בעמדינו מול ממצאי המדע המודרני, צריכים המאמינים במטריאליזם לפתח תיאולוגיה מיוחדת, בכדי להמשיך להחזיק באמונתם.
המטריאליזם עוסק בתחום שאיננו מדעי, שכן המדע אינו השקפת עולם, אלא רק ניתוח נתונים, ולכן מעצם טבעו אין הוא יכול לעסוק אלא בנתונים הניתנים למדידה ולהגדרה. ולענין זה אין הבדל בין קביעה שיש משהו מעבר לטבע או שאין משהו מעבר לטבע, שתיהן נוגדות את עצם ההגדרה של מדע.
המדע הולך בדרך מטריאליסטית, במובן זה שהוא עוסק אך ורק בישים הפיזיים הניתנים למדידה ולהגדרה. אך לא משום שיש ביכלתו לאשר או להכחיש מה שמעבר לטבע.
המדע תומך במטריאליזם?
השימוש במדע כתומך במטריאליזם, מתבטא ברובד השטחי בסגנון של: "אנשי המדע חיפשו בתוך המח ולא מצאו שם שום נשמה",[1] וברובד היותר עיוני בטענה הידועה: "אלהים? אין לנו צורך בהיפותזה הזו". כלומר, מכיון שהמדע מסביר את הטבע, אין צורך להניח קיומו של רובד נוסף.
הקושי הגדול להבין את המתרחש בעולם, השאיר את המטריאליזם במשך אלפי שנים כעמדה תמוהה ובלתי מתקבלת על הלב. גם מה שנחשב לחשיבה רציונלית כדוגמת תמונת הטבע של אריסטו, לא הצליחה להסביר את העולם באופן מטריאליסטי לחלוטין, אלא רק בשילוב של הגיון ותיאולוגיה כל שהיא.
בעת החדשה השתנה מצב זה, התפתחותו של המדע העיוני, עוד הרבה לפני התפתחות הטכנולוגיה, ציירה תמונת עולם המאפשרת חשיבה מטריאליסטית, והאמונה באל נקשרה יותר לעיון הפילוסופי. הטבע נתפס כמטריאליסטי ודטרמיניסטי, זו היא הפיזיקה של ניוטון. ניוטון היה מאמין נלהב ואף משיחי במדה מסויימת, אבל הפיזיקה שלו היתה מטריאליזם צרוף.
לקראת החלק השני של המאה ה19 התגברו הזרמים הפילוסופיים האתאיסטים, ואדם שאינו מאמין בקיומו של האל לא נחשב עוד לבלתי שפוי, אלא רק לכופר. הבעיה שלו היתה דתית, ולא רציונלית. אבל הכפירה לא נעשתה עדיין הגישה הבסיסית של עולם המדע והמחקר.
רק בסוף המאה ה19 וראשית המאה העשרים, נעשתה הכפירה גישה ראשונית בחלקים נרחבים בחברה המשכילה, והאמונה לענין אישי של אדם הבוחר להאמין.
האבסורד הוא שבאותה תקופה עצמה, הלכה וקרסה הפיזיקה הניוטונית, התפתחותו של המדע המודרני החדיש, היסודות לעולם המיחשוב ולכיבוש החלל, הונחו בפיזיקה האיינשטינית והקואנטית, שהתפתחה בראשית המאה העשרים.
וכאן נוצר פער גדול בין הציבור המערבי בכלל, המלומדים ואנשי הרוח, הניגשים לעבודתם המדעית הרבה פעמים מתוך גישה ניוטונית מטריאליסטית. ובין חזית המדע בתחום פיזיקת החלקיקים, והאסטרופיזיקה, שאינה יכולה להחזיק בגישה זו.
אף שכאמור, אין קשר הכרחי בין מדע אמפירי ובין מטריאליזם, הקשר התרבותי שנקשר בין השיטה הראשונה ובין ההשקפה השניה, חזק הרבה יותר מהפער שיש ביניהן לפי תגליות המדע המודרני. אנו עדים כאן לפער בין חזית המדע, המציאות בשטח עמה מתמודדים המקצוענים המעטים, ובין העורף המוגן והבטוח בעצמו.
