האתר עוסק בשאלות של אמונה מול כפירה, ומיועד לעוסקים בנושא.
למדיניות האתר לחץ כאן

Kal-sites – בניית אתרים
רוצה לדעת כמה עולה לבנות אתר ? לחץ כאן

נושאים באתר

"רציו" רוצה לגדול... רוצים לתרום?

תקבלו מייד
אישור מס הכנסה לעניין תרומות לפי סעיף 46 לפקודת מס הכנסה

10 ₪
20 ₪
100 ₪
200 ₪
500 ₪
1000 ₪
סכום אחר
הפוך את תרומתך לחודשית (ללא לקיחת מסגרת)
כן!, אני אתכם
לא! רוצה תרומה חד פעמית

המשנה

צוות האתר

צוות האתר

image_printלחץ לגירסת הדפסה

לסיום הש"ס תשע"ט, ישיבת דרך ה'

לצפיה בשיעור: כאן

בסיומי מסכתות מופיע הרבה פעמים המאמר: ת"ח מרבים שלום בעולם שנא' ורב שלום בנייך אל תקרי בנייך אלא בונייך.

ענין הסיום קשור להגדרת ת"ח.  כדאמרי' בשבת קיד איזהו ת"ח ששואלין אותו אפי' במסכת כלה ויודע. זה בעצם אדם שעשה סיום ש"ס.

לא הצריכו שידע לפסוק ולהשיב בכל נושא, אלא שיודע לפי מסכתות ,כלומר יודע כל הענינים והנדונים, ויש לו דרך לברר. משא"כ מי שאינו יודע השאלות אין לו מהיכן להתחיל.

והנה נאמרו שם כמה מימרות של ר' יוחנן:

הראשונה – כל ת"ח שנמצא רבב על בגדו חייב מיתה, מדין 'משניאי'.

השניה – מובאת המשנה דמקוואותדטיט של בנאין מצד אחד אינו חוצץ של בור משני צדדים איני חוצץ. ופי' ר' יוחנן אלו ת"ח שעסוקין בבנינו של עולם.

השלישית – א"ר יוחנן איזהו ת"ח שמחזירין לו בטב"ע – המקפיד על חלוקו להפכו.

הרביעית – איזהו ת"ח שממנין אותו פרנס על הציבור זה ששואלין אותו בכל מקום ויודע.

החמישית – איזהו ת"ח שבני עירו מצווין לעשות לו מלאכתו, שמניח חפצו ועוסק בחפצי שמים.

הרי יש כאן ג' סוגי ת"ח:

השומרים על נקיות, ובזה עוסקים ג' המימרות הראשונות, שלכן נקראים 'בנאים', ולכן מחזירין לו בטב"ע.

היודע ש"ס – ממנין אותו פרנס.

המניח חפציו – עושין מלאכתו.

ב' האחרונים הם מהופכים, הפרנס אין עושין מלאכתו, אלא להיפך, הוא עושה מלאכת כולם. ואם הוא מניח חפציו אינו יכול להיות פרנס.

ממילא מובן שהמניח חפציו ועוסק בחפצי שמים, גם אם לומד כל ימיו דף ב' של ב"מ, עדיין עושין מלאכתו.

ואילו הבקי בכל הש"ס, גם אם אינו מניח חפציו, עושין אותו פרנס.

אבל המדה הראשונה – ודאי נצרכת היא לכל ת"ח גם לפרנס, וגם לזה שעושה חפצי שמים. כי סו"ס חייב להיות איזה ביטוי לכך שהוא מחובר לתורה, והביטוי שמצא ר' יוחנן הוא שמקפיד על נקיות. אבל במימרא הראשונה תלה ר' יוחנן את זה ב'משניאי' , כאילו אין זה ענין עצמי, אלא שמכיון שהוא בצד של החכמים צריך לדאוג שלא ישנאום.  ואולי עצם זה שהוא מבין שיש עליו אחריות ושהוא שונה, זה עצמו המגדיר של ת"ח.

