אנחנו יודעים שמאחורי המצוות יש חכמה אינסופית, חכמה עליונה, אפשר לצייר את זה כשעון חול, שאוסף את כל החכמה לצואר בקבוק אחד, שמתבטא במעשה מסויים, ואחרי המעשה המקום מתרחב, ושוב יש תוצאות חכמה שיכולים להתרחב עד אינסוף. הנושא שלנו הוא ביחס לחכמה שלאחר מעשה, מה המקום של החכמה והתמימות בה?
בעצם יש שלש מרכיבים לחכמה שלאחר מעשה המצוה, נימוק, תוצאה, וחויה. למשל במצוות השבת, הנימוק הוא: זכר ליציאת מצרים, התוצאה: מה קורה כאשר זוכרים את יציאת מצרים, לאן זה מביא אותנו. והחויה עצמה, מה היא השבת, מנוחה? כלא? התעלות? דבקות? אפשר כמובן לחלק כל חלק לרבדים נוספים, ויש גם את הענין המערכתי, כלומר החיבור בין המצוות למערכת אחת או לחיבורים של דברים שעובדים ביחד.
אני רוצה להתחיל בהבדל בין חכמה ותמימות, אחד ההבדלים המרכזיים הוא קולו של היחיד. כאשר אדם בא בשם החכמה, הוא בא בשם כח מאד אוניברסלי, שניתן לבירור. ואילו כאשר אדם בא בשם התמימות, הוא בא בשם עצמו, לפי מה שהוא אדם.
ההשקפה הראשונית על מקומה של חכמת האדם בתורה, היא שהתורה היא דבר ה', בכתב ובעל פה וככל שמתרחקים מהמקור, ניתנה לאדם הסמכות לקבוע ולפסוק ולפרש כפי שמשיגה חכמתו בהתאם למסורת. ולכן בפועל לחכמה האנושית ולאדם יש הרבה מקום בתורה, כדי ליצור את היצירה היחודית שנקראת 'הלכה', חייב להיות מימד אנושי רחב, לא רק מול הטקסט של תושב"כ אלא גם מול הטקסט של תושבע"פ או מול המסורת, ככל שמתרחקים מהמסורת, אין לנו ברירה אלא למלא בכחות עצמנו כל מה שאפשר. ואנחנו לא מבררים היסטורית, אלא קובעים, כי זה כח החכמים.
והרבה פעמים אנחנו מוצאים גם יחידים, החל מכלב שמחזיר בפלפולו, ועד ריב"ז או ר"ע שמתקינים ומעמידים חלקים בתורה. אבל בכל אלו היחיד בא בשם העם, בשם החכמה וחכמת התורה, הוא המנהיג שקיבל את הסמכות ואת הכח לייצג את חכמת העם כולו.
אך האם יכול היחיד לבא בשם עצמו ולדרוש מקום לקול שלו?
ארצה להתחיל מן ההלכה, משום שהלכה היא בהכרח חלק מחייב ומהותי בתורה. ודוקא בדורות האחרונים אנחנו פוגשים הלכה מופלאה המכונה 'קים לי', כלומר, בית הדין פוסקים לאדם שהוא חייב לשלם, והוא בתגובה אומר שקים לו כמהרשד"ם שבמקרה זה פטור, ואין לבית הדין ברירה אלא לוותר. היתכן? יש המסתכלים על 'קים לי' כעולבנא דדיני (חקרי לב חו"מ ח"א לח' הלכות קטנות ח"א קפב'), וכתוצר של הגלות וזו גישה של חכמה. אבל אין לזלזל בנעלבים ואינם עולבים, וגם על הפרוזבול אמרו שהוא עולבנאדדייני. וסוף סוף בגישה של תמימות, אם זו ההלכה, הרי שיש לה משמעות והיא מלמדת על מהות הכח הזה.
ובאמת הרבה מהנכנסים לנושא זה, מסתכלים על קים לי כאיזה מפגע של הגלות, שנובע מהיעדר כח לכפות על אחד מנהגי פסיקה של קהילה אחרת או של אחרים, ולכן הערימו עליו סייגים רבים כאילו רוצים לבטלו. וכך מציגים את הדבר במאמרים העוסקים בנושא, וכותבים שמהרש"ל התנגד לדין קים לי כי כתב שהדיין יכול לפסוק כדעה מסויימת ולא מועיל קים לי, וכן מובא בנתה"מ כללי תפיסה כ', וכן שבתשובות הגאונים מבואר שביש סתירה בין התשובות פוסקים להחמיר בדאוריתא, ועוד מקורות כאלו.
