האתר עוסק בשאלות של אמונה מול כפירה, ומיועד לעוסקים בנושא.
למדיניות האתר לחץ כאן

Kal-sites – בניית אתרים
רוצה לדעת כמה עולה לבנות אתר ? לחץ כאן

נושאים באתר

"רציו" רוצה לגדול... רוצים לתרום?

תקבלו מייד
אישור מס הכנסה לעניין תרומות לפי סעיף 46 לפקודת מס הכנסה

10 ₪
20 ₪
100 ₪
200 ₪
500 ₪
1000 ₪
סכום אחר
הפוך את תרומתך לחודשית (ללא לקיחת מסגרת)
כן!, אני אתכם
לא! רוצה תרומה חד פעמית

הנאה ואהבה ע"פ היהדות

צוות האתר

צוות האתר

image_printלחץ לגירסת הדפסה

שכתוב מילולי של הרצאה מאת ד"ר שלום סרברניק:

 

הנקודה שאני רוצה לחדד היא נקודה שהשקענו בה הרבה שנים של מחקר – האם אפשר להבין ולפתח ידע וגישה לנפש האדם מתוך מקורות היהדות? מתברר שבתוך היהדות יש לנו ידע מאוד מרתק בנושא הזה, רק שהוא ניתן ב'שפה דתית'. בהרצאות שלי אני משתדל לתרגם את השפה הדתית לשפה שאנו מכירים. כשאני אומר בהרצאה 'גישה הוליסטית', כמובן שבמקורות הביטוי הזה לא יופיע. מדי פעם אני ארמוז כיצד הביטויים הללו מופיעים במקור, אבל למעשה אנו נעבור לשפה המוכרת שלנו.

ההנאה

נתחיל מיסוד חשוב – הנאה. אני רוצה ליהנות מהחיים. יש לי משושים שונים כלפי העולם. אחד המשושים הבסיסיים זה החושים. ברור שהחושים מאפשרים לי אינטרקציה עם העולם, וזה מקור הנאה מרכזי.

אבל, בוודאי שאין אנו רק מכונת חושים. יש לנו כוחות נפשיים. ואני רוצה לעשות חלוקה בין שני מקורות נוספים – הנאה נפשית והנאה רוחנית. אני אדייק ואחדד את ההבחנה בין שני הדברים הללו. לשם כך אני רוצה להסביר יסוד חשוב.

אצלנו המילה 'אושר' קשורה למילה 'אישור'. כאשר אני מקבל 'אישור' ל'אני' שלי – אני 'מאושר'. לאדם יש צורך חשוב מאוד באישור ל'אני' שלו.

ובכן, אנו נרצה כרגע לקבל אישור ל'אני'. כלומר, אני רוצה לדעת שאני שווה. האישור הזה יכול לבוא או מבחוץ או מבפנים. כאשר הוא יבוא מבחוץ, אנחנו נזהה כמה מקורות. אנחנו נדבר על הצלחה, על אהבה, על קשר (הזדהות, שייכות). אלו הם שלושה מקורות עיקריים לאישור מבחוץ, וזה הבסיס של ההנאה הנפשית. אני יכול לקבל את האישור מהחברה דרך הצלחה, או מבן זוג דרך אהבה, או מקבוצה – שייכות בכל רמה שהיא. ברגע שאני מזדהה עם קבוצה כלשהי, אני מקבל אישור ל'אני' שלי דרך ההשתייכות והקשר.

אלה הן מערכות שבהן האישור בא מבחוץ. עכשיו נתבונן באישור שבא מבפנים. אישור כזה דורש ערכים מוצקים. הנה ה'אני' שלי. ברגע שיש ערך מוצק שאני יכול למדוד את ה'אני' שלי לאורו אז: אם עשיתי משהו ואני רוצה לדעת אם אני שווה או לא – אם אני מקבל חיזוק או שלילה לאישיות שלי, אני יונק את זה מהערכים שלי (מהסופר אגו). אז אני אומר לעצמי: "כל הכבוד, שלום. עשית את דבר הנכון. אני גאה בך". רק מקור פנימי של ערכים מאוד מוצקים מסוגל לתת לי אישור מבפנים.

אם כך, מיקדנו שלושה מרכזים: הנאה נפשית, הנאה רוחנית והנאה חושית.

החברה שלנו מציעה מגוון גדול מאוד של הנאות. גם בחושים, גם הנאה נפשית וגם הנאה רוחנית. אנשים מתבוננים ושוקלים את ההנאות הללו בצורה הבאה: קודם כול, האם ההנאה הזאת היא לגיטימית, מקובלת, סבירה? אז, כל אחד לפי הספקטרום של ההנאות שהוא מתייחס אליהן אומר: "כן, ההנאה זאת היא לגיטימית". זה דבר ראשון. התנאי השני הוא תנאי סובייקטיבי: "האם זה מתאים לי ומדבר אליי?" מתוך הסופרמרקט של ההנאות הללו אני מוריד מה שמדבר אליי. כלומר, אנחנו מחפשים לגיטימיות וסובייקטיביות (התאמה). כך כל אדם, ברמה זו אחרת, אלא אם כן מערכות מסוימות מנוונות אצלו. יש אנשים שהרוחניות אצלם מנוונת ויש כאלה שההנאה החושית אצלם מנוונת – אבל בדרך כלל, כל אדם ברמה זו או אחרת יונק מהסופרמרקט של החברה, מקורות שונים של הנאה בשלושת המרכזים הללו.

חשיבות ההקשר ההוליסטי

כאן אנו מגיעים לבעיה קשה מאוד: כאשר החברה או העולם או התרבות מציעים לנו מקורות של הנאה הם אינם מתעסקים לחלוטין בשאלה הוליסטית: "האם ההנאה שהם מציעים לי פה נמצאת בהתאמה עם ההנאה הנפשית ועם ההנאה הרוחנית?" זה שורש הבעיה ההוליסטית. האם ההנאה יכולה להיבחן בפני עצמה או שהיא חייבת להיבחן בהקשר הוליסטי? האם יש התאמה וקורדינציה בין שלושת מרכזי ההנאה?

למעשה, חלק מהזרמים הפסיכולוגיים בפירוש הובילו לגישה הפוכה לחלוטין. הסיבה מאוד מעניינת; גישה פראגמנטלית. כלומר, לקחת קטע ולהעניק לו משקל קיצוני. מדוע זה נוצר? בהתפתחות של הפסיכולוגיה היה מאוד הרבה מאוד אגו. אנשים היו צריכים להבליט מה התרומה הייחודית שלהם. ולכן, כאשר מישהו דחף איזושהי תאוריה מסוימת, היה צריך להבליט דברים בצורה מאוד קיצונית, כדי שיהיה ברור לכל מהי התרומה הייחודית שלו, ושיש לו זרם ושיטה וכדו'. ולפעמים המערכות קיבלו גוון פראגמנטלי קיצוני, שיכול להיות שאם לא היה עליהם את הלחץ הזה להבליט את ייחודן הן לא היו נעשות כאלה.

אבל זה המצב. והרבה פעמים אתה יכול לראות בספרים של אדלר למשל, שהחברה והסטטוס זה הדבר החשוב ביותר בעולם, בלי שום פרופורציה לדברים אחרים. ואילו פרויד ידבר על התענוג ועל המין בצורה קיצונית לגמרי וכל השאר זה רק סובלימציות וכו'. אתה רואה הקצנה גדולה מאוד. הרעיון כשלעצמו יכול להיות נכון, אבל המשקל שהוענק לו הוא מעוות לחלוטין.

