לכן, אולי צריך להקדים מספר מילים ולומר: כאשר אנחנו מדברים על מחקר ארכיאולוגי היסטורי, בדרך כלל אין מדובר על עובדות ברורות ומוצקות מאוד. הכלים של המחקר הארכיאולוגי הם חפירה והערכה בסיסית של שכבה היסטורית. כשחופרים לדוגמה שבעה מטרים לעומק האדמה, מוצאים לאורך הפיר הזה שכבות שונות של מה שנשאר מתקופות מסויימות. בדרך כלל אלו שברי כלים, תכשיטים ולפעמים שרידי חומות ובתים שאינם בצורתם השלמה, תשתית של מקום. בשלב זה צריכה להיות החלטה איזו מבין השכבות הללו חוקרים, ואז מפנים את השכבות העליונות וחוקרים את השכבה שעליה הוחלט. זה נותן לנו איזשהו סדר. קרוב לוודאי שהשכבה הקדומה ביותר היא העמוקה ביותר, וככל שהשכבה קרובה יותר אל פני הקרקע שלנו, תקופתה קרובה יותר לזמנינו.

אלא שהקושי הוא לתארך כל שכבה ושכבה, ולהעריך כמה זמן היא נמשכה – מאה שנה, שלוש מאות שנה או יותר מכך. זהו קושי שאי אפשר להתגבר עליו בקלות. לכן המחקר הארכיאולוגי מסתמך גם על דברים שמחוץ לשטח הנחקר עצמו. אם מצאנו כלים או אבנים מסותתות בצורה מסוימת, שכבר פגשנו במקומות אחרים, ולגבי המקום האחר ברור לנו יותר לאיזו תקופה הם שייכים, או שמצאנו גם כתובת מסוימת, שֵם, ציון של שושלת מלכים, אירוע כלשהו וכדו', כל זה עוזר להבין מה התאריך של כלים העשויים פחות או יותר בטכניקה דומה. גם החומר ממנו עשויים הכלים, אם הם כלי אבן, מתכת, עץ, כלים מעצמות בעלי חיים, זכוכית וכו', נותן לנו אפשרות לדעת לאיזו תקופה שייך החפץ הנידון בערך, ובאיזו שכבה אנו נמצאים. על פי חפץ אחד או שניים שאנחנו מכירים מתקופה מסוימת, אנו אומרים שגם החפצים האחרים שנמצאו באותה שכבה, שלגביהם אין לנו ידיעות ברורות, שייכים לאותה תקופה. כלומר, המחקר הארכיאולוגי מבוסס על הרבה השערות ומעט ידיעות.

יותר מזה, עלינו לזכור שחלק ניכר מהדברים בכלל איננו מוצאים:
א. הארכיאולוג לא תמיד יודע היכן לחפש. למשל, האיזור שלנו ממצרים ועד ארם נהריים הוא איזור משופע בממצאים. כמעט בכל מקום שחופרים מוצאים ממצאים, אבל אי אפשר לחפור בכל המקומות. וכך לאורך שנים ארוכות, כאשר לא היה מחקר ארכיאולוגי או שהיה מועט, ידעו אמנם על הממצאים שנמצאו, אך מה שלא מצאו חשבו שאיננו קיים. למעשה, יש הפתעות כמעט לכל משלחת חפירות ארכיאולוגית בכל חלק בעולם, לפעמים אלו הפתעות מרעישות מאוד המשנות קונצפציה שלמה לגבי תקופה, תרבות ועם, ולפעמים פחות מרעישות, אך מוסיפות או גורעות מתמונת העולם שהייתה להיסטוריונים ולארכיאולוגים לגבי אותה תקופה או תרבות.

