מה באמת אנו יודעים על החיים, ועל הדרך הטובה לחיות אותם?
הידע הרב שבידינו על החיים, הוא מה שאנו רואים כחוקים, ענינו של החוק הוא שאנו סבורים שהוא יתמיד. הידע על משהו שהתרחש, רלבנטי כאשר אנו מאפיינים בו חוק, ומסיקים ממנו על מה שיקרה בעתיד. כך אנו יודעים מה בריא, מה מאריך חיים, מה משמח, מה נח לנו, איך להשיג את שאיפותינו במדת האפשר, וכך הלאה.
עולמינו וחשיבתינו מתאפיינים בחוקים, סיבה מביאה לתוצאה. כשאדם חפץ בתוצאה מסויימת, הוא מחפש את החוקים. ולשם כך הוא יוצר מערכת שלמה של חוקים לגילוי חוקים, איך מאמתים ידע, אין מבחינים בסיבות ותוצאות.
האדם מתרגם נסיון לידע, וצובר אותו בצורות שונות, צבירת הידע באה בדרך בלתי אמצעית, שמעורבות בה אינטואיציה והבנה מופשטת. המדע מתאמץ להפשיט את הידע מהתפיסה האינטואיטיבית – חזותית, ולהעמיד אותו על הכלל המופשט, את החוק שיביא ליותר תוצאות. – על זה בנויים חיינו, זה מקור הידע והסמכות בעולם המודרני, הכרת המציאות והיכולת לשלוט בה במדת האפשר.
הידע שנצבר בידינו, נע בין מצבו הגולמי כתיאור חזותי, ובין מצבו האידיאלי ככלל מתמטי שתקף בכל מקום בו ישוחזרו היחסים הכמותיים המדוייקים. כאשר הידע מצוי בידינו במצבו האידיאלי, אנו שבים וממירים אותו למצב פרקטי, בו נוכל לזהות את מראה עינינו עם הכללים המופשטים. הידע האידיאלי הוא חוק שמסביר יותר תוצאות, הידע הפרקטי תקף בצורה הספציפית בה הוא עוסק.
אדם שיודע את כל חוקי הטבע וכל המשוואות המתמטיות שגורות על לשונו, לא יוכל להסתפק בכך כדי להיות מהנדס או רופא בהסתמך רק על ידע תיאורטי במצב אידיאלי. שכן כדי להבין ולקבל החלטה הוא צריך להמיר את המציאות לחוקים המופשטים, הוא צריך ידע פרקטי. לא מספיק שהוא יודע את כושר העמידות המדוייק של מתכת מסויימת, הוא גם צריך לדעת לזהות מאיזו מתכת מורכב מנוע. כמובן שגם הידע הזה בסופו של דבר יכול להיות מושג באמצעות בדיקה מדוייקת במעבדה של קטע מתכת. אבל המציאות בשטח מזמינה הרבה יותר מורכבות מאשר מה שהפנאי והאמצעים מאפשרים לבדוק. כאשר צריכים להנשים פצוע, אין זמן לשלוח מקטע עור שלו לבדיקת פחמן 14 כדי לדעת את גילו… הידע הפרקטי הוא המגשר בין הידע המופשט למציאות. מלמדים את המהנדס איך מורכבת הטכנולוגיה שלנו, ואיך היא נראית במצבים שונים, ואת הרופא איך נראה הגוף במצבים שונים. החל מידע פרקטי בסיסי, ועד היכרות מעמיקה לפרטי פרטים של מצבים וסיטואציות שונות. ישנם מומחים שתחום התמחותם העיקרי הוא הקשר בין המצב הגלמי לעיקרון המופשט, פסיכיאטר שמתמחה באבחון של מחלות נפש, יכול לדעת בדיוק כמו אחרים את רשימת מחלות הנפש, אבל הוא זה שמזהה מבין בליל וקטעי ההתנהגויות הפסיכוטיות, לאיזו מחלה הם שייכים. ההתמחות שלו היא הפרקטיקה והדיאגנוזה.
ואכן, קיים פער מובנה בין הנתונים הניתנים להגדרה מתמטית או קבועה, לבין המציאות, את הפער הזה משלים המכונאי מנסיונו, הוא יודע איך נראה מנוע שהולך למות, הוא מריח איך נראה מסנן דלק שלא עובד כהלכה, הוא מזהה מנגינה של מדחס שזמנו תם. המכונאי מתווך בין התיאור המופשט, לבין המצב שבשטח מולו. זו היא פרקטיקה.
