האתר עוסק בשאלות של אמונה מול כפירה, ומיועד לעוסקים בנושא.
למדיניות האתר לחץ כאן

Kal-sites – בניית אתרים
רוצה לדעת כמה עולה לבנות אתר ? לחץ כאן

נושאים באתר

"רציו" רוצה לגדול... רוצים לתרום?

תקבלו מייד
אישור מס הכנסה לעניין תרומות לפי סעיף 46 לפקודת מס הכנסה

10 ₪
20 ₪
100 ₪
200 ₪
500 ₪
1000 ₪
סכום אחר
הפוך את תרומתך לחודשית (ללא לקיחת מסגרת)
כן!, אני אתכם
לא! רוצה תרומה חד פעמית

המצפן של התרבות המערבית מתבונן במראה, פרק ראשון

צוות האתר

צוות האתר

image_printלחץ לגירסת הדפסה

"עם ירידת כחה של הכנסיה במאה ה18, קם ועלה מורה רוחני מסוג חדש … האינטלקטואל החילוני, יכול להיות דאיסט, ספקן, או אתאיסט. אבל נכונותו לומר לאנושות כיצד לכלכל את עניניה לא נפלה מזו של כל בישוף או כומר… בפעם הראשונה בתולדות האנושות קמו אנשים שהצהירו, בבטחון ובהעזה גוברים, כי ביכלתם לאבחן את תחלואי החברה ולרפאם אך ורק באמצעות האינטלקט שלהם".

כך מתאר פול ג'ונסון את מעמד האינטלקטואל בעת החדשה, בפתיחת ספרו 'אינטלקטואלים' (הוצ' דביר 1996).

מטרת הספר היא, כפי שכותב ג'ונסון:

 "הגיעה השעה לבחון את ההישגים שלהם, הן הציבוריים והן האישיים. במיוחד ברצוני להתמקד בכישורים המוסריים והשיפוטיים של האינטלקטואלים לומר לאנושות כיצד לנהל את עניניה. איך ניהלו הם עצמם את חייהם? באיזו מידה של הגינות נהגו במשפחותיהם בידידיהם ובעמיתיהם? האם נהגו בצדק בכל הנוגע למין ולכספים בחייהם? האם אמרו וכתבו את האמת? וכיצד עמדו השיטות שלהם עצמם במבחן הזמן והמעשה?" (עמ' 14).

וכאן שואל הבן: אמנם עצוב לראות איך אנשים שדברו על מוסר או על תכנון החברה והחיים, התנהגו בצורה לא מוסרית ולא מושכלת, אבל מה זה רלבנטי לרעיונות שלהם? זה פוסל את הרעיון? ואם אנשי דת חוטאים, או שיש הרבה אנשי דת שחוטאים, זה פוסל את הרעיונות שלהם?  והאם פול ג'ונסון עצמו צדיק תמים?

ועל כך משיב האב: שמע בני מוסר אביך, הדת לא בונה את הצידוק שלה על אדם, יהיה אשר יהיה, היא דורשת מה שדורשת בשם האל.  הרעיון האלהי היה קיים עוד לפני שנולדו כל אנשי הדת החוטאים. ואין בחטא של האדם בדור מסויים או בזמן מסויים בכדי ללמד כלום על הדרישה האלהית.

זו היא בדיוק טענתה של הדת, שהאדם אינו יכול לעצב דרך תיקון משלו. גם אם היא נראית מרשימה, היא לא תצלח, והיא לא תיקון, היא מביאה לרוע ולחטא.

טענת הדת היא, שהדת מביאה לתיקון העולם בדרך שלה, גם אם הרבה  אנשים חוטאים בדרך, זה לא נובע מהדת, אלא מהטבע האנושי, כפי שאומר בראשית: 'יצר לב האדם רע מנעוריו', החל מאדם הראשון יש חטא בעולם, ופורענויות כמו מבול לא עוזרות מולו (והתורה מדגישה שישראל חוטאים כל הזמן, ושעתידים לחטוא, היא לא אומרת: 'קחו את הספר ויותר לא יהיו חטאים', היא מכוונת את האנושות אל התיקון באחרית הימים, כשתימלא כל הארץ דעה את ה'). מה שעוזר הוא רק התפשטות התורה, זו הביאה מזור ותיקון לרבים מחולאיו של המין האנושי, שהתקדם סביב תורת משה, מאלפי עדרים פגאניים, לאנושות אחת בעלת ערכי מוסר משותפים. עוד רבה הדרך לתיקון, אבל האחדות והשוויון הינם שאיפה משותפת לרוב באי עולם כיום. אחדות העולם ואחדות בני האדם.

איש הדת שחוטא – הוא מזוייף. אמנם האינטלקטואל היוצר דרך אלטרנטיבית לניהול חיי האדם, ואינו משכיל לנהל את עניניו לפי עקרונותיו – שיטתו היא המזוייפת. שכן אם יוצר השיטה מזוייף, וההולכים לאורו מזוייפים, אין לשיטה שום עמידה, היא לא יצרה טוב אפילו לא במקום בו התפתחה ונולדה. היא מראשיתה ומעצם מהותה מאפשרת צביעות וניתוק בין האמירות הסמליות, או המעשים הטקסיים, ובין מה שבפנים. שלא לדבר על המשקל האישי של 'איש הרוח' שיש לו משמעות רבה ומקום סמכות, שמאבד את ערכו במקרה של זיוף מעיקרו.

זה כמובן לא בא במקום לבחון את הרעיונות והשיטות, אלא רק מצטרף למקום בו ניתן להראות שהשיטה בנויה על נאיביות וצביעות. וכמובן רלבנטי מאד לסמכות ולמילוי החלל שבדמות האינטלקטואל, שמחליף במקומות מסויימים עד ימינו את הצורך לפנות לרב, כומר, מגיד עתידות, וכל מי שנתפס כיודע משהו 'מעבר' לעיני הבשר הרגילות.

ואכן חלק בלתי נפרד מהפרוגרסיביות, היא הצבת האדם הוגה הדעות או איש הרוח במקום משמעותי, כאדם, ולא רק כמי שהביא את הטיעונים. החזון העיקרי של אלו הפך לדרך בה הם מספקים גאולה וישועה, בה הם מראים איך כל הקלקולים וההשחתה נולדים כביכול מהסדר הישן, שרק אם נשכיל לנפץ אותו, אז הכל יהיה אוטופי. והנה הדוגמא, למי שמבטל את הסדר הישן, וחי לפי האוטופיה, ועל כן אין כמוהו מוסרי ומתקדם.  כל הקלקולים בסדר החדש, נתפסים כמשהו זמני, משום שהשמרנים מפריעים  להחיל אותו כמו שצריך באמת, שכולם יהיו כאנשי הרוח הכל כך עליונים.

ועם ההקדמה הזו נחזור לג'ונסון, הפותח את סקירתו ההיסטורית בז'אן ז'ק רוסו:

"ראשון האינטלקטואלים המודרניים, אב הטיפוס שלהם, ובמובנים רבים האינטלקטואל שנודעה לו ההשפעה החזקה מכולם… הראשון שמיזג בתוכו את כל המאפיינים הבולטים של הפרומתיאני המודרני: ההצהרה על זכותו לדחות את הסדר הקיים כללו, הביטחון ביכולתו לעצבו מחדש ביסודו, ע"פ עקרונות שתיכן בעצמו, האמונה שניתן להגיע לכך באמצעות התהליך הפוליטי, ולא פחות חשוב ההכרה בתפקיד הכביר שהאינסטינקט האינטואיציה והדחף ממלאים בהתנהגות האנושית, הוא האמין שיש בו אהבה מיוחדת במינה לאנושות, וכי חונן בכשרונות ובתובנות ללא תקדים להגדיל את אושרה. מספר גדול להתמיה של בני אדם בימיו ולאחריהם, קבלו את הערכתו זו… השפעתו היתה כבירה… היא הגיעה למעמד של מיתוס… רבים מבני התקופה ראו בו אחראי למהפכה הצרפתית ולפיכך להרס המשטר הישן באירופה… אדמונד בורק אמר על האליטות המהפכניות: מנהיגיהם מפולגים ביניהם במחלוקת גדולה, מי מהם דומה ביותר לרוסו… דמותו משמשת אמת המדה שלהם לשלמות. כפי שרובספייר בעצמו אמר: רוסו הוא האיש אשר בזכות רוחו הנשגבת ואופיו הנאצל הראה כי הוא ראוי לתפקיד מורה האנושות…. במהלך המהפכה הצהיר נשיא האספה הלאומית: לרוסו אנחנו חייבים את השיפור המבריא ששינה כליל את המוסר שלנו, את מנהגינו, את חוקינו, את רגשותינו, ואת הרגלינו" (עמ' 14).