מעניין לקחת את שלשת ההגדרות האלו מול לימוד המשנה.

ההגדרה של שואלין אותו בכל מקום ויודע, ואפי' במסכת דכלה, יש ראשונים שכתבו הטעם דכלה אין עליה תלמוד. כלומר שצריך לדעת גם את מה שמתחדש במשניות שאין עליהן תלמוד.

ההגדרה של מניח חפציו, כתב בצוואת הנתיה"מ, שילמדו משניות כי בלימוד זה אין חשש שילמד שלא לשמה, כנראה הכוונה היא שכשיש מטרה מוגדרת, ויש הרבה דרכים להגיע אליה, יכול רצון שלא לשמה לגרום לו לבחור דרך שנראית יותר יפה, או שהיא יותר קלה עבורו, אבל כשאין מטרה מוגדרת אין סיבה שיתערב ענין שלא לשמה. ובמשנה, אין דרך ישירה להגיע ממנה להלכה, או לחלוש על הסוגיא.

ההגדרה של רבב בבגדיו, קשורה בחיבור לתורה, שאדם מחובר למקור אחר של חיים, זה חייב להשפיע עליו, או שלכל הפחות הוא ירגיש שחייב להיות משהו כזה גם אם אין באמת. וזה קשור לענין של לימוד לשמה, שמטרת הלימוד היא חיבור לרוחניות, אם אינו יכול להשים חפציו בצד ולעסוק רק בתורה לכל הפחות שיעסוק בתורה באופן שמתחבר אליה, ולא שמשתמש בה.

ובאמת נפלא לראות, שהדין הזה עצמו שדרש עליו ר' יוחנן שת"ח נקראים בנאים, לא יובן כלל בלי לימוד לשמה.

במשנה נאמר בה' חציצה מקואות ט' ז' "ר' יוסי אומר של בנאין מצד אחד ושל בור משני צדדין", ופי' ר' יוחנן אלו ת"ח שעוסקים בבנינו של עולם, וכיון שמקפידין על בגדיהן הרי רבב מבחוץ חוצץ. משא"כ בע"ה.

ולכאורה הדבר תמוה, הרי אין זה כלל פשט המשנה, והפשטות היא שיש טיט של בנאים, מלט, וטיט של בורות, שהוא בוץ. שיותר מצוי שאנשים הולכים ומתלכלך מעט בבוץ, ומקפידין עליו פחות מטיט של בנאים שנמצא רק אצל עוסקים בבניה.

והרי במשנת כלים פכ"ט ג"כ נאמר "של בנאים" והכוונה לכלי של בנאים, ובשום מקום במשנה לא נקראו ת"ח בנאים, וגם למה בור הוא ההיפך מת"ח, הל"ל שאר כל אדם, וכן נתחלף רבים ביחיד. ובמתני' דידן לעיל מ"ב מוזכר 'טיט היוצרים וטיט הבורות', וגם שם ר' יוסי מטהר בשל יוצרין ומטמא בשל מרקה, גם בתוספתא מוזכרים יחדיו: "בשל בנאים אף בשל בור גדולה מצ"א קטנה מב' צדדים".

ועי' בפי' רב האי גאון למשנה שמביא פי' כעין זה וכותב "והוא טעות". ומלבד זה לא הועלה הפירוש הפשוט הזה באף אחד מן המפרשים בכל הדורות (לפי עיוני), ואיך יתכן דבר כזה אם לא שלמדו לשמה ממש?

ובאמת גם אין מסורת על הפירוש הזה של ר' יוחנן, שהרי ריש לקיש פליג ופירש של בנאין כלי מולייר הבאים ממדינת הים, שמקפידין עליהם יותר (וי"מ לשון בי בני, שלובשים אותם למרחץ).

