הפיזקאי ד"ר אברום רותם, שהינו גם מהנדס אלקטרוניקה וגם סופר, עוסק רבות באינטגרציה שבין תחומי עניין וידע באתיקה, פילוסופיה, תאולוגיה (יהדות, הינדואיזם, נצרות), היסטוריה ומדעים. פרסם באלכסון מאמר בשם 'אשרי המאמין', המאמר מקיף ומפורט ביותר, בחלקו הראשון טוען רותם שהאמונה היא צורך ביולוגי המובנה בנו, ולא כל כך תלוי בנו, גם כשמנסים להילחם באמונה מסויימת, צורך זה לא נכחד.
בהמשך המאמר הוא מזדקק לאמונה ברציונליות, וכיצד מבחינה רציונלית היא נכשלת להעמיד את עצמה:
חלופה שהכזיבה: הרציונליות
בשיח הציבורי, החלופה הנפוצה לאמונה היא הרציונליות, חקר העבודות כהויתן. "אני מאמין רק במה שאני רואה", הנו ביטוי שמושמע מפי "רציונליסטים" – כינוי למאמינים שמכחישים שהם כאלה, שסבורים שהם "עם רגליים על האדמה", ורחוקים שנות אור מחסידי המיסטיקה והתאולוגית העתיקה והניו-אייג'ית. הם דבקים בדיעה שהמתמטיקה בפרט ומדעי-החיים והמדע בכלל, הם הוכחות מוסמכות והסבר למציאות ולמתרחש בה, וכל אמונה אחרת שמתימרת להביא תמונת מציאות אחרת בלתי נראית, אין לה תוקף.
למרבה המבוכה, התעמקות באמצעות הכלים החדים שמעמידה הרציונליות, מגלה שתמונת העולם של אבותינו הקדמונים – אינה שונה במהותה משלנו
אך חלק גדול מהרציונליסטים מתנהגים כאחרוני הפונדמנטליסטים וכך שומטים אף הם את הבסיס לאמונתם הרציונלית, מה שנשמע כדבר והיפוכו. לדעתם, רק בידיהם ההבנה המוסמכת היחידה של המציאות. הרציונליסט המצוי מנסה ליצור ממלכה של וודאות מוחלטת ומוכחת, מעבר לידע, כדי שיוכל להרגיש בטוח לגבי דברים שאינו יכול לקבוע בוודאות, ובכך לבצר את השקפת העולם מבלי להשאיר דלתות פתוחות ואפשרות לערער על משהו שהוא מחוץ לתחום ההבנה והידע. הטיעון הנפוץ הוא שאם משהו אינו ברור וסותר, זה מפני שעדיין לא נחקר מספיק, ובעתיד הכול ייפתר ויוכח.
למרבה המבוכה, התעמקות באמצעות הכלים החדים שמעמידה הרציונליות, מגלה שתמונת העולם של אבותינו הקדמונים, שעד כה נחשבו בעיננו לנחותים בכושר הדמיון, המחשבה והידע – בהשוואה אלינו, בני המודרנה והטכנולוגיה – אינה שונה במהותה משלנו. אנו מגלים לפתע שהעולם הוא עדיין מעין דִסקה תחומה, תחום מוגבל בכמות המידע הסופית ובהבנה שלנו, העומדת על פילים העומדים על גב צב שעומד על גב צב "כך כל הדרך למטה". אז נכון שהיום ידיעותינו על העולם עשירות ואף בשלות מאלה של אבותינו, והפיל והצבים הם מתמטיקה, לוגיקה, חקר מדעי ו…אמונה, הרבה אמונות. אך יש להודות שגם אם אנו יכולים לאפיין את ייחודיות הרציונלית שבמתודה מחקרית מדעית על פני אמונות אחרות, כפי שנראה להלן, איננו חורגים ממסגרת אֱמוּנִית. גם מתמטיקה ומדע הם אמונה שנשענת על… אמונה, ולא כפי שסברנו עד כה, שהמתמטיקה, הבינה השכלית, היא בסיס אוביקטיבי בלתי תלוי, תלוש מן ההוויה האנושית ומתאר אכן מציאות אוביקטיבית.
