להאזנה לשיעור: כאן
בכל נבואה יש הרבה זויות, באופן כללי יש את המסר המיידי, ויש את הסיבה שנשמרו הדברים לדורות. ויש את הצורה בה לומדים ממנה, שמכל מלה אפשר להבין הרבה דברים. וישנה גם הדמות של הנביא עצמו וחייו. לא תמיד הנביא והספר הם אחד, למשל ספר יונה, לא בהכרח שהוא מהות הנביא יונה ותפקידו. אבל לספר יש מסר נפרד.
כשניגשים לתרי עשר חשוב לשים לב מה אמרו הספרים האלו בעיני אכנה"ג מסדרי הנביאים.
מסידורו של תרי עשר, נראה שנתנו לעמוס את השלב השני של הנבואה, דאף שהושע המשיך כמה וכמה שנים אחרי עמוס, ומשמע שהיה צעיר יותר ממנו. הרי הסדר בתרי עשר אינו רק כרונולוגי, ונראה שעשו ממנו כמו תנ"ך קטן. ולכן שמו בראש את הושע, שלא רק שמו כמו יהושע בן נון, אלא גם נפתח "תחילת דיבר ה' בהושע", והוא כמו מסמל את התקופה החדשה של ספרי הנביאים הנותנים תורה לעם, ולא רק מנהלים בתחום המדיני.
וזו בעצם גישה שונה מהגישה שבשופטים ושמואל ובעיקר מלכים, כי בעוד ביהושע עדיין יהושע הוא כאילו ממשיך את התורה וכותב בספר תורת אלהים, ונראה שממשיך את ספר דברים. ומי שלא יודע על ערך התורה בעינינו יכול לראות את דברים ויהושע כהמשך אחד. משופטים ואילך לא נתנו סופרי הנביאים לנביאים מעמד כזה, בודאי הולכים אחריהם, אבל תורתם היא תורה למקומם ושעתם, ולכן מלכים בודאי שם את ישעיהו בן אמוץ הרבה מעל חזקיהו. אבל הדור הוא דורו של חזקיהו, ולולי ספר ישעיה, לא היינו יודעים מספר מלכים על ישעיהו יותר מאשר על חולדה או על גד החוזה ונתן הנביא, ועל ירמיהו בכלל לא ידוע ממלכים. – וכן להיפך, אין לנו שום מושג מספרי עמוס או הושע מה היה מעמדם, האם היו להם תלמידים, ואם השפיעו על נכבדים. מלבד המתואר בעמוס עם אמציה. תורת הנביאים והשפעת הנביאים הם שני דברים נפרדים.
ונראה שסופרי נ"ר בכוונה עשו כן, כי ראו שהעם לא מבדיל בין התורה ובין הנביאים, וחושב שכל אחד יכול להקים נביא ולקבוע את רוח העם. והאמת שהנביא נמצא ברוחו, אבל אין זה במקום רוח התורה עצמה.
אבל תרי עשר הוא בעצם היסוד לנביאים אחרונים, ועוד לפני שנכתב למשל ספר ירמיהו, היו אצל חכמים וסופרים דברי עמוס והושע ויונה בן אמיתי, שאל"כ לא היו משתמרים (ובירמיהו כויח זקני הארץ מצטטים מספר מיכה). אבל במלכים אין זכר לכל התוכן הזה, וכן מזמן שופטים ושמואל לא שמרו כלל את דברי והגיון הנביאים אלא רק את הקטעים הקטנים הנוגעים לענין המדיני, כמו אצל אליהו. ואולי דוקא מחמת חיבור שמואל וכתיבת דברי ימי מלכים א, ראו אחרים שישנה התעלמות מתוכן הנביאים, והתחילו לשמרם.
ולכן היסוד לתרי עשר הוא כבר במקביל למלכים, ע"י חכמים אחרים בעלי רוה"ק, ואולי זה ההבדל בין בני הנביאים ובין נביאי המלך.
ולכן סדרו את הושע תחילה כי הוא תחילת הדבור הזה, של נתינת תורה, וגם הגדול באורך מכולם. (ומטעמים שיתבארו בהמשך). ואולי זה פשט דבריו "אכתוב לו רובי תורתי כמו זר נחשבו", והכוונה לתורת עצמו, דהיינו היחודיות שבנבואתו שהוא מורה את ישראל, והוא הראשון שכתב את תורותיו, ואילו העם הסתכלו ע"ז כמו זר, כי כשם שאסור לכתוב תושבע"פ כך היה ברור שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה, ואין לכתוב עוד תורות, אף שיכול לאמרם בע"פ לפי הצורך.