מדוע היה מקום כה חשוב לאישיותו של רוסו בכל זה?

משום שרוסו לא הציג טיעונים בסגנון מדעי הסוציולוגיה, או מחקרים ונתונים על דרכים לשינוי ושיפור החברה. הוא הציב את הרוח שלו כמודל, הוא דחה את ההשכלה המצטברת, או את ההתקדמות החומרית כבסיס לשיפור. הוא טען שהתבונה לוקה במגבלות, הוא טען שבנפש האדם יש אינטואיציה פואטית, שצריכים לזרום איתה, ללכת לאורה, ב'וידויים' שלו הוא לכאורה חשף את לבו, צלל אל העצמי, והראה איזה יופי יש בתוך האישיות, בתוך הטבעיות. החברה העירונית מושחתת בידי התחכום, התחרותיות, צבירת הרכוש, מבנה החברה המלאכותי. הקריאה בספרו היתה כמין התגלות, קריאה לסדר 'טבעי' וחדש. המעשים הנוראים שנעשו (ועדיין נעשים) כדי להגיע לגאולה המובטחת הזו, נבעו מאמונה עזה ויוקדת בכך שהישועה תבא בהתגלות  הרוח היחודית הזו שרוסו מבטיח.

המהפכה הצרפתית שאפה לצדק ושויון, אבל את הגשמת הצדק והשויון היא ביצעה בעיקר בהריסת והחרבת הסדר הישן, שחרור כמה חולי נפש מן הבסטיליה, עריפת ראשים סיטונית של אנשים שכל חטאם היה תמיכה בסדר הישן, ביניהם אנשי רוח רבים וגם אנשי מדע, כגון הכימאי המפורסם לבואזיה. מעניין שג'ורדנו ברונו נעשה לקדוש בכנסיית הליברלים, בעוד עריפתו של לבואזיה שתרומתו למדע היתה לא פחותה משל ברונו, שוקעת בתהום הנשיה הליברלית. המהפכה היא סמל הטוב והיופי, ההסתערות על הבסטיליה נחוגה עד היום כחג לאומי צרפתי. וכיכר הרפובליקה עמוסת סמלים ופסלים לזכר כל הטוב והיפה הזה…

בפועל, ההסתערות הזו הסתכמה בהריגת כל השומרים בלינץ' פראי, כדי לשחרר 7 אסירים… שני חולי נפש, ארבע זייפנים, ופדופיל, ראשו של מפקד הבסטיליה הוצג על כלונס ברחבי פריז, כמיטב המסורת האינדיאנית. בשביל זה מתו בהסתערות זו מאה אנשים מן ההמון המוסת והאומלל. המונח 'ונדליזם' נקבע ונוצר במהלך המהפכה הצרפתית שכנראה שברה שיאים. שאחד מהם הוא כנודע יצירת הגיליוטינה, מכשיר מוות שהומצא במיוחד עבור המהפכה, הפרופסור גיוטן המציא אותו לכבודה כ'פתרון הומני', רובספייר חנך אותה בעריפת 17,000 איש, ובהמשך גם תרם בעל כרחו את ראשו לחגיגה, השיא היה, אגב, הריגת 21 איש תוך 38 דקות, במקרים של אישיות רמת דרג ההמון היה טובל מטפחותיו בדם.

אין הכוונה לטעון שהמהפכה הצרפתית לא היתה קשורה בשאיפות טובות, או אף שלא הביאה שום תוצאה טובה. ברור שבסדר הישן היו עוולות נוראיות. אמנם האמונה המשיחית שהסדר החדש הוא הפתרון, ושכל באי עולם חייבים להכיר בכך ואם לא דינם מוות, היא הסתירה הפנימית המלווה את הליברליות עד ימינו. ראשי המהפכה ניסו לאלץ את הכנסיה להישבע אמונים למדינה תוך עקיפת הממסד הדתי. באיבחה של רגע הם האמינו באמונה שלמה שלאמת שלהם יש ערך של דת, בעדיפות מוחלטת מעל לדת הנוצרית שאירופה אימצה במשך יותר מאלף שנה. זה לא משנה לענינינו מי צודק, אלא באיזו זכות הוא כופה את ה'צדק' שלו?  מה ההבדל בין זה לאינקויזיציה? מלבד העובדה שהאינקויזיציה עם כל הרשעות והשחיתות, לפחות ייצגה את הדת שכולם האמינו בה. ולא באה לכפות משהו מן החוץ.

רובספייר שיצר משטר טרור רודני בו אנשים מחוסלים על הבעת דעה, ובראש ובראשונה מתנגדיו הפוליטיים, היתל בהמונים באמצעות סיסמאות פסבדו מתוחכמות בסגנון ליברלי: "בשעת מהפכה, על הממשלה להפגין טרור ומידה טובה… מידה טובה, שבלעדיה הטרור אכזרי; וטרור, שבלעדיו המידה הטובה חסרת השפעה", תוך כדי הרס הישן, והשמדת המנזרים (1000 כמרים הוצאו להורג, 25,000 גורשו, המוסדות נרדפו), שהיו גם ארגוני סיוע, כחצי מבתי החולים חוסלו. אחוז בטירוף הכת החדשה שלו "פולחן הישות הנעלה" (כהגדרתו) החריב והשמיד כל מה שרק יכל, 600,000 איש מתו במהלך הניסוי, הכלכלה קרסה והאבטלה גאתה, צרפת נכנסה לפיגור בן שנים רבות, הורע מאד מצבם של העניים, ומספר האנאלפביתים גדל ב25%. המדינה הפכה לריכוזית הרבה יותר מאשר בימי המלוכה. הנקודה היא שלפי הדעה הליברלית זה מחיר הוגן שיש לשלם עבור השינוי.  השינוי שרק התחיל במהפכה הצרפתית, אבל את תוצאותיו 'עדיין מוקדם לדעת', כפי שהתבטא אחד האינטלקטואלים במאה ה20…

המהפכה הצרפתית היא הדוגמא הקלאסית לעולם החדש והליברלי, שמדבר על זכויות ושויון, אבל בפועל התנהל ע"י טרור, מצוד, מאות חיסולים מזויעים, תליית אישי ציבור ובני משפחתם על פנסי רחוב, בלי משפט ובלי סיבה אמיתית, טרור 'עממי' בכנסיות ובאחוזות, הפיכות חוזרות ונשנות, הצלחה מהדהדת בלהרוס ולערוף את הישן, וכשלון קולוסאלי בלהציג 'דרך חדשה' יעילה ומתפקדת. הליברלים הם אופוזיציה נצחית לחיים האמיתיים. ראשם בתוך הענן של מציאות מדומה, ורגליהם בועטות בכל הקיים… (כפי שכתב רנה על הטיהורים של אנשי המהפכה: "אף אחד לא חלם על הקמת מערכת של טרור, היא קמה לבדה בכח הנסיבות", אף אחד לא חלם שהקומוניזם יהיה אסון לאנושות, הליברלים שלנו לא חלמו שאוסלו יהיה אסון, וגם לא שההתנתקות, הנסיבות אשמות, הרצפה עקומה, ויש להחליף את העם. הבעיה היא שאנשים כן חלמו, ואפילו ידעו בבירור, אדמונד ברק כתב מיד עם ראשית המהפכה, שהיא תביא לתהו ובהו ובסופו של דבר גנרל כל שהוא יתפוס את השלטון וישליט דיקטטורה).

