האתר עוסק בשאלות של אמונה מול כפירה, ומיועד לעוסקים בנושא.
למדיניות האתר לחץ כאן

Kal-sites – בניית אתרים
רוצה לדעת כמה עולה לבנות אתר ? לחץ כאן

נושאים באתר

"רציו" רוצה לגדול... רוצים לתרום?

תקבלו מייד
אישור מס הכנסה לעניין תרומות לפי סעיף 46 לפקודת מס הכנסה

10 ₪
20 ₪
100 ₪
200 ₪
500 ₪
1000 ₪
סכום אחר
הפוך את תרומתך לחודשית (ללא לקיחת מסגרת)
כן!, אני אתכם
לא! רוצה תרומה חד פעמית

השאיפה לאחדות בתורה- הקדמה למצוות בראשית

צוות האתר

צוות האתר

image_printלחץ לגירסת הדפסה

המטרה שלנו היא ללמוד תורה, לימוד תורה הוא מושג עתיק, בזמננו מקובל מושג חדש יותר 'חדושי תורה', בני אדם מחפשים לחדש 'חדושי תורה', מצד אחד, החידוש יכול להיות מנוגד לרצון להבין, אין ענין להוסיף עוד דברים, אלא רק להבין. מצד שני, ההבנה עצמה היא חדוש, כי תמיד יש מי שהבין אחרת. תמיד אנחנו נעים בין הרצון לומר משהו שנראה לנו מסתדר ויפה, ובין השאלה איך יודעים שזה נכון. זו הדילמה האם להרחיב או לצמצם.

הנקודה הזו שתמיד יש מי שיבין אחרת, היא מהותית הרבה יותר ממה שניתן לחשוב. ברוך חכם הרזים נתקנה על כך שכשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שונות, דהיינו שאין שום אחד דומה לחברו ממש באופן מושלם. ולכן יש גם כמות כזו של דעות, וממילא החכמה עצמה נחלקה לכל החכמים שבעולם, ו'אל דעות' עושה מהכל חכמה אחת.

מזה נובע שהקשר בין שני חכמים הוא רק סטטיסטי, אם למשל אני אנסה להסביר לידיד מדוע אני אומר כאן שיעור, או איזה רעיון שאני רוצה לומר. אנחנו לא נבין את הדברים אותו דבר, תמיד יהיו הבדלים קטנים. וגם אם נאמר באותם מלים, מלה אחת יכולה לשמש לשתי משמעויות. וגם אם ננסה לפרוט לפרוטות, תמיד יהיו הבדלים. לכן היכולת ליצור חכמה אנושית היא לא יצירה בעלת רצף הגיוני, אלא רק סטטיסטית, המצב שהרבה פעמים ישנה הסכמה כללית על רוב הנקודות ורוב הניואנסים, יוצרת מראית עין של חכמה. המחלוקות הן רק ביטוי של ההבדלים הראשוניים.

ז"א תעודת הביטוח של החכמה האנושית היא השינויים הקטנים האלו, אם החשיבה היתה מקובעת וכולם היו מגיעים לאותה צורה ובאותם ניואנסים, העולם היה נחרב. השונות הזו, מקבילה לשונות בהיווצרות המינים והטבע, ולשונות של מבנה האטום שגם הוא פועל רק סטטיסטית. אין מקום למורכבות בלי איזו שהיא היעדר חוקיות. מהות החכמה היא יצירת איזו שהיא חוקיות סטטיסטית במקום של היעדר חוקיות.

ולמרות השונות המובנית, התובנה שחכמה היא רק סטטיסטיקה, באופן אבסורדי יחודו של האדם הוא שהוא שואף לאחדות.

העולם הוא אוסף של פרטים, והחיים שלנו אוסף של פרטים, אנחנו מחברים ומצמצמים את הפרטים לקבוצות, מאחדים אותם, ועי"ז מסוגלים להתמודד איתם. יתכן שגם בעלי חיים יכולים להבין אחדויות שונות, אבל השאיפה שלנו כבני אדם היא לצמצם עוד ועוד, עד שנבין את היסוד האחד של הכל.