במחצית השניה של המאה העשרים, עדיין היה מקום מאד משמעותי בעולם המדע והרוח, לדיון סביב המשמעות העיונית והפילוסופית של המדע החדיש, הלא מטריאליסטי במובן הפשוט. אך המאה העשרים ואחת טרפה את הקלפים מכיוון חדש: היעילות המופלאה של המדע ומערכת המידע, והזמינות הפראנורמלית שלהם, מביאות לאפקט פסיכולוגי עצום. אין צורך בשום היפותזה, לא רק באל, אלא בשום דבר. ברגע שמכשיר בגודל של כף יד, יכול באמצעות ליטוף אצבע, לספק מידע בדוק ויעיל על כל מקום בעולם, כל מכשיר בעולם, כל מאמר מדעי, כל תיאוריה, כל יצור, עד לרמת הכתובת ויצירת המסלול ממיקומך העכשוי תוך הערכת זמן, עלות. ואנרגיה. לא נשאר מקום לעוד משהו. האדם הסביר אינו עשוי להטיל ספק קל שבקלים שמעבר לכל זה יש צורך בעוד משהו. גם התהיות הטבעיות ששוכנות בראשו של כל אדם, מתועלות גם הן לחלקים מהמערכת שכבר תיעדו את התהיות ועסקו בהן.
העובדה שבתוך כל השפע הזה, כשאנו מנסים למצוא מה אומרים מומחי פיזיקת החלקיקים או אסטרופיזיקאים, על מהות החומר והתוכן שבעולמינו. ומגלים שסגנון הדיבור שלהם הוא: חומר אפל, יקומים מקבילים, מיתרים, חורי תולעת בזמן, חתול שהוא חי וגם מת, ושאר דיבורים שנשמעים לא שייכים למטריאליזם רציונלי, לעולם שאינו צריך עוד היפותזות כדי להבינו. לא גורעת מספיק מהאפקט הפסיכולוגי של מערכת המידע.
הסיבה היא שלמערכת המידע יש השלכות מרחיקות לכת על כל עולם התרבות והרוח של תרבות המערב. עודף מידע מביא לאיבוד האינדבידואליזם. אם במאה הקודמת, פרופסור באוניברסיטה יכל לחיות כמנהיג רוחני בזעיר אנפין, להסתכל על דברים בצורה מיוחדת לו, וליצור דרך עצמאית משלו. כיום הכל זמין לכל אחד, לא רק המועמד ללימודים יכול לקרוא באתר האוניברסיטה את הסיליבוס ולצפות ברשת בהרצאותיו, אלא גם המרצה עצמו מתעדכן כל הזמן במתרחש במקומות המקבילים, מה לומדים בקורס כזה באוניברטאות ברחבי העולם, באיזו צורה מגדירים ומתבטאים עמיתיו, 'חדשות המדע' מביאים אונליין כל מאמר חדש. המידע כיום מושג בצורה גלובלית, בכריית מידע מתוך שלל המאמרים והמחקרים. אין מקום לאדם אחד פורץ דרך, משום שכל דבר נעשה ע"י מכונים וקבוצות, וכל נקודה מעודכנת ומסונכרנת עם מאות ואלפים הדומות לה ומשיקות לה.
בתנאים כאלו אין מקום לאיינשטיין, לפון נוימן, או לריצ'ארד פיינמן, כי המדע הפך מתחום שאדם יכול לעמוד בחזית שלו ולהתמודד או לפרוץ דרך, למערכת עצומה שמורכבת ממליוני חלקים שאין האחד יכול לדעת ולהכיל את חלקיה האחרים. אף אחד אינו שולט ואינו יכול לשלוט על המערכת הזו, היא מייעלת את עצמה וממשיכה לכרות מידע ולספק נתונים. אבל היחיד חייב להיות חלק בלתי נפרד ממנה. כל התקדמות כ"כ מורכבת עד שמצריכה מימון ואישור של הרבה גופים, מעורבות של רבים, והתאמה לנורמות ולהנחות כלליות. כל מחקר מקיף ככל שיהיה תמיד יהיה רק פסיק מתוך מערכת מסועפת וחייב להתאים את עצמו אליה. ויקיפדיה כמשל, נכתבת ע"י חובבים, אבל היא מייצגת את המידע המערכתי שניתן לדלות מכל מקום. היחיד אינו יכול להיות 'לא ויקיפדי' לצורך הענין, במדה ואינו משתלב במערכת המידע, הוא לא יכול להתקדם ולהתמקם בשום מקום. הוא חייב להיות חלק ממנגנון כריית המידע העולמי.