ובין הושע לעמוס סדרו יואל, כמו שבין יהושע לשמואל יש את שופטים, שהנביאים הגדולים נשתלים במקומות מיוחדים הנצרכים להם. ואינם כמו המשך א' של השני. (והשבעים שמו את יואל במקומו ההיסטורי).
אבל גם שמו לב על ההמשכיות מספר לספר, כמו שהתורה מסיימת במות משה, ויהושע פותח ויהי אחרי מות משה, וכך סיום יהושע במות יהושע, ופתיחת שופטים בויהי אחרי מות יהושע, וכן מלכים פותח 'והמלך דוד זקן', שהוא המשך שמואל וענין סוף ימי דוד. (ורק בין סוף שופטים לשמואל אין קשר ישיר, שזה מה שבא לומר, שימי השופטים היו העדר מלך ואיש הישר בעיניו יעשה, ומותו של אף אחד לא היה חשוב לדור, ולכן מסתיים במלחמה וב"איש הישר בעיניו יעשה", ולמרות שהמלחמה היתה קדומה, בכוונה לא סיימו במות השופטים המאוחרים, אלא בערבוביא, וצמיחת שמואל שמשך את המלכים שאול ודוד, היא ההמשך הישיר לערבוביא של 'אין מלך בישראל').
סמיכות יואל להושע נראה משום שסוף הושע קשור בתחלת יואל. ויש בו בבחינת ערבוביא שמתאימה בין שני הנביאים הגדולים.
הושע (יד) אומר:
יפרח כשושנה ויךשרשיו כלבנון ילכו יונקותיו ויהי כזית הודו.. ישבו ישבי בצלו יחיו דגן ויפרחו כגפן… כברוש רענן ממני פריך נמצא
ויואל (א) אומר:
שם גפני לשמה ותאנתי לקצפה חשף חשפה והשליך הלבינו שריגיה שודד שדה אבלה אדמה כי שודד דגן הוביש תירוש אומלל יצהר הובישו איכרים הילילו כרמים על חטה ועל שעורה כי אבד קציר שדה… כל עצי השדה יבשו כי הוביש ששון מבני אדם
ומאידך סוף יואל קשור בתחילת עמוס:
יואל מסיים (ד) ה' מציון ישאג ומירושלים יתן קולו, וזה פסוק הפתיחה של עמוס.
והבינו שכולא חד הוא, שמתאים יואל להיות כמו נביא שדבריו מועטים, המתווך בין ב' הנביאים הגדולים. שמחמת גדולתם א"א לסמכם זה לזה. וכמו ויקרא ודברים. שהריוח שבאמצע מסביר את השלב הבא.
ואחרי הפתיחה הזו יש שני חלקים בתרי עשר, החלק הראשון נביאי הגויים:
עמוס פותח בגויים, ומסיים (ט יב) "למען יירשו את שארית אדום".
ועובדיה פותח לאדום שמועה שמענו ואומר "וירשו הנגב את הר עשיו".
עובדיה ויונה דומים שהם מוקדשים לגויים.
כמו"כ יונה בן אמיתי הנביא מגת החפר מוזכר במב כה יד בימי ירבעם, והוא מן הקדומים.
מיכה ג"כ מוזכר במלכים א כבכח באמרו "שמעו עמים כולם", ואף אם אין זה אותו מיכה, כי הוא בימי אחאב, הלשון שוה.
ומיונה ואילך הנביאים קשורים לתקופת התמודדות ישראל עם אשור ובבל:
מיכה ה עוסק בנצחון ישראל על אשור – וגם דומה בהרבה דברים לישעיה שהוא מהאחרונים.
נחום א א עוסק בחורבן אשור ונינוה.
חבקוק מתנבא על הכשדים.
והנביאים האחרים הם מאחר החרבן.
ונראה כששבו מן הגולה היו ידועים כבר שנים עשר הנביאים, כי היו בידם גם ישעיהו ירמיהו ויחזקאל.
אלא שאכנה"ג תקנו את הספרים האלו לעצמם, והוציאום לכלל. ולכן סיפחו את חגי זכריה ומלאכי להשלים מנין יב'.
