התודעה – אינה ניתנת להסבר פיזיולוגי
התיאוריה של פרופ' דן סיגל כפי שמתוארת במאמר בQuartz (תרגום: בעז מזרחי, באתר מהות החיים, מובא כאן חלק מתוך המאמר)
מה קורה כשמבקשים מפיזיקאים ומתמטיקאים להסביר את התודעה האנושית? הם לא יודעים איך. ולא רק הם – פילוסופים, אנשי דת, פסיכיאטרים – כל שטח מומחיות שתבחרו, אין תחום שמסוגל להסביר לבדו את הדבר שהוא אנחנו. חלק מכנים זאת 'העצמי', אחרים קוראים לזה 'תודעה' ויש מי שמתייחס לישות הבלתי מוסברת באמצעות המושג 'נפש'. ועדיין, לא משנה איך נגדיר ונסתכל על הישות הערטילאית שדרכה נחווה הקיום שלנו –אין לנו דרך להבין אותה. בינתיים.
אבל זה לא אומר שלא נעשים מאמצים מרתקים בתחום. אחד הרמזים שמהם מתחילים חוקרים רבים את תהליך פענוח התודעה הוא העובדה שאנו חווים אותה כתופעה נפרדת מהגוף. כלומר, ברור לנו שהתודעה נוצרת במוח, ובאותה מידה ברור לנו שהיא עצמה לא המוח. התודעה היא חוויה מופשטת. המחשבות אינן חומר: הן לא ביולוגיות, אין להן גרעין תא וכן הלאה.
התודעה שלנו היא כמו קו החוף
למרות החוויה המופשטת של התודעה והמחשבה, בקרב חוגים רבים בעולם המדע רווחת התפיסה כי התודעה שלנו היא בסך הכול ביטוי לתשדורות של נוירונים במוח, כפי שמסבירה אוליביה גולדהיל במאמר במגזין Quartz. כלומר שהמוח, האיבר הביולוגי, והתודעה – אחד הם. "ואולם", היא טוענת, "ראיות מצטברות מראות שהתודעה הולכת הרבה מעבר לפעילות הפיזית של המוח". גולדהיל מציגה את התיאוריה של דן סיגל, פרופסור לפסיכיאטריה בבית הספר לרפואה של UCLA, מהמומחים הבולטים בתחומו ואחד התומכים הגדולים בגישה שגורסת כי התודעה היא תופעה נפרדת מהמוח. מכיוון שהתודעה היא תופעה כל כך מקיפה, חוקרים כמו פרופסור סיגל מנסים לרתום למחקריהם מומחים משדות אחרים. גולדהיל מספרת כי ההגדרה של סיגל לתודעה עלתה בכינוס בינתחומי שבו נכחו בין היתר נוירולוגים, פיזיקאים, אנתרופולוגים וסוציולוגים.
ההגדרה שיצאה מאותו כנס מדעי קובעת כי התודעה היא: "התהליך המתהווה מאליו ומארגן את עצמו, הן המגולם והן המקושר, המווסת את זרימת האנרגיה והמידע בתוכנו ובקרבנו". אכן, שובר שיניים. אבל אם נפרק את ההגדרה ונתייחס למילים ספציפיות בתוכה, יתבהרו הדברים בצורה מפתיעה. "מתהווה מאליו", "המקושר" ו"בקרבנו" הן מילים שמצביעות על מאפייניה הגמישים של התודעה. אם ההגדרה הקלסית טוענת שהתודעה שוכנת במוח, הרי שעל פי הגדרה זו התודעה חורגת מגבולותיה הפיזיים של הגולגולת. "במילים אחרות", מסבירה גולדהיל, "התודעה שלנו היא לא רק התפיסה שלנו את החוויות, אלא היא גם החוויות הללו עצמן". אחת התפיסות המקובלות היא שהתודעה היא רק פרשנות של המוח לחוויות, אבל על פי סיגל, חוויית המציאות עצמה היא חלק מהעניין. "בלתי אפשרי לנתק לחלוטין את השקפתנו הסובייקטיבית על העולם מהאינטראקציה שלנו", מסבירה גולדהיל. ומכיוון שהחוויות שלנו עם העולם מתרחשות בין היתר במרחב שמחוץ למוח, הרי שהתודעה אינה כלואה בתוכו בצורה בלעדית.
