האתר עוסק בשאלות של אמונה מול כפירה, ומיועד לעוסקים בנושא.
למדיניות האתר לחץ כאן

Kal-sites – בניית אתרים
רוצה לדעת כמה עולה לבנות אתר ? לחץ כאן

נושאים באתר

"רציו" רוצה לגדול... רוצים לתרום?

תקבלו מייד
אישור מס הכנסה לעניין תרומות לפי סעיף 46 לפקודת מס הכנסה

10 ₪
20 ₪
100 ₪
200 ₪
500 ₪
1000 ₪
סכום אחר
הפוך את תרומתך לחודשית (ללא לקיחת מסגרת)
כן!, אני אתכם
לא! רוצה תרומה חד פעמית

השפעתה המדהימה של הנפש על החומר

צוות האתר

צוות האתר

image_printלחץ לגירסת הדפסה

התרגלנו תמיד לראות את הגוף כמערכת ביולוגית, שהבחירה האנושית אמנם מפעילה אותה, אבל לפי כללים פיזיים מאד ברורים. אבל מחקרים חדשים מוכיחים: היכולת של הנפש להשפיע על הגוף, היא הרבה מעבר למה שאנחנו יכולים לעשות באמצעים פרמקולוגיים או כירורגיים.

להלן שתי כתבות, הראשונה מתארת את ההשפעה השלילית האפשרית של הנפש על הגוף, והשניה את ההשפעה החיובית. הנתונים האלו מאירים באור אחר את הטענות על ריפוי או סיכון כתוצאה מהתנהגויות שונות שלא ידוע לנו אפקט פיזי שלהן, האפקט יכול להיות נפשי, והוא בהחלט עשוי להשפיע מאד על בריאות האדם או על שלומו ורווחתו.

א) תפיסה שלילית – מחלה.

מחקרים מוכיחים שיש לנו דרך לתמרן את הגנים שלנו. המדען שייסד את תחום המחקר החדשני מסביר בראיון לאפוק טיימס כיצד מצבי לחץ מפעילים גנים שמעוררים מחלות, ומדוע מי שתופס את העולם כמקום שלילי יוצר בגופו דלקות.

במשך זמן רב ידענו שחוויות מלחיצות שאנחנו עוברים ביום-יום משפיעות באופן כלשהו על הגוף, למשל האם נחלה או נישאר בריאים. אבל המון שנים הגוף היה כמו קופסה שחורה – לא הייתה לנו שום דרך להבין את התהליכים ברמה הביו-כימית״, מספר בריאיון לאפוק טיימס פרופ׳ ג׳ורג׳ סלביץ׳, ראש ״המעבדה להערכת לחץ ולמחקרו״ באוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג׳לס.

כשאת עומדת ליד מישהו שנתון בחרדה גדולה, זה ישפיע גם עליך – הרגשות שלך ישתנו וגם את תהפכי פתאום למודאגת יותר. זה מדבק

לאחרונה הצליחו סלביץ׳ ועמיתיו למחקר לפצח את הקופסה השחורה הזו ולהבין טוב יותר מה קורה בגרעיני התאים שלנו, וכיצד לחץ משפיע על בריאותנו. או במילים פשוטות: סלביץ׳ הוכיח שבמצבי לחץ אנחנו מפעילים גנים מסוימים שמעוררים מחלות ודלקות. ההיפך גם נכון: סלביץ׳ ועמיתיו הראו שיש לכל אחד מאיתנו יכולת לכבות גנים מסוימים שיוצרים מחלות.

 

״תחום המחקר שלנו, ׳גנומיקה חברתית׳, פותח חלון למנגנונים הגנטיים שלנו. כשמתבוננים בהם רואים מדוע כשאנחנו חושבים על העולם כעל מקום חיובי אנחנו משפרים את הבריאות שלנו, אבל אם נתפוס אותו כמקום שלילי יתפתחו אצלנו מחלות מסוימות״.

התובנה של סלביץ׳ נחשבת למהפכנית: כבר שנים מקובלת בקהילה המדעית ההנחה שלגנים, לאותו מידע תורשתי שקיבלנו מההורים, יש השפעה מכרעת על עתידנו, למשל באלו מחלות אנחנו עלולים לחלות לאורך השנים. אבל לנו עצמנו אין שום דרך לשלוט בכך. כעת סלביץ׳ ועמיתיו מוכיחים שיש לנו כלים פשוטים להשפיע על הגנים שיופעלו.

למשל, מחקר שערך עמיתו של סלביץ׳, פרופ׳ סטיב קול מבית הספר לרפואה באוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג׳לס, מדגים כיצד לחץ חברתי כמו מצבי קונפליקט עם היקרים לנו עלול לגרום לגופנו להפעיל גנים שמעוררים דלקת.

