השקר הלבן של המדע
פיטר מדאוור, התבטא בהכללה: המאמר המדעי הוא תרמית…", בדגש על 'המאמר', מתארים פרופ' איתי ינאי וד"ר רועי צזנה במאמרם 'השקר הלבן של המדע' (אודיסיאה אוקטובר 2012), את המציאות בה מתהווים המחקרים, בניגוד לאידיאל, לשיטה המדעית, ולצורה בהם הם מוצגים.
כיצד מצליחים מדענים לחשוף את סודות הטבע? איך הם מגיעים לתובנות חדשות? בעולם המדע מקובלת הגישה, לפיה המדען מעלה רעיון – היפותזה – בנוגע לדרך שבה אמור הטבע להתנהג, ולאחר מכן בודק אותה במעבדתו במשך שנים ארוכות. זהו "מדע על בסיס היפותזות", והמדענים הנוקטים גישה זו מכנים עצמם "ציידים" וטוענים, כי הם רודפים באופן אקטיבי אחר אישושה או הפרכתה של השערה מסוימת…
הסטודנט כותב מאמר אודות התגלית ומגיש אותו למנחה לביקורת. במאמר הוא מתאר את כל הניסויים הכושלים הקודמים, את מפח הנפש ואת הדרכים ללא מוצא בהן ניגף עד לתגלית הלא-צפויה. המנחה עובר על המסמך ביעף, מקמט את הטיוטה ואת מצחו בזעף ומסביר לסטודנט את עובדות החיים באקדמיה: במאמרים צריך לשקר.
מאמר, הוא מסביר, מתאר סיפור עם התחלה, אמצע וסוף, אלא שהכתיבה הממשית מתבצעת מהסוף להתחלה. ראשית צריך הסטודנט לעבור על התוצאות שהוא מעוניין להציג בסוף המאמר, ורק אז עליו לנסח את שאלת המחקר – כלומר, ההיפותזה – שהיה עליו להעלות, אילו היה יודע אילו תוצאות יקבל. הלוגיקה ברורה: אין טעם להתעכב בפרטים על כל סימטה ללא מוצא, כשאנו יודעים שהיריעה בעיתון קצרה וזמנם של הקוראים דחוק. אמנם מדובר בשקר המסלף את דרך ההגעה לתגלית, אבל כך נוהגים כולם…
כמעט תמיד ההיפותזה אינה השלב הראשון בתהליך, והיא גם אינה מופיעה שלמה יש מאין במוחו הקודח של החוקר. היא מסתמכת בעצמה על שלב מחקר מקדים, המספק את הנתונים הנחוצים לגיבושה. למרות זאת, רוב החוקרים סבורים שזהו אינו סיפור נאה מספיק, ולכן הם בוחרים, כדבריו של זוכה פרס נובל, הגנטיקאי הצרפתי פרנסואה ז'קוב, בספרו "The Statue Within" , "להחליף את הסדר האמיתי של האירועים והתגליות במה שנראה כסדר ההגיוני – זה שהיה צריך לעקוב אחריו אילו המסקנות היו ידועות מלכתחילה".
