לחלק ראשון: התורה כתכנית העולם א: רעיון התכנית
ספר התורה הוא עולם מלא, מלא בעושר של תכנים, ובהשפעה על תחומים רבים, חברתיים, מדיניים, דתיים, מוסריים, ואנושיים. אך גם מתוך כל הרבגוניות הזו בולט סדר מסויים, אי אפשר שלא להבחין כיצד ספר בראשית הוא בבחינת ראשית, ודברים בבחינת שיא, ולא רק מבחינה היסטורית. ההתפתחויות ההיסטוריות באלפיים וחמש מאות השנים שהתורה מתארת מביאות איתן גם התפתחות בתפיסת העולם[1]. הדברים המרוממים והנשגבים שאנו קוראים בספר דברים, לא נאמרו לדורות הראשונים. כך הוא גם בשאר חלקי התורה, כפי שאומר ה' "וארא אל אברהם ואל יצחק ואל יעקב באל שדי, ושמי ה' לא נודעתי להם" (שמות ו).
למין חטא אדם הראשון ועד אברהם אבינו הלך המין האנושי והתרחק מאלהיו, ולמן אברהם אבינו ועד הסתלקות משה רבינו הֻתוותה הדרך לתיקון המין האנושי. השלב הזה של נתינת התורה – מאברהם ועד מות משה, הוא כולו שלב התכנון. ואילו הגשמת התכנית התחילה מן ההתישבות בארץ – ועד זמננו, עד אחרית הימים. והתורה אכן פותחת בבראשית, ומסיימת באחרית הימים. הנבואות אינן רק "תנאי עבודה" אלא גם "תכנית עבודה".
ספר בראשית פותח באדם הראשון בגן העדן, ומסיים בבני יעקב היורדים מצרימה. ואכן הלימוד שספר זה טומן בחובו, אותו למדה האנושות במשך אלפיים השנים המתוארות בו, הוא הכרה ברוע שבמין האנושי. ההכרה בכך שאין אמת בתכנית הנאיבית והאופטימיתת שהיתה מתאימה לגן עדן, שהמין האנושי שב וחוטא משום שחסרה לו איזו שיטה אמתית. לא שיטה של הליכה אחר מצפון והכרה אנושית, אלא שיטה של ציות אלהי. הדרך אל השלמות צריכה להיות אקטיבית, ביצירת שיטה ומערכת שתוכל להכיל ולקיים את הטוב האמיתי. לא רק פאסיבית בהימנעות ממה שהמצפון שולל או ציות לצו המצפון הישיר. לא רק האנושות שעד אברהם נכשלת שלב אחר שלב, אלא גם כל הגורמים עמם מתמודד אברהם, כולם כולם אינם מצליחים להחזיק מעמד עם הטוב האמיתי, למרות שהם נראים כאלו.
"רק אין יראת אלהים במקום הזה והרגוני" קובע אברהם (בראשית כ יא). מלך סדום חביב מאד ומציע לאברהם שלל, אך לרגליו מתנהלת מערכת הרשע והפשע הגדולה בעולם. עפרון החתי מציע הצעות נלבבות לעיני כל בני חת, ובלבו הוא חמדן ותככן. פרעה מלך מצרים מזדעזע מכך שאברהם הסתיר ממנו את האמת, אך בפועל הוא זה החוטף אשה תמימה הבאה בשערי ארצו. אבימלך מלך פלשתים מדבר גדולות ונכבדות, אך כביכול אין הוא יודע כלל שעבדיו סותמים בארות מים חיים. לוט הוא קרוב משפחה יקר, אך הוא פורש לסדום. כל האנשים האלו מנהיגים נשואי פנים הם, אך לא אמון בם.
גם משפחת אברהם אינה ערובה לטוב, בנו ישמעאל בוחר ברע ויש צורך לגרשו. בדיוק כשם שבנו של יצחק הנבחר – עשיו, גם הוא בוחר ברע. לבן, הדוד הטוב, מרמה בגסות את יעקב ומחליף את אשתו, מנצל אותו ככל יכלתו, ולאחר מכן בא בתלונות.
