לחץ לגירסת הדפסה

לאור החדשות מהשבוע…

המשך הסדרה מפרי עבודתם של הפרופסורים עוז ותמר אלמוג, לפני שנתיים, עזבנו אותם משתוממים מאיבוד ההגמוניה על מדעי הרוח, הדעה השלטת אינה הדעה המדעית או המחקרית, אלא דעה ספציפית, שפשוט מושלטת.

(תמונה הופקה ע"י  IA ע"פ הפרופמט: "אנשי  מדע  צלבנים")

פוליטיקת הזהויות 

זה היה רק עניין של זמן עד שהמדרון החלקלק של ״מדע ביקורתי״ ידרדר את המדעים ההומניים לשפל חדש: ״פוליטיקת הזהויות״. הבסיס לטרנד הזה היה הרעיון הנאצל שאפשר וצריך לתקן את ייצוגיות החסר של קבוצות מוחלשות באמצעות ״העדפה מתקנת״. המגמה החלה בשנות השמונים של המאה ה־20 בתחומי החינוך וההשכלה, והתפשטה לפוליטיקה ולשטחים נוספים.

אבל בינתיים הופיע טוויסט בעלילה: לא עוד מחוות ״נדיבות״ של ״פריווילגים״ למקופחים, אלא נטילת זכויות בכוח בידי מי שתופסים עצמם כעשוקים. מתיקון הייצוגיות בהווה נסללה הדרך לתיקונה בדיעבד. כלומר, בניית נרטיב היסטורי חלופי במקום זה שהטמיעה ״התרבות ההגמונית״. לא רק הקנון והפנתיאון ההיסטוריים נתבעו להתעדכן, אלא גם המסורת האמנותית, כולל ספרים, שירים ויצירות שנחשבו לקלאסיקה.

על טרנד ״פוליטיקת הזהויות״ נמתחו מספר ביקורות קטלניות:

מרוב רצון לתקן ולאזן את הסיפור ההיסטורי ״שופצה המציאות״ הן על ידי הסתרה, הכחשה ופברוק עובדות והן על ידי ניפוחן. בולטים במיוחד בתחום זה תיאורים חד־צדדיים ומוגזמים של עוול חברתי ושל הממדים והגורמים לתפיסות הסטריאוטיפיות הרווחות בחברה – כאילו כל תיוג בלתי מחמיא הוא בהכרח שקרי, כל דעה קדומה היא גזענות וכל אפליה היא אפרטהייד או ג'נוסייד. אחת הדוגמאות הבולטות היא המחקר שעוסק בקולוניאליזם האירופי באפריקה, שתולה את כל הרעות החולות שקיימות ב״יבשת השחורה״ בכובשים הלבנים.

יתרה מזו, בשל הדחף לתקן את הדרת המיעוטים מהאתוס המשותף, ההיסטוריוגרפיה עוברת קיטוע (פרגמנטציה), שוכחת את התמונה הכוללת והמאוזנת, ומעוותת את ההיסטוריה לכיוון השני, הפעם לטובת המיעוטים והמפסידים. התופעה מוצאת את ביטויה לא רק במחקר אלא גם בהוראה. ההיסטוריון טוני גיאט מאוניברסיטת ניו יורק הגדיר זאת כ״סופרמרקט השכלתי״, שבו הצרכנים מורידים מהמדף מה שמתאים להם ולא מה שחשוב באמת ללמוד. יהודים לוקחים קורסים בלימודי יהדות, להטב״ים עוסקים בלימודים הומו־לסביים, שחורים נרשמים לקורסים בלימודים אפרו־אמריקאיים וכדומה. כבר לא מדובר בהשכלה אקדמית כללית, שמנפה טפל מעיקר ומבחינה בין מאקרו למיקרו, אלא בקבוצות אינטרס, שלומדות בעיקר על עצמן וגם מדירות את האחרים. האתנוצטריות והנרקיסיזם הישנים מוחלפים בחדשים.

…כאשר מושטחות היררכיות של איכות לצורך העדכון, ונמחקות חלק מהיצירות הקנוניות הוותיקות, נוצרת בעיה קשה. זו מעין פעולת גומלין בסגנון: המקפח את המקפח פטור. ולא זו בלבד אלא שהמתקנים הלהוטים לא מסתפקים בהוצאת הקלאסיקה הראויה מהוויטרינה והחלפתה ביצירות מונומנטליות שבעבר הודרו, אלא מוסיפים מן הגורן ומן היקב רק בשם האיזון. כך מושטח כל מדרג של איכות, כי ״כולם טובים ומוצלחים באותה מידה״.

…החלפת עוול היסטוריוגרפי ישן בעוול היסטוריוגרפי חדש. הטענה שסיפורי העל הלאומיים נתנו משקל מופרז לפועלה של השכבה המובילה בחברה והצניעו את צדדיה האפלים – נכונה. אוטוביוגרפיה, אישית או קבוצתית, מחמיאה כמעט תמיד לגיבורים הראשיים. לכן, הרעיון שיש לתקן את העיוותים הללו בספרי דברי הימים מוצדק ביסודו. אבל כאשר האמצעי הוא השחרת דמותם של ״הפריווילגים״ התוצאה היא שסיפור ההצלחה ההיסטורי מוחלף בסיפור על כישלון מוסרי. כך נוצר כתב אשמה חד־צדדי שמחליף עוול בעוול, וכך הפכה תרבות המערב למוקצה מחמת מיאוס בלב ליבו של המערב.