וגם ר"ל תמוה, א"כ מאי של בור? וכי מי שאינו לובש בגדים הללו הרי הוא בור?

ואדרבה, מהסכמת שניהם שלא להתייחס כלל למשנה, נראה שהיה ברור להם שאין מקום להלכה זו של קולא בטיט בורות יותר מטיט של בנאים, אלא כל הטיט שוה, ואולי כתוספתא. וחידוש זה של ת"ח וכן של כלים שמקפידים עליהן, בודאי נכון הוא ואין טעם להתווכח על ההלכה.

יש מקומות שלאחר העיון מוצאים מבא שוה לשני הפירושים, ואפשר שהלשון שימש לכמה דעות בכמה דורות. אבל כאן זה נראה לשם שמים ממש.

ואמנם יש לשים לב שמאמר אחד נסמך על הנחות כלליות, וכך  חזי' דב' מימרות דר' יוחנן על ת"ח תלויות בפירוש המשנה הזה, כי אמירתו 'אל תקרי בנייך אלא בונייך', מבוססת על ההנחה הפשוטה שת"ח נקראים בונים, ולא פירש מנין לו זה. וכן האמירה 'ת"ח שנמצא על בגדיו רבב חייב מיתה', היא מלשון המשנה בחציצה של 'רבב שנמצא על הבגד', ובצירוף הפי' שבבגד של בנאי דהיינו ת"ח לא יתכן רבב. והעובר על דברי חכמים חייב מיתה. וכך לשון חכמים בנוי על הבטה כללית.

ובאמת העיר ב'תוספת ראשונים', שיש כת"ישהגירסא 'בנווים' ולפי זה אפשר שהגי' הראשונה 'בנאים', דהיינו בבגדים נאים (ול' כלים נאים הוא שגור בפי חכמים), ור' יוחנן מעמיד את המשנה בחלוקא דרבנן, ואילו ר"ל בבגדים נאים אחרים שאפ"ל עליהם של בנאים. ויש בראשונים (רוקח שעו ואו"ז ח"א שלז) כי' "ברכין" במקום "בנאין", והם בגדים הרכים המוזכרים בתוספתא כלים ב"ב פ"ה. ולפי זה בור בשורוק, כמו שדה בור (ערוביןיז: ועוד), ואפשר שגם זה היה ידוע כי היו לומדים המשנה בהגיית בור, ולא היה שייך לנקד בור בחולם.

ויש הרבה דוגמאות לכך שלפי לשוננו פי' המשנה אחר מהפי' בגמ'.

חולין לז.

השוחט את המסוכנת ולמחר השכים ומצא כתלים מלאים דם כשרה, שזינקה, ובגמ' כתלי בית השחיטה שנינו. ובפשטות לכאו' הולך על כתלי הבית.

קדושין פב.

לא ילמד רווק סופרים לא תלמד אשה סופרים. הפשטות שאשה מלמדת סופרים, ובגמ' פי' שמלמדת תינוקות ומשום הוריהם.

פסחים מב.

קולן של סופרים, טיפולן של בנות עשירים שמשיירות אותו לבנות עניים. פרש"י סופרים מלמדי תינוקות שהן עניים. ודנו בכמה אפשרויות, והמסקנה שנקרא סופרים כי גם סופרים מדבקין בו נירותיהם.

ב"ב יז:

לא יחפור אדם בור סמוך לכתלו של חברו – ופי' בגמ' לכותל בורו של חברו.

מגילה כח:

תנן התם: ודאשתמש בתגא חלף, תני ריש לקיש: זה המשתמש במי ששונה הלכות, כתרה של תורה, ואמר עולא: לשתמש איניש במאן דתני ארבעה ולא לשתמש במאן דמתני ארבעה. כי הא דריש לקיש הוה אזיל באורחא, מטא עורקמא דמיא, אתא ההוא גברא ארכביה אכתפיה, וקא מעבר ליה. אמר ליה: קרית? – אמר ליה: קרינא. – תנית? – תנינא ארבעה סידרי משנה. – אמר ליה: פסלת לך ארבעה טורי, וטענת בר לקיש אכתפך? שדי בר לקישא במיא!