וגם בקובץ תשובות מהגרי"ש ג' רט' כתב שאין קים לי אלא לפני הב"ד, אבל לא יכול להפקיע סמכות הב"ד בזה. וטעמו דא"א שהוא זה שיחליט בכל. אלא רק כהתערבות בפסיקת הב"ד. אמנם באחרונים מבואר לא כן, בש"ך א' ב' קים לי דבעי' דייני גמירי, ש"ך לז' לא' קים לי דעד זה פסול לעדות, במהריב"לצז' ונתה"מ יד' ג' קים לי לגבי בתר נתבע אזלינן, אמרי בינה טו' קים לי שדיין גר אינו יכול לכפות, ועוד כיו"ב.
ובאמת ראיתי בתשובת כנה"ג פט' שכותב דאם יש מחלוקת האם יכול לומר קים לי, לדעתו יכול לומר קים לי גם בזה (וי"ח כמובא בקצה"ח פז' יד' ומ"למלוה ד ו). וכ"כ הת"כ קב' ושבו"י ד' לא' וחזו"אחו"מ י' טו' דיכול לומר קים לי כשיש מח' אם מהני תפיסה. אבל כשיש מחלוקת אם הוא המוחזק לא אמרי' קים לי, כמ"ש הכנה"ג דיני תפיסה סי' מ' ומהריב"ל א' יג' ומהרש"ך א' קלג'. ואיך יבואר הדבר?
והאמת היא שאין יסוד קים לי הטענה ההלכתית, כמו שהבינו שהוא כמו הצגה שהוא סובר כדעה ההיא, (ולכן הערוך השלחן חו"מ כה מבטל לגמרי דין קים לי[1]) ויש אחרונים שהצריכו באמת שיהיה איזה חכם שסומך עליו, ואין לזה שום מקור, אלא מהרי"ק כותב אפילו אשה. מאידך יש שטענו להיפך, שהדיין צריך להציע את הקים לי, כלומר אין זה כח היחיד, אלא הדיין אינו יכול להכריע לגמרי (כעי"זביבי"א הקדמה לח"א).
ומקור דין קים לי במרדכי כתובות סי' רצ' בשם מהר"ם: "ומצאתי שמהר"ם היה רגיל לפסוק היכא שהגדולים חלוקים בדבר, אי תפס אידך – לא מצי מפיק מיניה, דאמר ליה האי: אייתי ראיה שהלכה כזה הרב שפסק כן". ויסוד הדין הוא מדין המע"ה. שאי אפשר להוציא ממוחזקותו ע"י פסיקה נוהגת בלי פסיקה ישירה. ולכן אם הדיין מכריע כצד אחד בודאי א"א לומר קים לי, ואין כאן שום מכשול בפסיקה, ודברי מהרש"ל הם עיקר הקים לי, וכל המקורות שהובאו לסתור לא עוסקים במקרה שאין הדיין מכריע באמת רק פוסק כפי המנהג למשל כש"ך נגד ט"ז וכדו'. ולכן אין הבדל בין לפסול הדין או לפסול הב"ד, דהעיקר הוא מוחזקותו.
הנה בהמע"ה יש את הבסיס של מאן דכאיב ליה כאיבא אזיל לביה אסיא, וזו לא סברה תורנית, שהרי זה מבינים גם הרופא והחולה, אלא זה הבסיס, שברור גם במשפט האוניברסלי, שאי אפשר להוציא מאדם בלי סיבה רצינית. אבל הקדושה שבבעלות, זה רק בהלכה. ובמשפט העולמי אם נולד איזה ספק שקול, לא מתעלמים ממנו ואומרים המע"ה כי אני המוחזק. אלא צריכים להתייחס לצד של השני גם.