המהפכה השתמשה ב'מעמד השלישי' כבשר תותחים, שכן ההמון המדוכא תחת האבסולוטיזם היה באמת כח עצום שסבל נוראות תחת הסדר הישן, וכאשר המוני התמימים האלו מסרו את נפשם על המתרסים, תפסו אינטלקטואלים חדשים את השלטון, ביטלו את המסים, שרפו, השמידו, ואז שאלו את עצמם: לאן עכשיו? בדיוק מה שעשה המרקסיזם קצת יותר ממאה שנים לאחר מכן. הוא התיימר להציג סדר חדש מדעי כביכול, אלא שגם זה התנפץ על קרקע המציאות. הליברליות הזו ייסדה שלטון דיקטטורי, מחוייב ל'אמיתות' שאין דרך לבססן, ובעצם מקדש חזון של הוגים כל שהם, ברמת קדושה דתית.  בחגורת כל אחד מההוזים האלו תלויות מאות ואלפי קרקפות, ובסך הכל מליונים, אנשים פשוטים ששלמו את המחיר של ניסויים בחברה האנושית.

התרבות הליברלית בת ימינו, רואה במהפכה את ערש התרבות המודרנית, ובנביאה רוסו את התגלמות הטוב והיפה. קברו של רוסו הפך מוקד צליינות חילונית, אחד הצליינים מתאר "צנחתי על ברכי, הידקתי את שפתי לאבן המצבה הקרה, ונשקתי לה שוב ושוב", שרידים  מקודשים כמו שקיק הטבק והצנצנת שלו נשמרו בקפידה במה שכינו חסידיו "מקדש". קאנט כתב ש"ניחון ברגישות של הנשמה מושלמת עד כדי כך שאין לה אח ורע", הברון והאינטלקטואל שלי כינה אותו "גאון נאצל", זורז' סאנד קראה לו "רוסו הקדוש", שילר ראה אותו כ"נשמה כשל המושיע, שרק מלאכי השמים יהיו לה חברה ראויה", טולסטוי אמר ש"רוסו וכתבי הקדש היו שני מקורות ההשפעה הגדולים והבריאים ביותר בחיי", האינטלקטואל בן המאה ה20 קלוד לוי שטרוס כותב: "אדוננו ואחינו… כל דף בספר זה יכול להיות מוקדש לו, אלמלא היה בלתי ראוי לזכרו הגדול". (עמ' 41).

ספרו האוטוביוגרפי פותח במשפט:

"הוגה אני תוכנית שאיש לא הגה מעולם. ומשתוגשם – איש לא יוכל לחקותה. רוצה אני להראות לאחי בני אנוש אדם בכל אמיתות טבעו ואדם זה הוא אני".

ובכן, מי הוא אותה הישות הנעלה, רוסו?

רוסו סבל בילדותו, סבל שעיצב את הביקורת שלו על החברה, כמו שאומרים הפסיכולוגים. רוסו סבל מאלימות מצד אביו, וזה חבל מאד, כי אולי זה מה שהביא אותו לכתוב בתנ"ך של הליברלים את הפסוק הבא: "השאפתנות החמדנות הרודנות וכח הנבואה המוטעה של אבות, ההזנחה והאטימות האכזרית שלהם מזיקים לילדים מאה מונים יותר מהרוך נטול הבינה של אמותיהם"  (עמ' 17). אך קשה לומר שהוא נהג ברוך כלפי משפחתו, אחרי שהכריז על אחיו כמת כדי לנשלו מכספי הירושה (עמ' 31), ואת האשה שאימצה אותו, נתנה לו מגורים, ואף הפכה לפילגשו, ותמכה בו כלכלית במשך שנים, הפקיר לחלוטין. כאשר נזקקה לכסף, והוא כבר היה עשיר, סירב לתחנוניה לעזרה, היא מתה גלמודה, ויתכן שמתת תזונה. על פילגש שהיתה עמו כ33 שנה, אמר שאינו רוחש לה שום אהבה, והיה מתלוצץ על חשבונה בזמן ששירתה אותו ואת אורחיו. על היחס המחפיר והמנצל שלו כלפי נשים אחרות ניתן לקרוא בהרחבה אצל ג'ונסון (עמ' 32-33). במה שנוגע לפילגשו זו, הוא הטיל וטו על זכותה לקבל קצבה ממשלתית, שכן זו תשחרר אותה מהתלות בו, את חמשת הילדים שילדה לו אילץ להניח בפתחו של בית יתומים, לא רשם את תאריך לידתם, ומעולם לא התעניין בגורלם. ב'וידויים' שלו הגן על עצמו בדרכים הנראות לפעמים שטניות ולפעמים פאתטיות, בין השאר הוא כותב:

"איך יכול הייתי להשיג את שלוות הנפש הדרושה לעבודתי כשעלית הגג שלי מלאה בטרדות הבית וברעש ילדים?", זה היה מצריך אותו לעבוד עבודת כפיים, שמוגדרת אצלו: "כל המעשים הנתעבים הממלאים אותי בזועה כה מוצדקת", אך: "אני יודע היטב שאין בנמצא אב טוב מזה שיכולתי להיות לילדי" (מקביל ל: "אין סדר עולם טוב ויפה מזה שיכלנו לייסד ע"י הקומוניזם או כל סדר חדש מדומיין אחר"). רוסו בעצם משלב את הרוע שלו בנימוקים פסבדו מוסריים, דוקא מתוך כל הטוב ו"הרגש המתוק והער המפכה בי", הוא מצהיר על עצמו בגוף שלישי "לעולם בשום רגע מחייו, לא יכול ז'אן ז'ק רוסו להיות אדם נטול רגש נטול חמלה או אב בלתי טבעי", מה בכל אופן השתבש ברצפה העקומה של העולם אם כן? "לילדים ייטב פי כמה אם לא יחונכו ביד רכה, הואיל וכך יהיו חסונים יותר", בכך בלי ספק "הם יהיו מאושרים מכפי שיכלו להיות עם אביהם", וכאן נולד רעיון 'בית הילדים' הקיבוצי, מתוך השחתת מדות, רוע ותינוקיות, של אדם שליהטט בדור שלם, המפטיר אחרי טפשותו "חשבתי שאני נוהג כאזרח וכאב וראיתי את עצמי כחבר ברפובליקה של אפלטון".

מחדליו האישיים התגבשו במוחו של רוסו כרסיסי אידיאלים , כאן נולדה המדינה הטוטליטרית שהגה, הבנויה על החרבת הישן, ביטול מוקדי הכח. והעברת הכח הטוטליטארי לידיים ענוגות ורגישות כדוגמת אלו של רוסו עצמו. המשך ישיר למדינת החכמים של אפלטון, שיוסדה על אידיאות דמיוניות של חכמה, הכוללת בין השאר שיתוף נשים, וכמובן הילדים גדלים במסגרת המדינה ואף לא יודעים מי בנו של מי. המדינה הדמיונית היא הכח הנעלה ביותר, ובאמנה החברתית שלו נשבעים כדלהלן: "אני מצרף את עצמי לאומה… בגוף ברצון ברכוש ובכל כחותי, מעניק לה את הבעלות עלי, על עצמי, ועל כל התלויים בי",(עמ' 39).

ובכן, הכל התגבש סביב חיים אישיים של אדם חדל אישים יהיר ונרקסיסט.