ב. לא כל דבר נשמר כצורתו. למשל, כלי מתכת רבים הותכו מחדש, והשתמשו בהם תקופה אחר תקופה. חומות ומבנים קדומים פורקו לאחר כיבוש או שינוי משטר, האבנים סותתו וסודרו מחדש, והשתמשו בהן למבנים מאוחרים יותר. כלומר, החומרים שאנו מוצאים עברו שינויים ואין אנו יכולים לתארכם במדויק. כל זה במצב שנמצאו ממצאים שונים, אך לא תמיד אנחנו מוצאים את הדברים. המצרים הקדומים השתמשו בפפירוסים, שזה כעין נייר, העשוי שכבה מצמח הגומא שאפשר לכתוב עליה, וזה כמובן חומר שמתכלה. אמנם נמצאו פפירוסים מסויימים, אבל זה מפני שהם נשמרו בכלים או במקומות מיוחדים. אפילו כשחקקו רישומים באבן, פעמים רבות ניפצו את מצבות האבן לאחר מכן והשתמשו בהן לדברים אחרים.

ישנו קושי אובייקטיבי, ולכן כאשר אומר חוקר מסוים 'אין לנו אישור לאירוע כזה וכזה' צריך להתייחס לזה בדיוק כפי שנאמר. 'אין לנו אישור', אין פירושו של דבר שזה מוכחש או שזה לא היה, משום שבאיזור אדיר מימדים, אפילו אם חפרו בו עשרת אלפים חפירות קטנות, שכל אחת מוגבלת לחמישים מטרים מרובעים, וזה הרבה מאוד, פירושו של דבר שתשעים ושמונה אחוזים מהשטח בכלל לא נחשף ולא נחפר, ומי יודע מה עוד מונח במעמקי האדמה. שלא לדבר על כך שישנם דברים שאינם יכולים להשתמר לאורך שלושת אלפים שנה.

נחזור לעניינו ונעסוק בשהותם של בני ישראל במצרים. מי שקורא את הסיפור המקראי בלבד יכול לדמות בנפשו שהעבדים היחידים ששועבדו במצרים היו יהודים. כמובן שאין זה נכון, שכן מצרים כולה הייתה מבוססת על עבודת עבדים. היהודים היוו בסך הכל חלק קטן מכוח העבודה. זאת ועוד, אילו היו מוצאים שרידי כפר עבדים במצרים האם יוכלו לדעת שזה היה דווקא של ישראל? כיצד יוכלו לדעת, וכי נבנה שם בית כנסת? ואם ימצאו שם בגד, האם ידעו שהיה שייך ליהודי? כמובן שאין שום אפשרות לדעת. ולכן, אם היה מתמזל המזל, והיינו מוצאים מסמך חקוק באבן או כתוב על פפירוס שנוקט בשם מסוים, אז היינו יודעים יותר. אבל לא נותרו מסמכים כאלה. אותם קטעים מעטים שישנם, ברובם הגדול נוגעים לסיפור המתים, משום שבפירמידות בזזו בעיקר רכוש וכלים, ולא מחקו את מה שנחקק על הקירות ועל כן זה מה שנשאר פחות או יותר בשלמותו. כך אנו מכירים את המיתולוגיה המצרית, כיצד תיארו לעצמם המצרים הקדומים את העולם שאחרי המוות או עולם האלילים וכדו'.

אמת, נמצא באופן מקרי ביותר, ויכול היה גם שלא להימצא, מסמך מקוטע, מעין מכתב דו"ח או יומן של פקיד מצרי, המתאר מאורעות יוצאים מן הכלל, דומים מאוד לתיאור המקראי של מכות מצרים, כמובן מזוית ראיה של מישהו שאינו יודע את הכתוב בתורה, אלא רק חווה את האסונות. הוא מתאר שהנילוס הפך לדם, ושיורד ברד נוראי ואש, ומגפות בכל מצרים. אלא שעל פי התאריך המקובל על ידי הארכיאולוגים, המסמך הזה קודם בערך בארבע מאות שנה למה שמקובל כתאריך יציאת מצרים. אם כן, מצד אחד קיים מסמך קדום שתואם מבחינת תוכנו, אך מצד שני הוא אינו מסתדר מבחינת התאריך. השאלה היא האם התיארוך של המסמך מוחלט? לא, הוא אינו מוחלט, אך הוא מסתבר, מפני שהמסמך נמצא בשכבה מסוימת ליד משהו אחר, ועל פי הכלים המאפשרים לתארך את הממצא, התאריך הוא כך.