התופעה הזו מקבלת לעיתים ממדים נלעגים. כתבת ״הניו־יורק טיימס״, רייציל דונדיו, סיפרה בעיתונה כי בעצרת שהתקיימה ב־1988, בהשתתפות הכומר, הפוליטיקאי ופעיל זכויות האזרח האמריקאי גיסי גיקסון, קראו סטודנטים מאוניברסיטת סטנפורד: ״בוז, בוז, תרבות המערב חייבת לזוז״. הם עשו זאת במחאה על הכללת קורס בנושא זה ברשימת קורסי החובה. המרצים מיהרו להחליפו בקורס ששם דגש על נשים ובני מיעוטים.

מרוב רצון לכבד את מוצאו ואת תרבותו הייחודיות של הזולת, ״פוליטיקת הזהויות״ כופה על האנשים להסתגר בקבוצות מופרדות ולהתייחס זה לזו באמצעות תיוגים חברתיים חד־ממדיים, שטחיים וסטריאוטיפיים בעליל. פלוני הוא לא בן אדם עם מנעד רחב של תכונות, העדפות ושיוכים, אלא קודם כל הומוסקסואל, אפרו־אמריקאי, יהודי־צרפתי, בן אומת האסלאם וכיוצא באלה. הבעיה האידיאולוגית מסתבכת במציאות שבה הדמוגרפיה נעשית יותר ויותר מעורבבת וקשה לתייג אדם כשייך לקבוצת מוצא הומוגנית.

המחשה קיצונית לטירוף הפרוגרסיבי בסגנון הזה, בעיקר בארה״ב, הם ״חללי הזיקה״ שהוקצו באוניברסיטת פרינסטון לצורך מפגשים חברתיים של מיעוטים – כל מיעוט והחלל שלו. כלומר, הפרדה גזעית או אתנית בחסות רגישות שכל כולה עריצות. הפריווילגיות ההפוכה הביאה בסוף לכך שסטודנטים אפרו־אמריקאים התלוננו בפני הנהלת המוסד על סטודנטים לבנים שפולשים למרחב האתני המוגן שלהם ומפריעים לשלוות נפשם. חסרים כנראה ״חללי זיקה״ לסטודנטים הלבנים.

התקינות המקולקלת

״תקינות פוליטית״ (Political Correctness) הוא רעיון חברתי נאור ביסודו, המבוסס על ההנחה ששפה לא רק משקפת מציאות אלא גם מעצבת ואפילו יוצרת אותה, ובכלל זה את יחסי הכוחות המעוותים שהשתרשו בחברה. לכן, כדי לתקן את המעוות, יש להמיר מילים שקיבלו קונוטציה שלילית במילים נייטרליות. לדוגמה, ״אפרו־אמריקאי״ במקום ״כושי״ (nigger), ״אמריקאים־ילידים״ במקום ״אינדיאנים״, ״בן זוגי״ במקום ״בעלי״, ״אזרח ותיק״ במקום ״זקן״, ״בעל מוגבלות״ במקום ״נכה״, ״מאותגר שכלית״ במקום ״מפגר״, ״מלא״ במקום ״שמן״, ״מעסיק״ במקום ״מעביד״ וכדומה.

גם כינויים הנושאים בחובם השקפות אידיאולוגיות, מוסריות ודתיות שליליות נמצאו ראויים להחלפה. ובעיקר ביטויים שנולדו מלכתחילה בחטא, עם משמעות גזענית, סקסיסטית, שוביניסטית, הומופובית או גילנית. לדוגמה, ״מיידלע״, ״מרוקו סכין״ או ״עבודה ערבית״.

אבל שוב, מה שהחל כתהליך חיובי, של מודעות ורגישות לעוול ושל ניכוש מבורך של סטריאוטיפים ודעות קדומות, הפך לעריצות פוליטית ולפארסה (המושג ״תקינות פוליטית״ נטבע במקור על ידי הוגים שמרנים כביטוי אירוני). דומה שאין תופעה שזכתה לכל כך הרבה קיתונות של לעג ובוז בשנים האחרונות כמו תופעת התקינות הפוליטית, שגם היא פותחה וטופחה בעיקר במסגרת המדעים ההומניים. להלן כמה מהביקורות העיקריות שהוטחו בה:

• השתקת האמת. התקינות הפוליטית חותרת תחת היסוד הבסיסי של המדע – האמת. כאשר האמת מוגדרת כפוגענית ומעליבה (ורף העלבון יורד ויורד) הס מלהזכירה. וכך, מי שהובילה בעבר את הפתיחות האינטלקטואלית, ועודדה שיח חופשי, הפכה לצנזור שמתחרה בפונדמנטליזם הדתי. וזה לא עוצר בקמפוסים: האקדמיה מכתיבה את הטון גם לעולם התקשורת והאמנות, שמורכב מפרופיל דומה של מובילי דעה. אפילו במדינת ישראל, ששונאת צביעות ומאדירה ישירות, רבים נדבקו במגיפת התקינות הפוליטית…
• ללא הכללות תרבותיות. התקינות הפוליטית הפכה לצנזורה על רעיונות, עובדות ואפילו תחומי מחקר. הרצון למגר דעות קדומות וסטריאוטיפים גרם להימנעות מוחלטת מכל הכללה תרבותית, ובמיוחד הכללות לא מחמיאות שנוגעות לרגישויות והרגלים טיפוסיים. כך נמחק אחד מתחומי המחקר החשובים ביותר בסוציולוגיה ובאנתרופולוגיה: האופן שבו התרבות מעצבת ומחזקת תכונות אישיות שכיחות בקרב בניה – מה שמכונה ״מנטליות״ או ״דנ״א תרבותי״.
• רגישים מדי ומרבים להיעלב. בעידן התקינות הפוליטית נדמה כי כל אחד עלול להיפגע מכל דבר. מרוב רצון לא לקטלג בני אדם יצרו הפרוגרסיבים קטלוג עבה יותר עם רזולוציות מגוחכות (למשל בתחום המגדר), ומרוב זהירות לא לדרוך על בהונות סירסו את השיח הספונטני והרגו את חוש ההומור. אפילו שחקנים וסטנדאפיסטים חוששים היום להתבטא בחופשיות. ״היום כבר לא מספיק להתנצל ולהמשיך הלאה״, אמר הקומיקאי הבריטי ריקי גירווייס בריאיון, והוסיף: ״אנשים רוצים דם. הם רוצים להרוס אותך, כיוון שהכל הפך לתחרות למי יש יותר נקודות מוסר״. מל ברוקס העיר בסרקזם: ״נעשינו תקינים באופן מטופש, וכך הרסנו במו ידינו את הקומדיה״.
• כולם מוחשדים וכולם מוכתמים. כאשר אפילו ביטוי עממי נפוץ כמו ״זה מטורף״ (That's crazy) נתפס כפסול, התקינות הופכת לתקנה שאין הציבור יכול לעמוד בה והיא זורעת חרדה. ההשפעה הרסנית בעיקר על זירת הלמידה. בעידן שבו הכל מוקלט ומצולם, ושבו כל פליטת פה מובילה לשיימינג המוני, ההרצאות בקמפוס הפכו לגיהינום עבור חברי הסגל. לך דע מה יכתבו עליך סטודנטים רגישים מדי או מתוסכלים מדי, ומתי תיתבע על משהו לא תקין פוליטית שפלטת בהיסח דעת בשיעור.

• מאבק נגד אלימות שהפך אלים בעצמו. מחאה ואפילו מחאה בוטה, בתוך הקמפוסים או מחוצה להם, אינה פסולה מעיקרה. אדרבא, זהו ביטוי לאזרחות אכפתית ומפתח למיגור עוולות. הבעיה מתחילה כאשר המחאה מבוססת על אידיאולוגיות רדיקליות, שיותר משהן מקדמות צדק הן מקדמות אי־צדק.

באופן פרדוקסלי, המאבק המוצדק בסטריאוטיפים ובדעות הקדומות קיבל עם הזמן אופי קיטשי ואלים – טרור מילולי נגד כל מי שסוטה מקוד התקינות. כלומר, מה שנועד להרחיב את המבט הסוציולוגי והפסיכולוגי, ולהאיר עיניים באשר לתהליכי הכתמה והדרה, מחניק כיום שיח פתוח ומרתיע אנשים מלהעלות רעיונות שחורגים מהתקן. התקינות הפוליטית הפכה למעשה למשחק אכזרי של חשיפת ״הרשעים״ (״אההה, תפסנו אותך, גזען, מיזוגן והומופוב שכמותך״) ורדיפת ה״מתחזים״. היו כבר מי שכינו אותה ״דת התקינות הפוליטית״ על שם מאמיניה הפנאטים.

• הגחכת האקדמיה בכלל והמדעים הרכים בפרט. נראה כי בכל מה שקשור לתקינות הפוליטית באקדמיה, הקומיקאים כבר מתקשים להתחרות עם המציאות, שעולה על כל דמיון – בעיקר בארה״ב. מאז שמרטין גרוס תיאר ב־1997 בספרו ״קץ השפיות: הטירוף החברתי והתרבותי באמריקה״ את הניוון המחשבתי שמשליטים ה״פרוגרסיבים״, המצב רק מידרדר. לתקשורת זורמים דיווחים על דרישות מוזרות שהפכו לשגרתיות בקמפוסים. כך למשל דווח על סטודנטים באוניברסיטת אוטווה בקנדה, שדרשו לבטל את שיעורי היוגה בתואנה שתרגול כזה באוניברסיטה מערבית מהווה חוסר רגישות כלפי התרבות ההודית שסבלה מג'נוסייד תרבותי.

באוניברסיטת דרום קליפורניה בלוס אנגילס דרשו סטודנטים לבטל את הקמע המסורתי של המוסד, משום שהוא כולל סוס לבן. לא זו בלבד שהסוס לבן (וזה לשיטתם כמובן גזעני), הוא אף נקרא ״Traveler״, על שם סוסו של גנרל רוברט לי מצבא הקונפדרציה, שהניף את דגל מדינות הדרום הגזעניות. מזל שהסטודנטים ה״מתקדמים״ של USC לא ביקשו להסיר את הצלבים מכל הכנסיות ודגלי העולם במסגרת מסע הטיהור והנקמה בסמלים ותיקים….

מי שנעשה מזוהה במיוחד עם חשיפת סיפורים ביזאריים של טירוף פרוגרסיבי בקמפוסים האמריקאיים (ז'אנר שזכה לכינוי ״Campus Craziness״) הוא טאקר קרלסון, המגיש הפופולרי של רשת FOX. הוא לא מפסיק לחבוט בראשי המוסדות להשכלה גבוהה ולהעביר את המסר: ״כך מחסלים הליברלים אט־אט את המכללות״. אפשר כמובן לטעון שטאקר ו״פוקס״ מוטים כלפי הרפובליקנים (כשם שCNN מוטה כלפי הדמוקרטים), אבל עצם העובדה שנאספות אינספור עדויות כאלה מעידה על תופעה שיש לה בולטות בתרבות הפופולרית ומן הסתם גם השפעה על תדמיתה הציבורית של האקדמיה (החיפוש של ״campus political correctness״ במנוע גוגל הניב בסוף 2019 כתשעה עשר אלף פריטים, ־״Campus Craziness״ קרוב לשלושים אלף פריטים).