בצעירותו רוסו תיזז מעבודה לעבודה, עבד כנראה ב13 מקצועות שונים, בהיותו בן כ30 פוטר ממשרת מזכיר של הרוזן דה מונטגי, כאשר האחרון מצהיר על "אופיו הנתעב.. חוצפתו הבלתי נסבלת… תוצאה של טירופו ודעתו המעולה על עצמו" (עמ' 18), בחמש השנים הבאות רכש לו פילגש קבועה הצעירה ממנו בעשר שנים ונרגע מעט, ואז חל המפנה הגדול, ב1750 נתקל בקריאה של אוניב' דיז'ון להצגת חיבור בדבר הקשר בין התפתחות המדעים והאמנויות לשיפור המוסר.  בהשראה של רגע החליט רוסו כי הוא יהפוך את הקערה, ויסביר מדוע האמת היא להיפך, מדוע המדעים והאמנויות הם מקור ההשחתה של הציבור ושל הערים הגדולות. החיבור הזה הפך אותו לאל של האינטלקטואלים הצרפתיים בן רגע, ג'ונסון כותב:

"המסה קלושה, וכיום כמעט בלתי ניתנת לקריאה… לא ניתן להבין כיצד עבודה חסרת כל ערך הניבה פרץ פרסום כה כביר, המבקר הנודע ז'יל למטר קרא להאלהתו בן לילה של רוסו 'אחת ההוכחות החזקות ביותר שהובאו אי פעם של הטפשות האנושית'." (עמ' 19).

ספריו של רוסו מלאים בהאדרה עצמית של יחודו וטובו, נביא כאן כמה פנינים מתוך מגוון עצום שמצטט ג'ונסון:

"איש לא ניחן מעולם בכשרון גדול יותר לאהוב… לו הייתי מכיר אדם טוב ממני… הראו לי אדם טוב ממני, לב אוהב מלבי, רך ורגיש יותר… הדורות הבאים יכבדו אותו משום שכך מגיע לי… נחמתי בהערכתי לעצמי… אם היתה באירופה ולו ממשלה נאורה אחת היתה זו מציבה פסלים לכבודי… אני מרגיש נעלה מכדי לשנוא… רשעות ותאוות נקמה לא חדרו מעולם אל לבי… אני ידיד האנושות" (עמ' 23).

רוסו הפך את הפראות שלו לאידיאל, טען שהוא פטור מנימוסים, במקום ללבוש מלבושים המקובלים אצל אינטלקטואלים, לבש גלימה ארמנית אוריינטלית, טיפח את מה שכינה "הסגנון המרושל הרגיל שלי עם זקן פרוע", וכפי שאומר ג'ונסון היה "ראשון המשכילים השעירים"…  בכל מקום בו הופיע, התמסכן לגבי מצבו הבריאותי והרדיפות הנוראות שעבר, ודרש מכולם מדות טובות ונדיבות בכדי לארחו, אמנם התנה את האירוח ב"חופש מוחלט", פטור מנימוסים ומהתנהגות מקובלת, ודרש מהם לראות ככבוד ותהלה את הזכות לארח אותו ולשמשו. הוא גם טען שלא מתאים שישתמש במלות תודה או נימוס, עצם המגורים או השימוש במה שנותנים לו היא הבעת התודה "בשפתו שלו". בשלב מסויים, תמיד, היה רוסו מתקוטט עם מארחו הנדיב, מאשים אותו בכל חוליי האנושות והבורגנות, ועובר למארח אחר, תוך שהוא יוצא במסע השמצות ורדיפה נגד הקודם…

הראשון לספוג את שיטת הקטטה שהופכת לרדיפה והשמצה נצחית, היה דידרו, האינטלקטואל הראשון שהכיר ברוסו, השניה היתה מדאם דאפינה, שנתנה לו מקום מגורים ואף מחסדיה הפיזיים, השלישי היה וולטר, שנתן לו חסות, במקרה הרביעי, של הפילוסוף דיויד יום, שהביאו לאנגליה ועשה עבורו מסע יחסי ציבור מדהים, כתב לו רוסו מכתב כביר ממדים שהוא חיבור בפני עצמו, המסביר מדוע יום הוא המפלצת הגדולה בתבל, הביוגרף של יום מתאר את המכתב של רוסו:

"עקבי בעקביות הלוגית המושלמת של הטירוף, עד היום הוא אחד המסמכים המזהירים והמרתקים ביותר שהניב אי פעם מח מעוות" (עמ' 27).

ג'ונסון מזכיר עוד "עשרות מריבות", שהתפתחו בהמשך לפרנויה הגובלת בטירוף, הסתגרות פתאומית, הדבקה קבועה של כרזות בכניסה לביתו, ובהן השמצות על מגזרים שונים ואישים הקשורים לפי דמיונו במזימה הבינלאומית לרדוף אותו. בספרו ה'וידויים' שיקע חלק מהשמצות אלו, שהיה מקריא באופן אובססיבי בטרקלינים, לפעמים במשך 15 שעות. הוידויים נושאים אופי כנה לכאורה, באשר הם מתארים מבוכות מיניות שונות ועוד עלילות מביכות בתחום (דברים שבזמננו נחשבים לסטיות, חשיפת גופו בפני נשים אקראיות ברחוב, ועוד). רוסו היה זה שפיתח את הסגנון של הכנות, ההאשמה העצמית, ההופכת במהלך הדברים לכתב הגנה והאדרה של ה'סלב' החושף עצמו.

בדיקה היסטורית  מגלה, שאו שרוסו לא ניחן בזכרון טוב כפי שהוא מציג את עצמו, או שהוא סתם שיקר וסילף, אין התאמה היסטורית לתאריכים ולמקומות שהוא מתאר בפירוט כה רב (עמ' 30-31).

ג'ונסון בשנאתו לליברלים באשר הם טרח ומצא אף עדויות לכך שרוסו היה נוחר בשנתו ואפילו למום באיבר מינו, אבל זו לא הנקודה החשובה. רוסו היה יכול להיות יפה תואר ומצליח, הנקודה החשובה היא האם יצירתו היא כנה ואמיתית וחושפת משהו מרוח האדם, או שאינה אלא חזיון תעתועים, הונאה ומסך עשן, הבטחת גאולה דמיונית וכוזבת. שהביאה בכנפיה את כל הטרור המהפכני וכפיית הדעות הליברלית, ששלחה מליונים רבים אל מותם, ועוד מליונים לדיכוי רעיוני.

אך בנוגע לאישיותו של רוסו, אין שום חדוש היסטורי אצל ג'ונסון, ועוד בראשית המאה העשרים, כותב ההסטוריון ההולנדי הנריק ואן לון (בספרו 'האמנויות', הוצ' ניומן ת"א, עמ' 355):

 "ז'ק רוסו.. אשר לאפיו של יצור מיוחד זה השתיקה יפה לו. פעמיים המיר את אמונתו ובכל פעם הניעתו רק הציפיה לבצע.. נחלץ מגניבה ע"י הטלת אשמה על נערה חפה מפשע.. הסתבך בפרשת עגבים לא נעימה.. בשעה שעולם רגשני הזיל דמעות אגב קריאת ספרו "אמיל" ו"הוידויים" המפורסמים שלו, הוציא רוסו את ימיו בהשמצת וולטיר שהיה מגינו הנדיב ביותר בימי מרודיו, או בכתיבת המכתבים המביישים ביותר לפרידריך הגדול, שעמד לו לרוסו בשעת דחקו. בפרהסיא אמר להוד מלכותו כי ישמור לעצמו את כספו הנאלח שסחט מנתיניו המתענים בזיעת אפיהם, אבל בסתר באין רואה היה אוהב אדם זה מקבל את המתנות. הוא נסתבך עם משטרת צרפת ונמלט לאנגליה שם קבלו הפילוסוף יוּם במדה גדולה של הכנסת אורחים, רוסו הפיק הנאה אישית רבה בתארו את מיטיבו כסכנה לצבור… כללו של דבר בכל כת הנבלים הבוגדים והשקרנים שכה הואילה ההסטוריה לשמר את פרשותיהם, יקשה למצוא דוגמא מובהקת יותר לבן בליעל מושלם בכל מאשר זה, נביא הבשורה החדשה של חסד, טוב, פשטות, מוסריות וחיי ישרים.. ועם כל זה נעשה חדל אישים נתעב זה לסופר המקובל ביותר על דורו. יובל שנים כמעט היה הרודן השליט על כל שדה המדיניות החינוך, האמנות והמוסר".

