השוחד באקדמיה בארצו ב־2-5 מיליארד דולר בשנה. ברוסיה וגם בגיאורגיה יזמו רפורמה בהליכי הסינון כדי להילחם בתופעה, והחליטו על מבחנים ארציים בפיקוח ממשלתי. זה אמנם שיפר את המצב אך לא עצר את המגיפה.

אבל מי שחושב שהבעיה מאפיינת מדינות עם דמוקרטיה רופפת, שיחשוב שוב. עסקאות אפורות, שנועדו למכור תארים לעובדי ארגונים במחירי סוף עונה והנחות שבשתיקה, אינן נדירות במערב. במקרים רבים זו אינה הנחיה רשמית, אלא ״רוח המפקד/המנהל״ שמתורגמת לגישה מקלה. בישראל, למשל, נפתחות בשנים האחרונות תוכניות ייעודיות, המבוססות על הסכמים שבקריצה בין מוסדות להשכלה גבוהה לבין ארגונים ביטחוניים, רפואיים ואחרים. הארגונים משלמים שכר לימוד נאה, ועובדיהם זוכים להנחות מפליגות בתנאי הקבלה, בדרישות הלימוד ובציונים…

כאשר 40% מגילאי 25-34 במדינות הOECD ו־50% בני אותה שכבת גיל בארה״ב בלבד מחזיקים בתואר אקדמי, הרעיון להשתמש בתעודה האקדמית כמסננת תעסוקתית עיקרית הוא כבר כמעט פאסה…

הנתונים הרלוונטיים ביותר בתחום אבטלת אקדמאים נוגעים למתאם בין התחום הנלמד לבין תחום התעסוקה של בעל התואר. והתמונה עגומה: שיעור הולך וגדל של בעלי תארים אינם עובדים היום במקצוע שלמדו – תופעה המכונה ״תת־תעסוקה״ (״.(״Under Employment הנה כי כן, ב־2012 עמד שיעור בעלי התארים הראשונים בקרב המלצרים בארה״ב על 40% וכנ״ל 22% מעובדי שירות לקוחות, 18% מעובדי הטלמרקטינג ו־16.5% מהברמנים. בסך הכל, 30% מכלל העובדים (בני 22-65) בעלי תארים אקדמיים בארה״ב הועסקו ב־2014 במשרות שאינן דורשות תואר אקדמי. ב־2016 החזיק אחד מכל שישה נותני שירות במרכזי התמיכה הטלפוניים בבריטניה בתואר אקדמי, וכך גם אחד מכל ארבעה דיילים. במדינות ^OECD ממוצע העובדים המועסקים במשלח יד שאינו תואם את המקצוע שלמדו באקדמיה עמד ב־2019 על 40% (בישראל הוא עמד על 36%)…

ראשי המוסדות להשכלה גבוהה חוששים מאוד מהתערערות המוסכמה הרחבה אודות התועלת הגלומה במסורת הוותיקה, ונאחזים במחקרים המוכיחים לכאורה שתואר אקדמי הוא עדיין השקעה כדאית…

מחקר מעורר הדים שפרסם מכון המחקר Pew ביולי 2012, תחת הכותרת ״בעקבות החלום האמריקאי״, מצא כי סיכוייו של צעיר מבית מבוסס שלא למד בקולג׳ להפוך לאדם עשיר גבוהים פי 2.5 מסיכוייו של צעיר מבית לא מבוסס שרכש תואר ראשון. בקיצור, עדיף להיות עשיר ובריא מעני וחולה, ובדרך כלל זה גם הולך ביחד…

למעשה, במדינות שבהן שכר הלימוד גבוה וההלוואות לסטודנטים יקרות – לא רק שהתואר האקדמי לא העשיר חלק ניכר מהבוגרים, אלא רושש אותם, משום שהוציא אותם לחיים כשעל כתפיהם רובצים חובות כבדים, ודן אותם לשנים ארוכות של מצוקה כלכלית. למרבה הצער, התואר האקדמי אפילו לא מספק כבר חסינות מעוני. מחקר שנערך בארה״ב ב־2016 מצא כי רבע מאלה שהשתכרו שכר מינימום החזיקו בתואר אקדמי…