מועדון פוליטי סגור – האם המדענים שמאלנים?

…האם החוגים ההומניים הומוגניים מבחינה פוליטית? השאלה הזאת מעסיקה חוקרים ואנשי תקשורת רבים, וכבר הצמיחה מאות ואולי אלפי מאמרים וספרים. אבל לפני שאנו עונים עליה, נקדים ונציין כי מעבר לקשיים הקשורים בחלוקה הרעיונית בין שמאל לימין (שאותם פירטנו לעיל) פילוח העמדות הפוליטיות של חברי הסגל בעייתי גם בהיבט המתודולוגי: רוב המרצים, במיוחד במדעים ההומניים, אינם חברי סגל במשרה מלאה וקבועה, ולכן נגרעים מסקרים רבים. מעבר לכך, קשה לאמוד את שיעור הרדיקליות הפוליטית, כי הגדרתה סובייקטיבית במידה רבה. מה שנראה קיצוני לאחד נתפס כמתון בעיני אחר.

עם זאת, חרף כל הקשיים והסייגים, רוב הסקרים שבוצעו בארה״ב חושפים הומוגניות פוליטית רחבה כל כך בקרב חברי הסגל במדעים ההומניים, עד שאין ספק כי מדובר במאפיין חשוב, שראוי להתייחסות (המחקרים מתמקדים אמנם באקדמיה האמריקאית אבל אפשר להניח שתוצאות דומות היו מתקבלות במדינות דמוקרטיות ומפותחות אחרות ברחבי העולם). ברוב המוסדות להשכלה גבוהה בארה״ב שיעור חברי הסגל הדמוקרטים (שמאל), גדול פי עשרה ויותר משיעור הרפובליקנים (ימין). בלא מעט מוסדות הוא אף נוסק לפערים עצומים של פי מאה ויותר. אפילו באזורים שנחשבים למעוזי הימין ובמוסדות בעלי תדמית שמרנית יש יותר חברי סגל דמוקרטים.

השוואה בין סקרים על ציר הזמן מציגה תמונה שאינה משתמעת לשתי פנים: עלייה עקבית ומשמעותית, מאז ראשית שנות התשעים, בשיעור חברי הסגל המזהים עצמם כאנשי שמאל, מעל ומעבר לשיעור הגידול באוכלוסייה הכללית כפי שמשתקף בבחירות לבתי הנבחרים ולנשיאות. למעשה, סקרים מראים כי רוב האמריקאים מגדירים את עצמם כשמרנים או כמתונים, ורק רבע כליברלים. יתר על כן, גם כשמשווים בין סטודנטים לפרופסורים שלהם, המורים מגלים נטייה מובהקת יותר לשמאל – בניגוד למה שקורה מחוץ לאקדמיה. ברוב מדינות המערב הצעירים נוטים יותר שמאלה, וגם חברי סגל צעירים נוטים לשמאל יותר מהוותיקים.

כצפוי, קיימים הבדלים ניכרים בשיעור השמאלנים במדעים הרכים לבין שיעורם במדעים האחרים (ובמיוחד בהנדסה ובלימודי עסקים). מחקר מ־2018, שבדק את זהותם הפוליטית של חברי סגל ב־51 מבין 66 המכללות למדעי הרוח שדורגו שנה קודם בראש רשימת US News, מצא שהליברלים שולטים בהן ביחס שנע בין פי 8 לפי 70. חרף ההבדלים בין המוסדות, באף אחד מהם לא עלה שיעור השמרנים על זה של הליברלים, וביותר משליש מהמוסדות לא היה ולו חבר סגל אחד בעל השקפת עולם רפובליקנית.

המחלקות להיסטוריה מדגימות את ההטיה בחדות: ב־1968 עמד היחס בין חברי הסגל הליברלים לרפובליקנים על פי 2.7. ב־2004 היו פי 9-15 מרצים ליברלים (תלוי בסקרים), וב־2016 פי 33.5. אגב, חוסר האיזון הפוליטי מתחדד כאשר בודקים את שיעור חברי הסגל שמזהים את עצמם, או שאפשר לזהותם בכלים סוציולוגיים, כאנשי שמאל רדיקלי. שיעורם גבוה בהרבה משיעורם היחסי בכלל האוכלוסייה, ומחלקות רבות הפכו זה מכבר לסוג של חוג פוליטי סגור. מחקרים מראים כי אפילו הסגל המינהלי באקדמיה האמריקאית הוא ליברלי.

גם כאשר מסכימים על ההומוגניות הפוליטית – השמאלנית בעליל – של האקדמיה, הדעות עדיין חלוקות באשר לגורמים.