האם לא שמו לב בני דורו, להתנהגותו הנלוזה? ברור שהדברים חלפו מול עיניהם, חבריו לשעבר שסבלו מנחת זרועו, ידעו לומר בדיוק מי הוא, דיויד יום כתב עליו: "מפלצת הרואה בעצמה את היצור החשוב היחיד בתבל", דידרו כתב עליו: "רמאי, יהיר כשטן, כפוי טובה, אכזרי, צבוע ומלא רשעות". בעיני גרים היה "נתעב, מפלצתי", וולטר ראה בו "מפלצת של יוהרה ושפלות", המחקר הפסיכולוגי החדיש יודע גם לאבחן ממרחק, וחוקר אחד כותב: "אקסהביציוניט… היפוכונדר… פרנואיד בשלבים תחיליים של המחלה, אינטרוורט נרקיסיסטי… קלפטומן אינפנטיל נוח לרגוז וקמצן" (מצוטט אצל ג'ונסון עמ' 40 חלק קטן מהרשימה…). אבל החזון המשיחי סימא את עיניהם, המלה המתאימה היא "אבל", רוסו עשה כך וכך, "אבל"… יש מגוון כה גדול של ה'אבל' הזה, המסביר איך לפי עומק החזון הגדול, החטא או הטעות הספציפית, לא פוגמים כלום באידיליה, המגוון הזה מטופטף לאזנינו יום יום. נכון שפעולה פלונית היתה כשלון ופגעה ברבים ואף לא השיגה את 'מטרתה', בדיוק כפי שהזהירו אנשים חכמים שאינם שייכים למחנה הליברלי, אבל, לולי היינו עושים כך, העולם היה הרבה יותר גרוע, והשמרנים היו מחוללים נזק נוראי אחר. אבל, הכשלון לא פוגם בערך, אבל, אל תתנו לטעות לבלבל אתכם, אבל, מקרים רבים אחרים מוכיחים שזו האמת, אבל, ניסויים מדעיים מראים בבירור, אבל, אנחנו נוטים להתמקד בטפל כי זו חשיבה אבולוציונית שפיתחנו,[1] על כל זה אמר רבי נחמן "אל תתנו לעולם הזה להטעות אתכם, כי העולם הזה מטעה אתכם לגמרי". אי אפשר לבלבל ליברלים עם עובדות, זו משיחיות שקר המוגנת לחלוטין מפני טיעונים.

ה'אבל' הזה, הוא עלה התאנה, המוצב דרך קבע, כדי לטשטש את הקשר בין היסודות הפילוסופיים של תרבות המערב, ובין הזוועות שחוללו בשמה במאה העשרים, קשר עליו עמד בהרחבה ההיסטוריון פרופ' יעקב טלמון, שטבע את המונח 'דמוקרטיה טוטליטרית', ותיאר את הנאציזם והקומוניזם כהסתעפויות –בין השאר – של תורת רוסו, המורה הגדול, הוא מתאר כיצד תנועות שונות, הרחיבו בחתירתם לאבסולוטי את אי הסובלנות הטמונה ברעיון "הרצון הכללי". והולידו את דת המשיחיות המדינית החילונית אשר מובילה למשטר, אשר טלמון כינה: "דמוקטטורה". מדינה שהיא לכאורה דמוקרטית, אך למעשה בעלת אופי בלתי סובלני, בהשוואה לדמוקרטיה הליברלית המערבית.

השאיפה לחירות ושוויון שהונחה ביסוד המהפכה הצרפתית, הותמרה במדינות ה"דמוקטטורה" בעריצות המיעוט, אשר טוען שהוא מייצגו הבלעדי של "הרצון הכללי". טלמון הגדיר את התופעה הזאת של זיהוי האמת כאחת ויחידה בפוליטיקה עם הדמוקרטיה בשם "הדמוקרטיה הטוטליטרית", וראה בה את המבשרת והמולידה של הדיקטטורות הגדולות של המאה העשרים.

"הדת החילונית", או "דת המהפכה", הם מונחים נרדפים נוספים לתיאור מאפייני "אסכולת הדמוקרטיה הטוטליטרית". בניסיונו לפרש את "הפרדוקס של החופש" שבאסכולה זו מדגים טלמון כי הפרדוקס קיים בכך שהאמונה בחופש והשאיפה לממשו מתיישבות עם שימוש באמצעי כפיה. כך הוא מתאר את מהלך החשיבה של חסידי אסכולה זו, הנועד להצדיק את הרודנות הפוליטית ואמצעי הכפיה תוך כדי יישום האוטופיה שרעיונותיה דווקא ליברליים. אמנם יש קושי ליישב בתודעה בין הכפייה לליברליזם, אך:

על קושי זה אפשר להתגבר רק מתוך שרואים את בני-האדם לא כמו שהם למעשה, אלא כמו שהם עתידים ומיועדים להיות … במידה שהם סוטים מן האידאל המוחלט, רשאים אנו להתעלם מהם, מותר לכפות עליהם או להטיל אימה עליהם כדי שיתאימו עצמם לאידאל הזה, ולא יתפרש יחס זה כהפרה ממשית של העיקרון הדמוקרטי. (מתוך ויקיפדיה ערך יעקב טלמון).

משחקי המלים של הדה קונסטרוקציה, מהתלים בנו עד היום, ממש היום כותב תומר פרסיקו: "המשבר שפוקד את הליברליזם בעת הזאת מונע, כפי שכותב חוקר מדעי המדינה פטריק דנין (Deneen), לא מכשלונו אלא מהצלחתו", מעולה! צריך רק להשלים את הפיסקה: "וההצלחה של השמרנות, במדה וישנה, לא נובעת  מהצלחתה אלא מכשלונה", הפכנו את היוצרות ועכשיו הכל טוב.

פרסיקו מסיים בפיסקה:

"בסופו של דבר, הליברליזם זקוק למסורת לא פחות מאשר המסורת זקוקה לליברליזם. עבור החברה הליברלית מסורות דתיות ואתניות מהוות מקורות של זהות ומשמעות הדרושים לבריאותם הנפשית של רוב בני האדם".

זה התירוץ הליברלי הנח, ענין של בריאות הנפש. אלא שהליברליות יוצרת זהות ומשמעות לא פחות. מדוע הנפש צריכה דוקא את המשמעות המסורתית? ואם היא צריכה דוקא אותה, מה ענינה של הליברליות שכל כך לא מותאמת לנפש האדם עד כי אימוץ מלא שלה סותר לבריאות הנפש? האמת היא שהליברליזם זקוק למסורת, אבל לא לשם בריאות הנפש, אלא כדי להתקיים. הליברליות מתקיימת על בסיס פגמי 'הסדר הישן', שים ליברלים ביבשת ריקה, והם יאכלו זה את זה ותו לא. הליברלים הם מפלגת 'רק לא הסדר הישן', 'צריכים שינוי', 'צריכים להתקדם', 'צריכים מישהו חדש', וכך הלאה. בהיעדר הישן, הליברליות תתרוקן מתכנה. האוטופיה שלה מולבשת על הגחכת הקיים, וזה מסיח את הדעת מהגיחוך שבאוטופיה עצמה.