גם לגבי תאריך יציאת מצרים קיימים חילוקי דעות בין החוקרים. הכוונה כמובן לאלו שחושבים שאכן הייתה יציאת מצרים. אמנם הם הרוב, מכיוון שלפי ההסתברות אין זה סביר שעם ימציא על עצמו סיפור של עבדות אם הדבר לא היה מתרחש. בדרך כלל בסיפורי העמים האחרים נוהג כל עם לפאר את עצמו, ולומר שהוא תמיד שלט ושיעבד אחרים, ולכן לדעתם סביר להניח, שאם ישנה מסורת כל כך חזקה, סיפור כל כך חזק על כך שבני עם מסוים היו עבדים, כנראה שהם באמת היו עבדים, והצליחו להשתחרר מעבדותם. אבל מבחינתם זו רק סברה, השערה. ובאמת בעקבות המסמך הזה ועוד מספר עדויות נסיבתיות מקוטעות, היה חוקר מעניין מאוד, פרופ' וליקובסקי, שכתב ספר שנקרא 'תקופות בתוהו', כדי להוכיח שצריך לאחר את השושלות המצריות בערך בשלוש מאות שנה, ואז מסתדרים הרבה מאוד דברים לאורך התנ"ך. זו השערה שלא התקבלה על דעת רוב החוקרים. וליקובסקי בכלל היה אישיות חריגה ולא מקובלת, איש רב תחומי. הוא כתב ספרים בפיזיקה ועל מבנה היקום, וכן בהיסטוריה. אדם מבריק ובעל ידע רב אבל חריג.

גם לסיפור השהייה במדבר, שהוא כל כך חזק במסורת היהודית, אין אישור ארכיאולוגי. היו מספר משלחות ארכיאולוגיות, במיוחד לאחר מלחמת ששת הימים, כאשר חצי האי סיני היה בידינו, שניסו לחפש לפחות את הנתיב של בני ישראל במדבר ואת הר סיני המקורי, שכידוע אין לגביו דעה אחידה. קיימות לפחות חמש השערות שונות לגבי מיקומו של הר סיני, ישנן מסורות ערבית, נוצרית ובדואית, הסתברות של נדודים מצד זה ומצד זה, אך אין מקום מסוים וברור, וגם אין מסורת יהודית על כך. המשלחות לא הצליחו. העדויות שנאספו היו רב משמעיות ולא חד משמעיות, ומאוד לא פשוטות. ואם נשאל: מה בכלל היה צריך להישאר שם במדבר? מה יכול היה להישאר לאחר ארבעים שנות נדודים? מעט ביותר, הרי לא נבנו מבנים, ודאי לא מאבן. בשביל לחפש קברים צריך לחפור את כל חצי האי, וזה בלתי אפשרי. אמנם היו הרבה מתים, כל יוצאי מצרים מגיל עשרים מתו, ודווקא באדמה מדברית יבשה זהו ממצא שצריך להשתמר, אבל איננו יודעים היכן הם קבורים, ובאיזה עומק. איננו יודעים בכלל את הנתיב המדויק בו הם עברו. אם כן, למעשה לא נמצאו עדויות. ושוב, קשה מאוד למצוא שם משהו, כי באמת לא הייתה זו תרבות של ישוב ולא נותרו ממצאים מאותם זמנים.