היו שטענו שהתזוזה הפוליטית לא היתה של חברי הסגל אלא של המפלגות. הימין פשוט נעשה יותר ימני, ולכן הרחיק ממנו משכילים. רבים (בעיקר אנשי שמאל) תולים את ״הכיבוש הזוחל״ של התפיסות הליברליות בעיקר בהשכלה. ככל שהאדם רוכש יותר דעת, כך הוא נעשה יותר פלורליסט ופחות שמרן (שמרנות היא אחד מתווי הזהות הימניים), מה שמגדיל את נטייתו לעבר המרכז בואכה שמאלה. זו הסיבה שממוצע ההשכלה של הבוחרים למפלגות המרכז והשמאל (בעלות האגינדה הפלורליסטית) גבוה מממוצע ההשכלה של הבוחרים למפלגות הימין (ראוי לציין כי בשנות החמישים המתאם היה הפוך משום ששכבת עובדי הצווארון הכחול הצביעה לשמאל שנתפס בעיניהם כ״מגן העובדים״). לא בכדי דור ה־Y שהוא הדור המשכיל בהיסטוריה, הוא גם הדור שהכי נוטה בהשקפותיו (ברוב מדינות המערב) לשמאל־הליברלי בהשוואה לדורות קודמים.

בהכללה רחבה אפשר לומר שההשכלה המודרנית – בעיקר במקצועות ההומניים – פוקחת עיניים, מרחיבה אופקים, מאמנת להגיב יותר מהראש ופחות מהבטן, מעודדת נון־קונפורמיזם ועצמאות מחשבתית ומעצימה פתיחות, ספקנות, ביקורתיות, סובלנות ואמפתיה אנושית.

כל ההסברים הללו בהחלט באים בחשבון, אבל חוסר האיזון הפוליטי באקדמיה כה גדול ושיעור הדוגמטיות השמאלנית כה בולטת, שעולה החשד שמתקיים כאן גם קונפורמיזם מקצועי (בתוך החוגים והפקולטות), פיקוח אידיאולוגי בלתי פורמלי וסלקציה נפוטיסטית: חבר מביא חבר ושמאלן מביא שמאלנית. ואכן, מעבר להומוגניות הפוליטית של חברי הסגל, בשנים האחרונות מתרבות העדויות על פוליטיזציה של המדעים ההומניים כמעט בכל היבט: פרסומים, כנסים, קורסים (כולל סילבוסים), הרצאות ועוד. מכולם נושבת רוח של קליקה סגורה, שמשתקפת בבחירת נושאי המחקר והדגשים, במינוחים, בפרשנות לממצאים (אותן תפיסות לגבי מגדר, היררכיה, סמכות, כוח פוליטי, רכוש, זכויות וחובות, ענישה, קהילה, לאומיות, אלימות ועוד), במאפייני האזכורים (מי מאזכרים וכמה), בזהות החוקרים והמרצים שזוכים לכבוד ויקר, ובמינויים לתפקידים בכירים במוסדות ומחוצה להם (עורכי כתבי עת, ראשי אגודות מדעיות, ראשי כנסים בינלאומיים ועוד).

חשוב להדגיש שמדובר בהערכות בלבד, שכן למרבה הצער ההשפעות הפוליטיות על המחקר כמעט ולא נחקרו. מדענים לא אוהבים לחקור את עצמם, קל וחומר כאשר הממצאים עלולים לא להחמיא. ומעל לכל, כל מחקר מהסוג הזה נחשד מייד כ״ציד מכשפות״. ובכל זאת, היו שתי הבלחות חשובות, שהצליחו לתפוס את השור בקרניו ולחשוף הטיה פרוגרסיבית בעולם הפרסום המדעי.

המחקר הראשון היה של הפיזיקאי הצרפתי אלן סוקאל מאוניברסיטת ניו יורק. ב־1996 שלח סוקאל מאמר לכתב העת Social Text, שיוצא לאור באוניברסיטת דיוק ומזוהה כפוסט־מודרני. כותרתו היתה ״חוצה גבולות: לקראת פרשנות מתמירה של כבידה קוונטית״, והוא נבנה מאוסף ציטוטים חסרי משמעות של הוגי דעות פוסט־מודרניסטיים, להם הוסיף סוקאל כמה שטויות פסבדו־מדעיות משל עצמו. העורכים הנפעמים נפלו למלכודת ומיהרו לפרסם את המאמר המקושקש, ואילו סוקאל המאושר בישר על הצלחת הניסוי שלו, שחשף את האמת המגוחכת אך מרה (סוקאל כינה זאת ״פרודיה״) על וירוס הג'יברשת שהתפשט במדעים ההומניים.

עורכי כתב העת שבו פורסם המאמר המגובב ניסו להגן על החלטתם בתואנה שהם אמנם הבינו כי מדובר במשהו קצת מבוים, שאינו כוס התה שלהם, אבל החליטו בכל זאת לפרסם את המאמר – כי היה היגיון בטיעון שהופיע במאמר, ובעיקר משום שהם רצו לעודד מדענים ממדעי הטבע לפרסם בכתבי עת שעוסקים בלימודי תרבות. אבל התגובה שלהם נראתה כתירוץ דחוק של מי שנתפס בקלקלתו.