לא מקרה הוא, שאפלטון הוא מייסדה של האקדמיה, מוסד בעל חיים משל עצמו עד ימינו, שגם אם במשך מאות שנים כפף ראש במדה מסויימת תחת הדת, הרי במאות האחרונות חזר לצביונו העצמאי, אפלטון, כאמור לעיל, היה מקור ההשראה לחיי רוסו, בתארו את המדינה שלו:

"לטובים שבבני הנעורים, שהצטיינו במלחמה… צריך יהא לתת… חרות גמורה בזוגיות, כדי שיהיו הללו מולידים בנים מרובים ככל האפשר… וכל הבנים הנולדים ימסרו בידי שלטונות ממונים על כך… ובניהם הגרועים… אותם יטמינו במקום מורחק ונסתר, כנאה להם…  וכל זמן שיהיו באותה מלחמה, אסור יהא לשום אדם, שהוא ירצה לאהבו, לסרב לו… הנשים תהיינה כולן משותפות לכל אותם הגברים כולם, ושלא תתייחד אף אחת לדור עם אחד, ושוב אף הבנים יהיו משותפים, ולא יהא האב מכיר את בנו, ולא הבן את אביו".

במקביל למהפכה הצרפתית התפתח  חוג אינטלקטואלי סביב הברון והמשורר פרסי שלי, שלי שלל את המונוגמיה, בתיאורים שעטף במילים גבוהות ומליציות, הטיף למעשה לחיי מין בסגנון קופי הבונובו. הוא ניסה בכל כחו לשכנע את אשתו לשכב עם גבר אחר, הוא ותלמידיו תיארו את הנישואין כ'המונופול הדוחה מכולם'. הולקרופט, גודווין, ג'יימס הנרי לורנס, ועוד, היו חלק מאותו חוג אינטלקטואלי מביש. והעיקר: עטפו את הפראיות הברברית בהרבה מונחים אינטלקטואליים. הנה למשל:

בשנת 1812, כשגילה להפתעתו שגודווין עדיין בחיים, שלי החל לחפש את הפילוסוף הקשיש. בהמשך אותה שנה, הוא פגש את בתו של גודווין, מרי, שהייתה אז בת 15, ומיד נשבה בקסמיה. שלי, שהיה נשוי באותה את, בילה את ימיו בשיחות פילוסופיות עם גודווין, ובערבים נהג לחמוק מן הבית עם מרי. היא לקחה אותו למקום המפלט האהוב עליה: חצר הכנסייה העתיקה בסיינט פנקראס, שם הייתה קבורה אמהּ. הם קיימו יחסי מין לראשונה על קברה של וולסטונקראפט.

אם תהיתם מה ההסבר להתנהגות לא אנושית זו? כנראה שאינכם מלומדים מספיק:

התנגדותו של שלי למונוגמיה נבעה מתפישה מקורית ומורכבת של האהבה… הוא דחה את ההפקרות ההוללת לשמה, כפי שאמר בסקירה של הרומן של הוג he Memoirs of Prince Alexy Haimatoff (משנת 1813)… הוא התייחס לאהבה במונחים נעלים ורוחניים ממש… התפישה הזו הושפעה על ידי ״המשתה״ של אפלטון, אשר שלי הקדיש קיץ שלם בשנת 1818 כדי לתרגמו. אצל אפלטון הוא מצא אישור לרעיון של וולסטונקראפט כי אהבה אמיתית מייצגת שותפות בין שווים. עבור המשורר, היה משהו כמעט על-טבעי באיחוד שכזה… כשאנחנו מאוהבים, התשוקה הגופנית מגיעה בהכרח. הוא לעג לצניעות כאל ״אמונה טפלה נזירית ואוונגליסטית… שלי סבר כי פילוסופיית האהבה האפלטונית שלו מובילה לדחייה של בלעדיות מינית. אנחנו מתאהבים ביופי בכול מקום שבו אנו תופשים אותו, ואין לנו ברירה אלא להתאהב, ואת היופי ניתן למצוא באנשים רבים ושונים. לכן האהבה חייבת להיות חופשיה מכל ״מגבלה״, כלומר חסרת בלעדיות. שלי אומר שבעוד האהבה ״במשמעותה הרגילה כרוכה במונופולין אנוכי״, אהבת אמרת ״קומלת תחת מגבלות: עצם מהותה הוא החירות, היא אינה מתקיימת בצוותא עם צייתנות, קנאה או פחד״.

הייתכן שטקסט כזה מרשים אינו אלא כסות עיניים לשפלות בזויה? רשות הדיבור לאחת מן החבורה:

אף שבילויה המשותפים של הקבוצה הניבו ספרות גדולה, ובראשה ספרה של מרי ״פרנקנשטיין״ (משנת 1818), ברמה האישית זו לא הייתה הצלחה גדולה. קליירמונט הרתה וילדה את בתו של ביירון, אלגרה. ביירון נטש את קליירמונט, תבע משמורת על בתם ואז נטש אותה במנזר. למרבה הטרגדיה, אלגרה מתה בשנת 1822, כשהיא בת חמש בלבד. שנים רבות לאחר מותם של שלי ושל ביירון, קליירמונט כתבה עדות מיוסרת על התקופה שבילתה בחברתם. ״תחת השפעת התאורה והאמונה באהבה חופשית״, היא כותבת, ״ראיתי את שני המשוררים המובילים של אנגליה… הופכים למפלצות שקריות, אכזריות, רעות לב ובוגדניות״.

הפילוסופים הרבו לדבר על מוסר, ועל הגדרתו המופשטת המדוייקת, אם קיימת כזו בכלל, אבל בשם הפילוסופיה והחכמה יכלו –במדה ורצו – להצדיק כל פשע:

במאה החמישית לפני הספירה, קמה באתונה אסכולת הסופיסטים, הסופיסטים הם שהחלו בהוראה שיטתית של מקצועות הנלמדים בימינו אנו בבתי ספר תיכונים וגבוהים – ספרות, מתמטיקה, תורת המדות, דיאלקטיקה, ורטוריקה… הסופיסטים  חתרו ל'מדע מדוייק' שהיה לדעתם הכושר והידע הפוליטי, אחת הדמויות החשובות מביניהם היה פרוטאגורס (תולדות האתיקה העתיקה, נתן שפיגל, הוצ' מאגנס, 1985, עמ' 63-4).

"הצדק שיש בו אהבת הזולת – מביא נזק… לדעת הסופיסטים הצעירים, אין הצדק אלא יציר דמיונם של בני האדם. הצדק הוא בגדר הונאה הרוווחת בין בני האדם אשר משבחים אותו מייראת החזקים ובמטרה להחליש מראש את כחם… פולוס, רחש אהדה רבה לארכילאוס מלך מוקדון עקב עלותו על כס המלכות "על גוויותיהם של שאריו", ובגלל העובדה שחרף פשעיו המרובים לא נתקף ביסורי מצפון אלא נהנה בלב קל מעוצמתו ומיתרון שלטונו… סופיסט צעיר אחר טען שהאדם האמיץ הנבון והמשכיל לא ירסן את תאוותיו אלא יטפחן, וכשישיג את השלטון על ההמון – הודות לריטוריקה או בדרך כל שהיא – ישביע אותן, יעורר הערצה תבונתו ולכחו, ובהתנערו מהפחד ומהחדרה מפני האלים יחיה ברווחה בתענוגים ללא כל מעצור. המעצורים המוסריים אמורים להרשים את שפלי הרוח… הסופיסטים הצעירים שבחו את האלימות כחוק הטבע היחיד והנכון, ויחד עם זאת העלו על נס את אמנות השקר וההונאה… נציגם האופייני ביותר של הסופיסטים הצעירים היה קריאטיאס שארו של אפלטון ותלמידם של סוקראטס וגורגיאס… אפשר לפשוע אולם על הפושע להיות נבון וחזק, ואז או שלא יודע פשעו ברבים, או שאיש לא יעז להביאו על עונשו", (שם עמ' 67-70).