וכידוע בן סירא מהלל את "שנים עשר הנביאים", ונראה שהיה מספר נכבד, של 12 נביאים מרכזיים, ולא משום שבמקרה חברו 12 לכריכה אחת כדי שלא ייאבדו. והם שנים עשר הנביאים שהגידו תורות שנרשמו לדורות. ולכן אף שחבקוק פרק אחד, נכבד הוא בזה יותר מאליהו שלא רשמו מפיו תורות לדורות.
ונשוב לעמוס, הניגוד בינו לבין הושע, בולט ראשית שהושע מיוחס לאביו, ועמוס אינו מיוחס לאביו משום שהיה נוקד מתקוע בלבד. כמו רבי עקיבא שלא היה מיוחס, וחידש הרבה בצורת תושבע"פ. בויק"ר ו כ אמר ר' יוחנן כל מי שנתפרש שמו ושם אביו נביא ובן נביא (וכן עולא במגילה טו.), ונפיק לי' מדברי עמוס לא נביא אני ולא בן נביא, ואולי הכוונה מיוחס למשפחת נביאים. ולא בהכרח שאביו היה נביא בפועל, והרי נקראו 'בן' על שם היחוס, והיינו מיוחס לנביא.[1] ואולי גם השם בני הנביאים וממנו פתגם חז"ל ישראל בני נביאים, נבע מבנים של נביאים שהיו ג"כ מתנבאים, כי היו מיוחסים וטהורים, והתלמידים ג"כ כבנים. (לפי הפשט יש כאן תשובה ל'ואכול לחם' שאמר לו אמציה, ואם הוא בולס שקמים יש לו די לחם ואינו צריך להתנבא עבור פרוטות ולחם בכורים).
ואמנם אף שעמוס היה בולס שקמים לפני נוח עליו הרוח, ברור שהיה מלומד חכם וצח לשון, וברור שסתם איש לא יכל להיות נביא, ואף שהיה עובד אדמה היה גם מלומד גדול בתורה ובאלהות ובידיעת העמים והמאורעות. וכן הלשונות השוים בנביאים ואף בעמוס והושע מוכיחים שהיתה מסורת נבואית רחבה ולה מטבעות לשון קבועות וידועות. ועמוס והושע הם רק ראשוני הכותבים, והעובדה שזה קרה במקביל מלמדת שאז באמת נוצר צורך. – הספר עמוס ערוך בצורה של ספר, עם פתיחה וסיום. (וייתכן ש"אשר היה בנוקדים מתקוע", אינו רק מקצוע, ומקצועו היה יותר שקמים ובקר, אלא שהם היו מפורסמים כאנשים חכמים מאד, ולכן שלח יואב תקועה להביא אשה חכמה. ובכלל נוקד נאמר על מלך מואב במלכים, וכנראה הוא גדולה לעצמה בענינים אלו).
הושע פותח ומדגיש הרבה את האהבה, כאדם המשכנע את אשתו שלא לבטל את האהבה ביניהם. וחוזר הרבה על ההיסטוריה של האבות, של יציאת מצרים, של ימי הגבעה, ומחזיק את ישראל לכיוון העבר (מזכיר גם את גן עדן, המבול, סדום). החטא שהוא מדבר עליו הרבה הוא 'כולם מנאפים', מזכיר גם את בעל פעור, בהתאם לנושאי נבואתו המחזקים את האהבה הטהורה, והניאוף הוא סמל לכל עזיבת ה' ובריתו.[2] הוא מדבר הרבה על תשובה ונחמה, פותח באהבה ובתשובה ומסיים בהן. הוא משתמש רבות (עשרות פעמים) בלשונות ספר דברים,[3] כמו יהושע בן נון, ורואה את עצמו כממשיך של משה, "נביא מקרבך כמוני", והוא גם אומר "בנביא העלה ה' את ישראל ממצרים ובנביא נשמר". הוא המשך של האהבה של דברים, שגם התוכחות שבו באות מתוך קשר ובלי ניתוק. ומשה רבינו מזכיר את החטאים ברמז כדי שלא לפגוע בישראל. סיומו בדברי נחמה, אבל בסוף הוא כותב "ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם", ז"א שאין כאן תהליך של גלות מוחלטת, ושיבה מוחלטת, אלא כמו שחשבו לפני שהיה חורבן, שהרשעים יכלו, והצדיקים יישארו, והעם יחזור בתשובה. הוא משתמש גם ביג' מדות, בעשרת הדברות, ובדברים המוכרים בבית המדרש.