כל חיבור חייב לעבור דרך איזו שהיא הנחת יסוד, מכיון שבמציאות ישנם שני פרטים, נניח הרצון שלי לאכול, והרצון שלי לישון, החיבור נוצר דרך יצירת קו משתי הפעולות האלו, אל הנחת יסוד כמו: הגוף רוצה לחזק את עצמו. את הנחות היסוד השונות ג"כ ניתן לחבר ע"י קוים דרך הנחות קודמות, וכך הלאה, עד שמגיעים לאחד.

כל התוכן האנושי בעולם – זה ענינו, לחבר את אוספי הפרטים בצורות שונות. אבל מכיוןשמבחינתינו יש אינסוף פרטים, האדם חייב לצמצם את רשת הקוים לתחום מסויים, הוא לא יכול להסביר הכל. הוא יוצר גבולות שפחות חשוב לו לעסוק בהם.

יתכנו הרבה דרכים ליצירת גבולות כאלו, הדרך הפשוטה היא: להתמקד בקרוב ולהניח לרחוק. זו הדרך המערבית, למרות שהחשיבה המערבית עברה שינויים גדולים מאז תקופת הפריחה של יוון, יש קוים משותפים מאד ברורים, הקרוב והרחוק לא נמדד במושגים של גיאוגרפיה, אלא של האדם היווני או המערבי.

המדע בן ימינו, הענף המטריאליסטי והנותן את הטון, עוסק רק במה שניתן להגדרה, ולכן הוא בעצם קרוב אלינו, גם אם הוא במרחק מליון שנות אור, הוא מתמקד רק בתחום הפיזי המוגדר באופן פשוט, גם אם מדובר בנוסחה מתמטית מסובכת, ביסודה היא דבר פשוט. גם העיסוק בנפש האדם מתמקד בדברים הניתנים להגדרה פשוטה, ורואה בזה חזות הכל. גם העיסוק התרבותי עוסק בקרוב, האמנות נמדדת מנקודת ההשפעה שלה על הנפש, זה גורם לי להרגיש השתאות, בלבול, החויה של האדם היא הנושא המרכזי באמנות.

הגישה הזו יסודה בחשיבה של הפילוסופים היוונים, שהתיימרו ליצור את ההגדרות שהמציאות תהיה כפופה להן, קאנט פירק את ההגדרות האלו, אבל המדע ארגן מחדש הגדרות שולטות. בכל מקרה החשיבה היוונית היא בתוך ההגדרות האלו. היא מקרבת כל מה שניתן לקרב, והעיסוק הוא בקרוב.

זו הדרך שמנטרלת את השאלה מאיפה באו החיים, או מה היה לפני, מה מעבר למרחב זמן, כי זה 'רחוק', זה דברים ש'אין טעם לעסוק בהם', ואפילו לנסות להעמיק בנפש מעבר למה ש'קרוב' אין טעם. ההרגשה של איש המערב היא שהעיסוק הזה מיפר את האחדות, הוא נכנס לתחומים בהם אי אפשר למתוח קוים.

אבל בגישה הזו יש פגם אחד מרכזי: היא מתעלמת מהצורה בה הנפש שלנו חווה ומארגנת את הדברים. היא נוגדת את האינטואיציה. הנפש שלנו כן נוסעת רחוק, והיא חווה משהו מעבר להסברים ה'קרובים' הפיזיים והמוגדרים. נכון שכחו של ההסבר הלוגי חזק, ומלמדים אותנו כל הזמן ע"י שימוש בכמות גדולה של נתונים, לאמת את הגישה של המדעים המדוייקים. אבל בסופו של דבר עדיין יש פיצול, אין הרמוניה אמיתית.

הפיצול הזה מוליד צביעות, האדם הפנימי הוא לא האדם החיצוני, הצורה בה חושבים ומדברים ועובדים, אינה משקפת את מה שקורה בנפש באמת. הנפש מתפתלת, כי הגירוי האינטלקטואלי לא מספק אותה.

בעיה נוספת בהתמקדות בקרוב, היא שכל מי שמתמקד יותר מדי בתחום מסויים, זה על חשבון התחום הרחב יותר. קשור קצת לעקרון המכשיר של מאסלו, כשלאדם יש  מכשיר מסויים, הוא נוטה לפתור את כל הבעיות ע"י המכשיר שבידיים שלו. כמו שמי שמתרגל לשני דינים פותר את כל הבעיות (או מנסה לפתור) ע"י שני דינים, ברגע שהפתרון לא אמיתי, שוב נוצר פיצול.