סנקה הרומי שדיבר רבות על מוסריות, ואף הקדים את זמנו בטענו שיתכן שגם לעבד יש רגשות כמו לבן חורין, תיאר את החכמה שבהריגת ילדים לא מתאימים: "גם ילדים, אם הם חלשים או בעלי-מום, אנו מטביעים – לא מתוך כעס – אלא מתוך החוכמה של העדפת השלם על-פני חסר התועלת" , סנקה דיבר בשבח הפשטות והעוני, אך, כפי שמתאר ההיסטוריון די קסיוס: "אומנם הוא ביקר הפזרנות של אחרים, אבל לו עצמו היו חמש-מאות שולחנות עשויים מעץ הדר עם רגלי שנהב, כולם זהים, והם שימשו לסעודות שערך". טוב, טיפש הוא בודאי לא היה… לנימוקים ה'הגיוניים' אין מגבלות, וכך ממליץ פליניוס על מופעי הטבח של הגלדיאטורים: "הצפייה בבני אדם נטבחים מקשיחה ליבו את הקהל ולכן יש לה ערך חינוכי".

כבר מאז ימי הזוהר של אתונה, הערצת האלים הומרה חלקית להערצת פילוסופיה וחכמה, יחס שהמשיך עד העת החדשה:

"החיים של פילוסוף הפכו למעין מיתוס; הם טופלו כמו סוג של שירה, וחדרו לדמיון הקולקטיבי, כנרטיב מופתי, מעין סיכום מחייב על הדרך שבה חיי הגות מתבטאים בפועל. קודשה במערכת שלמה של סיפורי סגידה", (ג'יימס מילר לחיות כמו פילוסוף, עמ' 17)

ראשי תנועת הנאורות שדברו על ערכים, חירות, שויון, היו אנטישמים בזוים, על וולטר כתב ההיסטוריון פוליאקוב: "וולטר הינו האנטישמי הצרפתי הגרוע ביותר במאה ה-18". ובמילון הפילוסופי של הנאורים, בערך 'סובלנות' נכתב: "האומה היהודית, היא הבזויה ביותר שאי פעם מילאה את כדור הארץ…" . וכמובן ניטשה, שהתרבות המערבית רואה אותו כפילוסוף דגול, מבלי לפגום בהילה שלו כמורהו הרוחני של היטלר, וכמובן בביטויי גזענות נקלים כנגד היהודים. כל זה חלק מה'בייס' האירופי שלו.

אנשי המדע בגרמניה הנאצית היו חלק בלתי נפרד הן היבט הפוליטי כתמיכה בתיאוריות הסוציולוגיות והאתניות של היטלר (כמתועד בהרחבה בספר 'הפרופסורים של היטלר' של מקס ויינריך), והן בניהול אמצעי ההשמדה, הניסויים בבני אדם, ועוד. ספר נוסף המתאר את חלקם של הרופאים במפלגה הנאצית, בשם 'רופאים מהגהינום' (של ויוויאן שפיץ), מראה כי 45% מהרופאים היו חברים במפלגה הנאצית, הספר 'הרשות לחסל חיים שאינם ראויים לחיים', שחובר בידי הפרופסורים בילדינג והוכה עוד ב1920, היה נר לרגליהם של אנשי מדע רבים אותו זמן. אחד הרופאים המפורסמים שניצחו על תכנית אותנזיה לחיסול בעלי מוגבליות, היה ד"ר הנס אספרגר, שעל שמו נקראת תסמונת אספרגר. מבלי לזכור שהיא תוייגה כך לשם השמדה, לא לשם עזרה וסיוע.

(לא רק בגרמניה, אנשי מדע היו הרבה פעמים בחוד החנית של רעיונות אכזריים להינדוס החברה, חתן פרס נובל פרנסיס קריק, הציע – להגדיר את תחילת החיים רק מן היום השני ללידת התינוק; כך יוותר די זמן לבדוק אם הילד אכן "חבר ראוי בחברה".  עמיתו לגילוי הדנ"א, ווטסון, טען כי "ה-10% הכי טפשיים באוכלוסייה צריכים להיות מופּלים עוד כשהם עוברים. ושיש להנדס את כל הבנות כך שיהיו "יפות". ויליאם שוקלי ממציא הטרנזיסטור הציע ב1966 לעקר בני אדם בעלי מנת משכל נמוכה ולהקים בנקי זרע של גאונים).

ההיסטוריון פרופ' דטלף פויקרט, כותב בספרו הולדת הפתרון הסופי עמ' 236: "מסלול ההתפתחות של המדע המודרני הוביל באורח בלתי נמנע אל השואה"… "רצונם של רופאים, ביולוגים וסוציולוגים גרמנים לכונן חברה אנושית "נקייה" ו"בריאה" מאלמנטים "הרסניים" (כגון נכים ויהודים), נבע ישירות מן הכמיהה המדעית".

ד"ר יקי מנשפרויד ("הפתרון הסופי ומשפט המודרניות". תכלת; כתב-עת למחשבה ישראלית 37 (תשע) 72-94 ) כותב: "המודרניות הכשירה את הקרקע לקטסטרופה של השואה… "הגרמנים שילבו במיומנות תחכום אינטלקטואלי ברטוריקה מוסרית סוחפת ובמעטפת אקדמית… "השואה לא הייתה תוצר של אידיאולוגיה סוטה, שהפנתה עורף לערכי הנאורות, אלא ביטויה המובהק, המשוכלל והמזוויע ביותר של הרציונליות המודרנית".

הפילוסוף הצרפתי פיליפ לאקו-לברת כותב (PHILIPPE LACOUELABARTHE, “NEITHER AN ACCIDENT NOR A MISTAKE,” CRITICAL INQUIRY 15:2 (WINTER 1989), P. 484): "מה שנחשף באפוקליפסה של אושוויץ הוא לא פחות ולא יותר ממהותו של המערב – ומאז היא אינה מפסיקה להיחשף".

פרופ' זיגמונט באומן כתב:"השואה הייתה דיירת חוקית בביתה של המודרניות". (  ZYGMUNT BAUMAN, MODERNITY AND THE HOLOCAUST (ITHACA: CORNELL UNIVERSITY, 1991),  P. 17).

לכל האמירות האלו, יהיה אומרם מלומד דגול ככל שיהיה, אין באמת משמעות לחברה המודרנית בת ימינו, משום שישנו תמיד ה'אבל' שמנתק את הצורך לחשוב על המשמעות הנוראה של הדברים.

ההיסטוריון יעקב טלמון, רואה את השואה, לא כאירוע חריג, אלא כפסגה, כהתנגשות בלתי נמנעת של אחרית הימים, בין החזון האפלטוני- פגאני, ובין הדת האברהמית:

"בפרספקטיבה הגדולה של ההיסטוריה מקבלת בעיני השואה ממדים של עימות גרנדיוזי בין שני עולמות, שתי גישות יסוד מנוגדות עליהם דיבר ניטשה: בין מוסר לפגניות, בין קדושת החיים לפולחן המלחמה, בין שוויון הברואים לעליונות הבחירים, בין בקשת האמת למפגן החיוניות (הכוח), בין חיפוש הצדק לפירוק דחפי היצרים, בין הנבואה לקבץ את כל הגויים, לחזון האדונים הרודים בעבדים.

אחד היסודות להסרת ה"לא תרצח" הטבוע במוסר האנושי נעוץ בתורת 'הברירה הטבעית' של דרווין: הדרוויניזם הפיל את אחד המחסומים החזקים ביותר שהגנו על "לא תרצח". ומבחינה זאת, להתפשטותו העצומה ולהשפעתו העמוקה חשיבות של נקודת מפנה בדברי ימי האנושות. באין נשמה, אין גם תבונה … אין לדבר על מוסר אוניברסלי, נצחי, אובייקטיבי … בתוך הטבע, 'אדום שיניים וציפורניים מדם', לא ייתכן קדושת החיים … אין לזהות את הדרוויניזם עם תורת הגזע. אך אין לתאר את הגזענות ללא דרווין. ומדובר לא בקשר עקיף אלא בזיקה ישירה.