מבין 103 הנבדקות הצעירות של פרופ׳ קול, בדמן של חלק התגלה ייצור מוגבר של חלבונים מעוררי דלקת. התברר שהגנים בתאי מערכת החיסון שאחראים ליצירת הדלקת, פעלו בקצב מוגבר. קול הראה במחקרו שלכל הנבדקות האלה היה מכנה משותף: המתחים החברתיים בהן היו נתונות, במשפחה, בזוגיות וכדומה, היו גבוהים הרבה יותר בהשוואה לנבדקות הבריאות. מכאן המשיך פרופ׳ קול למחקרים נוספים שהדגימו שגם בידוד חברתי, לחץ כלכלי, שכול ועוד, הם מצבים הגורמים לגנים לעורר דלקות.

לא רק לחץ מפעיל דלקת. מתברר שגם לסביבה החברתית יש השפעה מכרעת על תפעול הגנים שלנו. פרופ׳ יוסוף ידאדור מקמפוס אוניברסיטת ניו יורק באבו דאבי ערך מחקר במרוקו. השתתפו בו אנשים כפריים ועירוניים, ממוצא ערבי וממוצא ברברי (תושבי מרוקו המקוריים), גברים ונשים.

לאחר שערך בדיקות דם לנבדקים וערך ביניהן השוואה, הצליח הפרופסור להראות שהמוצא האתני של הנבדק השפיע רק על חמישה אחוזים מהגנים שהופעלו. כך גם מינו של הנבדק. אבל סביבת המגורים העירונית או הכפרית, ואורח החיים הנגזר ממנה, השפיעה על כ-50 אחוז.

מי מנהל לנו את הגנים?

כדי לתפוס מה באמת קורה בגופנו, צריך להבין טוב יותר את תפקיד החלבונים ואת הקשר שלהם לגנים.

הגנים, שכאמור מחזיקים את המידע התורשתי שקיבלנו מההורים, יושבים במרכזו של כל אחד מתאי גופנו, ומתפעלים אותו. בלעדיהם התאים לא יכולים לייצר את אבני הבניין שלהם – החלבונים. הגנים מכילים את הוראות הייצור של החלבונים השונים.

לא בכל תא מופעלים כל הגנים האפשריים. למשל, חלבונים ייחודיים שנדרשים רק לתפקוד הכבד לא ייוצרו בתאי העין. תחום מחקר חדש יחסית, ״אפיגנטיקה״, לומד בשנים האחרונות על המנגנונים שמאפשרים לתאים לנהל אילו מהחלבונים ייוצרו ואילו לא, כלומר מי מהגנים יבוא לידי ביטוי ומי יושתק. הגנומיקה החברתית של סלביץ׳ וקול משיקה לאפיגנטיקה – היא מתמקדת בהשפעה שיש לסביבה החברתית שלנו על בחירת הגנים שיופעלו.

האם כשאנחנו שמחים אנחנו מפעילים גנים שמסייעים לנו? לא בהכרח, תלוי באיזה סוג של שמחה מדובר

אז למה במצבי לחץ גופנו מייצר דלקת? בדרך כלל כשיש פולשים זרים כמו חיידקים הגוף מייצר דלקות, פשוט כדי לסלק את הפולשים הרעים, למשל באמצעות העלאת חום הגוף. אבל כפי שמסביר פרופ׳ סלביץ׳, לא רק מלחמה בפולשים גורמת לגוף ליצור דלקת. כשהסביבה הופכת למאיימת יותר, מערכת החיסון נכנסת לכוננות ונערכת לאפשרות שהגוף יינזק מגורמים שונים, למשל מחשיפה לאנשים חולים או מאיומים הישרדותיים.

כשמערכת החיסון נכנסת למצב כוננות, מערך שלם של גנים הקשורים אליה נכנס לפעולה והגוף מייצר כמות מוגברת של חלבונים מעוררי דלקת, ובמקביל מפחית ייצור חלבונים להתמודדות עם נגיפים. קול וסלביץ׳ מכנים את הסיטואציה הזו ״תגובה משמרת ממצוקה״ (conserved transcriptional response to adversity).

כשהגוף שרוי זמן ממושך במצב הכוננות הזה, כשהוא מפעיל באופן שגרתי את אותם מנגנוני דלקת, עלולות להיות לכך השלכות מרחיקות לכת. למשל, כבר לפני מספר שנים נמצאו קשרים עקיפים בין מצבי דלקת כרוניים להתפתחות דיכאון.

״רבים מהאנשים שסובלים מדיכאון סובלים קודם לכן מדלקת כרונית, ועוד קודם לכן מחרדה״, מסביר פרופ׳ סלביץ׳. ״דיכאון עשוי להוביל מאוחר יותר לכאב כרוני ולהתפתחות אלצהיימר ומחלות לב וכלי דם. כלומר, כל המחלות או ההפרעות אינן מופיעות במנותק זו מזו. הן נוטות להתקבץ יחד, לכן ייתכן שברמה גנטית עמוקה הן קשורות זו לזו. אם נוכל להבין את התהליכים הגנומיים שגורמים להפרעות האלה, נוכל לסייע לאנשים שסובלים מהן״.