עמוס פותח בפשעי כל העמים באיזור, ומשם לפשעי ישראל, בהמשך נשמעים קולות בארמונות במצרים בדמשק ובשומרון (ג ט), כפי שהוא מסביר בעצמו שהוא מסתכל כעת על בני ישראל כבני כושיים (ט ז), כאילו "תמה זכות אבות", הוא משתמש הרבה בפרשת הקללות המסמלת את הסוף, הוא נושא על בני ישראל קינה, נפלה לא תוסיף קום, ופותח בעל פשעי… לא אשיבנו, הוא מדבר על מספד ועל יום ה'. ועל יציאת מצרים הוא אומר "הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר ארבעים שנה"? וישראל? "נשקעה כיאור מצרים", ובכל כרמים מספד כי אעבור בקרבך, הקשר לעבר נתפס באור שלילי "כדוד חשבו להם כלי שיר", אתם לא כמו האבות, השירים שלכם לא רצויים, והעבודה שלכם לא רצויה. החטא החוזר על עצמו הוא עושק דלים ובין אדם לחברו. (לכל גדרי הקדושה, חטא הבמות, אין עמוס יורד בכלל, כי הוא כמשקיף עוד מבחוץ, והוא אומר 'בית אלהיהם' ב ח) בחרב ימות ירבעם וישראל גלה יגלה. הוא כאילו מגיע מבחוץ, לא נביא אני ולא בן נביא אני, בוקר ובולס שקמים, וכך הוא ג"כ מעביר לפניו את הצאן של ישראל ובולס את הגזעים שהשרישו בחטא (ואת עשירי ישראל הוא רואה בפ"ד כ'פרות הבשן'). המשפט האחרון של נבואות הזעם "ונפלו ולא יקומו עוד", ובפרק הבא שבתי את שבות עמי, הוא שיבה שאחרי הגלות והחרבן. כמתואר בתורה. עמוס חוזר לאחור פותח את "במדבר", ונזכר שה' אמר שישמיד את ישראל כרגע.
לכן באמצע נמצא יואל, שהשתמש בשניהם, כמו חוליה מקשרת בין שני הניגודים.
עמוס קשור לרעש, שמסמל קו פרשת המים, מימי השלום, לתחלת ימי הפורענות והחורבן. שבירה ואח"כ תיקון. ימי ירבעם השני ועוזיהו היו השיא מבחינה מדינית, וגם לא היו ימי ע"ז, והיה מקום לומר שכל הפורענות נשכחה. וכאן בא עמוס וטען שהכל חיצוני. ולכן הוא פותח בשאגה של ה' על העם, לא כמו הושע שמתחיל במשל ואוהב אשה ואח"כ מובנת הבעיה לאט לאט. (ויכול להיות שהוא פותח בכל העמים, כי הרעש הכה בכל איזור, וזה היה סימן לתקופה חדשה גם אצל העמים).
ובאמת עמוס דומה במדה מסויימת למשה רבינו, כפי שהוא מזכיר שנלקח מאחר הצאן, והיה איש העולם הזה כמו משה שהיה נסיך ומלך, וגם שמו עמוס, הוא מלשון נשיאה, שזה ענינו של משה שנשא את עמו,עם עמוסים, כאשר ישא האומן את היונק. וגם היה עמוס כבד פה וכבד לשון, כפי שאמרו שהיו קורין אותו פסילוס דהיינו מגמגם.[4] וכמו שמשה סימן חידוש מכל הימים מאברהם ועד זמנו, שבא מכח ההתגלות שחידש שהנביא מנהיג בכל פרט ונותן תורה. כך עמוס מסמן חידוש מימי משה ועד זמנו, ממשה עד עמוס לא קם מי שיכול לשבור את הכל, ולומר שתמה זכות אבות, ושהחרבן מחלט. וכן התבוננותו על החטא המוסרי והבדלי המעמדות, כמו משה שתחילת עלייתו לקדושה היתה כשראה את העוול והעושק שאיש מכה רעהו. והוא שייך ג"כ לתחלת עליית יהודה שוב, שלכאורה בזמנו בית יהוא לא היו פחות טובים מבית דוד שבאותו זמן, אבל השפעת עמוס והבאים אחריו על יהודה הביאה להישארות יהודה ולקריסת ישראל (וגם זו סיבה שהוקדם לו הושע). כח האהבה והקדושה של אפרים לא הספיק, והיו צריכים גם את כח השאגה של יהודה שאותה חיזק עמוס רועה ישראל.