חרף כל המאמצים והיוזמות, בפועל האקדמיה מתנתקת משוק התעסוקה, והפער בין תוכני הלימוד לצורכי השוק רק מתרחב. רוב המוסדות להשכלה גבוהה אינם ישויות עצמאיות, שפועלות מכוח חוקי ההיצע והביקוש. הם תלויים בתמיכה חיצונית, ונתונים בשל כך להשפעות פוליטיות וללחצים מצד בעלי הון. לא פעם מוקמים פקולטות וחוגים ונוסדות תוכניות לימוד בגלל גחמה של נשיא, רקטור, פרופסור דומיננטי, גורם פוליטי או תורם בעל כיס עמוק. החלטות רבות בהקשר זה מתקבלות על ידי ועדות מנותקות, שאינן מכירות את שוק התעסוקה. דוגמה טובה היא לימודי התקשורת: בשעה שבחוץ מתחוללת מהפכה רבתי ומיליוני אנשי תקשורת והפקה מאבדים את מטה לחמם, נפתחים עוד חוגים לתקשורת, והחוגים הקיימים מתרחבים.

בתחומים רבים הלימודים מתמקדים בתיאוריות, והתכנים הם כלליים מדי, ערטילאיים, מנותקים מהשטח ובמקרים רבים גם אנכרוניסטיים. רוב מהנדסי המחשב עימם שוחחנו לצורך כתיבת הספר טענו שחלק גדול מהקורסים לתואר האקדמי בתחומם אינם רלוונטיים למה שהם עושים בפועל, וכך גם עורכי הדין, הארכיטקטים, קציני המשטרה או אנשי החינוך…

אחת העובדות המדהימות והמאכזבות בהקשר הזה היא שאפילו במקצועות הניהול האקדמיה מלמדת תוכן ומיומנויות פגי תוקף. ב־2018 התפרסם בכתב העת הכלכלי הוותיק ״פורבס״ מאמר שכותרתו: ״מדוע בתי הספר לעסקים של היום מלמדים את מיומנויות האתמול?״. בפתיח נכתב: ״בתי הספר לעסקים שקועים בחקר והוראת עקרונות הניהול של המאה ה־20, ומכוונים את בוגריהם לנתיב הלא נכון״…

הפולמוס הגובר סביב תועלתו של התואר האקדמי הצמיח בשנים האחרונות מספר מחקרים ופרסומים שמציגים תמונה מביכה עד מדכאת אודות האפקטיביות הפדגוגית של מערכת ההשכלה הגבוהה האמריקאית. שני פרסומים בולטים בהקשר זה הם ספרם של ריצירד ארום וגיוסיפה רוסקה, ״סחף אקדמי: למידה מוגבלת בקמפוסים האקדמיים״ (2011), וספרו של בראיין קפלן, ״הקייס נגד החינוך: מדוע מערכת החינוך היא בזבוז זמן וכסף״ (2018). העובדה שמדובר בדקדנס המתרחש במעצמת ההשכלה והמדע העולמית מרמזת שהמצב ברוב המדינות האחרות בעולם לא יותר טוב ואולי אף יותר גרוע…

אלה שנשבעים בשם חשיבותו של התואר האקדמי מרבים לציין שגם אם התוכן הספציפי שנלמד בשיעורים לא הופנם עד תום, מה שחשוב באמת הן המיומנויות האינטלקטואליות שהוטמעו במהלכו. מעט מחקרים אמפיריים בדקו באופן שיטתי ונרחב (במדינות שונות ובמקצועות שונים) את ההשפעה הזו. החוקרים הבודדים שניסו לבדוק זאת הגיעו למסקנות שאינן החלטיות: העדר השפעה של הלמידה או השפעה מתונה בלבד (ולכן גם מאכזבת בעליל ביחס לציפיות)….

רבים מציינים את החשיבה הביקורתית כאחת המיומנויות החשובות ביותר שהתואר האקדמי אמור להקנות, אבל אפילו דיון מקיף סביב השאלות ״מהי חשיבה ביקורתית וכיצד צריך להנחילה״ – כמעט ולא מתקיים בחוגי האקדמיה. במאמר שכותרתו ״די כבר עם תואר שנמשך ארבע שנים״ כתב צירלס מאדיי בAmerican Enterprise Institute: ״פעם זה היה אולי נכון, ואתה עדיין יכול למצוא בארה״ב מוסדות שמלמדים את הסטודנטים שלהם לחשוב, אבל כיום הם נדירים. המרצה הממוצע רוצה היום שיקראו לו בשמו הפרטי, לא רוצה להיות ביקורתי מדי או האיש הרע, ונותן לסטודנטים שלו 90 במבחן שפעם היו מקבלים בו 70. לכן, לטעון שהאקדמיה בארה״ב של ימינו מעודדת חשיבה ביקורתית – זו פשוט בדיחה״…