לכן, אנו נדרשים כאן לשאלה שכל היסטוריון צריך לשאול את עצמו לגבי תוכנו של מסמך היסטורי. למשל, כשמוצאים תעודה, לאחר שהועלתה ההשערה מאיזו תקופה היא, צריך לברר האם מה שכתוב בה נכון, שכן התברר שתעודות מסויימות שנכתבו על ידי סופרי מלכים שונים לא שיקפו את האמת ההיסטורית. כל מלך, קטן או גדול, אהב שיפארו אותו, במיוחד לעתיד לבוא, וסופר המלך כתב את מה שהמלך אהב שיכתוב: שהוא היה גיבור והוא כבש, ואם היה לו איזה קרב שולי – נכתב שהוא הכרית את זרעו של אותו עם עד היסוד, וכבש את כל ממלכתו, ופעמים רבות הדברים כלל לא התרחשו… הייתה נטיה להאמין לתעודות עד שנמצאו עדויות סותרות בעליל מתקופות מאוחרות יותר.
מעבר לכל זה קיים כלי נוסף בו משתמשים ההיסטוריונים, אך שימוש בעירבון מוגבל, והוא המסורת. כמעט בכל עם ישנם סיפורים על זמנים קדומים. הדבר תלוי במידת ההתפתחות של אותה תרבות, וכן במידת הדיוק וההשתמרות של הפרטים ההיסטוריים העיקריים בסיפורי העבר. בזה לתרבות היהודית יש יתרון יוצא מהכלל. מסורת – ככלי למחקר היסטורי ולאמינות היסטורית – צריכה להיות מדויקת, וצריכים להיות לה כללים. נחזור ונסכם כאן את דברי ר' יהודה הלוי בספר הכוזרי מפאת חשיבותם המרובה 1 . הוא היה הראשון שקבע את כללי היסוד למסורת מדויקת, עד כדי קביעת עובדה היסטורית בהסתמך אך ורק על המסורת הזאת, בלי קשר לעדויות חיצוניות ארכיאולוגיות או לתעודות אחרות.

כללי המסורת שר' יהודה הלוי ניסח הם:
א. העובדה המסוימת צריכה להיות מקובלת כעדות על רבים ולא על יחידים, על ציבור גדול, ולא על איש מסוים אחד שיכול להיות בעל אינטרס. על הציבור להיות בעל אינטרסים שונים, מעמדות כלכליים שונים, גילים שונים, רמות השכלה שונות וכו'. אם, לאחר שעמדו בקריטריונים האלה, הם בכל זאת מסכימים כעדים, פירושו של דבר שהמאורע הזה אכן קרה כפי שהם מתארים אותו.

ב. שהמאורע לא יהיה רגעי. אם המאורע היה רגע, חלף ואיננו, הרושם איננו מספיק ברור. על המאורע להתקיים לאורך זמן סביר, כדי שאותו ציבור גדול יוכל להתבונן, לבחון, להתרשם ולתאר את מה שארע לאחר מכן.

ג. שאותו ציבור ימסור את מהלך הארוע לדורות הבאים באופן מדויק, כלומר, שלא יבואו פתאום באיזשהו דור מספר אנשים מצומצם, ויגידו שלפני דורות רבים היה ציבור גדול שראה את מה שראה. זו אותה בעיה של יחיד שיכול לספר מה שהוא רוצה. הוא יכול לספר שהוא ראה מלאך, הוא יכול לספר שהיו איתו עוד אנשים שאיננו מכירים אותם, וממילא שוב אנחנו מסתמכים רק עליו.

והנה המסורת היהודית, לגבי יציאת מצרים, מעמד הר סיני והשהייה במדבר, מקיימת את כל שלושת התנאים הללו: מדובר על מאורעות שהתקיימו במשך זמן מספיק, לכל הפחות יממה שלמה. עמוד האש, עמוד הענן והמן התקיימו במשך שנים. היה גם ציבור גדול, ששים ריבוא גברים מגיל עשרים ומעלה. ומדובר על קפדנות מיוחדת במסירת העובדות הללו לדורות הבאים. כלומר, כאשר אנחנו חוזרים אחורנית, אין דור מסוים שנוכל לומר שבו סיפרו לנו על מאורע שקרה פעם, ועד אז לא ידעו עליו או שידעו במעורפל. אין דבר כזה בהיסטוריה היהודית.