כדי להסביר את הקונספט הזה ממשיל סיגל את המוח שלנו לקו החוף: "אם מישהו יבקש ממני להגדיר את קו החוף, אך יתעקש שהוא המים או החול, אני איאלץ לומר שהחוף הוא גם החול וגם הים". וכך גם התודעה – היא המיזוג של תהליכים שמתרחשים בתוך המוח עם אלו שמחוצה לו. היא עיבוד המידע, אך במקביל היא המידע עצמו. החול היבש שלצד הים אינו קו החוף, הוא סתם חול, והדבר נכון גם לגבי המים שבעומק, הם ים ולא קו חוף. הוציאו אלמנט אחד והישות שנקראת 'קו חוף' מתבטלת. בדומה, ללא אינטראקציה עם העולם למוח לא יהיה מידע לעבד, וללא עיבוד מוחי – למציאות לא תהיה משמעות. היעדר כל אחד מהשניים יבטל את התודעה הלכה למעשה.
הגדרת התודעה כחורגת מגבולות המוח עלולה להישמע מעט לא מדעית, אך גולדהיל מסבירה כי ההשראה מגיעה דווקא מהמתמטיקה, וליתר דיוק מתכונותיהן של מערכות מורכבות. כאשר מערכת מכילה מספר גדול של מרכיבים בעלי השפעה הדדית, היא נחשבת למערכת מורכבת. חלק מהתכונות שהופכות מערכות למורכבות הן, כפי שמסבירה גולדהיל, היכולת להשפיע על דברים מחוץ לעצמן; קיימת בהן אפשרות לחלוקה אקראית; הן אינן ליניאריות, כלומר, קלט מצומצם יכול להוביל לתוצאות נרחבות; הן קשות לחיזוי; ויש להן כושר לארגון עצמי.
תופעות מחוץ למסגרת החומרית שלנו הן חלק מהעצמי
בטבע, למשל, עננים הם סוג של מערכת מורכבת. את האנלוגיה הזו הסביר פרופסור סיגל בשיחה עם דרייק באייר ממגזין Science of Us. באייר מסביר כי "ענן מווסת את היווצרותו שלו: אתה לא יודע איך הוא יתעצב כשהרוחות משתנות, או כשלהקת אווזים עפה דרכו, אבל חוקי הפיזיקה השולטים באינטראקציה קובעים כי הוא יתעצב מחדש, ויעלה בצורה מוגדרת מחדש שלוקחת בחשבון את הקלט החדש". באותו אופן, החושים, התפיסה, הזיכרונות, התחושות הפיזיות ושאר תופעות מנטליות וגופניות, פועלים יחד כמערכת אחידה המווסתת את עצמה עם כל שינוי או מידע חדש שנקלט. "אין לכם מתכנת או מנצח – יכולת ארגון עצמית פשוט מובנית בטבען של מערכות מורכבות", מסביר סגל, ולכן במובן מסוים, הוא ממשיך, "למוח שלכם יש מוח משלו".
אחד הטיעונים המרכזיים שעליהם מבסס סיגל את הדמיון של מערכות מורכבות לתודעה האנושית הוא הנטייה לכאוס. מכיוון שהתודעה היא ספונטנית ואקראית, קשה לשלוט בזרימת המידע שבה, ואת זה חווה כל אדם שמחשבתו נודדת. לכן, לדעתו, כדי שמערכת מורכבת, ובכלל זה התודעה, תתפקד באופן מיטבי, צריכה להתקיים אינטגרציה בין רכיביה השונים. באייר מסביר כי "לטפח את התודעה זה כמו לפתח עיר: אתם רוצים שהשכונות האינדיבידואליות יצמחו, אך עליהן להיות מחוברות יחדיו באמצעות התשתית כדי לגרום לאורגניזם לשגשג כמכלול". בשורה התחתונה, סיגל רואה באינטגרציה של חלקי התודעה מדד לאיזון נפשי. מכיוון שמדובר במערכת מורכבת, הרי שללא אינטגרציה של רכיבי התודעה היא עלולה לפתח התנהגות כאוטית שמתבטאת במצבים נפשיים מורכבים שונים. אחת הדרכים לחבר בין "השכונות" השונות של התודעה היא תרפיית כתיבה, המשלבת, כדברי סיגל, "עיבוד לשוני עם זיכרונות אוטוביוגרפיים ותחושה פיזית".
