לחץ לגירסת הדפסה

 השען העיוור – דוקינס

התייחסות לפרק האחרון בספרו של דוקינס 'השען העיוור'

באופן כללי לגבי הטיעונים לאורך הספר, ראה במאמרים: בעיית הסיכוי, סיכוי שאינו קיים, האבולוציה ניתנת להוכחה?, האקסיומות של התיאוריה.

"יריבים מובסים" הוא שמו של הפרק האחרון ב'שען העיור' של דוקינס. בעיניו יריבי התיאוריה הם מובסים מעצם הוייתם, בפתיחת ספרו הוא כותב בהיתממות:

"מטעמים שאינם נהירים לי לחלוטין, דומה שתורת דרוין זקוקה לסנגוריה יותר מאמיתות אחרות, מבוססות באותה המידה, בתחומי מדע אחרים. רבים מאתנו אינם מבינים מאומה בתורת הקואנטים, או בשתי תורות היחסות של איינשטיין, המיוחדת והכללית, אבל אין בעובדה זו כשלעצמה כדי לעוררם להתנגד לתיאוריות אלה", (השען העיור, עמ' 11).

כל ספרו מלא בתירוצים דחוקים ומשונים על הטיעונים כבדי המשקל כנגד האבולוציה, כך למשל הוא 'מסביר' את היתרון שבכל שלבי היווצרות העין:

"X הוגדר כדבר דומה מאד לעין האדם – דומה עד כדי כך שעין האדם היתה יכולה להופיע מתוך שינוי יחיד של X.. האם יש סדרה רצופה של X-ים המקשרת בין העין האנושית המודרנית לבין מצב של חוסר עיניים בכלל? לי ברור שהתשובה לשאלה זו חייבת להיות חיובית, אם רק נרשה לעצמנו סדרה ארוכה די הצורך של X-ים. אולי תחשבו כי 1,000 X-ים יספיקו לכם, אבל אם אתם זקוקים למספר גדול יותר של צעדים על מנת שהתמורה תיראה לכם סבירה, פשוט הרשו לעצמכם לחשוב שהיו 10,000 X-ים. ואם לא רב לכם ב10,000 קחו לכם 100,000 וכן הלאה. כמובן, הזמן העומד לרשותכם מציב גבול עליון למשחק הזה, כי יכול להיות רק X אחד בכל דור. למעשה, השאלה משנה את צביונה לזו: האם היה די זמן למספר מספיק של דורות רצופים? אין אנו יכולים לתת תשובה מדוייקת לשאלה כמה דורות היו נחוצים", (השען העיור עמ' 93).

השען אולי עיור, אבל הקורא אינו עיוור, האמנם כה פשוט לחשוב על 100,000 שלבי ביניים בין כלום ובין עין רואה, כאשר כל שלב "מספק אחוז מסויים של ראייה הנותן יתרון" (ע"פ השען העיור עמ' 102). כל 100,000 השלבים אמורים להיות פונקציות של תיפקוד העין, אך אין המדובר בהגדלת העדשה או בהוספת מגה פיקסלים. העין מורכבת מתיאום בין כמות עצומה של חלקים, מה נתן  הX הראשון שנוצר על גבי העור החלק? והאם אחרי כמה אלפי X-ים כבר היה מרכז ראיה במח המתרגם את האורות לתמונה חזותית? רק לשם 100,000 המוטציות האלו 'בזבזנו' כמה מליוני שנים. לפי דוקינס העיניים התפתחו עשרות פעמים במשך האבולוציה, כמה אלפי מליארדים נצטרך בשביל להסביר את כל היקום?

על השאלה כיצד אפשר להסביר את הופעת החיים כאשר הסיכוי הינו כה קטן ובלתי מציאותי כותב דוקינס:

"נניח שלפי מיטב ניחושינו הסתברות ההופעה הספונטאנית הוא מספר קטן מאד מאד, נאמר אחד למליארד. ברור שהסתברות זו קטנה מכדי לתת לנו שמץ של תקוה לחזור על אירוע כה ממוזל, על נס כה מופלא כהופעת החיים בניסויי המעבדה שלנו. אבל אם נניח, ואנו רשאים בהחלט להניח למען הדיון, שהחיים הופיעו רק פעם אחת בכל היקום, נובע מכך שאנו רשאים לשלב כמות גדולה מאד של מזל בתיאוריה, כי יש ביקום כוכבי לכת כה רבים שהחיים יכלו להופיע בהם. אם יש 100 מליארד מליארד כוכבי לכת כאלה, כפי שטוען אחד האומדנים. הרי שמספר זה גדול פי 100 מליארד מאותה הסתברות ההופעה הספונטאנית", (השען העיור עמ' 160).