ב־2008 פורסם בירחון ״האטלנטיק״ מאמר שכותרתו: ״במרתף של מגדל השן: וידויו של מרצה אקראי״. מחברו, שנעטף בכינוי פרופסור X, לימד ספרות כמרצה מן החוץ במכללה פרטית קטנה ובמכללה קהילתית נידחת.

המאמר, שב־2011 הורחב לספר באותו שם, תיאר את החוויה המשפילה והמדכאת, המוכרת למרצים רבים, של קריאת עבודות ברמה מבישה שמגישים לו סטודנטים. על אחת הסטודנטיות שהיו לו הוא כתב: ״דמיינתי אותה כותבת את העבודה בבר, במהלך הנהיגה לכיתה או בזמן צניחה חופשית. אפשר שהיא חיברה אותה פשוט כהודעת טקסט״.

המסר היה חד: אנחנו דוחפים את כולם ללמוד, גם אם זה לא מה שנחוץ להם, לא מה שמעניין אותם ולא מה שמתאים להם, כאילו ויתור על תואר פירושו גזר דין של עבודה במכרות. כתוצאה מכך אנחנו מאמללים לא רק את הצעירים האלה אלא גם את המרצים שלהם, שמרוויחים מעט ושונאים את תלמידיהם.

רבים קטלו בזעם את פרופסור X, אבל מה שנחשב ב־2011 לכפירה בעיקר נעשה בהדרגה לדעה יותר ויותר רווחת. הכלכלן הקוריאני הא־גיון ציאנג, מהתיאורטיקנים המובילים בעולם בתחום המאקרו־כלכלה ומחבר רב המכר ״23 דברים שלא מגלים לנו על קפיטליזם״, הסביר בריאיון ל״דה־מרקר״ ב־2015: ״אם עד שנות התשעים רק 30% מהאוכלוסייה הלכו לאוניברסיטה, המשמעות היתה שאינך זקוק לתואר גבוה כדי לקבל עבודה סבירה. […] אבל כשל־70% יש תואר, לא ללכת לאוניברסיטה פירושו להצהיר שאתה טמבל. […] נוצר מצב מגוחך שבו אנשים מחזיקים בתואר בתקשורת ומגישים המבורגרים במקדונלד'ס. זה בזבזני מאוד וצריך לרסן את זה איכשהו״.

גרמניה היא דוגמה למדינה שלא נכנעה לפסיכוזת האקדמיה ויצאה נשכרת. שיעור בעלי ההשכלה האקדמית מכלל בני ה־25-34 בתוכה הוא 15% בלבד, ואף על פי כן היא מעצמה כלכלית מובילה. ההסבר פשוט: צעירים רבים רוכשים השכלה מקצועית ממוקדת, שמביאה להם פרנסה בשפע, ומסייעת למשק הגרמני לפרוח…

ארגונים ציבוריים רבים עודדו את עובדיהם ללמוד כדי לקדם את יוקרתו של הארגון והמקצוע. הפיתוי היה מימון הלימודים והקלות מס או תוספות שכר (כולל הטבות פנסיוניות) שניתנו לאלה שרכשו תואר תוך כדי עבודה. אבל מישהו היה צריך לכסות את הציופרים הללו שניתנו למאות אלפי עובדים, ולמישהו הזה קוראים אוצר המדינה. התוצאה היא עומס תקציבי תופח, שמתווסף לעומסי הפנסיה התקציבית…

דוח מחקר שפורסם ב־2017 דיווח כי יותר משישה מיליון משרות בארה״ב סובלות ממחסור בכוח אדם יציב בשל אינפלציית התארים. זאת בשעה ש־70% מהמעסיקים טענו, מניסיונם, כי סיכוייו של עובד נטול תואר אקדמי להיות פרודוקטיבי שווים או גדולים יותר מאלה של בעל תואר, ו־30% הודו כי אין הצדקה לשכר הגבוה יותר שמשולם לבעלי תואר. מחצית המעסיקים שרואיינו בסקר סברו גם שהסיכויים שעובד בעל תואר ינטוש את מקום העבודה ויעבור לחברה מתחרה גבוהים יותר…

האקדמיה יצרה מסגרת זמן לימודית אחידה פחות או יותר לרוב המקצועות. זה כולל את משך התואר, את מספר הסמסטרים, את מספר השיעורים בקורס ואת אורכו של כל מפגש. לא זו בלבד שהאחידות הזו שרירותית, אלא שיעילותה לא ממש נבדקה.