עוברים לדפוסי חשיבה בריאים יותר

ב-2012, פרופ׳ מייקל אנטוני מאוניברסיטת מיאמי בדק האם טיפול פסיכולוגי יכול לעזור לחולות סרטן השד להימנע ממצב הכוננות שזיהו הפרופסורים קול וסלביץ׳, ויסייע להן לפוגג את השפעותיו השליליות של הלחץ.

הוא חילק את 199 הנבדקות שלו לשתי קבוצות: חלקן קיבלו טיפול פסיכולוגי בן עשרה שבועות שהתמקד בהפחתת חרדות, ואילו האחרות לא קיבלו טיפול דומה. בדיקות דם שנערכו כעבור חצי שנה ומאוחר יותר כעבור שנה מצאו חלבונים שונים למדי בגופן של המשתתפות: אצל הקבוצה שלא קיבלה טיפול פסיכולוגי התגלה פרופיל חלבונים התואם לתגובה המשמרת ממצוקה – בדמן נוצרו חלבונים רבים מעוררי דלקת והופחתו חלבונים אנטי ויראליים; אבל בקרב החולות שזכו לטיפול פסיכולוגי לא התגלו מצבי הדלקת בכלל.

לשאלה החשובה, האם החולות ששינו את ייצור החלבונים בגופן הצליחו גם להירפא ממחלתן, לקול וסלביץ׳ אין עדיין תשובה, אבל הם מתחילים לבחון את הקשרים בין הפסיכולוגיה שלנו לבין מחלות כמו סרטן, מחלות לב ועוד.

כבר עכשיו פרופ׳ סלביץ׳ מצביע על מספר דפוסי חשיבה יום-יומיים שעשויים להשפיע מאוד על תפעול הגנים. למשל, כאשר אנחנו נוטים להפוך דברים קטנים לקטסטרופות. ״אם למשל חברה טובה לא מחזירה צלצול, חלק מהאנשים עלול לחשוב שהיא תקועה בפקק בלי הטלפון, או שאולי יש איזו תקלה בטלפון שלה. אבל אנשים אחרים עלולים לחשוב שהחברה לא התקשרה כי היא כועסת עליהם. הם ׳נזכרים׳ שגם בשבוע שעבר החברה כעסה״, אומר סלביץ׳.

צורת חשיבה נוספת שיכולה לעורר דלקת היא הנטייה לראות את המצוקה כנצחית, כזו שתלווה אותנו מעתה והילך. ״למשל, כשאנשים מחפשים עבודה, יש החושבים: ׳אוי זה נורא, לא אצליח לעבור את זה והמצב יימשך לנצח׳״, אומר סלביץ׳.

״כשמשהו משתבש, יש אנשים שמאשימים את עצמם, זה קרה בגלל משהו שהם עצמם עשו, והמשמעות היא שאולי המצב לעולם לא ישתנה בגלל תכונה כלשהי שלהם עצמם. אבל אם הם יתייחסו לכך כאל משהו חיצוני, הוא כבר יכול להשתנות בקלות. זו צורת חשיבה נוספת שעשויה גם היא להביא לשינויים בהתבטאות הגנים, בעיקר אם מתלווה לכך תחושת אשמה גדולה״, מסביר פרופ׳ סלביץ׳ ומציין שאנשים עם דפוסי חשיבה כאלו עלולים במקרים מסוימים לגרום לעצמם להיות חולים.

נשמע כמו כללים פשוטים? כנראה שזה מורכב קצת יותר, במיוחד כשמדובר ברגשות שלנו. חשבתם למשל שכשאנחנו שמחים אנחנו מפעילים גנים שמסייעים לנו? מתברר שלא בהכרח, תלוי באיזה סוג של שמחה מדובר, גילתה פרופ׳ ברברה פרדריקסון מאוניברסיטת צפון קרולינה.

כבר מימיו של אריסטו, פילוסופים נוהגים להתייחס לשני סוגים שונים של שמחה. הראשונה, הדוניסטית, נהנתנית, מתמקדת בעיקר בסיפוק התשוקות שלנו, בתחושת ההנאה הרגעית. השנייה, איודימונית (Eudaimonic) מקושרת למוסריות ונובעת משאיפות עמוקות יותר, כמו הכמיהה להבין את משמעות החיים.

במחקר שפרסמה ב-2013 חילקה פרופ׳ פרדריקסון שאלונים ל-80 משתתפים. כך היא למדה על מצבו הרגשי של הנבדק במהלך השבוע שקדם לניסוי, האם חווה רגעים רבים של שמחה נהנתנית או אולי דווקא התנסה בשמחה האיודימונית? במקביל, היא גם ערכה לנבדקים בדיקות דם, בדומה לאלו שעורכים פרופ׳ קול ופרופ׳ סלביץ׳, כדי ללמוד על התבטאות הגנים במצבים השונים.