בעיית ההוליזם היא בפירוש בעיית המשקל. תחשבו רגע, מה זו קריקטורה? בקריקטורה כל החלקים נמצאים, אבל יש חלקים גדולים מדי או קטנים מדי. המערכת היא לא הוליסטית. ובכן, אנו מקבלים מהפסיכולוגיה הרבה מאוד תמונות קריקטורליות, שבהן הפרופורציות לא-נכונות. וכאן אנו מגיעים לבעיה מאוד קשה והיא שלעתים אפילו קשה למצוא מה השגיאה. כי כשאתה מסתכל על הפרט – הוא צודק. אבל השגיאה היא לא בפרט אלא ביחסים ההוליסטיים של כל המערכת הזאת.

להדגמה, ניקח סתירות מאוד פשוטות. נניח שבשבילי דבר רוחני זה משפחה ונאמנות, ונניח שאצלי זה ערך. עכשיו אני הולך לחברה שמציעה לי כל מיני הנאות של חושים. מראים לי באינטרנט או בסרטים או בחוף הים כל מיני מראות שמשדרים לי: "אדוני, יש פה הרבה מאוד הנאות שאתה מפסיד". אז עכשיו אני נמצא בסתירה בין הצרכים הרוחניים שלי לבין הצרכים של החושים שלי. ואני חייב לוותר. זוהי סתירה פשוטה מאוד בין המערכות.

נראה סתירה בין ההנאה הנפשית לבין חושים – אני רוצה להצליח בחיים, רוצה ללמוד באוניברסיטה. לשם כך עליי להשקיע הרבה. אומרים לי: "תעזוב, למה כל כך להשקיע? צא לטייל! תהיה איזי, היפי, תזרום!". או סתירה בין הנאה נפשית להנאה רוחנית: נניח שהנאה רוחנית זה כיבוד הורים, אבל מצד שני חשוב לי לקבל אישור לזהות שלי. אני רוצה להראות שאני עצמאי וכו'. ואני יכול להימצא בסתירה גדולה מאוד בין העצמאות לבין הרצון לכבד הורים.

אין שום בעיה ליצור סתירות בין המרכזים. אדם יכול להגיד לעצמו: "הנה, אני נהנה, וההנאות שלי חיוביות", ובכל זאת המערכות תהרוסנה זו את זו. ידוע בתחום התזונה, למשל, שמזון אחד שהוא לגיטימי ומזון אחר הוא גם לגיטימי, אבל כשההרכבים או הזמנים או הצירופים לא מתאימים – הם יכולים לפגוע אחד בשני. כך גם כאן. כשאתה עוסק במרכזים שונים של הנאה ולא תדע לשלב ביניהם באופן נכון – אין ספק שישנם מנגנונים פנימיים של הרס פנימי.

נעקוב אחר השלבים השונים. במנוע אני שורף דלק ומקבל חום. בשלב זה המערכת עדיין מנותקת מהגלגלים. התוצאה – האנרגיה אינה מצטברת. יש פה בזבוז. המערכת מועילה רק לאותו רגע של השרפה, אך מיד לאחר מכן כל החום התפזר לחלוטין. זוהי תכונה מאוד בעייתית – ככל שאני שורף יותר דלק לא מצטבר שום דבר. יתר על כן, ככל שתשרוף יותר ויותר דלק, בסופו של דבר הפיח יסתום את המערכות. אתה מזיק. כלומר, שרפה של דלק ללא הפעלת המכונית, זהו תהליך הטומן בחובו סיכונים. מדוע? כי דלק אינו מיועד לשרפה! דלק מיועד להפעלה של המכונית. זה מאוד פשוט! זה פשוט לחלוטין שאם תנסה להפעיל את המנוע כשהוא מנותק מהמערכות האחרות – אתה מזיק למערכת.

כשנגיע לנפש האדם נראה את אותו תהליך. כשאתה תנסה להפעיל את החושים בניתוק מן ההנאה הנפשית-רוחנית, המכונה מתוכננת להרוס את עצמה. כי דלק אינו מיועד לשרפה – דלק מיועד להפעלה! חצי מהתרבות האנושית הייתה משתנה אילו רק הבינו את המשפט הזה. כי אנו נמצאים בחברה הדוניסטית שאומרת: "בוא נהנה מהגוף, תעזוב את הנפש". ואנו רואים תופעות מזיקות מאוד ומתחילים להתווכח ואנשים יכולים להיות מוסריים ודתיים, ולכתוב ספרים, כשאין לזה שום קשר למוסר ולדת; זה קשור לשאלה ההוליסטית אם אפשר לנתק את הגוף מהנפש או לא. כשאתה מנסה ליהנות הגוף במנותק מההנאות הנפשיות והרוחניות – אתה תראה שהמכונה מתוכננת להרוס את עצמה. אתה יכול להגיד שהמתכנן הוא חכם, כי הוא לא רוצה שיפעילו את המנוע כשהוא מנותק, לכן הוא תכנן את זה כך. אז נכון, המתכנן הוא חכם. אבל הוא זה שתכנן את המכונה, וכאשר תנסה להפעיל את הגוף במנותק מן הנפש – המכונה מתוכננת להרוס את עצמה.

שלב שני: אנחנו מעבירים את האנרגיה לגלגלים על ידי תמסורת. עברתי מחום וקיבלתי אנרגיה קינטית. אנרגיה של תנועה. שימו לב, כרגע האנרגיה כבר כן מצטברת. עליתי באיכות של האנרגיה. שימו לב, אני נותן גז, המכונית נוסעת. נותן יותר גז, המכונית נוסעת מהר יותר. זה נקרא שהאנרגיה הקינטית מצטברת. זה תהליך מצטבר. אבל, שימו לב שאנו נמצאים פה ללא שליטה. כשדיברנו על מערכות, אמרנו שאותי מעניינת האיכות של האנרגיה. אני רוצה לדעת מה אני יכול להפיק ממנה. אם יש לי אנרגיה קינטית שהיא כרגע ללא שליטה – אני בבעיה קשה מאוד! שימו לב, המכונית נוסעת, אבל עדיין איני מחזיק את ההגה. אני נוסע, אך מי ינווט את המכונית? מי יתעל את האנרגיה? יצרתי אנרגיה, אבל אני לא שולט לאיזה כיוון היא תלך. מי ישלוט בזה? מי שיגרום לנווט את הגלגלים. ומי שמנווט את המכונית כשהנהג אינו מחזיק בהגה – זה הכביש!

זאת אומרת שאני יצרתי מכונה מופלאה. לא רק שיצרתי את האנרגיה, כבר עשיתי מאמצים וגרמתי לכך שזה כבר מנגנון מצטבר, אבל זה לא בשליטה שלי! הכביש יכול לנווט אותה! ופה אנו מגיעים לבעיה קשה מאוד. הניווט הוא חיצוני-אקראי! וזה דבר נוראי, שאתה נמצא בתוך מערכת רנדומלית כזאת. האם אתה יכול לעשות נסיעות ארוכות בצורה כזאת? מובן שלא. האם אתה תעז להפעיל את כל עוצמת המנוע כשאינך מחזיק בהגה? לא. למה? כי אתה תתרסק. מרוב פחד שתתרסק אתה מעז לבצע רק ניצול חלקי.

ניווט חיצוני-אקראי

נעבור לנפש האדם ונראה את התופעה המקבילה. בשלב ראשון עסקנו רק בתאווה – בגוף בלבד. בשלב השני אנו כבר כן נעבור לאהבה וקשר נפשי – אבל ללא שליטה. ופה אנו מגיעים לאחד המושגים העצובים בתרבות שלנו – אהבה ללא שליטה. כאשר אני נמצא באהבה ללא שליטה, אני לא שולט מה יקרה! לדוגמה: באה בחורה להתייעץ אתי – היא יצאה עם בחור במשך שנה והוא אמר שהוא אוהב אותה, והיא אמרה: "אם כך, למה שלא נתחתן?". הוא אמר: "לא, אני פוחד שמא האהבה תעבור לי"… התברר שהוא לא שקרן, זה כבר עבר לו חמש פעמים…

אני בצרה כאשר איני סומך על הזולת. אני בצרה הרבה יותר גדולה כשאיני סומך על עצמי! שימו לב, הבחור אינו שקרן והוא גם לא אדם רע. הוא צודק. כשהוא רואה שהמנגנונים שלו הם מנגנונים ללא שליטה, והמערכת מקבל ניווט מבחוץ ומקבלת סטיות מהדרך – איך הוא יעז להתחתן?