נניח לו לדוקינס לשגות במספר הנדיב בצורה בדיונית של הופעת חיים ב1 למליארד, ונניח את שאר ההתפתחות שהסיכויים שלה פחותים לאין ערוך ממספר האטומים ביקום. ונתמקד בטיעון המרכזי שלו, המזכיר את טיעון 'ריבוי היקומים', והמטופש לא פחות ממנו. מה היא המשמעות של כל הגלקסיות הקיימות בעולם כאשר אין לנו שום גישה אליהן? לא בדקנו וכמובן לא נוכל לבדוק את כל שאר הגלקסיות שביקום, ולפיכך אי אפשר להכלילם בחישוב הסטטיסטי. לפי גישה זו נוכל לבטל כל מחקר וכל ניסוי במציאות, ניסוי מדעי שנעשה בחמשה עכברים, הינו חסר משמעות. מכיון שקיימים בעולם (לצורך הענין) חמשה מליארד עכברים, הרי "אנו רשאים לשלב כמות גדולה מאד של מזל בניסוי". הטעות היא כמובן שהניסוי הקיף רק חמשה עכברים, ולכן כל השאר שלא נבדקו הם חסרי משמעות לענינינו.

וכיצד מתמודד דוקינס עם היעדרם של חוליות הביניים? הוא כהרגלו אינו מבין כלל את השאלה: מכיון שמין חדש מתפתח בנישה נפרדת של בידוד רבייתי, בהכרח ישנן קפיצת בשכבות, כאשר עזב המין לנישת ההשתנות בה הפך למין אחר. לצור מחצבתו הוא חזר כמין חדש ושם הכחיד את אבותיו הקדמונים וגרם לשכבה לקפוץ ישר אליו (השען העיור עמ' 256). אך מה עם השכבות של אותה הנישה המבודדת? ומה עם הסינתזה של כלל החפירות, סוף סוף בשום מקום לא נמצאו מינים שיכולים להיחשב כחוליות ביניים.

על משל הקופים המפורסם של פנזיאס משיב דוקינס באחד המשחקים החביבים עליו: סימולציית מחשב. מכיון שהברירה הטבעית מנצלת יתרונות מקריים, הרי שדוקינס מצפה מן המחשב שיבחר רצף של 29 אותיות בצורה אקראית עד שיווצר משפט ספציפי, ואכן לאחר נסיונות לא רבים באופן יחסי, 'מופיע' המשפט בצורה אקראית. אלא שכאן נתן דוקינס הוראה למחשב 'להינעל' על כל אות נכונה, (כאשר המשפט המצופה הוא "אני חושב שזה דומה לארנבת", הרי שברגע הופעת האות א' בתחילת הרצף, היא ננעלת שם וממתינה לשאר חלקי המשפט). ואילו במציאות אין זה כך: חלקים ותכונות הנדרשות ליצור איברים ומערכות שעדיין לא קיימות, אינם יודעים 'להינעל' במצבם בכדי שבבוא הזמן מוטציה מקרית תשלים אותם עבור ייעודם. וכמובן שאין השוואה בין רצף של 29 אותיות, ובין כמויות המידע העצומות המצויות בטבע.[1]

אין פלא כי ה'אקונומיסט' כותב, כפי שמצוטט בדש הספר: "טיעונים מבוססים ומהלומות ישירות, זהו ספר מענג. הוא מטפל בטיעוני מתנגדי דרוין ורומס אותם במכבש ההגיון". כמדומה שעם מכבש כזה אי אפשר לסלול אפילו שביל קטן..

נראה כי מכיון שהאתאיסט המודרני מוכרח לבחור בתיאוריית האבולוציה, אין הוא מטריח את עצמו לסכם סיכום הוגן של הנתונים, וכבר בדור הקודם כתב פרופ' ת. דוייט מאוניב' הארוארד: "לפנינו חזיון נפלא שדוקא בשעה שאנשי מדע מסכימים כולם כי שום חלק משיטת דרוין אינו בעל השפעה גדולה והשיטה בכללה היא לא רק בלתי מוכחת אלא גם בלתי אפשרית, סיגלו לעצמם ההמונים הנבערים המשכילים למחצה את הרעיון כי היא נתקבלה כעובדת יסוד", (אמונת היהדות לאפשטיין בתרגום עברי עמ' 181, הוצ' מוסד הרב קוק).

הערות:

[1] במקור האנגלי מופיע קטע זה  (Dawkins, R., "The Blind Watchmaker",Longman Scientific 1986) בעמודים: 46-50., וד"ר גילסון הקדיש פרק שלם בספרו: Gilson, R.J., “Evolution in a New Light”Pelegrin Trust, 1992
להראות שכל הניסוי הזה מבוסס על  טעות: שם הפרק: Unnatural Selection.