מבחינה טכנולוגית, יש למציאות זו יתרונות רבים ועצומים, ואכן הטכנולוגיה מתקדמת במהירות לא נתפסת. אבל מבחינה עיונית יש כאן סירוס של הפרט. הוא אנוס לחשוב ולדבר כחלק מהכלל. אכן, מערכת המידע מספקת את המידע גם לגבי הדעות החריגות ויוצאות הדופן, עדיין אין האינקויזיציה מעלה על המוקד בעלי דעה חריגה, אבל מקומן מוכר וקבוע מראש והם זורמים ישירות לנישה המיועדת להם. אין דעות כאלו יכולות לפרוץ את תקרת הזכוכית של השיח המוכר, שענינו סינתזה של כלל מליוני מכוני המחקר וקבוצות הבדיקה וכו'. וכך דרכו של עולם, התרגלנו שהפסיכולוגים מאספים טבלאות של נתונים, ואילו הפיזיקאים מדברים על יקומים מקבילים ורוטטים. אנשי מדע המדינה מודים שאין להם מושג מה יהיה מחר ואיך בדיוק להגן עלינו מאיום קיומי הנמצא מרחק כמה ק"מ מאיתנו, ואילו ארכיאולוגים מתראיינים לטלויזיה וקובעים שיש להם מושג חלוט מה היה לפני כך וכך שנים, מכח הגיון צרוף שלא מסתבר שמלך שאנו יודעים עליו כך וכך יעשה מלחמה מסוג פלוני אלמוני וכדו'. ואין בדבר כדי לערער את התלות הבלתי ניתנת לערעור במערכת המידע.
כאשר המציאות היא שבכל נושא ובכל תת נקודה ניתן למצוא חומר מדעי רב, נתונים מידע ותיאוריות, ההרגשה היא שאכן המדע מסביר את העולם, ואין טעם להטיל ספק. אך מה שחשוב לענינינו הוא לא ההסברים הפסיכולוגיים להגשת הידע או הסיפוק, אלא המהות עצמה. האם באמת המדע המודרני מאפשר התייחסות מטריאליסטית לחומר?
נפש רוחניות ומה שמעבר
לפני שניכנס למצבו של המדע המודרני בקשר לחומר, נזכיר את הבדלי התפיסות שמתחייבים מעצם הגישה או השיטה המטריאליסטית באשר היא.
אם עצם פעולת הניתוח של הטבע וחוקיו, יכולה להתעלם לצורך הענין מהשאלות הפילוסופיות (כדוגמת: מה גורם למציאות? מי אוכף את חוקי הטבע? כיצד 'יודעים' שני אלקטרונים במרחק מליארד שנות אור להתנהג בשוה?) הרי הניתוח של נפש האדם חייב ליצור נוסחה מטריאליסטית בכדי להגדיר את המציאות הנגלית כתוצאה לפעילות הנפשית. דא עקא שזה בלתי אפשרי לוגית. הנוסחאות האלו אינן יכולות מבחינה לוגית לכלול את התופעות המוכרות לנו. אין לנו הגדרה לעובדה שהאדם יודע את עובדת קיומו, אין מנגנון חומרי שמגדיר תופעה כזו, שהרי חומר שישתכלל ויהפוך למורכב יותר ויותר, לא יתחיל בשלב מסויים לדעת שהוא קיים. ולכן הנוסחאות הן חסרות ופגומות, אין הגדרה מדעית לתודעה, שכן אין בה שום מרכיב חומרי, ולכן ההגדרות המדעיות של פעולות הנפש עצמן, חסרות ופגומות.