כל מי שאומר שהמסורת החלה מתקופת עזרא, לדוגמא, עליו להסביר כיצד זה קרה. נתאר לעצמנו את המצב. בא עזרא הסופר לעם היהודי שהיה בימיו, מה אמר להם? האם אמר להם: 'יהודים יקרים, כדאי לכם לשמור מצוות בגלל שכר, גן עדן וכו'?' כך פעל גם מוחמד, כך פעלו גם ישו וממשיכיו. היו כאלו שהשתכנעו וכאלה שלא השתכנעו. לפעמים גם שכנעו אותם בחרב… אף לא אחד מהם העלה את הטענה ש'אתם קיבלתם את זה'. זו הרי טענה שמשקרת על פניה. עזרא ונחמיה באים בטענה בסיסית: 'איך אתם מפרים את התורה שקיבלתם'. בטענה זו הם מכנסים את העם ומענישים אותו. כלומר, יש כאן טענה מסוג אחר לגמרי, שהיא כשלעצמה אינה יכולה לשכנע אם איננה אמיתית. אנחנו יכולים לבוא בתוכחה למישהו ולומר לו: מדוע אתה מבזבז את ירושת אביך? והוא משיב: אינני מכיר אותך, ואתה לא היכרת את אבי, ובכלל הוא לא השאיר לי ירושה, טעות בידך. איזה עם שלם היה מקבל טענה כזאת שאומרת, שהוא קיבל מסורת שהוא לא קיבל. איך זה יכול להיות? למה שיקרה דבר כזה? אין שום היגיון בדבר. מוחמד, ישו, בודהה, ויותר מאוחרים מהם, כולם באו לשכנע על יסוד טענות הגיוניות, של תועלת, של כדאיות, אולי רוחניות יתר, ובאמת היו אנשים שהשתכנעו. אבל אף לא אחד בא ואמר לציבור שלם: מדוע אינכם מקיימים משהו שכבר התחייבתם עליו. מתי התחייבנו? למי התחייבנו? אף פעם לא שמענו על דבר כזה. אף לא אחד מהם טען כך, משום שאין זה חכם לפעול בדרך זו מצד המשכנע, ובוודאי לא יתקבל על דעת המשוכנעים. שני הדברים בלתי מסתברים כאן. כל מי שירצה לומר שהדברים לא נאמרו על ידי משה, אלא על ידי חזקיהו או עזרא, בגלל סימן מסוים שמצא בטקסט, טענתו מופרכת מצד עצמה.

כאשר שלמה בונה את בית המקדש הוא מונה ארבע מאות ושמונים שנה ליציאת מצרים, זאת אומרת שזהו תאריך קבוע וידוע, ואפשר היה למנות את השנים על פי התאריך הזה. זה תאריך שכל דור ידע אותו. אמנם, בדרך כלל היו מונים לשנותיו של המלך, מפני שהמלך חי וקיים, וכולם יודעים מתי החלה מלכותו, ולכן זוהי ספירה קלה ונוחה. ובכל זאת אנו מוצאים דוגמה למנין ברור ליציאת מצרים ולא לתחילת מלכות שלמה או דוד למשל.

אם כן, אין דור מסוים שבו פתאום מתחדש הדבר, אלא כל דור מסר לדור שאחריו את עובדות היסוד הבסיסיות ביותר, יציאת מצרים, השהייה במדבר וקבלת התורה בהר חורב. אלה דברים שלא התחדשו בדור מסוים, אלא נמסרו מדור לדור. בעניין הזה המסורת היהודית חריגה מכל המסורות התרבותיות האחרות בעולם שאנחנו מכירים. אף לא עם אחד הקפיד למסור מאורע מסוים ברמת דיוק כזו.