התוצאה היא שההוראה האקדמית עובדת על בסיס חוקי פרקינסון, והשיעורים והקורסים נמתחים לזמן שהוקצב להם מראש. מעבר לכך, כדי להשיג תעודת BA בכלכלה, מהנדס חשמל או דוקטור לרפואה, נדרשת היום אותה כמות שיעורים שנדרשה בשנות השבעים, חרף השינויים האדירים שהתחוללו מאז בתחומים הללו ובכלל.

האם באמת נדרשות שבע שנות לימוד – לא פחות ולא יותר – על מנת להכשיר רופא? האם באמת נחוצות ארבע שנים כדי להכשיר מהנדס? האם באמת BA בספרות משווה וBA בפסיכולוגיה מצריכים אותו מספר של סמסטרים וקורסים?

איש באקדמיה לא ניסה להשיב על השאלות כבדות המשקל הללו, והתוצאה היא שלוחות הזמנים נשארו מאובנים כאילו כלום לא השתנה מסביב, ומיליוני סטודנטים מבלים בשיעורים מייגעים ובקורסים שנמתחים כמו מסטיק שסר טעמו…

מדוע לא מגמישים את הפורמט הנושן? ראשית, בשל שמרנות וקיבעון. בעיני מרצים רבים ההרצאה בכיתה קדושה כשם שהתפילה בכנסייה קדושה בעיני הכמרים. שנית, הלקוחות (הסטודנטים) לא יכולים (בינתיים) להשפיע על המוצר שהם רוכשים – ועד כה לא הונח על המדף מוצר חלופי שלם. הסטודנטים יכולים לכל היותר להביע דעה על המרצים (בסקרי שביעות רצון), אבל לא על מתווה ההוראה. בלית ברירה הם ממשיכים להגיע למוסדות ההשכלה הגבוהה, לפחות פורמלית. שלישית, לאף אחד אין באמת תמונה כללית לגבי מה הולך בכיתות, כמה סטודנטים מגיעים, מי מגיע ומה מתרחש במהלך השיעורים. ורביעית, לימודים ממושכים משרתים כלכלית את המוסדות, והוראה פרונטלית בכיתות מבטיחה תעסוקה למרצים…

מעבר לקורסי החובה, שמבוססים על מוסכמות מקצועיות בינלאומיות, הנושאים והתכנים ברוב הקורסים האקדמיים – ובאופן בולט במדעים הרכים – נתונים לשיקולים ולגחמות המרצים. לא זו בלבד שהם קובעים מה הסטודנט ילמד, אלא שאיש לא בודק מה הם מלמדים באמת. הנורמה היא ש״דלת הכיתה סגורה״ ואין להתערב בחופש ההוראה, שנחשב לחלק אינטגרלי מהחופש האקדמי. התוצאה היא שסל התכנים של התואר משתנה חליפות, ונתון במידה רבה לכוחות אקראיים, כגון מי הם המרצים בחוג באותה נקודת זמן ומה תחומי ההתמחות והעניין הספציפיים שלהם…

לא נעים להודות, אבל חלק גדול, ואולי אפילו רוב המרצים באקדמיה אינם יעילים, מחפפים ורחוקים מלהלהיב. הסטודנטים שיושבים בשיעוריהם מאבדים ריכוז, נלחמים (לא תמיד בהצלחה) ברצון להירדם. בסקר שנערך בבריטניה נמצא כי כ־60% מהסטודנטים השתעממו בלפחות מחצית מההרצאות שבהן השתתפו. רק 2% מהנסקרים טענו שאף הרצאה לא שעממה אותם. לא במקרה רק חלק קטן מהמרצים באקדמיה מצליח למשוך ולרתק קהלים רחבים מחוץ לכותלי הקמפוס, ורובם אינם מוזמנים להרצות בפורומים לא אקדמיים. מבין 25 ההרצאות הפופולריות ביותר ב״טד״ בכל הזמנים רק חמישה מהמרצים לימדו באוניברסיטה, ורק אחד מהם ציין זאת בפרופיל האישי שלו (אולי מפני שבא מהרווארד)…