בספר בראשית אנו לומדים על בחיר האלהים, ה' בוחר באברהם, מעניק לו שם חדש, ומתכנן להתחיל לבנות ממנו עולם חדש. לראשונה בהיסטוריה מוזכר כיצד ה' 'מתערב' לטובתו, מברך אותו, עוזר לו במלחמותיו, כך גם יעקב המנצח את המלאך, ומלאכי האלהים מלוים אותו ושומרים עליו בכל דרכיו.
אין פלא שהמצוה המרכזית בספר בראשית היא המילה, היא אות וסמל על הבחירה, על ההקרבה של האדם לשם הציות לאלהים. האדם מוותר על חלק מגופו, ומקיז את דמו למען אות הברית, והאלהים מצדו הופך אותו לבן בריתו.
אך הבחירה איננה טבע מאגי העובר בירושה לכל צאצאי אברהם, גם כאשר אחר כל הבירורים נבחרים בני יעקב שבטי יה לא נוצר עם בצורה טבעית כמו שהיינו מצפים. כאן עמדה ההבטחה המכאיבה שניתנה לאברהם: "גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום ועינו אותם". הירידה למצרים באה בעטיה של מכירת יוסף, שהיא מקרה הקלקלה הראשון המיוחס לבחירי ה'. כאילו באה התורה ללמדנו בזה שאין אפשרות ליצור עם שיחזיק בטוב באמת, ויפנים את רצון האלהים, בלא התהליך ההיסטורי המתחייב. הקלקלה הזו הולידה גלות. התיקון שהובטח לאברהם שכלל כמובן את הארץ המובטחת, אינו יכול לבא בצורה טבעית מתוך רצון טוב, אלא רק מתוך גלות ותיקון לאחריה.
זהו בודאי הרעיון המאחד את ספר בראשית והשזור בו כחוט השני מראשו ועד סופו. זוהי הראשית הנכונה והאמתית של דרך התורה. הבחירה נעשית בדרך הקשה, לאחר שהרוב אינו ראוי לה.
ספר שמות פותח בשמות בני ישראל הבאים מצרימה, כאשר ברור שהכוונה היא לתאר את שמות בני ישראל היוצאים ממצרים. שהרי ספר שמות הוא ספר היציאה מן הגלות, סיומו של הספר הוא בתיאור ענן ה' על המשכן, זהו עם עצמאי בעל עבודה עצמאית לאלהיו,, בקשתו הצנועה של משה שבאה בראש הספר: "נלכה במדבר ונזבחה לאלהינו".
בספר זה עולים בני יעקב לדרגת עם, עם הצועק אל אלהיו מתוך סבלו. עם הנלחם על קיומו, כשאלהיו גואל אותו ונותן לו את מקום מחייתו. משה הוא זה המציג לנו ראשונה קשר מסודר בין מנהיג העם לבין ה', אכן, גם אל האבות נגלה ה', אך היה זה כאשר חפץ, בחזון ובחלום, במה שהיה הדבר נחוץ לכוון את עתידם. לא כן משה, המדבר עם ה' פה אל פה, ושואל ממנו הדרכה על כל צעד מצעדיו. לא רק כיצד לנהל כל שלב ושלב בתכנית המדינית של העם, אלא גם תורה רוחנית הוא מקבל ממנו. בניגוד לאבות שהיו טובים וצדיקים אך הם כיוונו את מעשיהם על פי הבנתם וחכמתם, מקבל משה את החוקים מגבוה, עם ותורת עם. ואכן האלהים נוהג בעם כבבנו בכורו (שמות ד כב), כאשר מהין אי מי להרים את ידיו עליו הרי כל איתני הטבע קמים מרבצם לפגוע בו, כל הזוועה האצורה ליום נקם מתעוררת לבלוע חיים את הקמים על ישראל. חוקי הטבע נכפפים בכדי לאפשר את היווצרות העם ומציאת מקומו בעולם. הרע פוסח על ישראל, וה' שם פדות, מבדיל, בין עמו לבין שאר בני האדם.