התעלול, שעורר גלים ופתח דיון סוער, הביא את סוקאל לחבור לפיזיקאי בלגי בשם ז'יאן בריקמון, ולפרסם כעבור שנה ספר שכותרתו רמזה על תוכנו: ״שטויות אופנתיות: ההתעללות במדע של אינטלקטואלים פוסט־מודרניים״. הספר התפרסם תחילה בצרפתית ולאחר מכן תורגם לאנגלית (ב־2008 פרסם סוקל ספר נוסף בשם ״מעבר למתיחה״, שהרחיב על הפרשה ומשמעויותיה). סוקאל ובריקמון ניתחו בו את האופן שבו מדעני החברה עושים שימוש שגוי במושגים אמפיריים ומתמטיים, כולל שימוש מלאכותי ובלתי מנומק במושגים ממדעי הטבע וההנדסה, כדי לשוות למאמריהם חזות מתוחכמת ומדעית. לצורך כך הם הביאו ציטוטים מכתביהם של פילוסופים וסוציולוגים שנחשבים לאבות הז'אנר ולאורים ותומים עבור רבים ממדעני החברה והרוח. הם הדגישו שמשפט המדע, בדומה למשפט הפלילי, כפוף תמיד להטיות אנושיות ולחוסרים במידע, אבל שללו את התפיסה הרלטביסטית המוקצנת של הפוסט־מודרניזם, הגורסת שהמדע המודרני הוא לא יותר ממיתוס, נרטיב או ״הבניה חברתית״ (Social Construction) – מושג שכאמור חביב עד היום על הסוציולוגים.

כצפוי, אלה שנחשפו והוגחכו טענו שלשני הפיזיקאים אין מושג בחומרים שניתחו. אבל היו גם רבים שהזדהו עם טיעוניהם של סוקאל ובריקמון וחגגו על חשיפת הצביעות והשרלטנות. בין מאמרי התמיכה בלט מאמר של האתולוג והביולוג פרופ' ריצירד דוקינס מאוקספורד, שהוא גם מחבר ספרי מדע פופולריים ומוכר כאחד המבקרים החריפים של הפסבדו־מדענים. במאמר, שנשא את הכותרת ״הפוסט־מודרניזם במערומיו״, הגדיר דוקינס את ספרם של סוקאל ובריקמון כהברקה, וחיזק את אבחנותיהם. בין השאר כתב: ״נניח שאתה אינטלקטואל מתחזה שאין לו מה לומר, אבל בעל שאיפות גדולות להצליח בחיים האקדמיים, לקבץ סביבך קליקה גדולה של תלמידים, ושסטודנטים ברחבי העולם ימרקרו את מאמריך. איזה סגנון כתיבה תטפח? לא בהיר כמובן, כי זה יחשוף את העובדה שאין לך מה לומר״.

הניסיון השני לחשוף את השתלטות האג'נדה הפרוגרסיבית על הפרסומים במדעים ההומניים התבצע ב־2018. שלושה חוקרים אמריקאים אמיצים ושובבים – המתמטיקאי והפיזיקאי ג'יימס לינדזי, ההיסטוריונית הלן פלאקרוז והפילוסוף פיטר בוגוזיאן הגו תעלול, שנועד לחשוף ולהגחיך לא רק את השפה הטיפוסית – המתייפייפת והעמומה – של חלק לא מבוטל מכתבי העת במדעים ההומניים (בעיקר במדעי החברה), אלא גם את האג'נדה הפוליטית ובעיקר את עיסוקם הכפייתי באפליה ודיכוי של כל מה שזז ונושם. השלושה שלחו לכתבי עת שפיטים מהזיאנר ״הביקורתי״ 20 מאמרים מפוברקים (תחת פסבדונים). הם קשרו למאמרים את הכותרות ״הנכונות״, התאימו את הביבליוגרפיה ״הנכונה״ ושילבו את האזכורים ״הנכונים״ – והתרגיל עבד. בתוך שנה התקבלו שבעה מאמרים לפרסום. ארבעה מהם פורסמו בפועל ושלושה המתינו לתורם. שבעה מאמרים נוספים נכנסו לתהליך ההערכה במערכות של כתבי העת כשהניסוי נפסק. שישה בלבד נפסלו.

הכותרות יכולות להפיל מצחוק (וגם מבכי) כל בר־דעת, אבל לא את חברי הכת הפרוגרסיבית. למשל: ״פגישות ירח ומשמעותה של אחווה נשית: תיאור פיוטי של חיים ברוחניות פמיניסטית״… ״סופר פרנקנשטיין והמדומיין הגברי: על אפיסטמולוגיה פמיניסטית ומחקרי בטיחות של אינטליגנציה מלאכותית״; ״כוכבים, פלנטות ומגדר: תשתית לאסטרונומיה פמיניסטית״.

גם התזות שהשלושה פברקו היו הזויות… מאמר אחר, בכתב עת ששמו נשמע כמו מערכון (Fat Studies), טען שנורמות תרבותיות דכאניות גורמות לחברה להעריץ בניית שרירים ולבוז לבניית שומן, והוצע בו המושג Fat Bodybuilding לתיאור הספורט המקצועני של בניית גוף שמן. והיה גם מאמר שטען כי גברים לבנים פריווילגים בקולג' צריכים לחוות תיקון על ידי זה שיושיבו אותם על הרצפה, יכבלו אותם בשלשלאות ויאסרו עליהם לדבר.

טענות ״מדעיות״ אחרות שהתקבלו בחיבוק על ידי כתבי העת של כת החרטטנים אמרו, למשל, שכאשר גבר מהרהר בנוגע לאשה זרה, ללא הסכמתה וידיעתה, הוא פוגע בה מינית; שאסטרונומיה נחשבת למדע גברי ומערבי, ויש לתקן זאת על ידי שילוב של אסטרולוגיה פמיניסטית וקווירית; שגברים נוהגים לפקוד בתדירות גבוהה מסעדות שבנו את המוניטין שלהן על מלצריות גדולות, בגלל נוסטלגיה לגבריות אותנטית שבה הגבר הדומיננטי נהנה מכיבושים מיניים.