תפישת העולם שלנו, הנאורים, המשכילים, המודרניים והרציונליים, ובכלל זה אנשי המדע והחקר האוביקטיבי, אינה מציעה למעשה דבר מה מוצק ומשמעותי אחר, בר-הוכחה כפי שהרציונליות דורשת. הסיבה העמוקה לכך היא שלשם השגת "הוכחה" – בסיס רציונלי מוצק שאינו ניתן לערעור – עלינו לעשות את הבלתי אפשרי: להתנתק, להפוך לחלק נפרד מן המציאות שאנו מנסים לפרש. רציונליסט אינו עומד, ואינו יכול לעמוד בתנאי ההוכחה שהוא עצמו מתווה. לא ניתן לחקור את הסובב כעומד בפני עצמו, כשאתה חלק בלתי נפרד ממנו ומהווה מרכיב חיוני בעיצוב הסובב הנחקר. במילים פשוטות יותר – לעולם אינך מסביר משהו אוביקטיבי, העומד בפני עצמו, בו אתה אינו נוכח. לצד הוגים מרכזיים מהמאה ה-20 כמו פוקו, שטוען שאין אמת העומדת בפני עצמה בטבע, אלא היא תלוית שיח (נרטיב) ואדם, אין כמו הסיפור החביב מהמאה ה-18, אודות הברון מינכהאוזן, ששלף עצמו ואת סוסו מביצה טובענית, כשהוא מושך את עצמו בשערותיו שלו (בגרסה אחרת – בשרוכי מגפיו) להדגים סוגיה זו.
הדבקים בלוגיקה צרופה, בעובדות ונתונים בלבד, נוכחים שגם הם מסתמכים באופן לא מודע על הנחות ללא יסודות מוצקים, נחלת המאמינים במטפיזיקה, באַיִן-האלוהי שממנו נובע הכל, או כל אמונה טרנסנדנטית אחרת. כך ההבנה והידע של הסובב ומהותו: מוגבלת לאזור שמעבר אליו אין לנו גישה וכלים מתאימים. עבורם הוא כאותו האַיִן, ריקנות טוטאלית חשוכה אינסופית של המיסטיקה לגווניה. באבחה רציונלית-לוגית, אנו נאלצים להשליך גם את המתמטיקה והרציונליות לאותו סל עם המיסטיקה, האמונות והדיעות שעד כה הדוגלים ברציונליות שביננו זלזלו בהן וחשבו אותן לנחותות.
"האם אלוהים הוא מתמטיקאי", תוהה מריו ליביו בספר רב השראה בשם זה. האם מצאנו את האלוהים מדבר מתמטית בבוראו את היקום על תכולתו? האם המתמטיקה היא הבסיס ליקום הקיים? כולנו מרבים להשתמש במושג "לוגיקה". הלוגיקה מתארת איך דבר נובע מתוך דבר, במבנה בנוי לתלפיות, וכמוהו גם העולם. אך האם זה באמת הכלי הנכון להבין באמצעותו את המציאות, כלי שאינו ניתן לערעור? התשובה עמומה ומאד לא חד משמעית. יש כאן איחוד מוזר בין יכולת הקוגניציה המופלאה והנשגבה, אך הסופית והמוגבלת של האדם (לא, השמיים הם לא הגבול, הוא הרבה יותר קרוב), לבין אמיתות טרנסצנדנטיות, שלפחות נראות כך, שכן לא ניתן לערער עליהן, ולא ניתן לאשש אותן. למרות האינטואיציה המוטבעת בנו, שמעניקה תחושה שהכל ניתן להוכחה והסבר, אין ברשותנו כלים קוגניטיביים של ממש לקבוע "נכון" או "לא נכון", "אמת" או "שקר". הכל נתון בספק, וכל שנותר הוא להשלים עם העובדה שישנם מצבים או מאפיינים שעשויים להיות גם וגם, או לא זה ולא זה, באופן מתעתע, סותר ומבלבל. למורת הרוח של כל רציונליסט, אי אפשר להימלט מן הקביעה המביכה, שהכל מבוסס על אמונה, בין אם יסכים או ידחה בשאט נפש השוואה כה מופרכת ומתעתעת לשיטתו, בין "הוכחה" לבין אמונה.
ואכן, זהו השבר העמוק בקרב המתמטיקאים, המדענים והפילוסופים בתחילת המאה ה-20: הלוגיקן גוטולוב פרגה סבר שבכוחו לכתוב את כלל חוקי האריתמטיקה הנגזרים מתוך קבוצה של אקסיומות לוגיות, ואף סיים את כתיבת החלק הראשון של מפעל חיים זה. מכתב קצר שכתב לו פילוסוף ענק נוסף, ברטנרד ראסל, הראה שיש אי עקביות בשיטה זו, שכן, אין בנמצא רק שני מצבים ("נכון/אמת" "לא נכון/שקר") אלא קיים מצב שלישי, "לא זה ולא זה" או "זה וגם זה"2, שבו לא ניתן להכריע בין שני המצבים האפשריים. בכך ראסל שמט את הבסיס העיוני העמוק של הלוגיקה. נציין שלמרות זאת, הכלים שפותחו על בסיס הלוגיקה הלא שלמה זו, הם הבסיס לטכנולוגיה הדיגיטלית (שני מצבים בלבד 1 או 0) שהפכה לחלק בלתי נפרד מעולמנו.