הדבר נכון לגבי מציאות התודעה עצמה, ואף לגבי כל ההתרחשויות התודעתיות, כשהמדע מדבר על חרדה, כעס, אהבה, תאוה, וכו', מדובר על החלק הפיזי ביולוגי שבהתרחשויות אלו, החרדה כוללת גם השלכה פיזיולוגי ניכר וניתן למדידה. אבל החלק הנפשי, בו הנפש מפחדת מתוך מחשבה על התרחשות מסויימת, אינו ניתן להגדרה, אין בידינו להגדיר באופן פיזי מה המשמעות של חומר החושב על משהו (להבדיל ממחשב שמעבד נתונים, הוא אינו באמת חושב ויודע על הנתונים האלו), או מהי המשמעות של פחד, רצון, וכדו'.
כמובן שהפסיכולוגיה מדברת ישירות על תופעת הנפש, והצד הדומה למדע בפסיכולוגיה הוא איסוף הנתונים ונסיון ליצור יחסי סיבה תוצאה, אבל ברמת ההסבר, הפסיכולוגיה מאמצת טרמינולוגיה לא מטריאליסטית, ולא נכנסת להיבטים הפיזיים מטריאליסטיים, או לשאלות היכן מתרחשת הפעילות הנפשית, והאם פעילות המח לבד יכולה להסביר אותה.
ישנם מחקרים המנסים לטעון שאין מעבר לפעילות המוחית ולא כלום, אבל אין הם מסבירים מה כן מהותן של הפעולות הנפשיות, ולכן אינם פותרים את הבעיה.
אין המדובר רק על פעולה נפשית במובן של רגשות, אלא גם על פעולה כדוגמת 'ראיה'. אין שום הגדרה פיזית לתהליך הראיה. המידע המלא בדבר קרני האור ופעולת הרשתית, הניתן להגדרה מדוייקת, אינו אומר דבר בנוגע לתחושת הראיה האנושית. את הראיה של בעל חיים למשל, אנו מבינים רק דרך אנלוגיה לחויית הראיה שלנו. חוקר שלא ראה מימיו צבע אדום, לא ידע לעולם מאומה על כך מתוך מחקר, אלא רק ע"י חוייה מקבילה ("החדר של מרי"). מבחינה פיזית וביולוגית אין לנו שום הגדרה והסבר לתחושה זו בה יצור 'רואה' את המציאות. מבחינה פיזית המצלמה הדיגיטלית והאדם עוברים תהליך דומה. אבל האדם הוא זה שרואה, ונקודה זו אינה פיזיולוגית. כך בדיוק לגבי טעם מתוק, צבעים וגוונים, צלילים מוזיקליים, וכל הפעילות הכרוכה בחיים של בעל תודעה.
ניתוח האיזורים השונים במח, אינו יכול להביא לשום מסקנה בדבר תכליתם, המידע על הקשר בין איזור מסויים לראיה ושל חברו לשמיעה וכדו', מושג על ידי החוייה האנושית. אבל במישור הפיזי כל זה לא קיים.
הנחה של מציאות נפשית נפרדת, אינה פותרת את הבעיה, זו כידוע הבעיה הפסיכופיזית, גם אם נניח שיש נפש לא חומרית, באיזה ערוץ היא מתקשרת עם המח החומרי, נפעלת ממנו ופועלת עליו? ערוץ חומרי לא יכול להשפיע על נפש לא חומרית, וערוץ לא חומרי לא יכול להשפיע על מח חומרי!
קשירת הרוח בגוף, שרבותינו כינו אותה 'מפליא לעשות', היא פלא תמידי. ולמטריאליזם אין אפילו נוסחה תיאולוגית שתשמש בתורת כסות עיניים לזה. ומכאן מובן הפיתוי להתעלם מכל המימד הנפשי, ולנסות להגדיר את כל הפעילות הנפשית שלנו כפעילות חומרית – דבר שהוא בלתי אפשרי לוגית. מאמיני המטריאליזם נזקקים לנוסחאות כדוגמת: "כיום איננו יודעים, אבל יתכן שההתקדמות הטכנולוגית תאפשר לנו", בזמן שהבעיה היא מהותית, והוספת מידע לא תשנה את המהות.