אבל אין ספק ששיא ההצלחה היה המאמר על תרבות האונס של כלבים, בו נטען שפארקים לכלבים הם חללים סלחניים לאונס, ופושה בהם תרבות תוקפנית של ״הכלבה המדוכאת״. אחת המסקנות היתה שיש לאלף גברים עם קולר ורצועה כמו כלבים, כדי ללמדם להפסיק להתנהג באלימות. על הרעיון המופרך הזה היתה חתומה הלן וילסון, מדענית דמיונית ממכון מחקר בדוי, שמעולם לא תצפתה על 10,000 כלבים בגינות ציבוריות בפורטלנד ולא בדקה (״בנימוס״) את איברי המין שלהם. שני השופטים החיצוניים חלקו לה שבחים מופלגים. אחד מהם כתב: ״זהו מאמר עוצמתי, חדשני, עשיר בניתוח וכתוב היטב״, וכינה אותו ״אינטלקטואלי״ ו״מרגש״. השני סבר שהמאמר יהווה ״תרומה חשובה לגיאוגרפיית חיות פמיניסטית״ (מה שזה לא אומר). שניהם המליצו לפרסם את המאמר באופן די יוצא דופן ללא שום תיקון. ולא זו בלבד, אלא שהמאמר הוכתר כאחד הטובים ב־25 שנותיו של כתב העת המדעי, ו״הלן וילסון״ הוזמנה לשפוט בעצמה ארבעה מאמרים אחרים שהוגשו לפרסום באותו כתב עת אסיר תודה.

״שלושת המוסקטרים״ פרסמו את תוצאות הניסוי שלהם בכתב העת Areo, שפלאקרוז היא העורכת שלו, והעלו סרטון המציג את הרגעים המשעשעים שבהם הם קוראים בתדהמה מיילים אוהדים, המשתפכים על המחקרים ההזויים שבדו. לא חלף זמן רב עד שהסיפור התפשט כאש בשדה קוצים בתקשורת הממוסדת וברשתות החברתיות, והשלושה הפכו במשך כמה שבועות למרואיינים מבוקשים ברחבי העולם. בריאיון לקרן צוריאל, שהתפרסם בעיתון ״כלכליסט״, אמר גייימס לינדזי: ״לחוקרי מדעי המרמור יש השפעה עצומה בתרבות שלנו, ומדעי המרמור מאפשרים לבריונים האלה לומר לכולם על מה ואיך לחשוב, מי גזען שחושב באופן לא נכון, מי סקסיסט כי הוא לא מסכים איתם. אני חושב שלכולם נמאס מזה.

משהו השתבש באוניברסיטאות, ומדעי המרמור מכריחים את כולם לאמץ את תפיסת העולם שלהם, שהיא לא מדעית ולא קפדנית. במקום להפגין רצינות אינטלקטואלית, את צריכה לנווט בתוך שורת כללים שמטים את השיח להיעלבות. למשל, האם את מדברת באופן הנכון על טרנסג'נדרים? האם אתה ממצב את עצמך נכון כאדם לבן? הטריק הוא לעשות דה־הומניזציה לפריווילגיה באופן עקבי ככל האפשר, ולהישען על תיאוריה שמאפשרת לעשות זאת בדרך יאקדמיתי.

המחקרים שלנו היו מוזרים וגרועים בכוונה, אבל השתלבו באופן כמעט מושלם עם מחקרים אחרים מאותן דיסציפלינות. […] מדעי המרמור השחיתו את ייצור הידע בתחומי המחקר שלהם. פרקטיקות המחקר הפגום מטפטפות לתחומים אחרים, כמו חינוך, עבודה סוציאלית, תקשורת, פסיכולוגיה וסוציולוגיה, והן עלולות להמשיך להתפשט, לחתור תחת הלגיטימיות והמוניטין של האוניברסיטאות, ולהקצין את מלחמת התרבות״.

כצפוי, במטרה לצמצם נזקים, ניסו חוקרים מהמדעים ההומניים לגמד את לקחי התעלול המוצלח. בין השאר נטען שהיו גם כתבי עת שדחו את המאמרים ולא נפלו בפח, שמדובר בכתבי עת לא מהשורה הראשונה, ושהחשיפה נוגעת למדעי החברה ולא למדעי הרוח, ובעצם לענף מאוד ספציפי בתוך מדעי החברה, ולכן ההכללה מוגזמת. היו גם שטענו כי המלכודת לא הוכיחה את ההטיה האידיאולוגית אלא את הפוטנציאל לייצר מאמרים מזוייפים.

אבל המתגוננים החמיצו את הפואנטה: אין ספק שהמאמרים הללו היו מקרי קיצון, אבל קצה הציר מעיד על תנועה של הציר כולו. כלומר, אם המאמרים האלה התקבלו, סביר להניח שמאמרים רבים – קצת פחות שקופים בגיחוכם – מתקבלים מדי יום ביומו. לא צריך להיות מדען דגול כדי להבחין בתופעה. מספיק לעיין במדגם אקראי של כותרות בכתבי העת של מדעי הרוח והחברה.