הבינו כאן שהכוונה לשימוש כל שהוא כאיסור הנאה, ולכאו' רק שימוש עבד, כמו 'לכי תשמש לי'.

ובכל אחד יש להאריך בביאורו, אבל הכוונה כאן רק להראות שנכנסים לעולם אחר של לשונות.

האמת כי כל התורה חיבורים, לחבר נקודות זו לזו. וכך מתגבשת תפיסה והבנה של העולם, נקודות המתחברות למשמעות של כל מצוה, ולמשמעות של צורת יהודי, וכך הלאה. ולימוד המשנה, הוא חיבור לשרשים של תושבע"פ, ואנחנו בעצמנו איננו יכולים להבדיל בין שורש לבין ענף, כי קשה לדעת על כך מסברא או חקירה. ורק כשאנו פונים למשנה ממילא מובן שאנו עוסקים בשרשים, וחיבור לשרשים הוא חיבור יותר גבוה. ולכן מתאים הדבר למהר"ל שסובר שדברי חכמים יש בהם תוכן בעצם ולא רק בתוצאות. ולכן יש להשתדל שיהיה לשם שמים. ואם מציעים איזה פירוש פשטי חלף פירוש האמוראים, אין זה אלא משום ש"הרשונו רבותינו" כמו שאומר התוי"ט, אבל זה דבר צדדי וטפל, זה כמו רבב שיכול להיות מצד אחד, אבל לא משני צדדים ולעסוק בו תדיר, שכן בכך ייכנס לכלל משניאי.

וניתן כמה דוגמאות ליחוד לשון המשנה והמשמעות הרבה לזה להבנת ההלכה.

 