הפתרון של התעלמות מהחלק הלא פיזי של החיים, כוזב. ואין לנו אלא להסיק מכך שהדיכוטומיה של 'חומרי' מול 'לא חומרי', היא מקסם שוא מלאכותי. כפי שנראה בהמשך, אין בעולם חומר אובייקטיבי, 'חומריות' היא תופעה בתודעה שלנו, של החלקים שביכלתינו למדוד ולהגדיר. אבל גם החלקים האלו אינם 'חומר' במובן הניוטוני, משהו שאין לו זיקה למציאות בלתי מדידה.
עולם החלקיקים
כשמניחים אנו את הנפש והרוחניות, ויורדים לעולם הפיזיקה, רגילים אנו עדיין לחשוב בסגנון הניוטוני, של מסה הניתנת למדידה ולהגדרה, ושל הכחות הפועלים עליה, כאשר גם הם ניתנים לתרגום מתמטי מדוייק.
חשיבה זו כחה יפה לתחום הפעולה של התעשיה והטכנולוגיה, וגם כאן חיים אנו בפיצול, כשכולנו יודעים שהחשיבה הזו הופרכה בתהליך שהתחיל כבר לפני יותר ממאה שנים.
תצפיות מראשית המאה הקודמת ואילך, הביאו את אנשי המדע לידי מתן אישור רשמי לסתירה מהותית במבנה החומר והאנרגיה. ראשיתו של המחקר הוא בגילוי הסתירה הפיזיקלית בהגדרת האור, כגל או כחלקיק, והמשכו של התהליך היה, בגילוי הסתירה הזו כמובנית בכל החומר ממנו בנוי היקום.
קרינה בכלל, וחומר בפרט, מוגדרים כעשויים מרצף של חלקיקים, ואילו תנועה ברובד התת אטומי מוגדרת רק כגל. גל הוא הפרעה מרחבית ולא רצף חלקיקים. קרן אור למשל, אינה יכולה להיבלע בחומר בכמות אקראית, אלא רק ביחידות קבועות שגילה פלאנק, זו תכונה מובהקת של גל שהינו הפרעה מרחבית, ולא תיתכן בחומר.[2] תורת הקואנטים שפיתחו הייזנברג ובוהר, הוכיחה שהמבנה התת אטומי של החומר כולו, למרות שהיכולת שלנו להגדירו היא רק כחומר העשוי מחלקים, התנועה שלו מוגדרת רק כגל, שאינו עשוי מחלקים אלא הינו תכונה של המרחב עצמו.
עצמת הסתירה המובנית בשניות הזו הודגמה בדוגמא המפורסמת כ'חתולו של שרדינגר', החתול שמיקום האלקטרון יפעיל מכשיר שיהרוג אותו, אלא שמצב האלקטרון מוגדר באופן סותר על ידי הפיזיקה עצמה.
ההסבר המפורסם ביותר לסתירה זו, מכונה 'פשר קופנהגן', ובזמנו, כשבעיה זו עמדה בראש סדר היום המדעי, היה מקובל על רוב אנשי המדע. לפי פשר קופנהגן, הסיבה להתנהגות החלקיקים כגל, היא משום שפעולת המדידה והכרתו של המודד, היא זו שמאפשרת לחלקיק להיות במקום מסויים. עד לפעולת המדידה אין החלקיק נמצא באמת בשום מקום, אלא קיים רק כסך הסתברותי של כלל המיקומים שיתכן שייקבע בהם בשעת המדידה. לא פלא שאיינשטיין התנגד בכל כחו לקביעות מעין אלו. וקארל פופר אמר "הפיסיקה עצמה היא זו שסיפקה את הטענות החשובות ביותר נגד המטריאליזם הקלאסי"
עם הזמן, כאשר לא חלה שום פריצת דרך לוגית בכדי להסביר את המציאות באופן ניוטוני, ומאידך, התגליות הקשורות בידע שלנו על הקואנטים מבוססות ופועלות בשטח, (הטכנולוגיה של 'מוליכי על' לדוגמא, מבוססת על הידע הקואנטי). ירד הנושא מסדר היום המדעי, והפך לנושא פילוסופי שמעטים העוסקים בו. וכך במקביל לפשר קופנהגן, הוצעו עוד הסברים שונים, שאף אחד מהם אינו מאפשר לסדר היום הניוטוני להישאר כהגדרה למדע או לטבע. ההסבר המפורסם בזמננו הוא תורת המיתרים, שהוא בעצם אחד מתוך סדרה של הסברים שענינם הטענה שמעבר לעולם שלנו יש עוד עולמות ומציאויות רבות, ואילו העולם המוחש לנו אינו אלא היטל מסויים והיבט אחד צר של המציאות אליו אנו נחשפים.