כל הקשרים האלו לא חשובים באמת, משום שלליברלים יש בכובע רעיון חדש וחמוד כמו שפן, שרק אם נעשה אותו הכל יבא על תיקונו, כל מה שקרה עד עכשיו, הוא רק הבנאליות של התפקוד, כפי שזה באירופה, אבל אם נסתכל קדימה, ונחריב כמה דברים בדרך, סטייל אובמה הנערץ, אין ספק שעכשיו זה ילך לנו, ומי שלא מבין את זה – לגיליוטינה.

אגב, לפעילי המהפכה זכות היוצרים על ה'ונדליזם':

הערות:

[1] לכן למשל בויקיפדיה לא נמצא זכר לכל התנהגותו הנלוזה של רוסו, מלבד העובדה שהפקרתו את בניו "שמשה כנשק ביד מתנגדיו" מה שמפנה מן הסתם את האשמה אל המתנגדים שמשתמשים בנשק חם בלי בושה.

5 1 vote
Article Rating

שתף מאמר זה

תגובות ישירות

Subscribe
Notify of
guest
24 Comments
Inline Feedbacks
View all comments
מאיר
מאיר
4 years ago

יש לך אולי את המייל של יקי מנשנפרוינד שהזכרת במאמר?

אורן יעקובוב
אורן יעקובוב
4 years ago

תודה לכם כל מאמר נפלא כזה כן ירבו.
ובכל זאת כמה תהיות עלו לי מן המאמר הזה.
אתם בעצם אומרים שאנשי הנאורות ברעיונתיהם הקיצונים לכאורה הביאו למהפכות רצחניות
אולם תמיד ניתן לומר שגם הדתות השונות ממוחמד הרוצח הנתעב , האינקויזיציה (שמעניין שכתבתם:"לפחות ייצגה את הדת שכולם האמינו בה. ולא באה לכפות משהו מן החוץ", גם היטלר פעל לפי החוק וייצג את האמונה שכל הגרמנים האמינו בה אבל זה לא הפך אותו למוסרי.)
וישי שליסל פעלו מתוך רעיונות דתיים קיצונים שדתיים מתנערים מהם.
וכמו שהדתיים מתנערים מהם החילונים יכולים להתנער מהרעיונות ההזוים של פרנסיס קריק או רוסו
השאלה אם בכלל יש צורך "להתקיף" צורת חשיבה מסוימת כי היא המחוללת את כל הבעיות או שיש פשוט בעיות בכל אמונה שבעולם ובסופו של דבר אידאולוגיות קיצוניות שצומחות מכל אידאולוגיה אשר תהיה היא לא בשליטתנו?
ואם הם אכן זה בשליטתנו איך נוכל למנוע, איך נוכל להחרים (כי הרי גם יש כאלה שאת יגאל עמיר וברוך גולדשטיין לא החרימו עדיין) את עלייתו של "הג'וקר- הפילוסוף" הבא שבפילוסופיה הקיצונית שלו ימית פה מהפכה רצחנית נוספת?

יוסי
יוסי
4 years ago

מרתק.
כמה הערות:
1. הסלוגן(העכשוי) של כחול לבן הוא "חייבים להתקדם" ..?
2.לא כ"כ הבנתי המשפט שצוטט מר' נחמן (אל תתנו לעולם להטעות וכו'), ומה הקשרו לכאן.., ר' נחמן עצמו מזכיר מאד את הסגנון הזה (האדרת עצמו, גדלות מודגשת, פניה – אד הומינם. +בוז נורא לכל האנושות והאנושיות, מינוס מידות רעות ואטימות (-אולי, שלא כאצל ממשיכיו כדוגמת בעל הפתקא.. שהפקיר בניו למוות ברעב וכו')

3.עניין אחר (ואולי קצת לא קשור באופן ישיר)
הרבה פעמים שומעים בין הוגי היהדות שמאפיינים אותה במובהק כ"לא דת" – כעיקרון..
תוכל קצת להרחיב לי בזה?

יוסי
יוסי
4 years ago

לא ראיתי מה כתב משגב, אני מדבר על דברים שגם שומעים בבימ"ד הגר"א..
(נאבת מבחינתי הוא ליבוביץ עם מגבעת – גם הפעם..)

יוסי
יוסי
4 years ago
Reply to  יוסי

ארחיב מעט:
לא היתה כוונתי ביחס לאמירה "לא דת" במובן שמייתר את דרישת האלוהים והדבקות בו, אלא במובן שאיננה מנותקת מעצם החיים כ"דת" שמקומה במנזרים/בתי כנסיות ושאר מקומות ההתייחדות בדגש על הנפש פנימה..

יש בה אלמנט לאומי ודתי, ריאלי וקדוש.
היא לא מבטלת את האדם ומחייבת אותו בצו נטול קשר לחיים.. היא לא תרפיה לנפש ולא מילוי הוראות עקרים. ע"ז אני מדבר.

יוסי
יוסי
4 years ago
Reply to  יוסי

ובכן:
אם תוכל להקדיש לזה (ואולי אפילו למשגב מיכי ונאבת) פוסט..

בתוך הגולה
בתוך הגולה
4 years ago
Reply to  יוסי

ואולי גם ביקורת על הטרילוגיה.

דניאל
דניאל
22 days ago

אפשר להעתיק לפה, בבקשה?

יוסי
יוסי
4 years ago
Reply to  יוסי

אנקדוטה:
כאשר יורם קניוק רצה לבטא בגלוי על חילוניותו העקרונית, שינה את השורה בת"ז השייכת להגדרת הלאום, ובמקום לציין "יהודי" ציין שם "חסר דת"…

יוסי
יוסי
4 years ago

אוי באמת..

אתה באמת מאמין בזה?
ככה – שטוח?

אתה באמת מאמין שעיקר עניינה הוא הרוחניות במנותק מהקיום?
תמהני עליך..

יוסי
יוסי
4 years ago

אז כנראה לא הבנתי את הבדיחה מהערבי הנז'…

יוסי
יוסי
4 years ago

ישנה עוד אפשרויות ת חוץ מדת או לאום..
1.דתלאום.
2. מיזוג בין הפיזי למטאפיזי (/לפרהפיזיקה..)

הרעיון שהתורה היא עיסוק רוחני – "ערכי" נטול קשר קשר למציאות (-ל"עובדות" בלשונן של ליבוביץ ונאבת), הוא חורבן התורה ועניותה! וכאשר מלכה ושריה בגויים – אין תורה!

מה שבקשתי הוא הרחבה של הנושא, אולם אם הויכוח הוא על עצם העקרון, אני כאן להפשיל שרוולים..

נ. ב. אין כזה דבר ממשלת פלסטין, יש אולי(!) ממשלה פלסטינית..

עמית
עמית
4 years ago

אתם שמים את רבי נחמן עם האנשים האלה?
אשמח להסבר

יוסי
יוסי
4 years ago
Reply to  עמית

על דעתי ר' נחמן גם על הסקאלה הזו, אין זה סוד שהוא הקדים את זמנו בכל צורת החשיבה וגם מקביל לניטשה בהרבה נקודות.
שניהם זלזלו ברציונל בצורה הרחבה והסרקסטית ביותר ושניהם בזו לחכמה בכלל.

ר' נחמן גם ראה בעצמו "אדם על"..

משה רט
4 years ago

תודה על המאמר המושקע והמחכים. אמנם, אחד ממאפייניהם של הליברלים הוא שאינם רואים את עצמם קשורים או מחויבים למישהו או משהו מהעבר, ולכן היותו של רוסו טיפוס נאלח אינה רלוונטית בעיניהם. העיקר הוא הרעיונות ומשמעותם לגבינו – ויש בכך מן הצדק, אם כי נכון גם ששיטה שהורתה בחטא אמורה להיבחן בעיניים חשדניות יותר.

24
0
Would love your thoughts, please comment.x