זו לא רק בעיה של אנשי מדע כביכול שמרחיבים את תחום המדעיות הרבה מעבר למקום שהוא צריך לתפוס בחיים ובפתרון בעיות (דואינג, חיפוש בגוגל מביא דברים שהמדע יודע או שאפשר לעשות ומתמקדים בהם, למרות שהערך שלהם הוא זניח). אלא גם בתחום המוסרי, הידע על איך שהחברה צריכה להיות מביא בני אדם להתנהג בצורה יותר מוסרית ממה שהם, הפקידה או המלצרית שקוראת לך בשם הפרטי ומסבירה לך כמה שהיא רוצה לשרת אותך, יכולה לכתוב טוקבק מרושע כשהיא תגמור, כי האובר מוסריות לא מגיעה מבפנים. היא מגיעה מפיתוח יתר של תחום שאין בו הרמוניה אמיתית. כמו אדם שמחמיר מאד בתחום מפותח, ומתנהג בצורה ירודה בתחום אחר. מוסר מלחמה מפותח מאד על הניר או בדרישות ממדינות אחרות כשזה נח.

הגישה המערבית זקוקה לתגמולים רחבים, ולכן הרומאים לא הטילו ספק בצדקתם. בדיוק כמו בזמננו שאנשים שולחים חלליות לירח ולמאדים, ויש להם טכנולוגיה, זה תגמול כ"כ גדול שלא משאיר מקום להטלת ספק. התגמול הוא קרוב.

הגישה המזרחית ניזונה ישירות מן הנפש, היא לא מבדילה בין 'קרוב ו'רחוק' ההגיוניים והלוגיים, אלא בין 'קרוב' ורחוק' לחוייה הנפשית, הגישה הזו תופסת את הנפש כגילוי של נשמת העולם, הנפש היא ניצוץ קטן ממשהו גדול מאד שהיא רוצה להתחבר אליו. ומהנחת היסוד הזו יוצאים הקוים המחברים את כל החויות הנפשיות והגופניות.

כשמקצינים את שתי הגישות, הרי כל התנהגות הנפש לפי הגישה המערבית היא רק תוצר של תהליכים פיזיים שונים, ולפי הגישה המזרחית כל המציאות הפיזית היא תוצר של תהליכים שקשורים לנשמת העולם לרעיון ולתוכן שמאחוריו.

מפתה לומר שהיהדות מייצגת את הגישה המזרחית, ויש בזה מן הצדק, אבל זה לא פותר לנו את הקונפליקט של גבולות האחדות שאנחנו יכולים ליצור. גם הגישה המזרחית עצמה צריכה הרי להציב גבולות כל שהן, ואי אפשר ללכת אחרי אינטואיציה בלי שום מודד אחר. במבחן התוצאה החברה המערבית מביאה לנו טכנולוגיה וכן חברה מתוקנת, והחברה המזרחית מתקשה להציג תוצאה ברורה.

הרעיון של מתן תורה, ושל מתן ספר התורה, אומר לנו שבעצם שום גישה לא יכולה להביא אותנו להבנת האחדות. יש צורך להיצמד לתורה כדי לחבר את כל הנקודות, אנחנו לא צריכים לחבר את הנקודות זו לזו, אלא רק לחבר אותן לתורה. התורה היא הרעיון אחד. ז"א לא נשמת העולם במרכז, ולא שכל האדם במרכז, אלא התורה –התכניתהאלהית במרכז.

הגישה המערבית טוענת לא כך, מבחינתה אין חשיבות כאן למזרח מול מערב, אלא להיפך, העמים הקדומים היו פרימיטיבים ולא חכמים, התורה היא החכמה שניתנה כבר אז, ורק כיום היא מחלחלת בשיעור המספיק לה, העולם המערבי הבין את המוסריות והחכמה, יש לתורה עדיין מה לומר, למשל התנגדות לפריצות, וגם אם נניח שלא, יש לנו הרבה כבוד בשביל מה שהיא עשתה. עכשיו זה בידינו. הגישה הזו נשמעת רפורמית / קונסרבטיבית, ויש גם הרבה דתיים שחושבים כך במודע או בלא מודע, אבל בעצם זו הגישה הנוצרית. זה מה שישו אמר כבר בזמנו.