ופה מגיעים לשאלה קריטית בנפש האדם: האם ניתן לשלוט על אהבה? התרבות שלנו, בגלל שהיא לא ידעת לשלוט על אהבה, תופסת את המילה שליטה ככפייה ונוצרה ממש סתירה בין מושג האהבה לבין מושג השליטה. ומה זה שליטה? שליטה היא מחויבות. אני לא ידע לחבר בין אהבה למחויבות. זה כאילו שני דברים סותרים. אני מוכן להיות אתך כל זמן שאני אוהב, אבל מה פתאום שאני אתחייב? הרי אני לא יודע מה יקרה! אנו נמצאים בתרבות שלאט-לאט מובילה את זה, לפחות ברמה של השוליים ולא של כלל הציבור, המסר התרבותי הוא שהאידיאל זה אהבה חופשית.

ראיתי פעם פרסומת ל'פפסי' – בחור צעיר עם איזשהו פס על המצח שלו והוא גולש במים… ניסיתי לשאול את עצמי שאלה בפסיכולוגיה: "הרי אתה רוצה לשכנע אנשים לשתות את ה'פפסי' הזה. כמה אנשים הם בגיל הזה, שהם מסוגלים לגלוש, והם הולכים עם פסים על המצח ומצפצפים על כל העולם? מי יזדהה עם זה? למה אנשים ישתו 'פפסי' בגלל זה?". אומר המפרסם: "נכון שיש מעט כאלה, אבל כולם חולמים להיות כאלה. אז אם אתה תרגיש, באמצעות אשליה, שכאשר אתה שותה 'פפסי' אתה נהיה חופשי ואתה יכול לעשות כל מה שאתה רוצה – אתה תשתה 'פפסי'. מפני שאנו בחלום שלנו חולמים על החופש, אנו מרגישים שכל המחויבויות שלנו מדכאות אותנו. כי אנחנו באמת היינו רוצים אהבה חופשית! מה שאני אומר כרגע אינו קשור למוסר. אתם יודעים מה זה 'ליל אהבה בצמח'? זה אומר שאני רוצה אהבה ללא מחויבות. זה המסר. הם אומרים: "באהבה אמיתית אסור להתחייב לשום דבר. אם אתה מתחייב – זה כבר לא אמיתי". זה המסר! והמסר הזה עובר דרך אלפי ערוצים – ספרים, רומנים, סרטים, הכול! למה? כי הם לא יודעים לשלב בין הנאה נפשית להנאה רוחנית! הנאה רוחנית – משם אנו נינק את המחויבות שלנו. הנאה חושית זה תאווה, והנאה רוחנית זה אהבה. הם לא יודעים לחבר בין הכול! ולכן הם הולכים לכיוונים פראגמנטליים, כלומר לפצל בין הדברים.

בתשובה למשתתף: כמה אנשים היום מעדיפים שלא להתחתן אלא לגור ביחד? זה כבר לא תאווה, הוא נמצא אתה שנה-שנתיים-שלוש, אבל מפחד להתחייב. וכמה זוגות גרו ביחד תקופה ארוכה והכול היה בסדר, אבל חצי שנה אחרי שהתחתנו הכול התפוצץ? למה? מה השתנה? המחויבות. כל עוד הוא לא היה מחויב לכלום – הכול היה בסדר. המחויבות שיתקה אותו. הוא לא יודע איך לשלב בין הדברים. ושוב, יש פה בעיה בידע נפשי. ממש כישורים נפשיים לשלב בין שלושת המרכזים. חתונה אינה רק דבר פורמלי. אני רוצה ילדים, רוצה להקים משפחה! עליך לחתום על חוזה לעשרות שנים! כל המושג של גבר ואשה שרוצים ללדת ילדים, זוהי תכנית חיים! אתה רוצה להרגיש שאתה מסוגל לפתוח מסלול ארוך! איך אתה יכול – כשאתה נמצא במערכת כל כך ניידת עם ניווט אקראי ונסיעות קצרות – לצאת למסלולים ארוכים? אנשים משלמים מחירים גבוהים ביותר בגלל שהם מנסים לבנות אהבה שבמהותה היא ארוכת טווח, עם מנגנון שבמהותו הוא קצר טווח.

בתשובה למשתתפת: אחזור בקצרה – הנאה נפשית זה אישור מבחוץ, והנאה רוחנית – אישור מבפנים. אני לא נותן שום הגדרות דתיות ומטפיזיות.

ניצול חלקי

מה זה ניצול חלקי? תארו לכם שאני לא בטוח באהבה. אני יודע שזה זמני ויכול להיפסק, ואני כבר יודע מהניסיון שהמכות באות. האם לאור כל זאת אני אעז לאהוב בכל הלב? ודאי שלא, משום 'הגנה עצמית'. ככל שאני פחות בטוח במערכת – איני מעז לנצל את המנוע. אני פחות ופחות אוהב כדי לא להיפגע!

בשלב הבא אני מבין שעליי לקחת את ההגה בידיים. אין בררה! עכשיו אני שולט! אני מקבל אנרגיה קינטית פלוס שליטה. עכשיו המערכת מצטברת והניווט בשליטה. יש הרבה אנשים שזה הגג של הרוחניות שלהם – יש לו ערכים מאוד מוצקים והוא מכריח את עצמו לשלוט בדברים. ואני לא נותן לדברים מהצד להזיז אותי. למרות זאת יש עדיין בעיה מאוד רצינית. במכונית קל יותר להסביר את הבעיה: אני מזרים דלק אשר הופך לאנרגיה קינטית. אבל אנחנו יודעים שהמכונית תיסע יותר ויותר לאט. אחר כך אני נותן עוד דלק, אבל מבלי שאתן עוד דלק – המכונית תאט את מהירותה. למה? בשל בעיית החיכוך. בנמשל שלנו אנו נכיר שני מנגנונים עיקריים: שגרה וזקנה. למרות שאני שולט על המערכת, יש עליה מין גזרה כזאת, שהיא לאט לאט תאט את מהירותה.

זו שאלה מאוד עצובה: האם אהבה צריכה לדעוך? לפי המנגנון שאני מתאר, נגזר על האהבה, אפילו במנגנון הכי שמור, לרדת לאט לאט. כי יש תהליכי חיכוך! בפיזיקה אני יודע לפתור את הבעיה. אני אשתמש בהגה לא רק לניווט, אלא לטיפוס לראש ההר. ואז איזו אנרגיה אני רוכש? אנרגיה פוטנציאלית. לאנרגיה פוטנציאלית אין חיכוך! אני יכול להגיע לראש ההר, המכונית תהיה שם והיא יכולה להישאר שם תמיד. אין חיכוך והאנרגיה שהיא גם מצטברת והיא גם חסרת חיכוך! זאת אומרת כך: אנחנו נמצאים בתהליך של שגרה וזקנה. התהליך הזה אמור לגרום לכך שהאהבה תדעך. אם אני אצליח להגיע לאיזשהו מנגנון של מעבר אנרגיה בנפש, שמשול לאנרגיה פוטנציאלית, שגם לא יהיה חיכוך וגם האנרגיה תהיה מצטברת – פתרתי את הבעיה.