זוהי התכנית של עם ישראל, העם יציית למערכת חוקים אלהית, ואלהים ינהל את חוקי הטבע והמערכה המדינית בשבילו. ספר שמות מדבר על "תביאמו ותטעמו בהר נחלתך", הוא אינו עוסק בעתיד ואין בו שום תוכחות או קללות, מכיון שהוא מציג רק את השלב הראשון, את היווצרות העם. את ההתגלות של ה' לעם במתן תורה, את יסודות המוסר הבאים בפרשת משפטים, ואת הצורך בעבודת ה' המתוארת באריכות רבה כל כך בפרשות בניית המשכן. בשמות מוזהרים ישראל בצורה חמורה מאד מן העבודה הזרה, אך לא מוזכר כי ייכשלו בה, מוזכרת רק הברכה שתבא בהסרת האלילים (פכ"ג), והליכת המלאך בקרב העם להדריכו ולהושיעו.
כל המצוות הבאות בספר שמות הם מצוות הבאות מתוך רגש המוסר החבוי בלב כל אדם. למרות שכל עמי קדם לא העלו על דעתם את הרגישות המופלאה הכלולה ב'לא תחמוד', ואת הרע שבריבית, הרי שחוקי משפטים, כמו גם עשרת הדברות, הם נציגי המוסר הבסיסי של היהדות. החוקים האלו מייצגים את המוסר המוחלט, את כבוד האדם וחירותו. החוקים האלו מבטלים ומשנים את כל החוקים הקדומים המעוותים, המערבים אורות וצללים, כדוגמת חוקי חמורבי. מגבילים את הענישה החמורה, ומבטלים את האפליה.
חלקו השלישי של ספר שמות עוסק בהקמת המשכן, תוך שאי אפשר שלא לראות את החיבה העצומה והמסירות שבה נדרשו בני ישראל לענין, תרומתם היתה בלי גבול עד שהוצרכו לעצרם, הנשים הצובאות תרמו את מראותיהם, וכל אשה חכמת לב טוותה בידיה. התיאור הארוך של הפאר וההדר רק מרבה את החיבה וההערכה של ישראל למקום השראת השכינה. כאשר הענן שוכן עליו ומלמדנו כי ה' בקרבנו.
על כל האידיליה הזו מעיב חטא העגל, אך לאחר התגובה המתאימה שוב ניתנות לוחות שניות, וה' רק מגלה את מדותיו כרב חסד ומרבה לסלוח. בסופו של דבר למדים אנו מכאן יותר את חיבת ה' הסולח למשגה הנעורים של עמו, שנחפז מדי לוותר על מנהיגותו של משה. את כל המרץ שחפצו להשקיע בעגל השקיעו ישראל בחיבה במשכן, ונסלח להם.
הרעיון המאחד את ספר שמות היא יצירת עם ישראל, יצירת יחסי הגומלין בין העם המקבל את התורה, לבין ה' המשדד את מערכות הטבע למענו. בחומש זה מתגלים החוקים הבסיסיים של התורה.
ספר ויקרא לוקח אותנו למחוז אחר לגמרי, כשמו כן הוא: 'תורת כהנים', תורה שלמה של ממלכת כהנים וגוי קדוש. חוקי קרבנות ענפים ומסועפים, אין המשכן רק מקום פאר והדר, מקום גילוי חיבה. אלא גם בעל סדר עבודה חמור וקפדני, כל שינוי וחריגה יכוליםם להביא מיתה. כל חטא מחייב קרבן בעל סדר מדוקדק משלו, וכל מעשי הקרבנות מלווים בהלכות רבות ומפורטות. ההפרדה בין הטומאה לבין הקדושה גם היא חמורה ובלתי מתפשרת. כאשר שיאה של אוירה זו מתבטאת במיתתם של שני בני אהרן בקרבתם לפני ה'.