הידע המופשט העצום שעומד לרשותינו, תמיד יימצא בפער מול המציאות, כל סיטואציה מורכבת מצריכה פיענוח שלנו, לאיזה כלל מופשט היא מתאימה. הידע הפרקטי נצבר אף הוא, אך בעולם המערבי כמות המשתנים גדולה בהרבה מאפשרות צבירת הידע הפרקטי או הנגשתו.
האם אנו מנסים להדביק את המירוץ הזה, של הפרקטיקה אחר המתמטיקה? האם יש הגיון בלנסות להדביק פער זה?
שתי השאלות עונות זו על זו, במקום שהדבר אפשרי ונראה משתלם, אנו מנסים לעשות זאת. כך למשל בתחום הבוטניקה: מינים שחשובים לנו למאכל, נוי, או כל שימוש אחר, אנו יודעים עליהם הרבה, איך מגדלים אותם, איך גורמים להם לפתח תכונות רצויות לנו, איך מטפלים בהם, וכו'. מינים שאינם חשובים לנו, איננו צוברים עליהם ידע מעבר לכללים המופשטים ולעתים כל שאנו יודעים עליהם הוא את שמם הליניארי. ברפואה, חשובה הפרקטיקה לא פחות מהכללים הביולוגיים, ובתחומים אחרים, פחות.
האם הימצאותו של פער כזה עלולה לפגוע בנו? לגרום לנו לשגיאות מהותיות?
אפשר להמשיך באותו קו, ולטעון, כי במקרה שאנו מזהים סיכון, אנו לומדים את הפרקטיקה שלו. למשל: כיצד נראית בשטח פגיעתו של נגיף נדיר במיוחד, ואיך הוא משפיע על הרגשת נשאו, לא בהכרח ידוע לנו ולא בהכרח מעניין אותנו. אך אם נגיף זה יפגע בבני אדם, אנו נשקיע אנרגיה ללמוד על הפרקטיקה שלו. גם אם אין לנו מושג האם זה מעשי להוביל או לעבוד עם חמרים מסויימים שאין בהם שימוש, ברגע שבמקום מסויים יתחילו לעבוד עם חומר זה, אנו נבדוק ונוודא באיזה כלים כדאי לעבוד עמו, היכן לא בטוח להוביל אותו, וכדו'. זאת אומרת, שאנו מפתחים תחום שענינו: הפרקטיקה של הפרקטיקה, אלו נישות, יהיה פרקטי עבורינו לבדוק את הפרקטיקה שלהן.
היכן איננו משקיעים בפרקטיקה?
היכן שקשה מאד או בלתי אפשרי להגיע לתוצאות, תחום זה מכונה כאוס, אנו מניחים מן הסתם שגם מצבי כאוס מתנהלים לפי חוקי הטבע, אך אין לנו דרך לעקוב אחרי תהליך הסיבה-תוצאה במצבים כאלו. איזו טיפת מים תזכה להיסחף ראשונה למערבולת, איזה עלה ייתפס ראשון באש המדורה, איזה חלק יישבר ראשון בכיסא המושלך מן הגג. מכיון שאי אפשר להגיע לתוצאות, איננו יוצרים סיטואציות כאלו, לא נהמר על נושאים כאלו, לא נעבוד כך אם התוצאה חשובה לנו, ונתעלם מהשאלות האלו. אנו ממדרים מצבי כאוס ממערכת הסיבה-תוצאה בה אנו משתמשים.
גם אם מערכת כאוטית תהיה חשובה עבורינו, וגם אם ישנה איזו דרך לנסות וללמוד את הפרקטיקה שלה. בדרך כלל האנרגיה הנדרשת ללימוד, תהיה יתירה מזו הנחסכת על ידי הידע שייצבר. ז"א לא יהיה כאן חסכון במשאבים, אלא בזבוז משאבים. תהליך שדורש יותר ממה שהוא נותן, הינו בזבוז אנרגיה.
כך שבשביל לחקור את הפרקטיקה של תחום, אנו צריכים את הכלים למחקר זה, וכמובן שלא נעשה זאת מבלי שיהיה לנו אינטרס וצורך בתוצאות, ואף נרצה שיהיה זה תהליך כדאי, שהאנרגיה שדורש המחקר לא תהיה יתירה מהאנרגיה שיתנו לנו התוצאות.