אם אניי מתיימר להסביר את התורה, אני כביכול הולך על חבל דק מבחינת הנצרות, כי אם אני מסביר מנגנון מובן והגיוני של חכמה ומוסריות לפי הבנתינו, ז"א שאני מקבל את זה שהתורה היא רק חכמה שהגענו להבנתה ולפיצוחה היום, ועכשיו זה בידינו. ולכן אני לא יכול לקבל זאת. אני חייב להבין את הדברים כדבר שעדיין לא פוצח לגמרי, כמשהו שצריך להיות עדיין מרכז העולם.

הנושא שאני רוצה להגיע אליו הוא הבנת התורה, והעולם ע"פ התורה, עד כמה מותר או אפשרי לעשות חיבורים ולמתוח קוים? התורה שבכתב ושבע"פ הם כמו ים של פרטים, איזה דברים אנחנו צריכים לחבר מהם ולמצוא יסוד של אחדות מאחוריו, ואיזה אין צורך? לכל דבר ישנו גם יסוד פיזי יבש, כל דעה ואמירה מוסרית או חוקית, קשורה גם בטבע המציאות, תנאים, האומר את האמירה. וגם יסוד רוחני שמתקשר לאחדות של התורה, למטרה האחת שלה, לרצון של הבורא.

זו הדילמה המרכזית למי שבוחן את הדרכים בלימוד תורה.

כאן באות שתי דרכים מרכזיות: 1) לצמצם, זכותינו להסביר כל פרט בהשתלשלות פיזיולוגית אקראית, אא"כ אנו רואים בו יסוד רוחני, וכמובן האדם יראה לעיניים, יכול להיות שטועים, תורה היא וללמוד אני צריך, אין לדיין אלא מה שעיניו רואות, 2) להרחיב, כל מילה שאמר אדמו"ר לפני מאה שנים, היא חלק מהחכמה האינסופית וקשורה באחדות התורה, וקל וחומר שכל תרופה שנזכרת בגמרא קשורה ג"כ לתורה. על הכל אנחנו יכולים למתוח קוים. גם כאן לא צריך להיות טיפש, אפשר לומר שדרך מסויימת נפסלה, שיש איזו טעות, אבל העיקרון הוא להרחיב את הכל.

אני רוצה להציע דרך שלישית, למתוח קו מצד לצד. ההנחה שלי היא שהתורה היא תכנית העולם כולו, הרעיון של תכנית על הוא, שהיא מביאה בחשבון את כל הצדדים, ולכן אין משהו שהוא מחוץ לתכנית. מן הטעם שנבאר.

האחדות מובילה לעקרונות, העקרונות כוללים הרבה מצבים, אבל לכל עקרון יש עקרון על. הרעיון של האבולוציה הוא שעקרונות קטנים מובילים לעקרונות יותר כוללים, ובשורה התחתונה מתפתחים חיים מכלום. אין משהו שהוא מחוץ לזה, כי גם ההתנוונות והיכחדות הוא חלק מהמשחק שמוביל לתוצאה הולכת ומתגברת, יותר חיים, יותר סוגים של חיים. כמובן שניתן להתווכח על הטיעון ההיסטורי שהאבולוציה היא זו שהביאה לעולם את המינים, הכוונה היתה רק להביא דוגמא מהחשיבה המקובלת כיום. ובהמשך אחזור שוב לאבולוציה.

אפשר לדמות את זה לחוק המספרים הגדולים, כשמתקרבים לאירועים, קשה להבין או להסביר למה קורה מה שקורה, אבל כשמתרחקים ומסתכלים מרחוק יותר, התוצאות הסופיות מובנות. יש תהליכים של שינוי בחברה האנושית, התהליכים האלו הם עובדות, אנו רואים אותם במספרים הגדולים, בדיעבד אנחנו יכולים להסביר או לנסות להסביר איך זה עבד גם במספרים הקטנים.