ולא רק בחוקי המקדש מדקדק ספר ויקרא, אלא גם במאכלות של כל אחד ואחד מישראל, אין אכילת בעלי החיים מותרת אלא על פי סימנים מסויימים ביותר. בעלי החיים הנותרים אינם אלא גורמי טומאה. גם הצרעת הלידה והנדה הינם גורמי טומאה שחיבורם עם הקדושה אסור באיסור חמור מאין כמוהו.
גם בויקרא, כמו בשמות, שיאו של החומש הוא בפרשה האמצעית הכוללת בתוכה חוקים רבים. לאחר האזהרה החמורה על העריות, יכולים בני ישראל לשמוע את הפרשה, שכשמה כן היא, פרשת קדושים. "קדושים תהיו כי קדוש אני ה'", אין המדובר כאן רק בחוקים מוסריים, אלא בצורת חיים של קדושה, לאחר ההפרשה מכל הטומאות, ומכל המאכלות האסורות, נוספים כאן איסורים כדוגמת כלאים, ערלה, השחתת זקן, כתובת קעקע, אוב וידעוני. על שלשת ימי השמחה שנצטוו עליהם בשמות, נוספה רשימת קרבנות מדוקדקת לכל חג, ונוסף עליהם יום הכפורים, יום עינוי נפש וכפרה. הקדושה כוללת גם אזהרות של בין אדם לחברו: הלנת פעולת שכיר, הליכת רכיל, נקימה ונטירה, מורא אב ואם, אהבת הגר, לקט שכחה ופאה, אך כל אלו אינם רק המוסר הבסיסי, אלא תפיסה רוחנית דקה של חובת האדם הקדוש לרעו.
סיום חומש ויקרא מביא אותנו לפסגות בלתי נתפסות של ממלכת כהנים וגוי קדוש. הארץ היא לה', ולכן בשנת היובל חוזרות כל הקרקעות, משוחררים כל העבדים, ונגאלות כל האחוזות. בשנת השמיטה אין לעבוד את הארץ, אלא יש לצפות לברכת ה' שתחליף את עבודת השדה האנושית.
יחד עם הדרישות הנשגבות האלו באה הברית, הברכה להולכים בחוקות התורה, והקללה לעוזביה. התורה מוסיפה קללה על קללה, אם יוסיפו בני ישראל ללכת בקרי. ההידלדלות עד החרבן המוחלט, המביא אחריו תשובה וגאולה.
הרעיון המאחד את ספר ויקרא הוא עליית מדרגה בברית בין ישראל לה', דרישות נשגבות של קדושה ושל מערכת המקיפה את כל החיים כולם, ובצדם ברית הטומנת בחובה ברכה אין קץ או קללה נוראה.
ספר במדבר מחזיר אותנו אל העם כאשר הוא פותח שוב ברשימת בני ישראל, ללמדנו שלאחר עליית מדרגה מופלאה שכזו בתורה, יש לבחון כיצד יכול להשיג העם את הדברים. אם האירוע ההיסטורי הכמעט יחידי בספר ויקרא הוא מות שני בני אהרן (וכן הריגת מקלל ה'), הרי ספר במדבר עוסק בקושי של העם כולו להגיע לדרגות הנשגבות אותן דורשת התורה. כל שהותם של בני ישראל במדבר היא עונש על חטאם, חטא המרגלים. בשונה מחטא העגל שנסלח להם. הביא עליהם חטא המרגלים עונש מר, גלות ארוכה. עיקרו של חטא המרגלים הוא חוסר השלכת היהב על ה', הישענות על השכל ועל ההגיון, בניגוד לציות ואמונה תמימה. אפשר שדברי המרגלים היו הגיוניים מבחינה מדינית, כמו גם תכנית המעפילים, טיעוני קורח, המתאוננים, המתאוים לבשר, וכל שאר המקרים הרבים האלו המנויים בספר במדבר. אך מעַם ה' נדרשת השלכה של כל הטיעונים ההגיוניים כל זמן שישנה הדרכה מאת נביא ה'. ובאו הדברים עד שגם על משה עבד ה' באה טענה שהשתמש בהגיונו במקום בציות עיוור (במי מריבה).