כיוון שההשכלה הגבוהה מתנהלת כמונופול, וכיוון שדפוסי ההוראה אחידים למדי, אין ב״שוק״ תחרות אמיתית, שעשויה להשפיע על שביעות רצונם של ה״לקוחות״. מבחינה כלכלית עדיף למוסדות להעניק עוד ועוד הנחות לסטודנטים, כלומר להוריד את הרמה, במקום להשקיע בשיפור ההוראה…

אחד השיאים במגמה הזו נשבר בישראל עם השקתו (ב־2019) של תואר במדעי ההתנהגות עם התמחות בקנאביס רפואי במכללה האקדמית עמק יזרעאל. לגיטימי כמובן ללמוד על פיתוח, ייצור, צריכה והליכי לגליזציה של קנאביס, אבל תואר?…

לאינפלציית הציונים יש גם סיבה כלכלית. אף מוסד לא יודה בכך, אבל התלות הגוברת בשכר הלימוד משפיעה גם על נורמות הציונים. כדי שהלקוחות המחוזרים יהיו מרוצים, אין מנוס מלהעניק להם ציונים ביד נדיבה. במקביל, בשל הרמה הממוצעת היורדת, ומפאת החשש מתגובות קשות של סטודנטים ושל ההנהלה, מרצים מעלים באופן מלאכותי את הממוצע, בעזרת פקטורים שונים ומשונים, משפצים את עקומת ההתפלגות, ונותנים עוד ועוד הזדמנויות להיבחן ולהגיש עבודות (לעיתים מעבר להיתר הפורמלי). כמו כן, מרצים רבים מעדיפים לתת עבודות ולא מבחנים, מאחר שכך קל להם יותר לעגל פינות ולהנדס ציונים…

ב־2018, פרסם ״המשרד למען הסטודנטים״ – הרגולטור החדש של ההשכלה הגבוהה בבריטניה – כי ב־84% מהאוניברסיטאות (מתוך 148 שנבדקו) חלה עלייה משמעותית ובלתי מוסברת בשיעור הממוצע של המסיימים בהצטיינות־יתרה בכל התארים – מ־16% ב־2010/11 ל־27% ב־2016/17. הממוצע למעשה מקטין את ממדי התופעה האמיתיים, שכן באוניברסיטאות מסוימות זאת לא היתה קפיצה אלא זינוק אדיר ומטריד: באוניברסיטת סארי (Surrey), למשל, מספר המסיימים ב״-first class honors״ יותר מאשר הכפיל את עצמו – מ־23% ל־50%, ובאוניברסיטת ברדפורד הוא שילש את עצמו (מ־10.6 ל־30.9%). כלומר, אחד מכל שני בוגרים בסארי וכמעט אחד מכל שלושה בוגרים בברדפורד סיים בהצטיינות יתרה. ובמילים פשוטות: או שנרשמים דווקא לאוניברסיטת ברדפורד המון גאונים, או שחלוקת הציונים שם היא מסחרה.

המשרד דרש מהאוניברסיטאות הבעייתיות לנקוט פעולות מיידיות להפסקת התופעה, והזהיר מפני סנקציות כגון קנסות, השעיה מהמרשם הרשמי של המוסדות ואף הדחה מוחלטת. אבל למה לחשוש כשאפשר להכחיש ולתרץ? לא רק שראשי האוניברסיטאות לא ראו בעלייה הסילונית של שיעור המצטיינים נתון בעייתי, שחושף את תרבות החנופה לסטודנטים, הם אף זקפו אותה לזכותם. לטענתם, העלייה המסחררת נבעה מהעובדה שהסטודנטים מתאמצים יותר (כי שכר הלימוד גבוה יותר) ומשיפור משמעותי באיכות ההוראה. חה חה חה.

מחקר מעניין שנערך בישראל שיקף את אינפלציית הציונים וסיבותיה. החוקר בדק את המתאם בין הביקוש ללימודים לבין גובה הציונים באוניברסיטאות בשנות הלימודים 2007/8 ו־2014/15, וגילה כי במקצועות שהביקוש להם גבוה וכך גם רף הקבלה (ארכיטקטורה, הנדסת מערכות, הנדסת תעשייה וניהול ומדעי המחשב) ממוצע הציונים לא השתנה לאורך השנים. לעומת זאת, במקצועות שהביקוש אליהם יורד ורף הקבלה נמוך (מדע המדינה, פילוסופיה או שפה אנגלית) – ושבהם לכאורה ממוצע הציונים היה אמור לרדת, הוא דווקא נסק.