למותר לציין כי למעט הסרת המאמרים מהאתרים של כתבי העת שהופללו, התרגיל עבר ללא תגובה ראויה בקהילה המדעית. אדרבא, לינדזי סיפר כי עורכים הודיעו שישנו את מדיניותם, כדי למזער את הסיכוי שכותב פיקטיבי יעבור את הסינון. בדיוק המסקנה הלא נכונה, שמתעלמת מהבעיה האמיתית. אחד המגיבים הישראלים ברשת החברתית כתב: ״אף מחלקה או כתב עת למגדר ולביקורת לא ייסגרו בעקבות השערורייה הזאת. […] הדבר היחיד שקדוש ולא עומד אצלם לביקורת הוא ה'ביקורתיות' עצמה. ביקורת עליהם היא מעצם הגדרתה מזימה קפיטליסטית הגמונית של הנרטיב השליט והפריווילגי, הפוסט־קולוניאליסטי וניאו־תאציריאני ורייגני, שמשמש את בעלי ההון במלחמתם במוחלשים״.

חוסר סובלנות במקדש הפלורליזם

אם בשנות השישים והשבעים של המאה ה־20 הקמפוסים במערב הובילו את המרד בממסד השמרן, ותרמו לשחרור הנדכאים מכבלי האפליה, היום, באופן פרדוקסלי ומדכדך, האקדמיה הפכה לממסד שמרני, במובן הסוציולוגי של המילה (כלומר אלה שעיוורים למציאות החדשה סביבם). המורדים הם ״הציבור העממי״ – אנשי עמל שמאסו בסיסמאות, בקלישאות, בצביעות ובהתנשאות של ״ההומניים החדשים״. זו גם כנראה הסיבה העיקרית לשיעורי ההצבעה הגוברים לימין החדש (שחלקו הגדול כלל לא קיצוני, ופשוט מודאג מתופעות שמאיימות על המערב).

כיוון שהמדענים הפרוגרסיבים נוטים לאחוז בהשקפה שהשלילי בעולם רב על החיובי, וכיוון שאימצו לעצמם תפקיד מוסרני, הם הפכו מחוקרים עם מזג שיפוטי לצלבנים לוחמנים. מנווה מדבר של חופש ביטוי ושל רעיונות חברתיים פורצי דרך ומרחיבי גבולות הפכו חלק מהקמפוסים – בעיקר בארה״ב, אבל גם במדינות אחרות – לזירה של תעמולה גלויה, צנזורה פוליטית, הסתה, השתקה וציד מכשפות – תופעה שזכתה בשנים האחרונות למסה גדולה של הרצאות, מאמרים וספרים, מקצתם רבי מכר (ראוי לציין בהקשר זה את בן שפירו, שפרסומיו הרבים אודות הנושא הזה קנו לו קהל מעריצים גדול, בארה״ב ומחוץ לה).

מרצים בעלי השקפה שמרנית (שנתפסים כמקדמי הרוע) מודרים מכנסים וימי עיון, ואלה שהוזמנו להרצות בקמפוסים מוחרמים או מגורשים לא אחת באלימות מהאולם. חברי סגל שלא ״חושבים נכון״, ושהעזו לבקר את משטרת התקינות הפרוגרסיבית, מגונים על ידי הסטודנטים, הקולגות וההנהלה, ומקצתם סובלים מניכור, לעג, עיכוב בקידום ובמקרים קיצוניים במיוחד גם מפיטורים (היו כבר מקרי קיפוח שנדונו בבתי משפט). חשוב לציין שהמקרים הקשים המדווחים בתקשורת הם עדיין היוצאים מן הכלל, וללא ספק גורמים עוול לרוב המוסדות בעולם, שמתנהלים על מי מנוחות ומקפידים על שיח פתוח ומכבד. ועדיין, לא מדובר בתופעה שולית. יתר על כן, גם במקרה זה קצה הסקאלה מלמד כנראה על הסקאלה כולה, והביטויים הגלויים של חוסר סובלנות מרמזים על מה שכנראה שכיח בהרבה, ואלים לא פחות, מתחת לפני השטח (ואשר בא לידי ביטוי ברשתות השיח).

העובדה שרוב אנשי המוסדות להשכלה גבוהה ממלאים פיהם מים נוכח התופעות המכוערות הללו, או מגנים אותן בחצי פה, מעידה מכיוון נוסף על חומרת הבעיה.

בשלהי 2017 פרסם ה״ניו יורק טיימס״ מאמר שכותרתו: ״גסיסתה של אמנות חוסר ההסכמה״. הטקסט היה הרצאה שנשא העיתונאי הבכיר ברט סטיבנס, זוכה פרס פוליצר, בטקס הענקת הפרס לעיתונות חוץ מצטיינת בסידני, מטעם המרכז האוסטרלי לתקשורת. סטיבנס טען כי יותר ויותר אנשים בארה״ב חוששים היום להביע את דעתם האמיתית בגלוי, בשל חוסר סובלנות מסוג חדש ואלים – בעיקר מהצד השמאלי של המפה. זו דיקטטורה של השתקה והכתמה, הוא כתב, וזו אחת הסיבות לפספוסים החוזרים בסקרי הבחירות בארה״ב ואירופה (בהערה מוסגרת ייאמר כי קצת מצחיק ומגוחך שאחד מכלי התקשורת שמשקפים יותר מאחרים את המגמה העגומה הזו הוא ה״ניו יורק טיימס״ בכבודו ובעצמו – עיתון שהתמחה לאחרונה בהצגת תמונה חד־צדדית של המציאות הפוליטית בעולם).

שמרנים רבים, וגם אנשים שאינם מגדירים את עצמם ככאלה, רואים בדאגה את המגמה הזו בקמפוסים ומוחים על כך. עצם קיומה של מחאה חריפה ורחבה כזו נגד המוסדות להשכלה גבוהה היא תופעה חסרת תקדים בתולדות האקדמיה.