משל מפורסם הוא משל לוח הזמנים, לפיו אדם שייחשף ללוחות הזמנים של הרכבת, יוכל ליצור נוסחה מתמטית שממנה ניתן יהיה לגזור את כל זמני הרכבות. הסיבה ליכולת זו, היא שבסופו של דבר ללוחות הזמנים יש רובד מספרי מתמטי, אבל הסיבה להרכבת לוח הזמנים אינה ברובד זה, הזמנים לא נגזרו מהנוסחה, אלא מצרכים שונים של אנשי העיר.
הפיזיקה המודרנית של הרובד התת אטומי, פועלת במודע כמו אותו אדם שהרכיב נוסחה ללוחות הזמנים. מחקרים מדוייקים ומשוכללים קובעים את הנתונים, יוצרים נוסחאות מתמטיות, ואף מפעילים טכנולוגיה על סמך הידע הזה. אבל ברור לכל בר דעת שרשימת ההתנהגויות של החומר, אינה מאפשרת הגדרה והסבר. שלא לדבר על הגדרה ניוטונית פשטנית.
אם להשתמש במשל הרכבות, הרי שאנו צופים בשתי רכבות, הנוסעות באותה מהירות, מאותה תחנת מוצא לאותה תחנת יעד, ולהפתעתינו אנו מגלים שהרכבת של הבוקר מגיעה ליעד בזמן קצר יותר מהרכבת של הערב. אנו צריכים להניח שישנו איזה שינוי במסלול, אבל שום מדידה לא מאפשרת לנו להניח כך. למרות זאת אנו נצמדים ללוח הזמנים, משום שאנו צופים ברכבת בשעת יציאתה ובשעת הגעתה, מה מתרחש באמצע? זאת לא נדע.
ישנה נוסחה מתמטית בה משתמשים פיזיקאים כדי לדעת באיזו שיטת פיזיקה יש למדוד את החומר, עקרון ההתאמה, לפיו יודעים האם יש למדוד את הדברים בפיזיקה ניוטונית או קוואנטית. במשל הרכבות, הרי שהיינו צריכים להבדיל: אם אנו משתמשים ברכבת A בכדי להגיע בזמן מסויים, הרי שרכבת A עוברת לפי לוח הזמנים 100 קילומטר בין 14:00 ל15:00, אבל אם אנו משתמשים בה כדי ליסוע במהירות 100 ק"מ לשעה, הרי שכל משך הזמן שבין 14:00 ל15:00 ניסע במהירות העולה על 100 קמ"ש. – הידע שלנו הוא סטטיסטיקה של תוצאות, אבל להבין מה מתרחש וגורם את התוצאות, איננו יכולים.
כל ההסברים השונים, צריכים להניח שמודל הגל ומודל החלקיק אינם באמת סותרים, משום שאף אחד מהם אינו קיים במציאות. המודלים האלו קיימים בתודעתינו בלבד, ולכן הם סותרים. האמת היא ששניהם אינם אלא היטל של המודל האמיתי, שאת כולו איננו יכולים לתפוס. זה הוא 'הדבר לכשעצמו' עליו דיבר קאנט, וארתור קסטלר מתפייט: "נראה כאילו הפיסיקה החדישה מצייתת לדיבור השני: לא תעשה לך פסל וכל תמונה".
בעיה נוספת מכונה 'החומר האפל', שוב כמו בדוגמאות הקודמות, אנו מודדים תוצאות שלפי כל הידוע לנו יש לייחס אותן כהשפעה של חומר, במסות גדולות מאד. הבעיה היא שהחומר לא נמצא. ומכאן הגדרתו כ'חומר אפל', משל לאדם שמניח את תיקו על המשקל והמחוג עומד על 100 ק"ג, אבל כשפותחים את התיק ומנערים אותו, מסתבר שהוא ריק, ובכן: הוא מלא בחומר אפל.