ב־2018 התפרסמו בכלי התקשורת בישראל ידיעות מדהימות על הישגיהם הדלים של תלמידי המשפטים. הסתבר שלא פחות ממחצית הבוגרים נכשלו במבחני לשכת עורכי הדין, ובכללם כאלה שסיימו את לימודיהם בציון גבוה. הסטודנטים הזועמים ייחסו את הכישלון לקונספירציה של הלשכה, שחיברה לטענתם בחינה קשה במיוחד כדי להקטין את מספר עורכי הדין שיוצאים לשוק העבודה, ויצאו להפגין. הלשכה הכחישה את הטענה והודיעה שלא תתקפל. אבל אלה שמכירים את התחרות הפראית בין המכללות על כל ״פרח משפטים״ ידעו את הסיבה האמיתית לכישלון המביך: רמת הסטודנטים למשפטים יורדת יד ביד עם רף הקבלה. הסטודנטים לתואר ראשון משלשלים לעשר המכללות למשפטים סכום עתק של 300 מיליון שקל בשנה, ואין תמה שהן עושות כמעט הכל על מנת לנתב אליהן כמה שיותר סטודנטים. כבר ב־2008 היוו תלמידי המשפטים כמעט עשירית מכלל התלמידים לתואר ראשון. ישראל היא היום המדינה בעלת שיעור עורכי הדין הגבוה בעולם – רבים מהם לא עוסקים במקצוע…

מומחים מעריכים כי התעודה האקדמית הפכה היום לבלתי הכרחית עבור 60% מהמשרות בהייטק. התוצאה היא שחברות צדות כישרונות במסלולים עוקפים. אבל מה שהיה נחלת האליטה הטכנולוגית בלבד מתפשט לאחרונה לתחומים נוספים – בעיקר בחברות קטנות (שמטבען הן מקובעות פחות, מרובעות פחות וגמישות יותר), ובמקצועות דינמיים ויזמיים, שזקוקים לעובדים בעלי אינטליגנציה גבוהה, יכולת למידה מהירה, עצמאות, יצירתיות ופתיחות מחשבתית. בסקר של ״גאלופ״, שנערך ב־2014 בקרב יותר מ־600 מנהלים בכירים בארה״ב, טענו למעלה מ־80% מהנשאלים כי לניסיון ולכישורים של המועמדים יש חשיבות גדולה יותר מאשר לתואר האקדמי שלהם או לזהות האוניברסיטה בה למדו. סקר אחר, שנערך ב־2018 בקרב 600 מנהלי משאבי אנוש בכירים, מצא כי לא פחות מ־90% מהם מוכנים לקבל לעבודה מועמדים נטולי תואר אקדמי. לרובם מספיקה תעודה מקצועית.

הסיבה העיקרית למגמה החדשה היא האכזבה מהידע והכישורים שאיתם מגיעים בוגרי האקדמיה אל עולם התעסוקה. ראשי החברות אומרים לעצמם: אם במילא אני מסנן בעצמי, באמצעות ראיונות ומבחני ידע ואישיות, פוסל בעלי תארים רבים ומכשיר בכל מקרה בעצמי את עובדי, מדוע שאחסום עובדים מוכשרים ללא תואר אקדמי. עדיף לי לאתר אותם מוקדם ככל האפשר, כדי לגייס אנשים עם ראש פתוח, סקרנות ו״רעב״ להצליח, ולהקנות להם את מה שבאמת נחוץ להם ולי….