בעולם הרחב רוב המרחב של הספקות נפתר ע"י רגולציה והמון טפסים ותיאומים וגילויי דעת, ומי שהולך לא ישר מפסיד, מכיון שלא הלך לפי הרגולציה וההוראות. בהלכה כל הדברים האלו הם טפלים, ומה שקובע הוא ה'שלו' ה'בעלות', ממנה נגזר הדין הבסיסי, וגם בנזיקין ההיזק שאינו ניכר, והגרמא, הרבה יותר קלים מאשר בעולם, ובקנינים הדבר שלא בא לעולם, והדגש על המעשה קנין, הרבה יותר חזקים מאשר על היושר והמשפט והכנות. כי הנקודה החזקה שמחזיקה את המשפט העברי הוא הבעלות לעומת הגזלה. וכל השאר הוא לאלו שעושים סדר, אבל לנו אין מערכת אכיפה, והאחוז שמגיע לב"ד הוא מאד קטן, העיקר הוא המניעה מהגזל וההפקעה של ה'שלו'. יש אנשים יותר ישרים ופחות ישרים, אבל לאף אחד אין זכות לגעת ב'שלו'. וזה היסוד של המע"ה בהלכה.
ולכן יש חילוק בין ספק מוחזקות לבין ספק היתכנות קים לי. דקים לי עצם זה שאפשר ויש צד שיכול לומר כן, זה מספיק, אבל מוחזקות, אם לא ברור שהוא המוחזק אין משמעות לכל ענין הקים לי שיסודו במוחזקות.
ובאמת לענ"ד גם כאשר אין את הטעם דחזקה, כל שהוא תחת ידו ויש ספק, איכא חזקה בתרייתא ויכול להחזיק על פיה בספק. אבל אפשר דקים לי אינו יכול לטעון. דחזקה איכא אבל מוחזקות ליכא.
ובאמת הדין הזה דיש ליחיד כח לתבוע, הוא גם להיפך בדין הודאת בעל דין, שידוע דאין זו רק נאמנות כמו במשפט האוניברסלי דמסתמא אם אדם מחייב את עצמו אזי הוא חייב. ונכון דאינו נאמן לחוב לאחריני, אבל כל היכן דאינו חב לאחריני, אין זו רק סברא בעלמא, וגם אם יש סברא נגד, וגם אם יודעים שלהד"ם עדיין זה חזק ממאה עדים וגם יוצר קנין. כי הזכות המשפטית יסודה ב'שלו', וכך גם איבודה יסודה ברצונו ומוחזקותו.
ואין הדבר רק בממונות, אלא גם באיסורים כך הוא, דכל דבר שברור לאדם שהוא אסור, דיני' לי' כשוי' אנפשי' חתיכה דאיסורא, ואין הכוונה רק מדין נדר וכדו', כמבואר בנו"ב, אלא הוא דין האיסור עצמו, דגם אם לנו ברור שאין זה חזיר, אם לו ברור שזה חזיר, הרי זה איסור חזיר עבורו.
וגם ההיתר הולך דרך היחיד, ודין עד אחד נאמן באיסורים, יש בו מאחריות היחיד, דאל"כ אין לך אדם שאוכל אצל חברו, ואם זה 'בידו' נאמן גם להתיר, כי זה באחריותו. כמו שנאמנת חיה על הולד, וחנווני עלפנקסו, והדיינים על הדין, וכל מה שבאחריותו של אדם הוא נאמן גם יותר ממה שהיה ראוי להיות נאמן בבחינה של הדין האובייקטיבי, כי זה עובר דרכו, ומה שנראה בעיניו זה מה שמייצג את הדין.
וכך הדין של ספק טומאה שברה"ר טהור וברה"י טמא, כי דרך בני האדם כך זה מצטייר, אדם שיראה במקום סגור שרץ ופרוסת לחם, יסתכל על זה כפרוסה מגואלת גם אם לא ברור שהשרץ נגע בה, ואילו במקום פתוח שנולד ספק, כל עוד שלא ראו שנטמא ונגאל מתייחסים אליו כלא ידוע. אין מי שאחראי ובעיניו נמאס ונדחה.