למיטב ידיעתנו, לא נעשה מחקר שבחן את שכיחות האידיאליזציה של תהליך המחקר, אך מניסיוננו האישי, משיחות בין עמיתים ומעדויות בכתביהם של מדענים חשובים כז'קוב וכפיטר מדאוור (בספרו "The Threat and the Glory"), אנו מתרשמים כי מדובר בתופעה נפוצה ביותר. רוב המדענים אינם רואים בהתנהגות מסוג זה שקר, אלא בחירה מודעת בסגנון הכתיבה הנדרש לפרסום מאמרים ומחקרים. הם מאמינים שהמדע מתקדם באמצעות העלאת היפותזות והפרכתן, אך סקירה היסטורית מדגימה כי המציאות אינה מצייתת תמיד לחוקיות זו…
מחקרים עולים כסף. זוהי עובדת חיים בסיסית. הכסף הולך על תשלום משכורות ומלגות לחוקרים, רכישת ציוד מעבדה יקר, תחזוקה שוטפת של המעבדה, ועוד. כדי לקבל את הכסף, חוקרים באקדמיה מגישים בקשות למענקים כספיים, שמגיעים מממשלות ומגופים בינלאומיים כמו האיחוד האירופי. הבקשות אשר מצליחות לזכות במימון, נכתבות גם הן לפי המתכון הידוע והקלסי של "היפותזה ואישושה /הפרכתה". ההשערה העומדת מאחורי דרך פעולה זו היא, שמחקר שאינו מתבסס על היפותזה מקדימה לא יוכל להגיע לתוצאות, ומכיוון שכך אינו ראוי למימון. אלא שהאמת הכואבת היא שכדי לגבש היפותזה מקדימה, יש צורך בבסיס נתונים ראשוני (preliminary results) שמצדיק את בחינתה. איסוף ראשוני זה של הנתונים אינו ממומן רשמית, ולמעשה מתבצע כמעט ברמייה על חשבון המענקים הקודמים.
מאז ימי דרווין ועד היום עלות איסוף הנתונים הולכת וגדלה, בד בבד עם רמת הסיבוכיות של הטכנולוגיות הדרושות לתהליך. המשמעות היא שאימוץ שיטת החשיבה של היפותזה ואישושה/הפרכתה, שאינו שם מספיק דגש על שלב איסוף הנתונים, פוגע בהתקדמות המדע, בעיקר כאשר המחקר נערך במעבדות קטנות בעלות תקציב מוגבל. כפי שאמר חוקר הביולוגיה הידוע אלחנדרו סנצ'ז אלווראדו, "אני סבור שמענקים ניתנים היום לציידים, ולא לחוקרים" ("The Scientist", 2012)…
המצב הקיים כיום מקדם כתיבת הצעות מחקר אשר נקראות כ"סיפור טוב", אך מבוססות על רמייה שאינה מכבדת את המדען או את הציבור המממן מכספי המסים את המחקרים. כך נוצרת גם תדמית לא מציאותית של המדע בעיני הקהל הרחב. המדע נתפס בעיני הציבור כתהליך סיסטמתי, קר ושקול, בעוד שהמדענים עצמם יודעים, כי תהליך הגילוי המדעי דומה יותר לאמנות בשלב גיבוש ההיפותזות מתוך הנתונים. תדמית זו היא האחראית לציפיותיו הלא-ריאליות של הסטודנט מתחילת המאמר, והיא חקוקה גם במוחותיהם של תלמידים שמתחילים את הקריירה שלהם, ואינם מבינים עדיין שהמאמרים בעיתונות המדעית מספקים רק הצצה סלקטיבית לתהליך המחקר – "ממש כאילו היה אדם כותב היסטוריה של מלחמה, כשהוא מסתמך רק על הידיעות הרשמיות לעיתונות שפרסם המטכ"ל", כדברי ז'קוב.
סוזן מויט ואנה וילסון מדברים על אותו נושא תחת הכותרת "האם המאמר המדעי הוא תרמית"? קטע מדבריהם:
מדוור טען כי "הניסוח המדעי בצורתו האורתודוקסית מגלם תפיסה מוטעית לחלוטין, אפילו טרגית, על טיבה של המחשבה המדעית". דאגתו העיקרית היתה שהמבנה הפורמלי ביותר נותן רק גרסה אופטמלית של איך מדענים מגיעים למסקנה וכי זה לא משאיר מקום לדון בתהליכי החשיבה שהובילו הניסויים.