כך היא גילתה הבדלים עצומים בגנים שמתבטאים בשני סוגי השמחה השונים. בעוד שבדמם של הנבדקים שהעידו על שמחה הדוניסטית, נהנתנית, נמצא פרופיל החלבונים שמאפיין את מצב ה-״תגובה משמרת ממצוקה״ שזיהו קול וסלביץ׳ ומאפיין מצבי לחץ, בקרב אלו שדיווחו על תחושת רווחה איודימונית התגלו חלבונים אחרים – הופעלו פחות הגנים מעוררי הדלקת ויותר הגנים נוגדי הנגיפים.

אנחנו רק בתחילת הדרך

כרגע אתם מתמקדים במערכת החיסון, כלומר בשינויים גנטיים שיוצרים דלקות. אבל יכול להיות שמתרחשים שינויים גנטיים גם במקומות אחרים בגוף. 


״נכון, כנראה שמופיעים שינויים גנטיים בכל התאים בגופנו. אנחנו רוצים לחקור שינויים בתאי המוח בתגובה לסוגים שונים של מצבים חברתיים, אבל כרגע קשה מאוד לחקור את זה. המוח נעול הרחק בכספת, ולכן עדיין אין לנו שיטות לעשות את זה.

״יש סיבה טובה שבגללה התחלנו עם מערכת החיסון. 50 שנות מחקר מלמדות שאנשים במצב חברתי עוין נתונים בסיכון מוגבר למחלות הקשורות לדלקות. אם צריך להתחיל במקום כלשהו את המחקר בתחום, מערכת החיסון, שמעוררת את מצבי הדלקת, היא מקום טוב להתחיל בו״.

האם דברים המתרחשים מסביבנו משפיעים על הגנים שלנו ישירות, או שאלה המחשבות והרגשות שמעוררות את השינוי? 


״כל מצב שמשפיע על בריאותנו צריך לעבור דרך המוח ודרך התפיסה שלנו. לכן כנראה שהמחשבות שלנו עצמן משנות את תפקוד הגנים. לגבי רגשות, אני חושב שיש להם השפעה אבל האם היא ישירה או שאולי הם רק צובעים את המחשבות השונות ואת הזיכרונות השונים שלנו, אני עדיין לא יודע.

״אנחנו רק בתחילת הדרך. העבודה שעשינו באוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג׳לס היא למעשה סדרת המחקרים הראשונה בתחום. רק ב-2007 נערך המחקר הסוציו-גנומי הראשון בבני אדם. לעת עתה יש לנו בערך 20 מחקרים על בני אדם״.

אתה חושב שבעתיד נוכל לבנות תמונה ברורה של כל המצבים השונים שמשפיעים על הגנים?


״אני מאמין שכן. נוכל למשל להבין לא רק איך המוח מגיב לדחייה חברתית אלא גם איך הוא מווסת בהתאם את מערכת החיסון וכיצד מערכת החיסון מווסתת בתגובה לכך את תפעול הגנום.

״אבל יש פה אתגר. קיימים יותר מ-30 אלף גנים. לגבי חלקם, אנחנו כבר מבינים מה הם עושים ומדוע הם עושים זאת, אבל לגבי גנים רבים אחרים אנחנו לא ממש יודעים מה הם עושים או מדוע הביטוי שלהם השתנה. אנחנו מניחים שהם משתנים בדרך מסתגלת כלשהי שיש בה היגיון, אבל אנחנו עדיין לא מבינים את ההיגיון הזה״.

אתם מדברים גם על השפעות קבוצתיות, כיצד אדם אחד יכול להשפיע על התבטאות הגנים בגופם של אלו שקרובים לו.


״כן, נושא ׳המטא-גנום האנושי׳. תחשבי למשל שאת עומדת ליד מישהו שנתון בחרדה גדולה. זה ישפיע גם עליך – הרגשות שלך ישתנו וגם את תהפכי פתאום למודאגת יותר. ההכרה שלך תשתנה ותתחילי להיות רגישה יותר ללחצים. תתחילי לאמץ חלק מאותן מחשבות חרדתיות שיש לאדם האחר. זו דוגמה קטנה מאוד שמראה שהרגשות שלנו מדבקים. הם משפיעים לא רק על התבטאות הגנים של האדם עצמו, אלא שהם יכולים גם להשפיע על התבטאות הגנים של האנשים שמסביבו״.

ב) חשיבה חיובית – ריפוי (דינה גורדון).

אנשים שלא נותחו והחלימו, גידולים סרטניים שנעלמו וזריקות שאין בהן כלום. אפקט הפלסבו חוזר שוב, והפעם בצורה מתוחכמת יותר.