מכונית נוסעת, יש לי דלק, אני צובר מהירות ועם המהירות אני מגיע לראש ההר. אז האנרגיה הקינטית נעלמה ובמקומה יש אנרגיה פוטנציאלית. כלומר, לא רק שלא איבדתי את האנרגיה, אלא קיבלתי אנרגיה באיכות גבוהה יותר. ובנפש – אם בני הזוג יצליחו לעשות מנגנון כזה, אז מה יקרה עם הזקנה? האם האהבה תפחת עם הזקנה? לא! אמנם ייתכן שקצב הטיפוס יהיה איטי יותר, אבל משנה לשנה יהיו בני הזוג גבוהים יותר ממה שהיו כל החיים. אנו בפירוש עוסקים בשאלה קריטית בנפש האדם – האם אני יכול לשלוט על זה? האם אני יכול לעשות טרנספורמציה נוספת למערכת שאין לה חיכוך? מערכת שהיא גם מצטברת וגם אין לה חיכוך. סוג חדש כזה, שהזקנה והשגרה אינן פוגעות בה. האם יש בנפש כוחות מסוג אחר שאין להם חיכוך על ידי זקנה ושגרה? אם אצליח להעביר את הקשרים הנפשיים שלנו לסוג כזה של איכות – ברור שהצלחתי להתגבר על הבעיה.

שיעור קצר בנפש האדם

אתם רואים? נתתי שיעור בתרמודינמיקה, במעברי אנרגיה ובאיכויות אנרגיה. כעת נעבור לנפש האדם ונראה שהדברים מדויקים, עד כמה שמשל יכול להיות דומה לנמשל.

בשלב הראשון נתבונן במנוע. אני מנתק את המנוע מן הגלגלים וההגה. המנוע הוא הגוף. בשלב ראשון אני רוצה להשתמש בהנאות של החושים. אני מפעיל גירוי ואני שולף הנאה. בעזרת אלקטרודות אני מפעיל גירוי ומודד את רמת ההנאה. לאחר מכן אני חוזר על הגירוי שוב ושוב, וכל פעם מודד את רמת ההנאה. מה אתם צופים שיקרה לרמת ההנאה?

תשובות מהקהל: ההנאה תלך ותקטן, תלך ותפחת.

הרב סרברניק: נכון. זו בעיה מספר אחת. בעיה שנייה היא בעיית הזיכרון. יש לנו הרבה מכונות שמושפעות לא רק מהגירוי-תגובה המידי, אלא יש להם 'ממורי אפקט', יש תהליכי זיכרון והמכונה זוכרת ומגיבה בהתאם לחוויות או בהתאם לרישומים הקודמים שלה. ברור שהמכונה שלנו (גוף האדם) היא מכונת הזיכרון. הזיכרון יוצר תופעה מאוד מעניינת שנקראת ציפייה. נהניתי ממשהו ואני זוכר אותו ואני מצפה להגיע לאותה הנאה, אלא שיש פער בין הציפייה להנאה – אני מרגיש תסכול ואכזבה. למשל, אם אכלתי סלט עסיסי במיוחד וזכרתי אותו בתור משהו מהנה, וכעת מגישים לי סלט דומה, מתעוררת אצלי ציפייה לקבל את אותה הנאה. אני מתחיל לאכול והנה מתברר שהסלט הוא יבש וכלל לא עסיסי ונוצרת אצלי אכזבה. אם לא הייתה לי את בעיית הזיכרון; אם אף פעם לא הייתי אוכל סלט כזה עסיסי – אז הייתי נהנה מהסלט הזה גם, אבל מאחר ואני זוכר את ההנאה מהסלט הקודם נוצרת אכזבה.

כעת נצרף את שתי התכונות. אני מפעיל גירוי שוב ושוב וההנאה פוחתת, אבל אני משווה למה שאני זוכר, ומה שנוצר זה אכזבה. ובכן רבותיי, מישהו גאון תכנן אותנו כמכונת האכזבות. המכונה הזו מיוצרת לתכנן אכזבות! אם תצאו מהסמינר הזה ותזכרו את זה – תבינו משהו עצום בנפש האדם! מישהו תכנן מכונה שמתוכננת להרוס לך את החיים, ואני מדבר במלוא הרצינות. למה? כי דלק אינו מיועד לשרפה אלא להפעלה.

למה נוצר האבסורד הזה? כי אני ניסיתי להפעיל את המכונה בפני עצמה, אלא שהיא לא מתוכננת לעבוד בפני עצמה. כשאתה תנסה להפעיל אותה בפני עצמה אתה תראה מנגנוני הרס עצמי. המכונה בשום פנים ואופן לא מתוכננת לעבוד בפני עצמה, אלא תמיד – שהחושים יפעילו את הנפש והרוח, שייצרו קשר נפשי. ולא: "בוא נהנה בגוף, מעבר לזה אני לא מכיר אותך".

אתם רואים? שימו לב שהגישה הוליסטית נובעת מתוך המכונה. אתה מתבונן מתוך המכונה והמכונה צועקת: "אני חלק ממערכת הוליסטית, ואם אתה מנסה להפריד אותי – אתה תראה שהמכונה לא עובדת". כי אתה ניסית לפרק לחלקים מערכת הוליסטית, ואותו דבר נפלא הפך להיות דבר הרסני. לאור זה תבינו איזה נזקים עצומים גורמת התרבות המערבית לאנשים. אנו נמצאים בפירוש בתרבות שמעודדת את הנאות הגוף בנפרד לחלוטין מהנאות נפשיות ורוחניות. חושבים בטעות שכל השאלה היא ויכוח מוסרי, אבל בוודאי שלא זאת השאלה.

מנגנון הרס עצמי

נתבונן קצת במנגנוני ההרס העצמיים. הפתרון הפשוט במערכת הזאת זה פתרון הנרקומן. אם על אותו גירוי ההנאה פוחתת – הוא מגביר את המינון! יופי, זה עובד! אלא שאחרי X גירויים שוב חוזרת הבעיה על עצמה. ובכן, השיטה הזאת מאוד מסוכנת. כשאתה מתחיל לטפל בבעיה על ידי הגברת הגירויים – מה קורה למכונה עצמה? הרגישות של המכונה נהרסת!

התרבות שלנו מציגה מודל מאוד יפה של הדבר הזה. כשהייתי צעיר היו סרטים של היצ'קוק, שבמרכזם עמד אדם בסכנה. אבל לאט לאט זה כבר לא הספיק. היום צריך כבר עיר שלמה בסכנה, כל העולם בסכנה… צריכים כל הזמן להגביר את המינון! לאחרונה התפרסם סיכום של 2,500 מחקרים – איך כל הזמן נאלצים להגביר את מינון האלימות. והתוצאה: הגברת האלימות בחברה, כי הרגישות נהרסת. מפעם לפעם, כשקורה איזה אסון זוועתי אומרים: "צריך להוציא את האלימות מהטלוויזיה". אבל רבותיי, זה לא יפתור את הבעיה! זה כמו להגיד שכדי לפתור את בעיית הסמים צריך להציב יותר שוטרים שימנעו את מכירת ההרואין. צריך לעשות את זה, אבל לא זה מה שיפתור את הבעיה.

הבעיה היא שאתה יוצר בן אדם שמנתק את הגוף מהנפש. אדם כזה חייב להגביר כל הזמן את הגירויים. ואנחנו חברה שצועדת להגברת הגירויים. זה המנגנון הכי בטוח שמאפשר הרס עצמי. אפשר לבדוק זאת בתרופות, בחיסונים ואפילו בהומיאופתיה – גירוי קטן הוא טוב, ואילו גירוי גדול מזיק. כך זה בהמון מערכות. אתה מתחיל להגביר את הגירויים – המערכת נהרסת.