2014 תיזכר אולי כשנת המפנה. שלושה תאגידי ענק אמריקאיים לשירותים מקצועיים וייעוץ עסקי – ארנסט אנד יאנג(EY), דילויט !־PricewaterhouseCoopers עשו כותרות באותה שנה, כאשר הכריזו כי החליטו להסיר את דרישת הסף של תעודה אקדמית בגיוס עובדים חדשים. בהודעה שפרסמה EY צוין כי ההחלטה התקבלה בעקבות מחקר פנימי שערכה החברה, ומצא כי אין מתאם בין הצלחה בתפקידים שונים לבין השכלה אקדמית. עוד הודיעה החברה כי במקום לאתר בעלי השכלה גבוהה, היא תנפה מועמדים על סמך מבחני אישיות ואינטליגנציה. תוך זמן קצר הצטרפו למגמה חברות ענק נוספות, ביניהן IBM, בנק אוף אמריקה, גוגל, אפל, גינרל אלקטריק, אינטל, הילטון, הום דיפו, פבליקס, קוסקו, הול־פוד, יוניליוור, נורדסטרום, פינגווין רנדום האוז וסטארבקס. באתר של IBM נכתב: ״מהו הצווארון החדש? צווארון המבוסס על כישורים ולא על תארים. אם יש לך המיומנויות הנכונות, מובטחת לך קריירה ibm^i של היום״. נאה מבטיחים – נאה מקיימים: ב־2018 דווח בתקשורת כי 15% מעובדי IBM אינם בעלי תואר אקדמי…

אפשר אפוא להניח בביטחון שמה שהתחיל בשוליים העליונים של עולם התעסוקה, והיה ישים בעיקר לאלפיון העליון של העובדים, יחלחל לענפים מפונפנים פחות. יותר חברות ומפעלים יפיקו ״מחנות אימונים״ לטירוני תעסוקה, שיכשירו אותם לדרישות המעסיק במסלול המהיר…

צעירים רבים, אולי אפילו רובם, בוחרים תחום אקדמי ללימודים ללא צל של מושג לגבי מה אומרים הלימודים בתחום הזה, לגבי יכולותיהם באותם שטחים ולגבי האפשרויות האמיתיות שייפתחו בפניהם בתום הלימודים. כך מוצאים עצמם סטודנטים רבים עם סיום לימודיהם במקום הלא נכון ומתחרטים על בחירותיהם. ומה שגרוע יותר: מפספסים את המקצוע שכן מתאים להם.

האקדמיה לא עוזרת לבחור נכון, משום שמערך המיון והסינון במוסדות להשכלה גבוהה שטחי להדהים. פרט למקצועות ספורים, כגון רפואה, ארכיטקטורה ומינהל עסקים, שבהם המועמדים נדרשים לעבור מבחני התאמה יעודיים (גם הם כלליים למדי, ולא בודקים תכונות וכישורים ספציפיים רבים שהם חיוניים להצלחה במקצועות הללו), קריטריוני הסף לכל המקצועות אחידים ומתבססים על ציוני התיכון ומבחני כניסה כלליים. התוצאה היא שהמקצועות היוקרתיים והמבוקשים מושכים את בעלי הציונים הגבוהים במבחנים האלה, אבל לא בהכרח את אלה שהכי מתאימים…

למרבה האבסורד, ההליכים הבירוקרטיים המקובלים לפתיחת מוסד, חוג או תוכנית לימודים אינם ערובה לרמת הוראה גבוהה, כיוון שהפקת קורסים אקדמיים אינה מותנית בדרך כלל בעמידה בקריטריוני סף ברורים. כפי שכבר כתבנו, ברוב המקרים תוכנו של קורס ודרישותיו נקבעים על ידי המרצה בלבד ולכל היותר החוג, ללא צורך באישורים רשמיים.

מה הופך אם כן קורס ל״אקדמי"? התשובה פשוטה ובמידה רבה גם אבסורדית: האדרת ולא הגברת. כלומר, העובדה שהוא מועבר במוסד להשכלה גבוהה ועל ידי חברי הסגל שלו.

ההדיוטות שאינם מכירים את כללי המשחק, נוטים בטעות לראות סביב הקורסים האקדמיים הילה של איכות…

ביטול המונופול האקדמי בשוק ההשכלה הוא הכרח בלתי נמנע בשל עוד שתי סיבות: ראשית, משום שהוא פותח את ההכשרה לכוחות ההיצע והביקוש האמיתיים. במקום אינספור כפילויות של מוסדות, חוגים, תוכניות לימודים וקורסים, שמתקיימות בכוח המוסכמה והמימון הציבורי, השוק יתמחה ויותאם לצרכים ולביקוש המשתנים…

4.7 3 votes
Article Rating

שתף מאמר זה

תגובות ישירות

Subscribe
Notify of
guest
0 Comments
Inline Feedbacks
View all comments
0
Would love your thoughts, please comment.x