ספר במדבר פותח בהמרת הבכורות בלויים, מה שמסמל כי גם בתוך עם ישראל יהיו בהכרח מעמדות. לא כל העם מסוגל להגיע לדרגת הכהנים, זו שיא הקדושה אותה מחייב ספר ויקרא. על פי השיטה הכוללת שאי אפשר להפוך את הכל לטוב, אלא להבדיל בין הטוב לפחות ממנו. יש ליצור מעגל בתוך מעגל, מחנה לויה במרכז מחנה ישראל, ומחנה שכינה במרכז מחנה לויה. הכהנים והלויים הם נבחרים וקדושים יותר, אך גם הישראלי יכול לבחור את דרכו – כאשר הוא יכול להיות האיש הפשוט וההמוני ביותר, או הקדוש ביותר. לשם כך מציגה התורה את הסוטה אל מול הנזיר, האדם המקלקל את דרכו, לעומת האדם המקדש את עצמו. כאן גם המקום לברכת הכהנים כאשר הקדושים שבעם הם מקור שפע וברכה לכל העם. לעומת כל המתאוים והמתלוננים בולטים שבעים זקני ישראל אשר גם עליהם יכולה לשרות הרוח, מי יתן כל עם ה' נביאים! אך לא כשיטת קורח הדורש שוויון, המכחיש את ההבדלים בין בני האדם הקדושים באמת, לאלו שעדיין בדרך. המשאלה 'מי יתן כל עם ה' נביאים' אינה הופכת את 'כל העדה כולם קדושים', ישנו הבדל בין הטוב לבין הפחות ממנו, ואין להכחישו[2]. חטא זה פגע בבחינה דקה גם במרים הנביאה שגם היא כביכול הכחישה את מעלת משה על שאר הנביאים והצדיקים.
קיום חוקי הקדושה לבדם לא יגרום להשליך את הרצון ולהישען על ה' לבדו, לשם כך יש צורך להידבק בקדושי עליון, לציית לנביאים. לשעבד את החלק הפחות לחלק הנבחר.
שיא הספר גם כאן באמצעו, חטא המרגלים, שהביא את המפנה הגדול של הגלות במדבר. הלכות שגגות, מעשה המקושש. כל אלו מלמדים אותנו על עם הנמצא באמצע דרכו, שעדיין לא הגיע למדרגה הרצויה בה כל הדרכים ייכבשו לפניו ללא עיכוב. כשם שהעם עודנו שרוי במדבר בגזרת גלות, כך גם הצלחתו אינה מובנת מאליה, מרים מסתלקת ועמה הבאר, אהרן מסתלק ועמו הבטחון המדיני, הכנעני מלך ערד שובה שבי מישראל, הנחשים נושכים את העם קצרי הרוח, מלך אדום מסרב למעבר ישראל, בלעם מצליח להכשיל את ישראל בבעל פעור. בני גד ובני ראובן חושקים בארץ לא להם. בני ישראל צריכים ללמוד לשמור על מצבם הרוחני והמדיני בכחות עצמם.
אך גם כאשר נמצאים ישראל נזופים בגלות המדבר, ונטרדים ארבעים פעמים מחניה לחניה, ה' מדריכם ושומר את צעדיהם, את קללת בלעם הוא הופך לברכה, ואת סיחון ועוג מכים בני ישראל. אמנם אין באלו בכדי להזכיר אפילו את הדרכים בהם שודד הטבע בעת יציאת מצרים. לקראת סוף מסעם מדריך אותם ה' את גבולות הארץ, ובתוכם ערי הלויים וערי המקלט.