במסגרת גיבוש הפרקטיקה של הפרקטיקה, אנו נדרשים להגדיר תחומים שונים, האם הם תחומי כאוס – אותם יש למדר, או תחומים בהם אפשר להשלים את הפער. כאן אנו מתוודעים לתורת המשחקים, הנוטלת תחומים שהם לכאורה כאוטיים, ומלמדת אותנו כיצד ניתן לחקור את הפרקטיקה שלהם.
אך אם נחלק את הפרקטיקה של הפרקטיקה לרבדים, תורת המשחקים היא ברמת הידע המופשט, הכלים שלה הם מתמטיים, היא מוצאת את הדרכים לייעל משחק שחמט, או 'משחק' בורסה בין כלכלנים. תורת המשחקים שפותחה במאה ה20, עוסקת במספר תחומים מצומצם יחסית, ובכלי מצומצם מאד: מתמטיקה.
הרצון שלנו בידע, נובע משאיפות אנושיות טבעיות, סולם הצרכים אותם אנו רוצים להשיג, אלו חשובים לנו יותר מהאנרגיה והמשאבים שאנו משקיעים ברכישת הידע. מכאן מתבקש היה לחשוב, שככל שצורך מסויים ממוקם גבוה בסולם הצרכים, כך נדע יותר את החוקים להשגתו, משום שאנו נשקיע בו את מירב האנרגיה שלנו.
האמנם כך הוא? כולנו יודעים שלא, בראש סולם הצרכים עומדים תמיד בסדר כזה או אחר: מציאת סיפוק, אהבה, הגשמה, כסף, וכו'. אך את הידע הנכסף הזה אין לנו, קל מאד להשיג ידע איך מגדלים זן נדיר של לטאות, איך מהנדסים גנטית פירות הדר, או איך נוסעים לחלל. ואין שום דרך להשיג ידע מעשי ופרקטי איך משיגים סיפוק, אהבה, הגשמה, או כסף. אין לנו את הפרקטיקה של מה שחשוב לנו יותר מכל.
האמנם החיים עצמם, הם מערכת כאוטית שאין דרך לנווט בה? האמנם את החיים יש למדר מרשימת הלימוד העוסקת בפרקטיקה של הפרקטיקה?
החיים עצמם שייכים בהחלט לתחומה של תורת המשחקים, משום שהגדרת הצרכים עצמם בנויה על משחק. לא תיתכן דרך מדעית מוגדרת להשגת צרכי החיים, שכן כל מהותם וענינם הוא דבר שאין להשיגו בדרך מוגדרת. אם לכולם היה כסף, לכסף לא היה ערך. הפירוש האמיתי של "יש כסף" הוא: יש לי יותר מאחרים. וזו בדיוק המשמעות של סיפוק, הגשמה, ואהבה. תורת המשחקים אינה עוסקת בכאוס, אלא במשחק, במקום בו כל אחד לכאורה יכול לזכות, אבל רק מיעוט יזכה. המשחק הוא איך להיות זה שזוכה.
ובכן, האם מומחי תורת המשחקים יגיעו במהירות יתירה אל ראש סולם הצרכים? למרבה הצער: לא. לולי היו זוכים בפרס נובל, היה חשבון הבנק שלהם ממוצע למדי. תורת המשחקים אינה ממלאת את הפער העצום שבין הידע המופשט על הדרך לצרכים, ובין הפרקטיקה. היא מתמקדת בנישה הניתנת להגדרה מתמטית, מבחינה עסקית היא תוכל לסייע לנו באחוזים קטנים מאד מהתקציב השנתי. היא נמצאת בקטיגוריה של הפרקטיקה, אבל לא תופסת נפח, מנקודת מבט פרקטית היא בלתי כדאית, היא לא מחזירה אנרגיה יותר משמשקיעים בה. היא עוד ענף של ידע מופשט.
אך מדוע? החיים אינם כאוטיים, כולנו מכירים יפה את מערכת הסיבה – תוצאה המנווטת אותם בכל התחומים. הם הגיוניים, כל השאלה היא איך להשיג במשחק. נכון שאי אפשר שכולם יצליחו, אבל לפחות החכמים, מדוע, קבע קהלת "לא לחכמים לחם"? מדוע קשה מאד למצוא אינדיקציה בין חכמה מכל סוג שהוא להצלחה במדד סולם הצרכים? אם נניח שראשות הממשלה היא המשרה הנחשקת במדינה, יובן ממילא שהאדם החכם ביותר יגיע אליה?