מכה נוספת לרציונליות לוגית נטולת השפעות אישיות, ניחתה על ידי המתמטיקאי קורט גדל במשפטי "אי-השלמות". משפטים אלו מראים שאין ולא יכולה להיות מערכת פורמאלית של משפטים הנובעים דבר מתוך דבר, לאורך כל הגורמים והנגרמים, או במילים אחרות – אין מערכת עקבית, שלמה וסגורה, העומדת בפני עצמה. בכל מערכת נמצא תמיד טיעונים שרירותיים, שלא ניתן לאשש או להפריך, ובכך האדם תמיד מעורב באובייקטיבי לכאורה, והיכן שנמצא אדם, קיימות סתירות ואי התאמות שכן השלמוּת, ההרמוניה הנכספת נפגמת מעצם נוכחותו.
כך, אגב, נוכל להבין טוב יותר את שהבינו אבות-אבותינו באינטואיציה מופלאה, גם ללא ההבנה המתמטית המפותחת של ימינו, כמו "החטא של האדם הראשון" שהפר את ההרמוניה הקוסמית. התפאורה אותה התפאורה, רק הפרטים שונים. נמצא בשפע מקורות דתיים ומיסטיים, עתיקים ועתיקים פחות, שבהם "אבי אבות החטא" הוא הרגע שבו האדם היהיר ניתק עצמו מהסובב, והעמיד שתי ישויות נפרדות: האדם מצד אחד, והעולם מצד שני, מבלי להבין שניתוק כזה אינו אפשרי באמת. העולם הנשקף בעיננו ובאמונותינו הרבות אודותיו, קיים רק כשהצופה החוקר הוא חלק בלתי נפרד ממנו, ומכאן, גם חלק בלתי נפרד מעיצוב העולם. אין משמעות "לעולם כפי שהוא באמת", לעולם העומד בפני עצמו, ללא נוכחות התבונה, הדמיון והמחשבה, כמו גם נוכחות פיזית של האדם בו. הבנות אלה של מגבלות חקר העולם ניתן למצוא גם בזרמים מרכזיים בפילוסופיה בת זמננו ובלב המדע – בתאוריות הקוונטים, למשל ב"אפקט הצופה": לא ניתן לבטל את השפעת הצופה על תוצאת המדידה שהוא מבצע, ומכאן שלא ניתן לדעת את "העולם כפי שהוא באמת".
ייחודיות אמוּנית של הרציונליות
בל נשכח, שרציונליסט, איש מדע מובהק, יכול לעסוק במדע, ובה בעת להיות חסיד שלם של דת, כולל פולחן, מנהגים ומסורת, ללא כל תחושה של סתירה
אל לנו לשפוך את התינוק עם המים בפשטנות דמגוגית, כשאנו באים לומר שהמדע הוא כמו כל אמונה אחרת. לשם כך עלינו לעשות עוד צעד תבוני בהבנת הייחודיות והחיוניות של התפישה או האמונה הרציונלית, המושתתת על חקר עולם החומר, על נתונים, ספקנות והפרכה. כל ההוויה החומרית שלנו כיום עוצבה ומעוצבת על ידי מתודות מדעיות קפדניות, שעומדות במבחן של חזרה ושחזור ללא תלות במבצעים. הן מספקות לנו באמצעות הטכנולוגיה והכלים המתמטיים את הרווחה הכלכלית, הרפואית, אורך החיים ואיכותם – בהצלחה רבה. הייחודיות האמונית של הרציונליות, ורק שלה, כפי שהיא באה לידי ביטוי במתודה מדעית היא שאיש סביר ובעל הבנה רציונלית לא יכפור בעובדה שהתאוריה שאימץ מזה שנים רבות, או פיתח בעצמו כעבודת חייו, ניתנת להפרכה, אם יונחו בפניו נתונים סותרים. אם זה יקרה, הוא יאלץ לחפש או לבחור בתאוריה אחרת שטרם הופרכה. כך אנו מוצאים תאוריות מדעיות למכביר, גם כאלה שסותרות זו את זו, שעדיין לא הופרכו.
באותה נשימה בל נשכח, שרציונליסט, איש מדע מובהק, יכול לעסוק במדע, טכנולוגיה, חקר והנדסה, ובה בעת להיות חסיד שלם של דת או כל תפישה טרנסנדנטית, כולל פולחן, מנהגים ומסורת, ללא כל תחושה של סתירה, שאינה אלא הטייה קוגניטיבית-רגשית שאין בה ממש. אין כל טעם, ענייניות והגיון בכל ניסיון לשלב בין השתיים, שכן אין קריטריונים רציונליים שיצדיקו זאת, המדע לא יתרם מכך, וכך גם לא האמונה האחרת….
עד כאן ציטוט.