הרעיון המאחד את ספר במדבר, הוא כעין חזרה לבראשית. גם לאחר מתן תורה, ולאחר לימוד חוקי הקדושה הנשגבים, שוב לימדנו הנסיון שגם העם הנבחר אינו מתחבר כולו לטוב, גם הוא מורכב מגרעין של קדושה ומהרבה קליפה. ושיטת התורה היא להעצים את מעמד הקדוש והטוב, בכדי לחבר אליו את כל השאר. מתן תורה בתוך מתן תורה, וממלכת כהנים בתוך ממלכת כהנים.
ספר דברים מטבעו מתבקש להיות שיא התורה, ועם זאת אינו אלא משנה תורה. אין הוא אלא מאיר את התורה כולה באור חדש. אך האור הזה הוא האמור להביא את מקבלי התורה לשלמות, דוקא משום שספר דברים הוא נאומו של משה, הוא קרוב יותר אל מקבליי התורה, ויכול להביא אותם להגשמה עמוקה יותר של התורה.
הספר פותח בחסדי ה' לעומת קטנות האמונה של בני ישראל, שזהו הקונפליקט הגדול המתעורר בספר במדבר. בחיי המעשה היו נראים אולי טיעוני המתלוננים למיניהם באים בחשבון, אולם, כעת, לאחר תום ארבעים השנה, כאשר כל עין רואה את צדקת דרך ה' ואת הגיחוך שבכל הסטיות למיניהן, באה העת להתבונן במהלך ההיסטוריה כולה.
מיד בראשית הספר מבשר משה לעם כי שמירת החוקים האלו תביא להערצת כל עמי העולם את ישראל, כי כדבר הגדול הזה, כמתן תורה, לא נשמע מקצה השמים ועד קצה השמים למן בריאת האדם על העולם.
על עשרת הדברות חוזר משה "מצד המקבל" (ראה מהר"ל), ואת התורה כולה הופך משה לנכס רוחני אישי של כל אדם מישראל בכל מצב, בשכיבה ובקימה, לילדים ולזקנים. אהבת ה' צריכה לבעור באדם ובו יש להידבק. כשם שמודגשת דוקא בספר דברים אהבת ה' לישראל, כך מודגשת אהבת העם לה', הקשר הרגשי שצריך להיות בין אדם לאלהיו. "כאשר ייסר איש את בנו ה' אלהיך מייסרך". איך וכיצד תוכל לשכוח את ה' המאכילך מן ארבעים שנה והנותן לך כח לעשות חיל?
הדגש העיקרי הוא על מילת ערלת הלב, על השינון וההשבה אל הלב את כל נפלאות ה' ואהבתו לנו, את החוב הגדול המוטל על כל אחד ואחד, ואת הברכה והקללה הנתונים לפנינו היום.
חוק איחוד עבודת ה' במקום הבחירה הוא הביטוי הגדול לרצון הטוב של העם, הרצון להביא את עצמו לשלמות. ידוע ומובן שאין הדבר יכול להיות מיד, אלא רק לאחר שינוחו מכל האויבים, שיתאחדו כאיש אחד, והמטרה העליונה תהיה אהבת ה' וכבוד שמו.
ספר דברים שוזר את חוקי המוסר של שמות עם חוקי הקדושה של ויקרא, ובהרבה מקומות הוא מתריע נגד המוסר המזוייף, אין לחוס ולחמול על מסית, על זקן ממרא, על בן סורר ומורה, על עיר הנדחת, על נביא שקר, על שבעת העממים. רחמים על שורש פורה ראש ולענה הם פשע נגד המוסר ונגד הקדושה גם יחד. אין לעצור בחוקי שמות בלבד, ולקיים רק את עשרת הדברות ואת המוסר המוחלט.