דיברנו על הערך העצום של יציאת מצרים וקבלת התורה לאורך הדורות, שזהו עמוד השדרה של התרבות היהודית מאז ועד היום. דבר זה עצמו נבע מהמסורת הקפדנית שנמסרה מדור לדור. הרי אי אפשר לתאר שפתאום יבוא מישהו, וינסה לשכנע שקרה מאורע מסוים לאבותיו, ולשכנע אנשים רבים נוספים שהמאורע ארע גם לאבותיהם, והם שמסרו להם את הדבר. כלומר במסורת עצמה, האומרת שיש כאן מסירה מדור לדור, מגולם כבר הביטחון שהדברים אכן נמסרו מדור לדור, מפני שאם לא כך, אזי באיזשהו דור היה צריך לשכנע עם שלם שהוא כבר קיבל משהו מאבותיו, והרי כל אדם יודע מה הוא קיבל מאבותיו ומה לא.

יש כאן בחינה מאוד חשובה שדרגת הוודאות שבה לא רק שאינה פחותה מהמחקר הארכיאולוגי או הכלים ההיסטוריים המקובלים, אלא אף עולה עליהם בהרבה. דרגת הוודאות של מסורת כזאת עולה בהרבה על כלים אחרים שבדרך כלל ההיסטוריון משתמש בהם, מפני שכל הכלים האחרים הם הערכה של יחיד פלוני בתקופה מסוימת, בין אם היה זה המלך או סופר המלך או פקיד. וגם כשרשם את מה שרשם, זוהי בסך הכל התרשמותו של אדם מסוים ודעתו האישית, ופעמים רבות אנחנו מוצאים שהתרשמות כזו רחוקה מלהיות מדויקת, משום שמדובר ביחיד שאינו יכול לדעת את כל הדברים. אין בידינו מסמך כזה בשום עם אחר המבטא עדות קולקטיבית ציבורית שלמה, שנמסרה במדויק במשך כל הדורות. זהו כלי שאמינותו היא גבוהה ביותר, וחשוב להדגיש זאת.

הכפירה במסורת
נוסיף כאן עוד עניין. אפשר לבוא ולשאול: אם הדברים נכונים כל כך, אז מדוע היום כשישים אחוזים מהעם היהודי אינם מקבלים את התנ"ך? איך זה קרה? בארץ ישראל המצב טוב יחסית, אבל בחו"ל, בארה"ב ובאירופה, המצב הרבה יותר גרוע מאשר בארץ ישראל. אם נשאל יהודי מחוץ לארץ האם הוא בטוח בזה שהייתה יציאת מצרים, כלל לא ברור מה תהיה תשובתו. לא אכפת לו שזה אכן היה, אך הדבר אינו ברור לו.

יש לבחון כיצד הגענו למצב זה. ראשוני המשכילים שהתחילו לערער על העובדה שהתורה מחייבת כמצווה, לא ערערו על עצם המסורת אלא על החובה לקיים את המצוות הנובעות ממנה. אילו היה קם ציבור שלם ואומר: 'אנחנו יהודים, גדלנו בבית יהודי אבל אף אחד לא אמר לנו שהיה דבר כזה, אנחנו בכלל מתנגדים למה שאתם אומרים שיש מסורת, כי לנו אין מסורת', אז הערעור היה על בסיס אחר. כאן יש להבחין בין עצם הקביעה ההיסטורית של יציאת מצרים ומתן תורה התלויים במסורת ובעדות, לבין יחסו האישי של פלוני או אלמוני אל העדות הזו, האם הוא מרוצה ממנה, האם היא חשובה לו או לא, האם הוא אוהב אותה או לא, זהו עניין נוסף.