עמוס ותוכחות התורה
ביום פקדי פשעי ישראל עליו ופקדתי ופקדתי (ג יד) וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם (שמות לב לד).
בתי גזית בניתם ולא תשבו בם כרמי חמד נטעתם ולא תשתו את יינם (ה יא) בית תבנה ולא תשב בו כרמים תטע… ויין לא תשתה (דברים כח).
ונשמו במות ישחק ומקדשי ישראל יחרבו וקמתי על בית ירבעם בחרב (ז ט) ונתתי את עריכם חרבה והשמותי את מקשיכם… והריקתי אחריכם חרב (ויקרא כו)
והשמדתי אותה מעל פני האדמה אפס כי לא השמד אשמיד את בית יעקב.. והנעותי בכל הגוים… החרב ימותו (ט ח). והשמתי אני את הארץ… ואתכם אזרה בגוים.. והריקותי אחריכם חרב (ויקרא כו).
ולא אריח בעצרותיכם (ה כא), ולא אריח בריח ניחוכם (ויקרא כו לא).
והלך מלכם בגולה (א טו) יולך ה'.. ואת מלכך אל גוי אשר לא ידעת (דברים כח לו).
מנעתי מכם את הגשם (ד ז) ועצר את השמים ולא יהיה מטר (דברים כו)
הכתי אתכם בשדפון ובירקון (ד ט) יכך ה' בשדפון ובירקון (דברים כחכב)
הנני מקים עליכם… גוי (ו יד), ישא ה' עליך גוי (דברים כח מט)
עמוס וזכרונות ימי קדם בצורה שלילית
ובכל כרמים מספד כי כי אעבור בקרבך (הושע ה יז) ועברתי בארץ מצרים… ותהי צעקה גדולה (שמות יביב).
הארץ נשקעה כיאור מצרים (עמוס ח ח)
שבר יוסף (ו ו), שבירתו, במקום "ויוסף הוא המשביר".
הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר ארבעים שנה ונשאתם את סכות מלככם (ה כה), אולי רומז גם לסוכות שעשו במדבר, שהפכום לסכות צלמים.
הפכתי בכם כמהפכת אלהים את סדום ועמורה (ד יא).
יתכן שגם הכינוי 'ישחק' במקום יצחק (ז ט, ז טז), בא להדגיש את הצד השלילי, שכל השומע יצחק לו.
הערות:
[1]ואולי נפקא ליה ג"כ משינוי הלשון בזכריה "לא נביא אנכי איש עבד אדמה אנכי" (יג ח), ומכיון שבזכריה נתפרש שם אביו, דקדק שלא לומר ולא בן נביא אני, כי אינו כעמוס.
[2]וזה גם קשור להבדל בין ישראל ויהודה, שבישראל נקבע שם על יהודה שהם פחות בקדושה מבני אפרים מזרעאדיוסף, ובין השאר לכן נטו בני אפרים מדוד המלך, וגם מחמת יחוסו לתמר ורות, ואפי' בזמן המשנה ביהודה היו מיחדין את החתן והכלה ובגליל לא. ואולי גם מרידתם בשלמה משום שלקח אלף נשים וחיבר שיר השירים, ובישראל לא הסכינו לכ"ז.
[3]ראה פירוט בהערות לרד"צ הופמן לויקרא, בפרק 'בין יחזקאל לת"כ', שאחרי ויקרא כו.
[4]ייתכן שיש משהו בדיבור הנבואי שאינו טבעי, והדברים באים בו כאש ולא בצורה של דיבור רגיל, ולכן מי שמוחזק כנביא וקדוש יודעים שהוא דבר האלהים (וכן ראינו לרבותינו שהיו עולים לברך על התורה, ומרוב יראתם היו מתגמגמים), אבל מי שחשבו שהוא מהנוקדים ובולס, הטיחו בו שהוא "סתם" מגמגם. ועי' ויק"ר י ב למה נקרא שמו עמוס שהיה עמוס בלשונו, על משה רבינו אמרו (בדב"ר מהדו' ליברמן עמ' 5) שהיה פסילוס. ואולי עמוס בלשונו שיש לו משא גדול של דברים לומר ולכן קשה לו לומר אותם בצורה מסודרת ורגילה.