לא רחוק ממרכז הבקרה לשיגור טילים לחלל ביוסטון, טקסס, שוכן המרכז הרפואי של יוסטון, שהוא אחד מהמפורסמים בעולם. במרכז הרפואי הזה ד״ר ברוס מוסליי (Moseley) מצא את עצמו בקיץ 1996 מעורב בהפקה דרמטית ומורכבת של מצג שווא. עשרה חולים שסבלו מדלקת פרקים ניוונית בברך קיבלו אצלו תור לניתוח שהיה אמור להקל על הכאבים שמהם הם סבלו. כל העשרה היו גברים יוצאי צבא, רובם בגיל העמידה שהתנדבו לקחת סיכון ולהשתתף בניסוי: הם יעברו בדיקות והרדמה, ויוכנסו לחדר הניתוח.

הפלסבו יכול להיות ניתוח, מראה של מזרק, המילים שהרופא אומר לחולה או משמעות המחלה עבור החולה. ההקלה שהחולה חווה אינה רק פרי דמיונו של המטופל, אלא נגרמת משינויים אמיתיים במוח שאפשר לראות בעזרת טכנולוגיות מודרניות

מחדר הניתוח הם יעברו לחדר ההתאוששות ולמחרת כולם יחזרו הביתה עם קביים וכדורים נגד כאבים. אבל כאן נגמר הדמיון ביניהם. מה שקרה באמת בחדר הניתוח הוא ששניים מהם עברו את הניתוח הרגיל שכלל שלושה חתכים לפתיחת אזור הברך, הסרת סחוס פגום ושטיפה של הפסולת שהצטברה בברך, שלושה נוספים עברו את אותם שלושה חתכים ורק שטיפה של הפסולת מהברך, ואילו החמישה הנותרים עברו רק שלושה חתכים מבלי לבצע כל טיפול רפואי בברך. כלומר, הם עברו ניתוח מדומה, תרגיל ב״כאילו״, שנקרא בשפה הרפואית ״ניתוח פלסבו״.

כל המשתתפים בניסוי ידעו מראש שכל אחד מהם יעבור את אחד מהתהליכים האלה, אבל הם לא ידעו מי יעבור מה, והצלקות שהיו לכולם על הברך לאחר תפירת החתכים, לא הסגירו מה באמת קרה לכל אחד. אפילו מוסלי והצוות הרפואי לא ידעו מראש איזה תהליך יעבור כל אחד מהמטופלים. רק כאשר כל מטופל הגיע לחדר הניתוח, בהרדמה מלאה, מוסלי הוציא פתק ממעטפה שבו היה רשום איזה מהתהליכים אותו מטופל יעבור.

כרופא מנתח וחבר בצוות שטיפל באסטרונאוטים, מוסלי נסחף להשתתף בהצגה הזאת של ניתוח פלסבו כמעט בעל כרחו. זה לא נבע מעניין מיוחד שהיה לו בהשפעות ההדדיות של גוף-נפש, אלא מזה שהיו לו ספקות לגבי היעילות של הניתוח הסטנדרטי להקלת כאבים בברך עם דלקת פרקים ניוונית. לאחר שהתייעץ עם רופאה עמיתה, זו אתגרה אותו בהצעה יוצאת דופן: כדי לדעת אם הניתוח שלך באמת יעיל, אתה חייב לדעת האם הוא עובד טוב יותר מאשר ניתוח פלסבו באותו מקום. בדרך זאת תוכל לדעת אם הסיבה שהמטופלים מרגישים הקלה בכאבים טמונה בכך שהם מצפים להרגיש כך.

 

מוסלי היה המום מההצעה כי ״אחרי הכול מדובר בניתוח, וכל המנתחים הטובים יודעים שאין דבר כזה ניתוח פלסבו״. אבל ההצעה סקרנה אותו והוא החליט להרים את הכפפה. התוצאות הפתיעו את כולם. ניתוח הפלסבו אכן עבד. חצי שנה לאחר הניתוח, המטופלים עדיין לא ידעו מי מהם עבר ניתוח אמיתי ומי ניתוח מדומה, אבל כולם דיווחו על הקלה ניכרת בכאבים ושיפור ניכר ביכולת התנועה, ואלה שעברו ניתוח אמיתי לא השתפרו יותר מאשר אלה שעברו ניתוח פלסבו.

אולי המדגם של מוסלי היה קטן מידי, אבל התוצאות שלו היו מספיק משכנעות כדי להרחיב את ניסוי הפיילוט הזה. ב-2002 קיבל מוסלי מענק מיוחד לחזור על הניסוי של ניתוח הפלסבו, הפעם עם 180 מטופלים מתנדבים שהגיעו מכל רחבי ארה״ב. שנתיים אחרי הניתוח, כל המטופלים דיווחו על הקלה גדולה בכאבים וגם הפעם אלה שעברו ניתוח אמיתי לא השתפרו יותר מאשר אלה שעברו ניתוח פלסבו.