וכאן עלינו להתייחס לבעיה קשה: אמנם, לראשוני המשכילים הייתה מסורת, אבל לאלו שכיום אינם מקבלים את התורה כבר אין מסורת, מפני שאבותיהם כפרו במסורת הזו. ואכן, אילו כל העם היהודי היה פורק עול, חס וחלילה, באמת כבר לא הייתה מסורת. אלא שעדיין נשאר ציבור גדול דיו הנאמן למסורת והמעביר אותה מדור לדור, שאין לו אינטרס משותף מלבד האמת. לא כולם במעמד כלכלי מסוים, לא כולם בני גיל אחד, ולא כולם בעלי השכלה מסוימת, ובכל זאת כולם נאמנים למה שקיבלו. הם יכולים להיות מנוגדים בדעותיהם ובהשקפותיהם אך לא בעובדות שקיבלו. נכון, היום גדל דור שלישי או רביעי שלא קיבלו את המסורת הזאת, מפני שלפני ארבעה דורות הייתה החלטה שרירותית של אותו סבא רבה שלהם שהתורה איננה חשובה יותר, שאין בה צורך, שלא כדאי יותר להעביר את המסורת. הוא החליט זאת באופן שרירותי, מטעמיו שלו, ולא מפני שכפר ברציפות ואמינות המסורת. הוא חשב למשל, שכך בניו יחיו ביתר נוחות. היו אנשים רבים שחשבו בתום לב, שאם הילד לא ידע שהוא יהודי יהיה לו קל יותר לחיות, ואילו הנאצים לא היו מחפשים בתעודות עד דור רביעי, רבים מאוד מיהודי גרמניה לא היו יודעים שהם יהודים, משום שהם לא קיימו שום סממן יהודי, וחלקם אף היו בנים של מתנצרים. מי שחשף וגילה אותם, ועל ידי כך גם גרם להם השפלה והתעמר בהם, היו האויבים.

מדובר בתקופה של החלטות שרירותיות איומות. החלטות של אנשים לא מעטים, שבגלל הסבל והמעמסה ההיסטורית העצומה הזו של להיות יהודי, החליטו שזה ייפסק, כי הדבר אינו כדאי. זאת תקופה מיוחדת במינה, בה ההחלטות התקבלו מסיבות מיוחדות, אולם לא מאותה סיבה שאנחנו מדברים עליה כאן. החלטתם לא נבעה בגלל אי אמינותה של המסורת. המסורת אמינה בדרגת וודאות יותר גבוהה מכל הכלים האחרים שיש בידי ההיסטוריונים. אלא שהואיל ומדובר על עובדה שאם מקבלים אותה היא מחייבת מעשים, התנהגות וקבלת עול כבד, לא עול מעשי בלבד אלא גם עול היסטורי של היותו בן לעם מיוחד וקטן בין עמים גדולים, הרי שהיו אנשים שסירבו להכיר במציאות המסורת מפני שהייתה קשה עליהם, הם התעלמו ממנה, לא רצו לדעת עליה והתנהגו כאילו אין להם מסורת.

ההיסטוריה היהודית רצופה קשיים, רדיפות והשפלות, ובכל הדורות היו אנשים שלא יכלו לשאת זאת. אלא שהתקופה המודרנית נתנה אפשרות להתעלם ולהכחיש הכחשה נפשית, כדי לא לקבל את המסקנות וההשלכות המתבקשות, וכך נוצרה המציאות שאנו עדים לה היום. אך יש להדגיש שלא הייתה הכחשה היסטורית. ב"ה קיים גם ציבור גדול מאוד של יהודים המחזיקים במסורת, שאינם מתכחשים לה או מתעלמים ממנה, גם מתוך נכונות לקבל על עצמם את כל ההשלכות והמסקנות, אפילו הן קשות מבחינת הסבל הכרוך בעובדה הזאת עצמה. נכון הוא, שבחלק מסוים של הציבור הדבר הולך ונעשה יותר ויותר פרובלמאטי. אנו מקווים שאותו חלק שנשאר נאמן, יהיה תמיד עֵד חי למי שעזב את הדרך הזאת, מסיבות אלו ואחרות, כדי שיוכל להיאחז בה ולשוב אליה.