ז"א, כשאנו מסתכלים על ההתרחשויות בעולם בדיעבד, אנו מזהים 'תכנית', גם מי שלא מאמין שיש מישהו שמתכנן, מזהה את התהליך שקרה, בין לחברה האנושית, בין לטבע, בין לבעלי החיים. הבלתי מאמין יכול לנסח חוקי אבולוציה שהם תכנית על שנגזרת מחוקי הטבע לדעתו, והוא מתייחס לחוקים אלו באופן מטאפורי כרוצים, כצריכים, כרגילים, וכו' כי מדובר בתכנית, משהו שיש לו כיוון. וכך גם בהיסטוריה, אחד הנסיונות המפורסמים להסביר את כל ההיסטוריה הוא של ג'ראלד דיימון 'רובים חידקים ופלדה', חיקוי עלוב הוא הספר של הררי 'קיצור תולדות האנושות'. זה מלמד אותנו שאפשר להתווכח  על זיהוי התכנית שכבר התרחשה, וממילא על העתיד ('ההיסטוריה של המחר'). אבל יש הסכמה שניתן לזהות תכנית על כזו.

המטרה שלי היא לבאר את התורה על כל גילוייה בהיסטוריה כתכנית על עבור העולם. לכן, אני לא אנסה לתת צידוק אובייקטיבי ספציפי לכל מה שנאמר ע"י כל חכם ביהדות, ולכל תפיסה של כל קבוצה, מכיון שאין זה חשוב ונוגע לענינינו. אלא רק להבין האם הקו שנמתח מבריאת העולם ועד לתיקונו הכללי עובר שם או לא.

זה נשמע כמו תפיסה הרמונית, למשל: התפתחות כת הצדוקים, לא היתה בעיה וחריגה, להיפך, כמו שגוף צריך להפריש את החלקים שלא תורמים להתפתחות שלו. היה צורך ליצור מלחמה וויכוח כנגד הצד הזה ביהדות כדי להפריש אותו, ה'מתנדבים' להיות צדוקים היו כמו המקושש, המטרה הרוחנית בזה היתה להראות את הדרך הנכונה.

אבל אפשר להסתכל על זה גם בעיניים אבולוציוניות, שוב אני מדגיש, שאני לא מתייחס כלל לאבולוציה כמשהו שהתרחש במציאות, אלא להיפך, המסקנה הנגזרת מהחיים בעולם היא שיש כאן כח נוקשה וברור שלא ניתן להפרה, מי שמאמין מתייחס לכח הזה ישירות. מי שלא מוכן להאמין במשהו מעבר, מנסח את הכח עצמו, וכאן אנו מרויחים יכולת להתחקות על איך הכחות והעקרונות בעולם עובדים. ולכן זה לא משנה אם זה במיקרו או במאקרו, אלא מה העיקרון המוכרח מהמציאות.

הרעיון האבולוציוני הוא שממה שנראה רע יכול לצאת טוב, ז"א ממלחמה על אוכל, יכולה להיטמע מוטציה שמועילה למין כולו. מהידחקות לפינה ואיבוד מרחב מחיה, באות תכונות חדשות. האם המין צריך לשאוף לזה? לא בהכרח, העיקרון הוא שאפילו אם קורה משהו רע, אפשר להשתמש בזה כמכשיר להרויח משהו אחר. אם זורקים עליך דברים, לפחות תנסה לנצל אותם. זה לא שאומרים למין: אתה הולך לדרך בה רק תרויח דברים, אלא להיפך: העולם מלא בסכנות והפסדים וכאב, אבל אם אתה מספיק פתוח לרעיונות, מהסכנות וההפסדים והכאב, תשפר את עצמך.

וזה מה שאני אומר לגבי התורה כתכנית על. אם אתה מספיק פתוח לרעיונות, משום שיש לך את התורה שמאזנת לך את הפתיחות עם העקרונות הראשונים, כל הצרות והבעיות יכולות לתרום לך, כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ, זו התכנית עצמה. העולם הזה הוא עולם השקר והרוע, ותכנית העל היא איך לצמוח מתוך התמודדות עם השקר והרוע.

התפיסה ההרמונית אומרת, שהתורה היא כמו המדריך למיליונר, תעשה תואר ראשון ושני, תארגן לך סכום התחלתי, תשקיע במקומות הנכונים, תנהל את העסק נכון – ואתה מליונר. מי שפספס זה אנחנו, לא עשינו את התואר טוב, אבל עדיין אנחנו צריכים להחזיק בתכנית ונהיה מליונרים. התפיסה של תכנית על אומרת שהתורה לא באה לעשות אותנו מליונרים, אלא להיפך, לתת לנו את הכלים להיות בני אדם גם בתור עניים והומלסים, אם כל העניים וההומלסים יהיו בני אדם ויצליחו להרויח ולבסס את עצמם – לא יהיה צורך במליונרים וגם לא יהיו עניים, כולם יהיו בני אדם.