ניקח תחום אחר – ארוטיקה. לפני 40 שנה שמעתי שהיה סרט בקולנוע 'אדיסון' בירושלים שהראו שם נשיקה. אנשים עמדו שעתיים בתור כדי לקנות כרטיסים. במשך הזמן, על אותו גירוי ירדה ההנאה והיו צריכים להגביר את הגירוי עוד ועוד ועוד. ומה המחיר? הרגישות נהרסת.

שימו לב, אחת בעיות הקשות ביותר להבין את המושג של 'רגישות נהרסת' היא כזאת: אני צריך להסתכל על עצמי ולשאול את עצמי האם הרגישות שלי נהרסה. באיזה כלים אמדוד זאת? בכלים של הרגישות שלי… אבל אם הרגישות שלי פגומה, היא לא תשמש כלי מדידה נכון וטוב, ואני לא אוכל לדעת אם הרגישות שלי אכן פגומה… וכך אנו מגיעים למצב שבו אחד הנזקים הכי גדולים אינו ניתן למדידה, כי כלי המדידה הוא הנפגע!

אבל בכל זאת יש דרך לבדוק זאת – אל תסתכל על עצמך אלא על השכן. זה מנגנון סובייקטיבי לחלוטין, שכל אחד הגיע לדרגה מסוימת בשחיקת הרגישות שלו. אדם אינו מרגיש את הבעיה אצל עצמו, אבל כשהוא מסתכל על זולתו הוא אומר: "כן, אצל האנשים האלה הרגישות כבר נפגעה". תבינו את העיקרון שבדבר: אתה לא יכול לסמוך על הרגישות שלך בשביל למדוד את הרגישות שלך. אבל יש להבין שאלו מנגנונים מאוד מסוכנים לגבי הנושא של הרס הרגישות.

אתן דוגמה, ואתחיל בדוגמה שנתן לי אדם לא-דתי. תבינו, לא צריך להיות דתי בשביל הדבר הזה. נתתי הרצאה דומה בארצות-הברית בפני ישראלים, ושם ישב ישראלי אחד בחברת אשתו, כך שיש יסוד סביר להניח שיש כיסוי לדברים שלו. וכך הוא אמר: "אני מנהל חברה, יש לי כמה פקידות, ויש לי גם כמה נשות-מכירות. לפני שהן מתקבלות לעבודה אני מראיין אותן ויש לי קריטריון פשוט שלפיו אני מקבל. אם המועמדת לעבודה מושכת אותי – היא לא מתקבלת לעבודה!". חשבתי לעצמי: מה, אתה מלאך? אליהו הנביא, אולי? "תבין", כך הוא אומר לי, "אני אוהב את אשתי ורוצה שהקשר בינינו יימשך כקשר טוב. אז האם אני צריך להיות שמונה שעות ביום בחברת אחת שמושכת אותי?". אתם רואים עד כמה זה דבר פשוט וחכם, ועד כמה אין לו קשר לדת? אני לא יודע איך הוא הצליח לשמור על רגישות כל כך גבוהה, אבל זו עובדה. אנחנו לא מרגישים זאת, כי אנחנו נמצאים בתוך תרבות שהרסה לנו את הרגישות, ואתה לא יכול למדוד עם כלי הרגישות את כלי הרגישות שנפגמו.

היהדות אומרת: "אל תסמוך על המשושים שלך, אלא אני אתן לך עקרונות של מישהו עם משושים הרבה יותר רגישים, ועליו אתה יכול לסמוך". היהדות רוצה ללמד אותי מה הפוטנציאל שלי. וזו נקודה מאוד קריטית: האם מישהו יכול לגלות לי מה הפוטנציאל? היהדות טוענת שכן. אתן דוגמה חצי הומוריסטית מתחום אחר: אני מרצה בצבא, ואחד הקצינים שם שאל אותי: "למה אתם, הדתיים, לא הולכים לשפת הים?"

– "כי אני אוהב את אשתי!"

– "מה? מה זה קשור?"

– "תראה. אני בן 54. אשתי קצת פחות. היא אשה מאוד נחמדה בשביל הגיל שלה. אם אני אלך לשפת הים אני אראה כל מיני בחורות נחמדות, התמונות תיחקקנה חזק אצלי בראש, וכשאני אגיע הביתה ואעשה השוואה בין כל אותן בחורות נחמדות לבין אשתי – היא מיד תיפסל! זה לא הוגן לעשות כזאת השוואה. אז מה יקרה? אני אהיה מתוסכל! אז למה שאני במו ידי אביא הביתה תסכול? הרי אני אוהב אותה!"

– "תגיד לי, אתה נפלת מהמאדים? מה אתה כזה רגיש?! מה קרה לך?! אני, אחרי כל הסרטים שראיתי, שפת הים בכלל לא מזיז לי!"

במילים אחרות הוא אומר: "אני גאה בכך שהמכונה שלי מקולקלת"… והבעיה היא שאני לא יכול להגיד לו שהמכונה שלו מקולקלת, כי הוא כלל לא מרגיש בזה! אלא אם כן מישהו שאני סומך עליו מגלה לי מה הפוטנציאל שלי. כמו רופא שמסביר לי שאף על פי שאני נהנה מאוכל מסוים – המערכת שלי מקולקלת.

אסור לסמוך על תהליך ההנאה! הרמב"ם ב'שמונה פרקים לרמב"ם' אומר את זה – כשם שיש חולי הגוף כך יש חולי הנפש. וכמו שהחולה נהנה מהאוכל שמזיק לו, אף בנפש אתה מסוגל ליהנות מדברים שמזיקים. ואתה לא יכול לסמוך על ההנאה כתהליך מדריך! כי כאשר אתה מפצל בין המערכות, אתה מסוגל ליהנות מדברים שהורסים אותך.

ויש עוד בעיה: במקום 'חזק' אנו נציע מנגנון אחר: 'חדש'. במקום להגביר את הגירוי אני אגוון. כי מה שקורה זה שאני משווה למה שהיה לי. אם אני מוחק את מה שהיה והרפרנס (הדבר שאני מפנה אליו, מאזכר אותו) עכשיו הוא אפס, אז אני שוב יכול להתרגש! זו הסיבה שאנחנו מאוד אוהבים דברים חדשים. בכל מערכת יש לנו מערכת למידה. בגוף שלנו יש מערכות שצריכות להתריע על כל דבר חדש. אבל אחרי שהוא מוכר, אז זהו, הוא כבר לא צריך להתריע. ולכן מערכות הלמידה שלנו קשורות למערכות ההגנה העצמית, שמצד אחד היו צריכות להתריע על דברים חדשים, אבל הן נרגעות כשזה דבר מוכר. לכן, כשאתה עובד על המנגנון החווייתי, שהוא מנגנון ההתרעה על דברים חדשים, אז דברים הופכים להיות מוכרים ואתה כבר לא מתרגש, אלא אם כן כל הזמן נשזרים בו דברים חדשים.

סתירה בין צורכי הגוף לצורכי הנפש

מה הבעיה בזה? כזכור, אנחנו רוצים לשלב בין המנוע לגלגלים, בין הגוף והנפש. בגוף אנחנו רוצים חדש. אבל בנפש רוצים קשר, אהבה. כלומר, בנפש אתה רוצה 'קבוע' ואילו בגוף אתה רוצה 'חדש'. זוהי סתירה. הגענו עכשיו לבעיה חדשה – שיש סתירה עמוקה בין הצרכים של הגוף לבין הצרכים של הנפש. אהבה – האם זה דבר פיזי או נפשי? אם זה נפשי, כמו שהמשתתפת אומרת, אז למה יש הרבה שרוצים חדש?

משתתף: אהבה זה גם פיזי וגם נפשי.

הרב סרברניק: אם כך, אנחנו נמצאים בבעיה מאוד קשה. כי אם סוס אחד מושך לפה (הפיזי רוצה 'חדש') והסוס השני מושך לשם (הנפשי רוצה 'קבוע'), אז אני נמצא בסתירה מאוד עמוקה בתוכי.