אם בעבר, תופעת הפלסבו עוררה אסוציאציות של גלולות סוכר או תמיסת מי מלח, והעלתה חיוך מעט מזלזל כלפי אלה שהצליחו לרמות אותם, הרי שהיום יודעים שהפלסבו יכול להיות ניתוח, מראֵֶה של מזרק, המילים שהרופא אומר לחולה או משמעות המחלה עבור החולה. ההקלה שהחולה חווה אינה רק פרי דמיונו של המטופל, אלא נגרמת משינויים אמיתיים במוח שאפשר לראות בעזרת טכנולוגיות מודרניות.

איך זה עובד? האם הציפייה להחלמה או להקלה בסימפטומים יכולה להביא באמת תוצאות אמיתיות? ואם כן, האם זה משפיע על כל המחלות? פנינו לד״ר מוסלי כדי לקבל תשובות.

המוח יכול לחולל פלאים

״היום אנחנו יודעים שכל הדברים שמסביב לטיפול הרפואי יכולים לעורר את כוחות הריפוי של המטופל״, אומר בראיון לאפוק טיימס ד״ר מוסלי שהפך מספקן בחשיבות הפלסבו למאמין גדול. ״המראֵה של רופא בחלוק לבן בוהק, המכשירים הרפואיים שהוא משתמש בהם, הטקס של הבדיקה הרפואית, המילים שהרופא משתמש, כל המעטפת הזאת, מתקשרת אצל החולה לציפייה להחלמה או להקלה קרובה בסימפטומים של המחלה״.

מהסיבה הזאת, מוסלי הקפיד שכל תהליך הניתוח המדומה יהיה דומה לחלוטין לניתוח האמיתי ויעורר אצל החולה את האמונה שהוא עובר ניתוח אמיתי. ״הקרנתי על מסך טלוויזיה תהליך של הניתוח האמיתי, כך שאוכל לעקוב אחריו ולא אדלג על אף פרט בתהליך הניתוח. הקפדתי שזה ייקח את אותו פרק זמן, כך שקרובי המשפחה שמחכים בחוץ יחשבו גם הם שזה ניתוח אמיתי, ולא יופתעו שזה הסתיים מהר מידי. גם ביקשתי מהעוזרים שלי בניתוח שיגישו לי את הכלים המתאימים בכל שלב, כך שאם המטופל לא נמצא בתרדמה עמוקה ושומע חלק מהדיבורים, הוא עדיין יאמין שהוא עובר ניתוח אמיתי״.

אחד המטופלים, שבשבילם ההצגה עבדה, ולא רק לזמן קצר, הוא טים פרז, ותיק מלחמת קוריאה. לפני הניתוח הוא סבל מכאבים קשים והיה זקוק למקל כדי ללכת. שש שנים אחרי ניתוח הפלסבו, הוא עדיין יכול לקחת את אשתו לנשף ריקודים ולשחק חופשי בכדורסל עם הנכד שלו. ״לא האמנתי כשסיפרו לי שעברתי ניתוח פלסבו. היום אני מאמין שהמוח שלי יכול לחולל פלאים״, הוא סיפר בראיון לתקשורת.

מוסלי בעצמו היום תוהה האם גם במקרים של ניתוחים בגלל כאבים בצוואר או בגב התחתון, אפקט הפלסבו הוא המרכיב העיקרי בהקלה בכאבים. ״רוב האנשים מרגישים נואשים ובטוחים שהניתוח יעזור להם. אני חושב שחלק גדול מההקלה שהם מרגישים זה בגלל אפקט הפלסבו, אולי כולו״.

אולי ניתוח הפלסבו הוא רק הוכחה נוספת, באמת מרעישה יותר, לתופעה החמקמקה של אפקט הפלסבו שרופאים ידעו עליו כבר לפני אלפי שנים, למרות שלא יכלו להסביר איך הוא פועל. בתקופה ההיא, כאשר הידע הרפואי היה מעט ודל, רופאים נתנו לחולים בדרך כלל תרופות דמה מכל הבא ליד: תמצית של ריאות שועל, כנימת עצים, מים צבעוניים, תמיסות מלח, או גלולות לחם. הם הסתמכו פחות על תרופות הדמה שהם אלתרו, ויותר על קשר קרוב עם החולה ומשפחתו, על אמפתיה ועל ההילה המקצועית שלהם כדי לעורר בחולה תקווה ואמונה שבעזרת התרופות שקיבל, הוא יכול להחלים. ואכן החולים שראו את הרופא מוציא מתוך התיק השחור הכבד שלו, בטקס מדוקדק, את אחת מתרופות הפלאים, חלקם באמת החלימו. אולי רק בגלל המהלך הטבעי של המחלה, ואולי בחלקו, הציפייה להחלמה היא זו שעוררה כוחות טבעיים של ריפוי בגוף.

אבל בתקופה המודרנית, עם ההתפתחות העצומה בידע הרפואי, בטכנולוגיות רפואיות מתקדמות, ובייצור אינסופי של תרופות חדשות לבקרים, גברו גם הדרישות להוכחות מדעיות.