והנה אם נחזור לחכמת המעשה היוצאת מן המצוה, אם ננתח אותה בכלים אוניברסליים, נקבל דברים מאד ברורים ונוקבים, אבל עדיין סו"ס כל אדם בכל מקום רואה דברים קצת אחרת, אין שני בני אדם שרואים תמיד הכל יחד עין בעין. אני מאמין שהחכמה האינסופית המשוקעת במצוות, מיועדת גם לזה, גם לאותו קול של היחיד היוצא מן המצוה, כל מעשה של אדם נפרד יש לו גם תוצאה קצת נפרדת, והם הם המלאכים היוצאים מן השופר, זו הזכות שיש רק לו. זה הקים לי שלו.
בעידן שלנו הכל אוניברסלי, הכל הולך ונעשה תואם וכללי, היום כל הטלפונים נטענים ממטען אוניברסלי, בקרוב מן הסתם גם כל המחשבים, המטרה היא שהכל יהיה תואם ונגיש, בעתיד הכל יהיה באנגלית, באותה יחידת מדה, והכל יוכל להתחבר להכל. וכך מפסידים את כל התמימות האופי שיש לכך עם וארץ ושפה וצורה. והתמימות הזו היא הרקע וההשראה לחכמה שנהפכת לאוניברסלית. מה הסיכוי שיקום היום עוד איינשטיין אם אין לו רקע תמים לצמוח ממנו?
גם בהלכה, יותר ויותר הכל נהפך לאוניברסלי ע"פ קיצורי הלכות ואנציקלופדיה תלמודית והגם שעדיין יש מי ש'קים לו' לפתוח בקבוקים בשבת, הכל הולך לקראת התכנסות, וזה פוגם בעושר של המצוות. שכל קהילה וכל מקום וכל אחד עשה כמנהגי אבותיו. היום אין משמעות לכך שאבא של מישהו נהג בצורה מסויימת, אא"כ מופיע בספרי הקיצורים שכך נוהגים קהלה מסויימת, אם לא, הרי נקבע לפי ההלכות המתפרסמות לפניהחג ע"י המו"ץ וכדו'.
הדרך של היהדות להשפיע על כל העולם ולתקן אותו, הוא הגיוון שבכל מקום יש צורה קצת אחרת, בכל דור, ובכל זמן, ובכל איש. וההתכנסות פוגמת ומקלקלת, כי מכניסה הכל לאותה תבנית. מאבדים את התמימות גם בקיום המצוה. כי מי שיקיים מצוה דוקא בצורה מסויימת הוא 'תמים', שהרי מבואר במ"ב דרשו שהגאון פלוני הורה לעשות כך וכך שבזה יוצא ידי כל השיטות ושלום על ישראל.
הדרך להגיע לתמימות היא קצת להתכנס בתוך עצמו, קצת לסגור את העיניים והאזניים מכל הסיכומים וההשוואות וההתאמות, להתיחד עם ה' ועם הגמרא זה מספיק. לא חייבים להכניס עוד משהו באמצע. כל אדם צריך שיהיה קים לו משהו, מי שאין לו מגרמיה כלום, התפקיד שלו יותר נחות. ויאים הדברים לכינוס הנוכחי שכל כולו 'קים לי'. רק צריכים לזכור שענין קים לי הוא שאומר לדיין 'אייתי ראיה שכך הוא', ואם הדיין מביא ראיה ומכריע נגד, ולא רק מכח הפסיקה הרגילה, אין זכות לומר קים לי. כי כל כח חיים בנוי ע"י שני כחות מנוגדים.
הערות:
[1]"אם יכול בע"ד לומר קים לי כפוסק זה רבו בזה הדיעות והפרטים ואין יסוד נכון לסמוך בזה לכן לא הארכנו בזה… וגם זה כלל גדול הוא שהבע"ד בעצמו אין ביכולתו לומר קים לי אלא בזמן שאיזה חכם מובהק יסכים עמו דאל"כ לא שבקת חיי לכל דין ומעולם לא יצא הדין לאורה".
השופט מנחם אלון כותב שקים לי הוא "חתירה תחת אושיותיו של שיפוט סביר ותקין" (המשפט העברי תולדותיו מקורותיו ועקרונותיו, י-ם תשל"ג, ח"ג עמ' 1063). ש' שילה כותב: "אחד הליקויים החמורים ביותר של המשפט העברי" (דיני ממונות בבתי דין רבניים, הפרקליט כרך כז' תשל"א עמ' 254).