בתשובה למשתתפת: אני מדבר אפילו בלי תאווה. סתם, אנשים אוהבים! אלא שלאט לאט הפיזי רוצה 'חדש'! גמרנו, למדנו את המנגנון, אני כבר מכיר! אחת ממחלות הנפש הקשות זה דון ז'ואן. אם אדם כזה מתחתן – זה המקרים הכי קשים בזוגיות. הוא אומר: "אין לי טענות, אשתי היא נפלאה – אבל אני לא יכול, אני אסיר עולם". כי הוא רוצה 'חדש'! מיד נראה איך לפתור את הבעיה הזאת, אבל עלינו לדעת שמי שברא את המערכות האלה, יצר פה מערכות עם מוקשים מאוד רציניים! עם מנגנונים עצומים של הרס עצמי, אלא אם כן תנהג לפי התפיסה ההוליסטית – תלמד לשלב בין המערכות! אם לא תלמד לשלב – לא צריך לחכות לעולם הבא ולא צריך גיהינום. פה הכינו לך את כל המערכות שמתוכננות להרוס לך את החיים.

אינכם מאמינים? מספיק לקרוא את העיתונות, לקרוא את הסטטיסטיקות, את הכול! כמו שמי שקופץ מהגג, אלוקים לא צריך להתערב ולהעניש אותו. זו תוצאה הטבעית! אלוקים בנה את חוקי הטבע כך. ובכן, נפש האדם נבנתה למטרה הוליסטית. ואם לא תפעיל אותה אתה תראה מנגנוני הרס עצמי מאוד קיצוניים.

אחת הטעויות הקשות בנושא הזה של פיזי ונפשי היא נושא האקסטראפולציה. במדע אנו יודעים כך: זיהיתי חוק מסוים, תהליך מסוים על קטע זמן מסוים. ואז אני אומר: "עד פה זיהיתי את זה, ואני מניח שכך זה ימשיך גם הלאה". זוהי אקסטרפולציה – השערה, ניבוי לגבי העתיד על סמך תוצאות קיימות. לדוגמה: את שוקלת את התינוק שלך בגיל חודש, חודשיים, שלושה חודשים, ועושה אקסטרפולציה שבגיל 20 הוא ישקול 2 טון… זאת אקסטראפולציה מטופשת כמובן, אבל זאת אקסטרפולציה. אבל גם בפיזיקה – החוקים הבסיסיים של הפיזיקה, חשבו שהם תמיד נכונים. אבל הגיעו לאנרגיות גבוהות – ראו שהמערכת קורסת. אקסטראפולציה זה דבר מאוד מסוכן.

אחת הבעיות הקלאסיות של אקסטראפולציה מסוכנת, זה הזוגיות. כשאתה בתחילת הדרך, אז הפיזי והנפשי נוסעים במקביל ואין ביניהם סתירה. למה? כי בתחילת הדרך אין סתירה בין 'חדש' ל'קבוע', כי 'חדש' הוא גם ה'קבוע'. אבל בהמשך הדרך, לאט לאט הפיזי רוצה חדש והנפשי רוצה קבוע. ובכן, אחת הטעויות הקשות של אנשים זה שהם אומרים: "זה עובד בהתחלה, זה בטח יעבוד גם הלאה". אבל זה לא נכון. האקסטראפולציה פה היא לא נכונה – אלא אם כן נדע לבנות מנגנונים שישלבו בין הדברים.

הפתרון – הגברת הרגישות

במקום הגברת הגירוי נלך לכיוון אחר לגמרי. במקום להגביר את הגירוי בואו נגביר את הרגישות! אני חושב שהדוגמה הפשוטה זה אנטיביוטיקה לעומת הגברת החיסון! בהגברת החיסון אני רוצה שהמערכת בעצמה תהיה מסוגלת להתמודד, והיא תגיב יותר נכון. אבל במתן אנטיביוטיקה אני מגביר את הגירוי, כך שכל פעם צריך לתת אנטיביוטיקה יותר ויותר חזקה, עד שהיא הורסת. האנלוגיה לא מדויקת, זו רק דוגמה.

איך אפשר להגביר את הרגישות? יש לכך שני מנגנונים, גם בגוף וגם בנפש. בגוף – הדבר הזה נוסה בארצות-הברית ונקרא שיטת מסטר-ג'ונסון. באים בני זוג ליועץ, ומדריכים אותם שבחלק מימי החודש לא ייגעו אחד בשני. ואכן, ראו שיפור עצום! כשיטה לשיפור חיי הזוגיות, זו השיטה עם התוצאות הכי מהירות שרק אפשר. מיליונים ניסו אותה בהצלחה רבה. איך זה עובד? נותן לבני הזוג טכניקה פשוטה להגביר את הרגישות במקום להגביר את הגירוי וזה עובד!

הבעיה היא שזה עובד כל זמן שממשיכים לבוא ליועץ. ומעניין למה… שימו לב: אני נמצא על ציר זמן. אומרים לי: אם אתה תיהנה עכשיו – תיהנה. אבל אם תדחה זאת לשבוע הבא, תהיה לך הנאה כפולה. אני אומר: "פה העוצמה גדולה יותר, אבל פה יש לי את המוטיבציה של המידיות". מתברר שבצרכים של ההנאה, יש מכפלה של הציפיות לעוצמה במידיות! וכאשר אני רוצה שזה יהיה מידי, לא שווה לי להתאפק עד שבוע הבא. עדיף לי פחות במזומן, מאשר צ'ק דחוי. לכן, כמוטיבציה פיזית בלבד זה לא עובד. מה הפסיכולוג עושה? הוא אומר: "אני אתן לך מוטיבציה מבחוץ".

היהודי אינו זקוק לפסיכולוג, למי שמכיר את השיטה העתיקה הזאת, כי המוטיבציה היא מבפנים! אצלנו זו מוטיבציה רוחנית. שימו לב, אני לא מתייחס ל'רוחני' במובן המטאפיזי אלא במובן הפסיכולוגי, שהמוטיבציה היא מבפנים. ואז ברור שהיא משלימה את התועלת החיצונית. אבל טכניקה פיזית ללא מוטיבציה רוחנית פשוט אינה עובדת.

אם כך, אנו מחילים להתקדם לכיוון השילוב. אנו רוצים לשלב. דוגמה של שילוב: תארו לכם שהיה משחק של מכבי תל אביב בכדורסל, ובאותו זמן יהיה גם משחק של ה-N.B.A שזה הליגה המקצוענית של כדורסל בארצות-הברית. כל המדינה בכלל, ואוהדי מכבי תל-אביב בפרט, הלכו להסתכל על המשחק של מכבי תל-אביב. למה הם לא הלכו לצפות במשחק של ה-N.B.A? הרי שם זה משחק חזק יותר וחדש יותר, אז למה הם העדיפו את מכבי? התשובה: שייכות. נוצר כאן שילוב בין החושים לבין הנפש. כשאני תיארתי את המנגנונים ההרסניים של 'חזק' ו'חדש', זה כאשר אין שילוב. אבל אם יש שילוב – אני מסוגל להתרגש יותר ממשחק של מכבי.

פה אנו מגיעים למושג של האהבה. מה ההבדל בין תאווה לאהבה, לא במובן המוסרי אלא בכוחות הנפש? ובכן, איש התאווה מפריד בין הגוף והנפש, ולכן תמיד הוא זקוק לחזק וחדש – על כל מנגנוני ההרס העצמי שלו. איש האהבה אומר: "אני משלב בין החושים והנפש". משום כך הוא יתרגש מהנישואין, מהאהבה וממשחק של מכבי תל-אביב יותר מאשר מכל הגירויים שבעולם.