הפער המכאיב הזה, מספק פרנסה למחברי ספרים כדוגמת: אינטלגנציה רגשית, אינטלגנציה תנועתית, אינטלגנציה תחושתית, אינטלגנציה עסקית, ועוד, שהמסר שלהם: לא לחכמים לחם, יש משהו אחר שמקדם אותנו בסולם. כמובן שאם היו כאן נתונים מוגדרים, החכמים היו הראשונים להשתמש בהם. בכדי להשתכנע אנו צריכים להניח את ההנחה האבסורדית שמשהו אצל אנשים חכמים לא רוצה או לא יכול להתאמץ למען הצרכים החשובים להם, או שבעיני אדם חכם אין חשיבות לצרכים (ולאחרונה התבשרנו על כך שמחבר הספר רב המכר העולמי "כיצד תהיה עשיר", פשט את הרגל…). בימי קדם פתרו את הדברים בהנחה שישנו 'מזל', כח חיצוני ששולט בצרכים האנושיים.
עובדה היא, החיים עצמם אינם ניתנים ל'פיצוח'. מהנדס גאוני יכול לתכנן בנין בגובה קילומטר, על כל המרכיבים והפרטים הנדרשים לכך שהבנין יעמוד, יתפקד, ויהיה נעים לעין הרואים. אבל אינו יכול לתכנן לעצמו את החיים לשנה קדימה, כך שהוא יעמוד, יתפקד, ויהיה נעים לעין הרואים. מורכבות המשתנים של החיים גדולה ממורכבות המשתנים של הבנין, החללית, או כל דבר אחר.
יש להבדיל בין מורכבות, לבין מורכבות המשתנים, החללית, כמו כל פריט טכנולוגיה, מורכב ככל שיהיה, נבנה באופן סטרילי, אנו ממדרים ממנו כל מערכת כאוטית. זו בעצם מהותה של הטכנולוגיה, הרכבת מבנה שניתן לשלוט בו, משום שהמערכות הכאוטיות נופו ממנו בקפידה. מרכבה עתיקה, החזיקה מעמד עד גבול מסויים, והסכינה לשימושים מסויימים. משום שהווים והאנקולים שהחזיקו אותה, לא מודרו ממספיק מצבי כאוס. מכונית מודרנית מודרה מהתחממות ע"י מערכת קירור, ממצב של האצה חזקה מדי ע"י מערכת בלמים, מערכת למניעת החלקה, וכך הלאה.
טכנולוגיה יכולה להיות מוגדרת כמצב קיצון של מידור מערכות כאוטיות, והגבלה למערכות נשלטות. במצב כזה המשתנים האפשריים ידועים לנו, מנוע המכונית בנוי לעמוד בטמפרטורה בה היא נוסעת, במהירות בה היא נוסעת, וכו'. עבור הפריט הטכנולוגי המשתנים אינם מורכבים, אלא מותאמים. אם היה אפשר להעליב מכונית בדרכים שונות, והיה בכך משום פגיעה בתפקודה, היה קשה מאד ליצור מכונית אמינה.
הטענה שהטכנולוגיה מפצחת את אתגרי ה'חיים' שעומדים מולה, הינה טאוטולוגיה. האמת היא להיפך: בתהליך ארוך של ניסוי וטעיה, הגדרנו לעצמנו את הנתונים הפיזיים המסוגלים להתגבר על בעיות שונות. מדוע הנורה תמיד נדלקת? משום שאדיסון ניסה מאות סוגים של חמרים, עד שגילה את החומר העשוי להתלהט בהיעדר אויר. בדיוק כפי שבעולם הטבע המינים המפצחים את אתגרי החיים, הם פשוט אלו שיכולים לשרוד ולכן אנו פוגשים בהם.
הטכנולוגיה היא 'חכמת הבדיעבד', היא פועלת ויעילה רק מול מצבים אותם הכיר המפתח והמתכנן, טכנולוגיה מפותחת רק בתחומים בהם אפשר לשחזר נתונים פיזיים מדוייקים. לפיכך אין טכנולוגיה שתתמודד מול החיים עצמם, כי בחיים עצמם אין שחזור מדוייק, אין נתונים מוגדרים שבהם משהו 'עבד' ולכן יעבוד כשאלו יתרחשו שוב. מורכבות המשתנים גדולה יותר.