אולם בתוך כך, הסתבר כי קשה להוכיח מדעית גורמים פסיכולוגיים הקשורים באפקט הפלסבו, כמו הקשר שבין הרופא למטופל, ותחושת התקווה או האמונה של המטופל. אלו נדחקו יותר ויותר לשוליים של המחקר והטיפול הרפואי המעשי.

הגידולים הצטמקו כמו כדורי שלג

מקור המילה פלסבו הוא בפירוש התנ״ך ללטינית, ופירושה ״לרצות״ (To Please). בימי הביניים זה היה השם שנתנו למספידים המקצועיים שניסו לרַצות בהספדים שלהם את משפחת הנפטר. בשל היקשרותה לתרמית והונאה, תופעת הפלסבו עוררה תמיד תחושה של חוסר נוחות.

חלק מחולי הפרקינסון קיבלו זריקה אמיתית שנוגדת את המחלה וחלק זריקה מזויפת. מצאנו שאצל חולים שקיבלו פלסבו מתרחשת פעילות מוחית זהה לאלה שקיבלו זריקה אמיתית

בתקופה המודרנית המשיכו להשתמש בפלסבו בעיקר בתעשיית התרופות כדי לבדוק האם תרופה מסוימת היא אכן יעילה. תרופה שההשפעה שלה על נבדקים לא פעלה טוב יותר מפלסבו, לא אושרה לשימוש.

יחד עם זה, סיפורים מסקרנים על תופעת הפלסבו המשיכו לצוץ מידי פעם בספרות הרפואית, וליוו כמו צל את הרפואה המודרנית. אחד הידועים שבהם התפרסם ב-1957 בג׳ורנל הרפואי Projective Techniques תחת השם: ״משתנים פסיכולוגיים במחלת הסרטן״, והוא מדגים את ההשפעה העצומה שיש לציפיות ולאמונות של החולה, גם החיוביות וגם השליליות, על מהלך המחלה.

אדם בשם מר רייט היה חולה בסרטן של בלוטות הלימפה, בשלב סופני. היו לו גידולים בגודל של תפוז בחזה, בבטן ובריאות ונראה היה שימיו ספורים. יום אחד הוא קרא על תרופה חדשה, קרביוזן, שמפתחים בדיוק לסוג הסרטן שממנו סבל. הוא ביקש מהרופא שלו, ד״ר פיליפ ווסט, לנסות את התרופה החדשה. אבל הרופא סרב לבקשה כי התרופה עדיין לא קיבלה אישור קליני. החולה המשיך להתחנן וכאשר הרופא חשב שהחולה לא יחיה לאחר סוף השבוע, הוא הסכים לתת לו את התרופה. כאשר הוא חזר למחלקה בתחילת השבוע שלאחריו, הוא ראה לתדהמתו את החולה מטייל במחלקה ומשוחח בעליצות עם הצוות הרפואי. ״הגידולים שלו הצטמקו כמו כדורי שלג בשמש״, אמר הרופא. לאחר שבוע הוא שוחרר מבית החולים כשגופו נקי מגידולים.

לאחר חודשיים החולה קרא ידיעה בעיתון מקומי שהתרופה כנראה לא עוזרת לסוג זה של סרטן. הוא חזר לרופא שבדק אותו וזה מצא שהגידולים חזרו. הרופא שיער שהציפייה להקלה או להחמרה הן אלו שגרמו לשינויים במצבו של רייט, והבטיח לו שהתרופה שנתן לו הייתה במינון נמוך ושגרסה משופרת שלה תגיע בקרוב.

לאחר מספר ימים הרופא הודיע לרייט שהגרסה המשופרת של התרופה החדשה הגיעה, ונתן לו אותה באמצעות זריקות. למעשה החומר שבזריקות היה מים מזוקקים. לאחר מספר ימים רייט חווה אותו שינוי דרמטי כמו עם הקרביוזן. הגידולים שלו נעלמו. במשך חודשיים הוא היה בריא ותפקד באופן מלא. אבל אז יום אחד הוא שוב קרא שהתרופה נמצאה לא יעילה ושארגון הבריאות האמריקני הוציא אותה הפעם סופית משימוש. הגידולים של רייט חזרו במלוא עוצמתם ולאחר יומיים הוא מת.

במחקרים נוספים נמצא באילו סוגי פלסבו כדאי יותר להשתמש כדי להשפיע טוב יותר על תהליך הריפוי. ד״ר הוארד ברודי מהמרכז הרפואי באוניברסיטת טקסס, מסכם בספרו The Placebo Response (׳2000), את תוצאות המחקרים האלה: ״לקפסולות יש השפעה רבה יותר על ריפוי או הקלה מאשר לטבליות, לזריקות יש השפעה רבה יותר מאשר לתרופות, ולזריקות מכאיבות יש השפעה רבה יותר מאשר לזריקות שאינן מכאיבות. לתרופת פלסבו שלוקחים ארבע פעמים ביום יש יותר השפעה מאשר לזו שלוקחים רק פעמיים ביום. לגלולות בצבעים של כחול, ירוק וסגול יש השפעה רבה יותר כתרופות מרגיעות או מרדימות, ולגלולות בצבעי אדום, צהוב וכתום יש השפעה טובה יותר כתרופות ממריצות. כל אלה תואמים את הציפיות הטבעיות של האדם הממוצע״.