זאת אומרת דבר פשוט: המכונה הזאת, הגוף לבד, יש לה מנגנון הרסני מאוד קשה. מיד ראינו את הפתרון הראשון – ההוליזם, ומיד יצאת מהמנגנון הזה. ההוליזם ניתן כמעט להוכחה מתמטית. אתה מסתכל על כוחות הנפש, אתה רואה איך הם בנויים, אתה מוסיף שלב, ואתה ממש יכול להבין ולהסתכל על הנפש שהיא בנויה בצורה הוליסטית. וכך המערכות משתלבות.

ריכוז הרגשות

הגענו כבר לשלב של המנוע והמכונית הנוסעת (אנחנו אוהבים) אבל אין לנו שליטה על המערכת. אתן דוגמה קיצונית של חוסר שליטה. אני הייתי בפקולטה מסוימת בחו"ל, והיה שם פרופסור אחד כבן 45, שהנישואין שלו היו מאוד טובים. אבל הוא לא החזיק את ההגה. כלומר – הוא אהב את אשתו והם חיו טוב, אבל הוא לא הכיר את המושג של לשלוט על המערכות. והנה, הגיע 'סיבוב' בדרך. ל'סיבוב' קראו דוקטורנטית יפה בת 32 שהגיעה למעבדה שלו. הם התחילו לאכול ארוחות צהריים כל יום ביחד. מה יש? הוא נשוי, הוא אוהב את אשתו, אבל למה לא לאכול צהריים עם דוקטורנטית צעירה ויפה שמעריצה אותו? ואני שואל: האם דבר כזה מזיק לנישואין שלו?

תשובות מהקהל: כן, בוודאי.

תשובה נוספת: לאו דווקא. כי אם הוא שולט…

הרב סרברניק: איך הוא ישלוט? מה הוא יעשה – יצבוט את הרגליים שלו?… תבינו, אלו שאלות עקרוניות שחושבים שהן שאלות מוסריות. אבל אני בכלל לא מציג את זה מהכיוון המוסרי, אלא מהגישה ההוליסטית. שימו לב שבעשרת הדברות כתוב לא רק 'לא תנאף' אלא גם 'לא תחמוד'. לפי התרבות שלנו – המקסימום, זה לא הוליסטי לגמרי; זה פוגע בריכוז הוליסטי של המערכת… התרבות שלנו במיטבה לקחה את 'לא תנאף'. אבל לא תחמוד? למה לא? מה, אסור לקבל תיאבון בחוץ? מה יש? אני יושב לידה, אמנם אני רוצה – אבל אני שולט! על מה אני שולט? על הידיים שלי. אבל האם אני יכול לשלוט על הלב? אני יושב אתה והיא צוחקת ומחייכת, ואולי האינטליגנציה שלה יותר גבוהה משל אשתך, והיא גם צעירה בעשר שנים מאשתך!

משתתפת: טוב, אז אותה אחת היא יותר צעירה ויותר חכמה ויותר יפה מאשתו. אבל האם זה אומר בהכרח שהוא יבגוד באשתו?

הרב סרברניק: את צודקת לחלוטין. זה לא אומר בהכרח! עשו ניסויים – לקחו גברים בני 45 והושיבו לידן נשים בנות 32, שהן יותר חכמות ויפות וצעירות מהנשים שלהן. וכך הם אכלו יום-יום ארוחות צהריים ביחד. התוצאות: 30% לא נשברו. את צודקת – לא בהכרח!

אבל אני שאלתי שאלה אחת, ואתם עניתם שאלה שנייה. אני לא אמרתי שזה בהכרח, אלא שאלתי אם זה מסכן את הנישואין! מבינים את ההבדל? מסכן פירושו שזה לא בהכרח; אני לא יודע, אני לא נביא. אבל מתוך הבנת נפש האדם אני יודע שזה מסכן את נישואין. אפילו אם זה לא יקרה בפועל, אז זה לא יקרה ב'לא תנאף', אבל – האם אתה יכול לשלוט על 'לא תחמוד'? כמה גברים יושבים בבית עם הנשים שלהם, אבל הראש שלהם 'שם'? חז"ל אמרו שמי שנמצא עם אשתו וחושב על אשה אחרת – הרי זה נואף!

משתתפת: מותר האדם מן הבהמה.

הרב סרברניק: מותר האדם מן הבהמה זה לכתחילה בכלל לא לשבת לאכול אתה צהריים, כי אני לא רוצה לסכן את הקשר שלי עם אשתי!

משתתפת: הכוונה לפשע. זה עוד לא פשע, ואי-אפשר לשפוט את האדם.

הרב סרברניק: את עונה לי ברמה המוסרית-משפטית. אבל ההרצאה הזאת עוסקת בתחום ההוליסטי. זו לא שאלה מוסרית! בהרצאה הזאת לא מעניין אותנו המוסר! לצורך העניין תהיו מושחתים, כי אני מתעסק בשאלה ההוליסטית, בבריאות הנפש. המערכות האלה מפוצלות. את אומרת שלא ישפטו אותו, אבל כרגע לא מעניין אותי השיפוט החיצוני, לא מעסיק אותי מה מערכת המשפט תעשה לו. אני מדבר על מה שקורה לך בנפש, כשאתה נמצא במקום אחד והראש שלך במקום אחר. באופן כזה אתה מפוצל, והמערכות הורסות את עצמן. שימו לב, זאת אומרת שבמסגרת התפיסה ההוליסטית אני רוצה להגן על המחשבות שלי! אתם קולטים?

במזרח למדו לרכז את המחשבה, בפיזיקה למדו לרכז את האנרגיה (לייזר) והיהדות לימדה אותנו לרכז רגשות. אחת העוצמות המדהימות ביהדות זה שאני יודע לרכז רגש. "ושמחת בחגך" – אתה מתנתק מהעולם הסובב אותך, גם אם יש לך בחינות ולהגיש עבודות, ומתרכז רק בשמחה! או שבת – גם אם אתה אמור לעמוד לדין בבית משפט בשבוע הבא, אבל באה שבת – אתה מסובב סוויץ' וזהו, אתה מתנתק מכל הסובב אותך וחווה את השבת! כל הכוחות של שליטה ברגש, הם אחד הסודות הגדולים ביותר של היהדות. ואם אתה לומד את המנגנונים ההוליסטים, אתה לומד איך לעשות את זה.

אגב, אני בכלל לא אכניס את עצמי לפרובוקציה כזאת, לשבת לאכול אתה צהריים וגם לא אלך לשפת הים. אבל מה אעשה אם זה קורה לי בהליכה סתמית ברחוב? מה אעשה אז? ובכן, התורה אומרת לי: "עליך לשמור על מוח נקי". כיצד? ובכן, יש לנו תהליכי מדיטציה. אני רוצה להוציא את התמונות מהראש, והגמרא מסבירה כיצד. פשוט – תתייחס אליה כאל חתיכת בשר שיש שם דם, ויש שם צואה וכן הלאה… תתחיל להתייחס אליה כאל רופא ותמדוד… וזהו – כבר תירגע. שימו לב, אף אחד לא יכול להכריח אותי לעשות את המדיטציה הזאת. זה רק אם אני רוצה! אבל אם אני רוצה, אני יכול להוציא אותה מהראש.

אם כך, אם אני יכול להוציא אותה מהראש כל כך בקלות, למה שלא אלך גם לשפת הים? ובכן, מתברר שלא. כי: גירוי קטן יכול להיות חיובי. אבל גירוי גדול עלול להוציא את המערכת משיווי משקל. גם בגירויי הנפש – אנו נמצאים בעולם שכל הזמן מזרים אלינו גירויים קטנים, והתורה מלמדת אותנו להתמודד עם גירויים הקטנים ואפילו להפוך את זה לאנרגיה חיובית. אבל אם תכניס את עצמך לגירויים חזקים – המערכת תצא משיווי משקל. מי שעסק קצת במערכות הוליסטיות מבחינת הגוף, יוכל לראות איזו הקבלה יש בין זה לבין מנגנוני הנפש.