בהמשך המאמר מביא רותם דוגמא להטיה קוגנטיבית שמציגה התנהגות לא רציונלית על בסיס אמוני, כאילו היא רציונלית:
רק לשם ההדגמה עד כמה החברה החופשית הדמוקרטית כשלנו לוקה בעיוורון מוסרי כמעט בהיסח הדעת, נציג את האמונה במתמטיקה ובכלכלה, שהכל רואים בהן את פסגת הרציונליות, מרכז החיוּת של החברה המודרנית.
במאמר ביקורתי "האסטרולוגיה החדשה", מראה לוינוביץ' (חוקר פילוסופיה ודת, וידוע כמבקר חריף של אמונות ומיתוסים שמנהלים את החברה שלנו) בין השאר, כיצד מכללות ואוניברסיטאות החלו בשלהי העשור הראשון של המאה ה- 21 ועד עתה לנוון באופן מודע חלק גדול מן הפקולטות, בעיקר בתחום מדעי הרוח ואף המדעים, ואת המשאבים היטו למקצועות הכלכלה. בכך הצטרפו שומרי הסף של המוסרית הציבורית באקדמיה למחנה המתנגדים של ערכי בסיס של שיוויון, חופש וצדק. זאת למרות שתאוריות ומודלים מתמטיים-כלכליים כשלו באופן גורף בניסיונותיהם לחזות משהו ממשי, ובוודאי לא את תהפוכות המציאות הכלכלית שהסבו נזק עצום לחברה. אמינות החיזוי של מודלים אלה, ולו רק בעשורים האחרונים, אינה עולה על הצלחת חיזוי באמצעות אסטרולוגיה או קריאה בקפה. למרות הנזק שנגרם כתוצאה מאמונה עיוורת בתאוריות שנכשלות פעם אחר פעם באינטראקציה עם המציאות, עדיין רואים באמונה הכלכלית ערכי יסוד מכוננים שמקדשים החלטות ויישום גם אם ההשלכות הן פוגענות ואי-מוסריות בחברה.
אך אמונה רציונלית בשם הכלכלה המביאה שגשוג ופרנסה, לצד עיוורון ערכי מוסר בסיסי, החלה הרבה לפני העידן הנוכחי. תפיסת "השוק החופשי" שמוזנת מזה מאות אחדות על ידי האמונה שחופש האדם, שעושה את מה שהוא מוצא לנכון ללא הפרעה רגולטורית של השלטון, הנו ערך עליון ומקודש. ערך זה גרם וגורם לעיוורון מוסרי ולעוולות, שקשה להביןכיצד הדהודים שלהם קיימים ומיושמים כיום, ולא נעלמו מן העולם. האמונה בכלכלה חופשית גורסת שבני אנוש, שמטבע הדברים חלק גדול מהם הוא מן האוכלוסיות המוחלשות, הם "אמצעי יצור" אנונימיים, שיש לבחון אותם באופן עיוור לזכויות אדם, רק על פי כושר התרומה שלהם לכלכלה. עוד בשיא המהפכה התעשיתית במאה 19 וגם אחריו, תרצו אנשי השוק החופשי – ובהם אנשי רוח אינטלקטואלים מכובדים – בשלל נימוקים רציונליים וברצינות רבה, מדוע נכון וצודק להעסיק ילדים בעבודה מפרכת באולמות היצור או במכרות, ולא ראו בכך עוול אנושי. האמונה, הערך העליון המקודש בשוק חופשי, שאין צורך בהסדרה, שכן "יד-נעלמה" היא המביאה את החברה למצב האופטימלי הרצוי כלכלית וחברתית. גם כיום נמצא בקרב הוגים מתחום הכלכלה ובקרב אנשי עסקים הסמוכים לקובעי המדיניות, הטייה מובנית, עיוורון מוסרי, תוך הוצאה דברים מהקשרם בציניות צורמת ו/או בורות, המובילות לפוגענות קשה בציבורים שונים. למשל, הפרוש וההקשר לעוולות בשם "היד-הנעלמה" מתעלמים לגמרי מכתיבתו של אדם סמית, מההקשר שלה ומספרי המוסר והגותו האתית החברתית הענפה. כך הפכה הכלכלה לערך עליון מקודש ואמוני, שבשמו מובילים עד היום מנהיגי המשק, לצד אינטלקטואלים עיוורים מוסרית, מצדיקים עוולות חברתיות.
אין צורך להרחיק לאזוטריה פילוסופית או מוסרית כדי להשתכנע שגם אמונה, כמו תורה כלכלית, חייבת להיות חברתית ומוסרית. לצד ערכים עליונים הנשמרים בשם טובת האזרחים או המדינה, יש להעמיד את חירות האדם, טוב לבו וכושר שכלו להכיר את הסדר הטבעי, לנסח חוקים שיתאימו לו ולפעול בהתאם להם. הדבר יאפשר לאנשים לא רק להיות עשירים יותר, אלא גם מוסריים יותר, ובסופו של דבר – גם מאושרים.