החיים אינם כאוס, אלא רק מורכבות יתר, האם לימוד מורכבות היתר הזו הינו תהליך אפשרי? האם יש דרך להבין ולפענח את החיים?
זה הוא כמובן תחום המשחק האנושי, זה התחום שכולנו מנסים לעסוק בו, זה התחום בו המערכות המתוחכמות שותקות ואינן מכוונות אותנו, משום שהן מבוססות טכנולוגיה. הכאב הזה, מתבטא במיתוס של שרלוק הולמס, הגאון שהפך את החיים שסביבו למדע, הוא מסוגל להתבונן ולהסיק מה התרחש כאן, והוא מתגבר על יריביו באמצעות היקשים לוגיים. אך המיתוס מבטא את ההרגשה האנושית: האם שרלוק הולמס 'מצליח' בחייו? האם הוא משיג את מה שהוא רוצה בו? המיתוס מתאר אותו כעל גבול הפסיכופתיה, אדם שאינו מסוגל ליצור קשרי חברות, מוזר וביזארי, אינו מתפרנס מכשרונותיו. שרלוק הולמס תורם אולי משהו לסקוטלנד יארד, אבל חייו נראים בדיוק כמו של כולנו, עובד קשה רוב היום כדי להשיג את צרכיו.
ומי מצליח בחיים? אין שום קשר לחכמה, היטלר הצליח לקבל שליטה על מאות מליונים, בכחות וביזמה של עצמו בלבד, שליטה שלא עברה לו בירושה, ולא על פי צו דתי. קשה לטעון שהיטלר היה טיפש גמור, אבל בודאי לא מדובר באיינשטיין של האוסטרים… גם הרציונליים ביותר שבים ומסבירים מאורעות כאלו ב'מזל', והמחמירים ביותר יטענו שמדובר ב'צירוף מקרים'. אך אלו ואלו מודים שפיצוח החיים ואיך משיגים את צרכינו ורצונותינו, הוא למעלה מהיכולת האינטלקטואלית האנושית.
כפי שראינו, בכדי לעשות שימוש בידע המבוסס על חוקים, יש למדר מערכות כאוטיות או בעלות מורכבות יתר. ומכאן אנו עלולים להגיע למצב אבסורדי, בו אנו מעדיפים לדבר על מה שאנו יודעים, לעשות מה שאנו יכולים, ולחפש תחת הפנס. להתמקד בדברים שניתנים להגדרה מדוייקת, מכיון שזה יותר קל. יצירת סביבה סטרילית מהחיים עצמם וממה שכרוך בהם. ז"א אנו מתיייחסים לחיים כאל יצירת טכנולוגיה. זו היא התמקדות בקיים.
כמובן שאיננו מפסיקים לחיות, אבל את החיים איננו מתכננים, איננו מהנדסים. אלו זורמים להם מעצמם. באופן אבסורדי ככל שדבר מהותי יותר עוסקים בו פחות, קניה במכולת מתכננים, השקפה על החיים פחות. דיאטה מתכננים, חיים לפי קוד מוסרי לא. החיים של מדען אטום בתוך ביתו, נראים דומים להפליא לחיים של מלצר במסעדה בתוך ביתו.