מנגנונים לשמירת הרגישות

יש לנו המון מנגנונים שבעזרתם אוכל לשמור על הרגישות בגוף. איך שומרים על הרגישות בנפש? הרי יש שגרה! שימו לב: נקודת המפתח היא שיש לי מחויבות להגן על אהבה, להגן על הרגישות. מחויבות רוחנית! אתם רואים כמה זה קריטי? לא מדובר רק על אהבה אלא על רוחניות. הרוחניות צריכה להגן על האהבה. רק הרוחניות היא שתלמד אותי ותדחוף אותי כל הזמן לפתח את הרגישות. לכן אהבה לבד לא מספיקה.

משפט המפתח יהיה: "אני לא רק אוהב. אני רוצה לאהוב". זאת הנקודה ביהדות. חייב אדם לאהוב את אשתו, כי אצלי זה לא רק רגש אלא אידאל! מתוך האידאל הזה תיארתי לכם כמה דברים שאני עושה כדי להגן על הרגישות. אבל כמובן – הכול נובע מהאידאלים ולא מהרגש. נכון שזה יפתח את הרגש, אבל מאיפה נובעת המוטיבציה שלי לעשות זאת? לא מהרגש! למה האדם הדתי לא יאכל צהריים עם אשה אחרת? בגלל שהוא רוצה לאהוב את אשתו ולא רוצה לסכן את חיי הנישואין שלהם. יש לי אחריות! מחויבות!

למה אנשים מרגישים שמחויבות זו סתירה לאהבה? כי הם מכירים רק מחויבות שבאה מבחוץ; ואילו היהדות מתעסקת במחויבות שבאה מבפנים. זוכרים את הרוח? הרוח היא מחויבות מבפנים. יש סתירה בין מחויבות חיצונית לאהבה, אבל אין סתירה בין מחויבות פנימית לאהבה. ולכן הרוחניות היא קריטית לאהבה, כי רק היא מאפשרת את המחויבות הפנימית שמגינה על האהבה ומטפחת אותה.

דיברנו על הרגישות בגוף, וכעת נדבר על הרגישות בנפש. אתאר קודם מנגנון של חוסר רגישות. תיארנו בגוף שאתה לא מרגיש דברים: "אני נהנה מזה, אבל אני לא מרגיש". ומה קורה בנפש? אתאר שני זוגות נשואים שבאו לייעוץ. בשני הזוגות, לאשה סיפור דומה: "בעלי כל היום נמצא בעבודה. כשהוא כבר מגיע הביתה – הוא מתיישב מול הטלוויזיה עם בירה, צ'יפס ובוטנים, וזהו. אין עם מי לדבר! אני משתגעת, אני בודדה!". אבל הבעלים מספרים שני סיפורים שונים. הבעל הראשון אומר: "אני לא מבין מה היא רוצה מהחיים שלי! אני נהנה לעבוד וטוב לי! אני בא הביתה – אין דבר שאני נהנה יותר מלשטוף את העיניים מול סרט טוב, שייתן לי כוח למחר. כמה שאני אוהב לעבוד – כך היא אוהבת לדבר. אז אני אומר לה: בואי, תביאי צ'יפס, נשב ביחד יד ביד ונראה סרט, נהיה זוג אידאלי! אבל היא רוצה רק לדבר! כשאני באמצע המתח של הסרט או באמצע משחק של גביע אירופה, בדיוק אז היא שואלת מה דעתי על הא על דא. ואני עוד ג'נטלמן, לא עונה לה בכעס! ולה עוד יש טענות שאני לא עונה לה! אתה מבין, דוקטור? דבר אתה! תסביר לה". אומר הבעל השני: "נכון, אשתי צודקת. רע לנו! אז אני בורח לעבודה, בורח לטלוויזיה. אני לא יודע מה לעשות! הייתי רוצה שיהיה בינינו קשר יותר טוב, אבל זה המצב". רבותיי, מצבו של איזה זוג גרוע יותר?

תשובות מהקהל: מצבו של הזוג הראשון!

הרב סרברניק: למה? לדעתי מצבו של הזוג השני גרוע יותר, כי שם לשניהם רע. אבל אצל הזוג הראשון חצי עבודה כבר עשויה, כי לאחד טוב כבר…

משתתפת: הבעיה היא שהוא לא מודע לכך!

הרב סרברניק: יופי! שכל אחד יגיד לשני שהוא לא מודע! הרי יש קריטריון-על, והוא: "טוב לי". אם טוב לי, מה צריך יותר מזה בחיים? מה פירוש לא מודע? אני נהנה מזה, לא עובר על החוק, מה הבעיה?

בתשובה למשתתפת: גם אצל הזוג השני הם לא רוצים שהמצב הזה יישאר. הבעל אומר: "אדרבה, אני משלם ליועץ כדי שיעזור לאשתי להשתנות, כדי ששנינו נהיה מאושרים". מה הבעיה בגישה הזאת?

משתתף: הבעיה היא שכל אחד חושב שהשני צריך להשתנות!

הרב סרברניק: נכון, אבל בתור הבעל מהזוג הראשון, לי יש הוכחה שאני לא צריך להשתנות. וההוכחה היא שטוב לי! ברור שהיא צריכה להשתנות, כי לה רע!

ובכן, רבותיי, עשיתי אבסורד מאחת הטעויות הקלאסיות. כמו שראינו שאם אדם נהנה מהגוף זאת אינה ראיה, אותו דבר בנפש. למה הוא נהנה? כי הרגישות שלו נהרסה! זאת אומרת: אחד הדברים הנוראים הוא, שאנשים מודדים את עצמם לפי הרגישות. אבל אם הרגישות נהרסה, הוא לא מרגיש שהוא בבעיה בכלל.

לכן אני צריך מישהו מבחוץ שיגלה לי מהו הפוטנציאל שלי ויגיד: "סליחה, מזה אתה נהנה? זה לא נכון". ולכן אני צריך עקרונות רוחניים שילמדו וידריכו אותנו איך ליצור את התפיסה ההוליסטית הזאת.

אפשר לפתח רגישות

האם אפשר לפתח רגישות? כן. האם אני יכול ללמד את עצמי לאהוב את אשתי יותר? אחד בא ליועץ נישואין, והיועץ שואל אותו: "מה אתה צריך בשביל לאהוב את אשתך יותר?". עונה הבעל: "כדאי שהיא תעשה דיאטה, שתהיה יותר עדינה, גם לא היה מזיק שתעבור קורס פסיכיאטרי" וכו' וכו'. "ומה אתה צריך לעשות?", שואל היועץ. משיב הבעל: "אולי אני צריך לעשות דברים כדי שהיא תאהב אותי, אבל אני לא יכול לעשות שום דבר כדי שאני אוהב אותה. זה לא תלוי בי!".

רבותיי, הגישה הזאת איננה נכונה. אלא: אני יכול לעשות דברים כדי שאני אוהב אותה. כי אהבה תלויה ברגישות, ואני יכול לפתח את הרגישות והאכפתיות שלי. כי אחרי הפעולות נמשכים הלבבות.

היהדות אומרת: "חייב אדם לאהוב את אשתו, וזה בידיים שלי! ככל שאני אשמח אותה יותר – אני אוהב אותה יותר". זה בתנאי שהמוטיבציה היא רוחנית פנימית. לאחר מכן בא המעשה – לשמח אותה. והתוצאה שאתה תאהב אותה יותר. ראינו איך הרוח מאפשרת לנו את זה.

 

5 1 vote
Article Rating

שתף מאמר זה

תגובות ישירות

Subscribe
Notify of
guest
0 Comments
Inline Feedbacks
View all comments
0
Would love your thoughts, please comment.x