הרעיון הוא שבהכרח יש עקרונות על, באבולוציה קוראים לזה 'התכנסות', ביבשות נפרדות נוצרים יצורים זהים לגמרי, לא יתכן שהתפתחו אחד מהשני, הם נוצרו מכח אותן עקרונות על. גם היהדות יוצרת יצירות נפרדות בזמנים ומקומוות נפרדים, והם נגזרים מאותם עקרונות על.

ולכן כשאנו מבינים את התורה, יש את החלק האלהי, שזה עקרונות העל שידועים לבורא, ואנו מנסים לזהות אותם ולהגדיר אותם. ויש את הפועל יוצא מהתכנית האלהית, מה שאנחנו עושים ואומרים, ומה שעשו ואמרו יהודים אלפי שנים  לפנינו, למרות שזה מוגדר כאנושי, זה נובע גם מעקרונות העל וההיצמדות אליהם. כמו שהתרנגול חושב שהוא מקרקר ועושה איזו פעולה, אבל אנחנו מבינים שהתהליך שעובר עליו קשור לעקרונות העל, ולמרות שהפעולות שלו הן 'תרנגוליות', הן גם במישור אחד נגזרות מעקרונות על של היקום (כבוד לתרנגול!), כך בדיוק כשאנו מותחים קו לתכנית העל של התורה, מה שיכול להיראות קטן ומקומי, יכול להיות נגזר מעקרונות תכנית העל.

את כל זה אני אומר כהקדמה, מה אני רוצה ללמוד. אני רוצה למתוח קו בין כל חלקי התורה, מההיסטוריה, דרך המצוות, ועד להלכה. אנחנו בני ישיבות ולומדים סוגיות להלכה (אין הכוונה להלכה למעשה דוקא, אלא לדיון ההלכתי), המטרה היא לא להתפלסף עד אין קץ. כי בזה באמת ראיתי, שתמיד ניתן לעבור לדון על ההקדמה להקדמה, ולא שמגיעים בסוף לנקודה הראשונה, כי על כל דבר ניתן לעורר דיון. זה יוצר מערכת אינסופית של הקדמות, זה לא שמתקדמים למעלה אלא שמתקדמים בסיבוב – בד"כ חוזרים מתישהו למה שהיה נראה נקודת מוצא כלפי מעלה. וכפי שאמרתי קודם –ההשקפה היהודית היא שהדיונים בהן מנסים להסיק ישירות מתוך המציאות על האמת של העולם – עקרים. יש להתחיל ממתן תורה.

לכן אני מציע, אחרי ההקדמות הנצרכות, לדבר על המצוות עצמן, לפי הסדר של ספר החינוך, אבל לא להתמקד רק בטעמי המצוה, כי זה שוב פילוסופיה עקרה, אלא גם בהלכה, ז"א למתוח קו למציאות ההיסטורית שמייצגת היום את המצוה של פעם. ומטבע הדברים אי אפשר להיצמד רק ל'תכנית על' ולעסוק רק בזה, אבל זה יהיה קו מנחה.

המטרה בסופו של דבר היא ללמוד תורה, האחדות היא לחבר את הפנים של הנפש שלנו, עם הטקסטים שאנחנו קוראים ולומדים. חלק גדול מהתהליך הנפשי של הלומד הוא מעל הטקסט, החויה של "הבנתי את זה", "עשיתי מה שאני צריך", "ניצחתי", היא חויה שאנו חווים אותה באופן מוחשי, הטקסט של זבחים מנחות או יבמות הוא רק שחקן משני בחויה הזו, והמטרה היא לחבר את החויות בקשר ישיר, למתוח קו ביניהן, שלא נחוה רק את העיסוק שלנו בטקסט כביטוי של מצבינו החברתי נפשי וכו', אלא התוכן של הטקסט יתחבר ישירות לחיים שלנו. זה נשמע אכן דמיוני, ולא נכון יהיה להפריז בזה, אבל כמו"כ גם לא נכון יהיה להפריז לצד השני… ואת זה כבר עשינו.

0 0 votes
Article Rating

שתף מאמר זה

תגובות ישירות

Subscribe
Notify of
guest
0 Comments
Inline Feedbacks
View all comments
0
Would love your thoughts, please comment.x