הנטיה הטבעית להתמקד במה שניתן לצבור עליו ידע מוגדר, יכולה להיות בעלת השלכות קריטיות ולפלוש מתחום המידור, לתחום השגיאה. אם בין הסיבה הראשונית לתוצאה הסופית קיימות עשר זירות התרחשות, אנו נתמקד בתשע הזירות שבתחום הניתוח שלנו, ולא בעשירית שהיא בעלת מורכבות יתר. במדה והעשירית תהיה כאוטית, נטפל בה בכלים סטטיסטיים, זה הוא היסק ביסייאני, חישוב ההצלחה הסטטיסטית של שרשרת הפעולות כולה. כך למשל אנו משתמשים בהרדמה, למרות שבאופן בלתי ניתן לחיזוי ולהסבר ברור, אחוז מסויים של אנשים נפגעים ממנה פגיעה בלתי הפיכה. שכן בשקלול סופי סך הניתוחים יתרמו לאנושות הרבה יותר משהם עלולים ליטול. אך במדה והזירה העשירית תהיה בעלת מורכבות יתר, תהיה לנו בעיה, אין לנו הערכה סטטיסטית, מדובר ב'חיים עצמם', במקום שההגיון תופס בו, כל אחד יקבע באופן אינטואיטיבי או שרירותי או מוטה כרצונו, ויתלה בתשעת התחנות הניתנות להגדרה. (נניח שאנו מוותרים על עזרה רפואית כאן, בכדי ליסוע למקום מרוחק יותר שם ישנו טיפול העשוי להיות יעיל יותר, אבל שם יהיה צורך לשכנע את הרופא להסכים לעשות זאת, מה הסיכון? מה הסיכוי שהרופא ישתכנע? לפעמים מורכבות יתר מונעת כל הערכה והיסק. התמקדות באחוזי היעילות של הטיפול החילופי, לא מעלה ולא מורידה, ובכל אופן זה מה שנעשה, כי אנו מתמקדים בקיים).
החלק הבלתי מדיד שמסתתר בתוך שרשרת הסיבה תוצאה, מודחק באופן טבעי. אנו משתדלים לא לתת לו לקלקל את החלק הנראה כה הגיוני ומסודר. אנו יוצרים הפרדה מלאכותית, ומנסים לראות כמה שיותר תחומים כטכנולוגיה בסביבה סטרילית. למשל: אנחנו מנסים למפות את ההתנהגות האנושית בשיטות הערכה פסיכולוגיות כמדע. רוב העושים זאת, אינם סבורים באמת שבתהליכים הנפשיים אין חלקים שלכל הפחות אין בידינו להסבירם בדרך מדעית, הגיונית, מוגדרת, או מקורבת. אלא מתמקדים בחלק שכן ניתן לכאורה לדיון וניתוח מוגדר. האם זו שיטה נכונה?
למידור הזה ישנן השלכות נוספות. מסתבר, שבתחום החיים עצמם עושים בני אדם את כל הדברים המטופשים וההזויים ביותר, המידור של החיים מן הידע המוגדר מאפשר לנו לנהוג באופן אבסורדי ובעל סתירות פנימיות, ואין לנו מהחיים אלא דרישה אחת: הרמוניה עם המציאות הסביבתית. כל מעשה שמשתלב באופן הרמוני בסביבה הינו לגיטימי וחלק מהזרימה הכאוטית והבלתי מבוקרת של חיינו. דומה כאילו אימצנו את ההרמוניה כשופט לחיים – במקום הידע המוגדר והמוכח. כך למשל מתבטא הדבר בתרבות הפוליטיקל קורקט, בה כל מה שמחוץ לפוליטיקל קורקט נפסל עקב היעדר הרמוניה עם הסביבה. כיום אנו יכולים להאשים בכך את התרבות המערבית, אבל זו חולשה אנושית כללית, ששייכת לכל התרבויות. הרמוניה עם הכאן ועכשיו, היא אם כל חטאת.
כשאנו נתקלים בתכנים שעוסקים במשמעות החיים ובדרך הנכונה לחיותם, אם הצורה והתרבות המשתקפת מהם שונה מתרבותינו, דברים שנכתבו בימי קדם, ועוסקים במושגים שרחוקים מעולמנו, ברגע שאיבדנו את ההרמוניה עם מעשיהם, הם חסרי פשר עבורינו. ולהיפך: עבור כל אדם בכל זמן, ההרמוניה עם הסביבה מעניקה פשר למעשים שייראו בעיני דור אחר כמטורפים וחולניים. גם אזרחי האימפריה הרומאית חיו בהרמוניה עם התנהלותה והעריצו אותה ואת כל הנגזר ממנה.
הלגיטימציה שנותנת ההרמוניה, הסביבה המקבלת רגשית, מחפה על הפער העצום בין הידע המוכח ובין ההחלטות שאנו מקבלים בחיים. למרות שלכאורה אין לנו מושג מה לעשות ולמה, אנו מקבלים כהגיוני סט פעולות או השקפות מסויים מאד ומצומצם מאד, אך ורק משום שהחברה שלנו, כאן ועכשיו, חיה עם אלו בהרמוניה.