במקרים אחרים שהתפרסמו בספרות הרפואית, אפשר היה להשתמש בחוויה של המטופל עם תהליך רפואי, כדי לגרום אחר כך לאפקט פלסבו. כך הוא הסיפור הבא שהתפרסם בספרו של ד״ר ברודי: נערה חולה בזאבת קשה, קיבלה פעם בשבוע תרופה למחלה, יחד עם כף שמן דגים וריח חזק של ורדים במשך שלושה חודשים. בהמשך המשיכו לתת לה שמן דגים עם ריח חזק של ורדים, אבל את התרופה האמיתית היא קיבלה רק פעם אחת מתוך ארבעה טיפולים. כך שלאורך שנה שלמה היא בעצם קיבלה רק מחצית מכמות התרופה האמיתית שהייתה מקבלת בטיפול רגיל. למרות זאת מצבה השתפר בהרבה והייתה נסיגה במחלה. כך הצליחו למנוע ממנה הרבה מתופעות הלוואי של התרופה.

אף שסיפורים אלה הם מקרים יחידים, העובדות מאחוריהם כל כך מסקרנות שקשה להתעלם מהם. באופן פרדוקסלי, דווקא ההתפתחויות של הטכנולוגיות הרפואיות המודרניות אפשרו להתחיל לבדוק אותן, והפעם מתוך גישה מדעית.

הוכחות מדעיות לפלסבו?

אחד החוקרים הבולטים בימינו שחוקר את תופעת הפלסבו הוא הנוירולוג פרופסור בנדיטי פבריציו, מבית הספר לרפואה של אוניברסיטת טורינו, איטליה. פבריציו מסכים לטענה שהפלסבו משתמש במעטפת שמסביב לטיפול הרפואי כדי לעורר את כוחות הריפוי של הגוף. אבל כמי שאמון על הטכנולוגיות המודרניות האחרונות הוא גם מביא הוכחות של מחקרים שלו ושל עמיתים על כך שהפלסבו יכול, כמו תרופה ממשית, להפעיל או לשתק קשרים עצביים במוח, לשנות הפרשה של הורמונים, או את רמת הפעילות במוח. פבריציו מגבה את טענותיו במחקרים שערך.

למשל, במחקר אחד שהתפרסם בג׳ורנל Neuropsychopharmacology (׳2011), קבוצה של מתנדבים בריאים קיבלו בשלב הראשון הנחיות מילוליות לשנות את רמת ההפרשה של הורמון הגדילה במוח. לאחר בדיקה ראו שרמת ההפרשה לא השתנתה. בשלב השני נתנו לנבדקים תרופה שמעכבת את הפרשת הורמון הגדילה, ואכן רמת ההפרשה ירדה. לאחר יומיים המשיכו להזריק לנבדקים מים במקום התרופה, ולאחר בדיקה ראו שרמת ההפרשה של הורמון הגדילה אכן ירדה, בהשפעת ההנחיות המילוליות בלבד.

בראיון לאפוק טיימס מספר פבריציו על ניסוי טיפוסי שהוא עשה פעמים רבות עם חולי פרקינסון: ״קבוצה של חולי פרקינסון מתנדבים להשתתף בניסוי בו הם יודעים שחלקם יקבלו זריקה עם תרופה אמיתית שנוגדת את המחלה וחלקם יקבלו זריקת פלסבו, עם מים בלבד. אצל כל החולים מתן הזריקה מלווה במילות עידוד שהזריקה שקיבלו תעזור לשיפור התפקוד המוטורי שלהם. באותו זמן מוצמדות אלקטרודות לראש של החולים שמאפשרות לבדוק את הפעילות המוחית בזמן מתן הטיפול. מצאנו שאצל חולים שקיבלו את תרופת הפלסבו מתרחשת פעילות מוחית בדיוק כמו זו שמתרחשת אצל החולים שקיבלו את התרופה האמיתית״.

במחקר אחר, אצל חולי פרקינסון שקיבלו תרופת פלסבו, ראו עלייה של 200 אחוז ברמת הדופאמין במוח, אותו מוליך עצבי שנהרס במחלה.

המשך המאמר ניתן לקריאה במקור

 

0 0 votes
Article Rating

שתף מאמר זה

תגובות ישירות

Subscribe
Notify of
guest
0 Comments
Inline Feedbacks
View all comments
0
Would love your thoughts, please comment.x