כאמור, חלק מרכיבי התודעה אינם פנימיים לנו אלא מתקיימים במציאות עצמה, וגם אותם עלינו לטפח, הן כיחידות עצמאיות והן כחלק אינטגרלי ממכלול התודעה. לשיטתו של סגל, המקום המובהק ביותר שבו מתרחשת התודעה מחוץ למוח הוא זירת הקשרים החברתיים. באייר מסביר בעקבות השיחה כי "אם מה שמחולל את התודעה הוא זרמי אנרגיה שעוברים דרכך, הרי שאתה למעשה חלק נכבד מהאנשים הקרובים אליך". במילים פשוטות, היות שהחוויות עצמן הן רכיב בתודעה, וכמה מהחוויות המשפיעות ביותר שלנו קשורות באנשים אחרים, הרי שהאינטראקציה עם אחרים מרכיבה חלק ניכר מהתודעה שלנו. חלק מאחרים מתקיים בנו, ובאותו אופן חלק מאתנו מתקיים בתודעה של אחרים. המשמעות עשויה להיות מרחיקת לכת, כפי שמסביר באייר: "אם התודעה היא מקושרת מטבעה, הצורה הגשמית שלכם לא חייבת בהכרח להיות בסביבה כדי שאתם תהיו נוכחים בעולם"…
(קטע דולג)
הפנטום של המוח
אבל מה אם כל זה הוא טריק שהמוח מפעיל על עצמו? העיתונאי והמחבר ג'ורג' ג'ונסון כותב בטור ב- New York Times ומשקף את העמדה ההפוכה לזו של פרופסור סיגל – כלומר שהתודעה אכן מתקיימת במוח באופן בלעדי. כאמור, תיאוריות המדברות על התודעה והנפש כבעלות קיום מטה-פיזי נחשבות לחריגה מהקונצנזוס. ג'ונסון מציג את תמצית הטענה כפי שנוסחה על ידי הפילוסוף דייוויד צ'למרס בדיון פומבי שנערך באקדמיה למדעים בניו יורק: "לא קיימים נפש או אגו בלתי פיזיים, או לפחות אין ראיות לקיומם". יחד עם זאת, למדענים היוצאים מנקודת הנחה זו עדיין אין הסבר לחידת התודעה, וליתר דיוק ל"אופן שבו התודעה נובעת מהחומר".
על פי תיאוריה אחת שהועלתה בדיון, תחושת ההפרדה שאנו חשים בין המוח לתודעה – שאותה סיגל מסביר כנובעת ממצב הדברים האותנטי – היא אשליה מנטלית שהמוח מייצר. על פי גישה זו, מסביר ג'ונסון, "המוח הוא מחשב שהתפתח לדמות את העולם החיצוני. בין המודלים הפנימיים שלו קיימת גם הדמיה עצמית". אפשר לחשוב על זה כמו ישיבה בקוקפיט בזמן טיסת אמת, תוך הפעלה מקבילה של כל המערכות באמצעות סימולטור באותו תא הטייס. במובן מסוים חלק מהמערכות האלקטרוניות של המטוס פועלות בצורה הזו, לבטח במטוסי קרב. "התוצאה היא אשליה", ממשיך ג'ונסון. "במקום נוירונים וסינפסות אנו חשים בנוכחות רפאים – עצמי – בתוך הראש. אבל כל זה הוא עיבוד נתונים".