החיים שלנו הם איזור ללא קליטה, המיכשור לא עוזר לנו להשיג את מה שאנו רוצים באמת, הסונאר לא מאתר לנו אהבה, והGPS לא מנווט אותנו אל הסיפוק, ויקיפדיה לא מגלה לנו איך נהיים עשירים, ותורת המשחקים לא מקדמת אותנו ברצונות האישיים שלנו. ובכן מה אנו עושים במצב זה? זזים לאיזור שיש קליטה, מוצאים ולוקחים את מה שהטכנולוגיה כן יכולה לתת לנו. ל'קיים' הזה יש המון אפקט ורעש, וזה מספק אותנו.
כך בדיוק גם בתחום המוסר, החוקים המופשטים של המוסר ברורים לכולם. אין שום ויכוח על העקרונות המוסריים. אבל כשמנסים להגיע לידע הפרקטי, אנו מגלים כאוס. אין שום קנה מדה מוסרי לקבל על פיו הכרעות בסוגיות סבוכות, לא במקרים של מלחמה, ולא במקרים של סיבוך עצום בתוך המשפחה. הכלים המשפטיים כידוע אינם חופפים לשאלות המוסריות, המשפט ענינו במניעת היזק ובנורמות ניתנות לאכיפה, אבל אין שום קשר להתנהגות מוסרית. דוקא התנהגות הצדדים בבית המשפט היא המקום בו אי המוסריות יכולה להתגלות בשיאיה, השנאה והשיסוי, השימוש בעורכי דין שיצדיקו שקרים בפלפולים משפטיים, הרצון "לסיים בהרשעה", או "להוציא אותו זכאי", מצדדי המתרס, אינם רצונות מוסריים בהרח, בלשון המעטה. בכל אלו שולט הכאוס, אין קודקס מוסרי אמיתי, מכיון שהטכנולוגיה אינה פועלת בטריטוריה של הכאוס, אין שום קנה מדה לפיו נוכל לקבוע מה מוסרי יהיה לעשות במקרה פלוני אלמוני.
העיסוק שלנו בפערים, תמיד יהיה מינורי, משום שהחוקים לחיפוש החוקים, כמו הפרקטיקה של הפרקטיקה, מכווני הרמוניה. עיסוק בפערים במדה שתערער את זרימתם העכשוית, יפר ויקלקל את ההרמוניה, ולכן הוא לא יתרחש. המערכות החברתיות שלנו נותנות מקום עד גבול מסויים ל"ביקורת לגיטימית", מעבר לגבול זה, ביקורת לא תתקבל ולא תהיה לגיטימית, גם אם תסתמך על נתונים ועובדות. הערכת מדת ההשפעה של פערי הידע – של מורכבות היתר ומצבי הכאוס – על הנחות חיינו, תלויה באופן אבסורדי בהנחות חיינו עצמן.
הויכוח האנושי התמידי, הוא המריבה להיכן לכוון את הפנס, התמונה הכוללת אינה בידינו, אנו יכולים להצביע על החלקים שנוח לנו לשחזר אותם, כפי שנוח לנו. הסיכון הגדול של היושר האינטלקטואלי שלנו, הוא הסחת הדעת מהפערים הבלתי ניתנים להגדרה ובדיקה, מאזורי הכאוס, מתחום המשחק, ולהשלכות של אלו על תפיסתינו.
הנושא שלנו הוא אזורי הכאוס, מה קורה באמת בחיים עצמם, מה הופך אותם לטובים עבורינו או לרעים, הן מן הבחינה הפיזית הטהורה, חלקים גדולים מחיינו הם בתחום הכאוס, והן מן הבחינה המוסרית ערכית, הידע האידיאלי במצב מצויין, הידע הפרקטי, שייך בעיקר לתחומי הטכנולוגיה וההנאות. התחומים העיקריים – לוטים בערפל, כל אחד לגורלו.
אם כן, בהחלט אין כאן שום ניגוד בין הידע העצום שהזכרנו בתחילת הדברים, ובין האמירה של התורה. בתיאוריה יש ידע אינסופי, אבל בפועל, בחיים עצמם, אנחנו כולנו מחפשים את מה שיעשה אותם טובים, הן מן הבחינה הפיזית, והן מן הבחינה הערכית המוסרית והרוחנית, אנחנו מחפשים את החיים ואת הטוב, מה מציעה לנו התורה?