הפרשה מרובת ההלכות שבדברים היא כי תצא, כפי המתבקש הלכות מלחמה לקראת הכניסה לארץ. יחד עם מחרוזת של הלכות שהיה בהם צורך לקראת הכניסה לארץ (שאין אפשרות להתעכב כאן על סדרם ועל הצורך בהם דוקא שם), כולם הלכות מרוממות, הרבה מעל המוסר הבסיסי. כך האיסור לבכר בן שנואה, היחס ליפת תואר, שילוח הקן, חרישה בשור וחמור, לא תתעב אדומי, יתד על אזנך, לא תסגיר עבד אל אדוניו, אכילת פועל בזמן עבודתו, איסור כניסה ללקיחת עבוט, והשבת העבוט בלילה.
חיתום הספר בברית מפורטת ביותר, המתחילה בקללות ובברכות, דרך קללות הבית השני, עד נבואות אחרית הימים בשירת האזינו. כשהאזהרה החמורה ביותר החותמת את הספר היא נגד "איש או משפחה שורש פורה ראש ולענה המתברך בלבבו לאמור שלום יהיה לי בשרירות לבי אלך". לא התפרש אפילו מה חטאו של האיש, עצם העובדה שהוא מרגיש שבכל מקרה שלום יהיה לו, עצם העובדה שהוא רגוע ואינו דואג וחרד לשמור את כל דברי ה', היא חטאו הגדול. האיש הישראלי צריך להיות עבד ה' הנדבק בו וכרוך אחריו ואחרי תורתו, ולא להתברך בלבבו כי ככל הנראה שלום יהיה לו.
הנבואות הבאות בדברים אינם באות כאפשרויות, אלא כעובדות: "ידעתי כי אחרי מותי כי השחת תשחיתון", ולכן הקללות מדברות על זמנים "וקראת אתכם הרעה באחרית הימים".
הרעיון המאחד את ספר דברים הוא הצגת הדרך לקבל ולהפנים את התורה, למנוע את התקלות אותם ראינו בספר במדבר, לאחד את חוקי המוסר עם חוקי הקדושה. הדרך היא לא לראות בתורה עוד חוקה, חוקת עם בארצו. אלא כברית חיה ונושמת, כדבקות של בן באביו, דבקות בכל נימי הרוח והנפש, אשר ברגע שתופר תביא פורענות נוראה ואיומה. ההיפך הגמור מ"שלום יהיה לי", הדאגה והחרדה תמיד לעשות רצון אבינו, השינון לבנים, בלכתך בדרך בשכבך ובקומך, הכתיבה על המזוזות והשערים, הדבקות בה', בנים אתם לה' אלהיכם.
בראשית – ברירה בין רע לטוב
1) האכזבה מהמין האנושי ככלל
2) הבחירה באברהם וזרעו
3) הקלקול הפנימי המחייב גלות
שמות – ברית ותורה
1) ישראל בני ה' ולמענם משתנים חוקי הטבע
2) דרישת ה' מהם לקיים את חוקי המוסר
3) במקום חטא העגל מוקם בית ה'
ויקרא – הקדושה הלא טבעית
1) עבודת ה' קבועה ומפורטת
2) חוקי קדושה רבים לכל איש ואיש ובכל מעשה
3) שמיטה ויובל, ותלות קיום העם בקדושתו
במדבר – יכולת העם לקיים בפועל
1) חטא המרגלים ושאר חולשות העם
2) הלויים והזקנים כן זוכים לרוח ה' ולקדושה
3) התקרבות לארץ בדרך התמודדות טבעית יותר
דברים – התורה כתורת חיים
1) קטנות האמונה במבט לאחור, לעומת אהבת ה' ודבקות בו
2) מקום הבחירה וצורת הכניסה לארץ
3) מאורעות הגלות השניה ואחרית הימים
המשך:
התורה כתכנית העולם ג: התהליכים ההיסטוריים בחלקי התורה
התורה כתכנית העולם ד: התכנית בהיסטוריה
הערות:
[1]ראה: זמן כתיבת התורה, עבודת ה', חטא ותוכחה, החוקים.
[2]אך ההבדל תלוי במעשיו של האדם, לפי מקומו ושעתו. ולא בגורל שרירותי, ה"גזרה הקדומה" שבה מאמין הקאלויניזם הנוצרי.