Medawar הסביר כי הדברים מוצגים תמיד כאילו המדענים לא הציגו מראש ציפיות לגבי התוצאה וכי הם הגיעו אליה בעקבות תהליך אינדוקטיבי באופן הגיוני. למעשה, למדענים יש ציפיות והתצפיות שלהם וניתוחם נעשות לאור הציפיות… תהליכי החשיבה הבסיסיים נותרים נסתרים…
לגישה זו לתקשורת מדעית יש השלכות על ההוראה לתואר ראשון באופי ובנורמות של המדע, שכן היא יוצרת רושם מוטעה לחלוטין לגבי האופן שבו המדע פועל למעשה ומנציח את הסטריאוטיפ של המדענים כישות לוגית ורציונלית, תוך שמירה הדוקה על השיטה המדעית. התלמידים עלולים לבלבל את הצגתו של טיעון לוגי עם ייצוג מדויק של מה שנעשה בפועל. זה מוביל לתפיסה של המדע כי הוא לא מציאותי ואף עלול להזיק כפי שהוא מרמז כי כישלון, ותוצאות בלתי צפויות הם לא חלק רגיל של המחקר…
דוגמה לכך היא גילוי המבנה הסלילי הכפול של הדנ"א על ידי ג'יימס ווטסון ופרנסיס קריק. העיתון Nature" מדווח על התגלית מפורסם בזכות האלגנטיות והקצוות ספר לימוד אופייני מזכיר כי ווטסון וקריק השתמשו במודלים כדי ליצור את מבנה הסליל הכפול המתאים לזוגות בסיס משלימים… אך כפי שספרו של ווטסון, "הסליל הכפול" מבהיר… שתי שגיאות מכריעות נעשו במהלך הגילוי. הראשונה נובעת מכך שווטסון לא הבין את נתוני הרנטגן, מקרה שאותו תיאר כחוויה משפילה כאשר הציג מודל שגוי, עם הבסיסים שבחוץ, מול פרנקלין ווילקינס. הטעות השנייה נעשתה על ידי לינוס פאולינג, שפרסם מבנה סליל משולש עם בסיסים מבחוץ, מתוך שגיאה בדברים פשוטים בכימיה בסיסית. בשני המקרים, התיקון בא בצורת משוב מאחרים…
זה מציג השקפה שונה לחלוטין מזו שהוצגה בספר לימוד רגיל או במאמר על ווטסון וקריק בנייצ'ר …
מייקל שרמר קורא לתופעה זו בעדינות, במאמרו בסינטיפיקין אמריקן: האוטוביוגרפיה הבלתי רשמית של המדע, קטע מתוך דבריו:
כתיבה מדעית פורמלית – המכונה בפי "נרטיב של הסבר" – מציגה תהליך נקי ומסודר המוליך צעד אחר צעד בנתיב: מבוא-שיטות-תוצאות-דיון. זהו נתיב הטבוע ב"שיטה מדעית" של תצפית-השערה-תחזית-ניסוי הבאים זה אחר זה באופן ליניארי, שיטה שאינה פועלת במציאות. זוהי כתיבה מדעית הדומה לאוטוביוגרפיה, וכמו שאמר הקומיקאי סטיבן רייט: "האוטוביוגרפיה שאני כותב היא בלתי רשמית." כל סוג אחר של כתיבה הוא סיפורת. כתיבה מדעית רשמית דומה להיסטוריה ויגית* – המסקנה הסופית מושכת אליה את ההסבר ומאלצת את העובדות ואת האירועים להסתדר יפה בשרשרת סיבתית שבה הסיום הוא תוצאה בלתי נמנעת של רצף הגיוני והכרחי.
כתיבה מדעית בלתי פורמלית – המכונה בפי "נרטיב של עשייה" – מציגה את המסלול האמיתי של המדע, הכרוך בתובנות תקופתיות, באינטואיציות אישיות, בניחושים אקראיים ובתגליות מקריות. המדע, כמו החיים, הוא עסק מבולגן ואקראי, רצוף בצירופי מקרים משונים, בהסתעפויות בלתי צפויות, בתגליות מקריות, במפגשים לא צפויים ובתוצאות חסרות תקדים. התהליך הכאוטי הזה מאפשר הבנה חלקית מדוע בעשרות השנים האחרונות הצליחו כל כך התיאורים הפופולריים בגוף ראשון שבהם הסבירו מדענים כיצד ערכו את מחקריהם הלכה למעשה. בייחוד הדבר בא לידי ביטוי בעבודות שחקרו את מוזרויות החיים.