המדענים שמשוכנעים כי התודעה מוכלת בתהליכים הנוירולוגיים במוחנו לא רואים ב'קול הפנימי' תופעה נסתרת שיש להבין. את המחשבה קל להסביר. השאלה המרגשת יותר היא מדוע המוח פיתח דווקא את הפורמט הזה? כלומר, לחוקרי מוח קל להוכיח כיצד חשיבה, זיכרון, וקשב – כמו יתר רכיבי התודעה שמפרט פרופסור סיגל בהקשר זה – הם תהליכי עיבוד כימיים-ביולוגיים. "השאלה הקשה", מחדד ג'ונסון, "היא מדוע כל התהליכים הללו מרגישים כמו משהו". כלומר, גם אם התודעה היא ביולוגית בטבעה, עדיין קיים פער בהבנה שלנו את צורת הביטוי שלה. התפיסה החומרית שלנו מובחנת באופן מובהק מהחוויה הערטילאית של המחשבה, ולכן, גם אם התודעה היא אכן פנטום של המוח, השאלה מדוע נותרת בעינה.
גישת הסימולטור נקלעת אם כן למבוי סתום שהיא עצמה מציבה. אם המוח מדמה את עצמו הרי צריכה להיות לכך סיבה אבולוציונית טובה. אך זו נותרה בגדר תעלומה, בינתיים. בהיעדר ראיות מדעיות חותכות, פונים החוקרים לחפש תשובות באזורים שטרם נחקרו עד תום בידי המדע, כמו פיזיקת הקוונטים. אחת הגישות הללו מדברת על כך ש"המחשבה היא אוניברסלית, מתקיימת כסוג מסוים של מילוי תודעתי בתוך מולקולות ואטומים… היא מובנית בחומר, אולי כאפקט מסוים של מכניקה קוונטית", כדברי ג'ונסון.
וכאן כבר לא מדובר על נוירולוגים, או פסיכיאטרים שעוסקים במוח לבדו. כדי לדבר על תודעה כתופעה קוונטית דרושה התערבותם של פיזיקאים הבקיאים במבנה המציאות. אחד המשתתפים בדיון הוא פיזיקאי בשם מקס טגמארק מ-MIT, הגורס כי "קיים מצב של חומר – כמו מוצק, נוזל וגז – שנקרא פרספטרוניום [מהמילה perception]: אטומים המאורגנים כך שהם מסוגלים לעבד מידע ולהפיק סובייקטיביות". על פי התיאוריה הזו תודעה לא חייבת בהכרח להיות תופעה של ישות ביולוגית, וגם לחומרים פשוטים יכולה להיות תודעה בצורה מסוימת. מובן שעל תיאוריה הזו יש ביקורות רבות. אחת מהן, למשל, גורסת שעל פי המודל המתמטי לחיזוי מידת התודעה של חומר מסוים, ניתן להוכיח כי לרכיבים בתוך מוצרי חשמל יש תודעה מפותחת מזו של האדם, כפי שאכן קרה לגבי מכשיר DVD. אחד מהוגי גישת הפרספטרוניום מאמין שייתכן שהבדיקה שנערכה לגבי ה-DVD אינה טעות, אלא משקפת מצב מציאותי, אבל כאן כבר גולשים לשאלות של בינה מלאכותית, והרי טרם פיצחנו את בינתנו שלנו.
אשליה? תופעה קוונטית? מערכת מורכבת המתהווה מאליה? הניסיונות האנושיים להבין את התודעה משולים לאדם הניצב על פי באר ומשליך אבן פנימה: בכל פעם שנדמה לו שהוא שומע אותה פוגעת במים, הוא מגלה כי היא רק נחבטה בקיר הבאר וממשיכה לצנוח מטה עד לחבטה הבאה. האם יש מים בתחתית הבאר? בכלים של היום אין לנו דרך לדעת, אבל חייבים להודות שהשלכת אבנים לבאר זו דרך מבדרת להעביר את הזמן.