  • א. הלוקח יין מבין הכותים, אומר: שני לוגין שאני עתיד להפריש הרי הן תרומה, עשרה מעשר ראשון, תשעה מעשר שני ומיחל ושותה מיד, דברי ר"מ, רבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון אוסרין (גיטין כה. – ברירה)
  • ב. וגונב מבית האיש – ולא מבית הקדש; רבי שמעון אומר: קדשים שחייב באחריותן – חייב, (ב"קעו. – דבר הגורם לממון).
  • ג. מנה לאביך בידי והאכלתיו פרס – הרי זה נשבע, וזהו שנשבע על טענת עצמו; וחכ"א: אינו אלא כמשיב אבידה ופטור (שבועות פ"ו מ"א, להרבה ראשונים היינו מגו)
  • ד. מאימתי נותנין רשות? בית שמאי אומרים: מבעוד יום, ובית הלל אומרים: משחשיכה. (ערובין פ"ו מ"ד – ביטול רשות)
  • ה. ספק חשכה ספק אינה חשכה אין מעשרין את הודאי ואין מטבילין את הכלים (שבת ב ז – בין השמשות)
  • ו. ר' יוסהאומ' אם היו קנים מדוקרנין ועשה להם פיאה מלמעלה מותר (תוס' כלאים ד – צורת הפתח).
  • ז. אין נותנין כלי תחת הנר לקבל בו את השמן ואם נותנו מבעוד יום מותר ואין ניאותין ממנו לפי שאינו מן המוכן (שבת ג ו – מוקצה).
  • ח. אמר רבי עקיבא שאלתי את רבי אליעזר העושה מלאכות הרבה בשבתות הרבה מעין מלאכה אחת בהעלם אחת מה הוא חייב אחת על כולן או אחת על כל אחת ואחת (כריתות ג י- אב ותולדות).
  • ט. זה הכלל כל שבהנאתו בנותן טעם אסור כל שאין בהנאתו בנותן טעם מותר כגון חומץ שנפל על גבי גריסין (ע"ז ה ב – נטלפ)
  • י. ר' יהודה אומר חלוף הדברים נפרצו זה בתוך זה על רום כקליפת השום ועל רוחב כשפופרת הנוד (מקואות ו ט – טופח ע"מ להטפיח).
  • יא. ירך שנתבשלה בה גיד הנשה אם יש בה בנותן טעם הרי זו אסורה כיצד משערין אותה כבשר בלפת (חולין ז ד – ביטול בששים).
  • יב. וביניהן כמלא שתי רבקות של שלש שלש בקר דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר של ארבע ארבע קשורות ולא מותרות אחת נכנסת ואחת יוצאת (ערובין ב א – עשר אמות).
  • יג. ופליגי תנאי בעלמא, דאיכאדאמרי דון מינה ומינה, ואיכא דאמרי דון מינה ואוקיבאתרא. (נדה מג: – פי' בנוב"תקצד' דהיינו הפלוג' של אין גז"ש למחצה)
  • יד. המוליך את החבל בידו לדרכו כשר ושלא לדרכו פסול זה הלך ליבנה ג' מועדות ובמועד שלישי הכשירו לו הוראת שעה (פרה ז ו – שעת הדחק).
  • טו. רקיק שנגע ברקיק וחתיכה בחתיכה, לא כל הרקיקין ולא כל החתיכות אסורין, אינו אסור אלא במקום שבלע. (זבחים יא ח – כדי קליפה).
  • טז. נטף מרוטבו על הסולת יקמוץ את מקומו (פסחים ז ב – כדי נטילה).
  • יז. תא שמע: שבילי בית גילגול וכיוצא בהן רשות היחיד לשבת, ורשות הרבים לטומאה. ואיזהו שבילי בית גילגול? אמרי דבי רבי ינאי: כל שאין העבד יכול ליטול סאה של חיטין וירוץ לפני סרדיוט. (ערוביןכב. – מתלקט ד' מתוך י')
  • יח. "שלא יזדקר הגדי" (סוכה פ"א – ג' טפחים ללבוד)
  • יט. מאימת מדכרי' ותן טל ומטר – מכי מעיילי ציבי מבי טבותרישבא (תענית י. – ז' חשוון)
  • כ. בצק החרש, אם יש כיוצא בו שהחמיץ – הרי זה אסור. גמרא. אם אין שם כיוצא בו מהו? – אמר רבי אבהו אמר רבי שמעון בן לקיש: כדי שילך אדם ממגדל נוניאלטבריא, מיל (פסחים  מו. – יח' מינוט)
  • כא. אוכלים בתמרים עד שיכלה האחרון שבצוער… עד החנוכה… אידי ואידי חד שיעורא הוא (פסחים נג.)
  • כב. דרך היחיד… אחרים אומרים: כדי שיעבור חמור במשאו. אמר רב הונא: הלכה כאחרים. (ותניא אידך) דייני גולה (אומרים): שני גמדים ומחצה. ואמר רב הונא: הלכה כדייני גולה. והאמר רב הונא: הלכה כאחרים! אידי ואידי חד שיעורא הוא. (ב"ב ק.)
  • כג. בית הפרס עושה בית הפרס. ורבנן, עד כמה? כי אתא רב דימי אמר ר"ל אמר ר"ש בר אבא: שלש שדות ושתי מענות. וכמה מלא מענה – מאה אמה (תמורה יב:)
  • כד. דרש רבי עולא רבה אפיתחא דבי נשיאה: אף על פי שאמרו אין אדם זן את בניו ובנותיו כשהן קטנים, אבל זן קטני קטנים. עד כמה? עד בן שש (כתובות סה:)

 

0 0 votes
Article Rating

שתף מאמר זה

תגובות ישירות

Subscribe
Notify of
guest
0 Comments
Inline Feedbacks
View all comments
0
Would love your thoughts, please comment.x