בעיה אחרת עוסקת ב'אנטי חומר החסר', לפי החוקים הידועים לנו, מהות החומר מחייבת יחס קבוע בין חומר לאנטי חומר, הבעיה היא שהאנטי חומר הנדרש נעלם. מניחים שהוא קיים אבל אין לנו מידע היכן ומדוע נעלם.
הכבידה של אנרגיית הריק, אמורה היתה להרוס את ההתפשטות האיטית של כדוה"א. זו בעיית הקבוע הקוסמולוגי, שלא נפתרה. אין הסבר פיזי להאצה במהירות התפשטות הכוכבים. ישנם פרטים רבים בפיזיקת החלקיקים, שפשוט בלתי מוסברים, לפי המודל המקובל מחשבים את הניטרינו כחלקיק חסר מסה, מדידות הוכיחו שיש לו מסה, וכך הלאה.
עיקרון הלוקאליות קובע שכל אובייקט יכול להיות מושפע רק מאובייקט שבא עמו בסוג של מגע, או דרך תיווך פיזי. ניסויים בחלקיקים סותרים עיקרון זה. שני העקרונות הוכחו במציאות. יש מאנשי המדע המחפשים אחרי 'יסוד חמישי', המזכיר את ה'גשם החמישי' האריסטוטלי.
בחדשים האחרונים התפרסם מאמר המתאר כיצד ניסויים מדוייקים ביותר מראים תוצאות סותרות באשר לאורך חייו של הנויטרון, מדובר בניסויים הטובים ביותר בעולם, שנעשים בשתי צורות, וכל צורה מביאה שוב ושוב באופן שיטתי לתוצאה אחרת, מבלי שיש בידינו הסבר לדבר. מחברי המאמר כותבים: "להבדל הזה יש הסבר אפשרי מסעיר: שהוא משקף בעצם תופעה פיזיקלית אקזוטית שטרם נתגלתה".
"המודל הסטנדרטי" הוא מרכיב בסיסי במדע המודרני, הוא מתאר היטב את כל התצפיות והנתונים, והטכנולוגיה פועלת לפיו. אבל הוא "מעשה טלאים מטורף" (כהגדרתו של פרופ' טימותי פריס), שהשכל איננו מבין. הוא מחייב חשיבה 'אקזוטית' שלפעמים נשמעת על גבול המיסטית.
הבנת הטבע
היכולת של האדם להבין את הטבע, גם היא אינה יכולה להיות מוסברת באופן פיזי. התודעה מתאפיינת בפעילות ספקולטיבית וסובייקטיבית: אני כועס, אני רוצה, אני נהנה. ההבנה של המציאות היא אובייקטיבית לכאורה, ולא נגזרת מעצם קיומה של התודעה. כאשר ילד קטן מסביר רעידת אדמה, בכך שהוא היכה בפטיש על הקרקע, אנחנו אומרים "הוא רק ילד". אך מדוע יש הבדל בין ילד למבוגר או לזקן? מכיון שפעילות התודעה היא סובייקטיבית, אין סיבה שיהיה קשר בינה למציאות, והסבר של מישהו ש"אינו ילד" יהיה ההסבר ה"נכון".
הטכנולוגיה מוכיחה לכאורה שההבנה שלנו את המציאות היא ה"נכונה", לפחות במדה מסויימת, היכולת להסיק בשכלינו מה היא התיאוריה המופשטת של החומר, היקום, המנגנונים השונים, היא יצירה נפרדת מעבר לעצם קיום התודעה. האדם שאנחנו מחשיבים ל'אידיוט', שעונה על שאלות בצורה מטופשת (בעינינו), הוא בעל תודעה לא פחות מאיתנו, הוא יכול להיות גם מוכשר לא פחות מאיתנו, הוא פשוט בעל קיום עצמאי, בלי היכולת להבין את המציאות של האחר, או המנגנון הביולוגי.
המנגנונים בטבע פועלים לפי הגיון מסויים, שניתן להגדירו כשפה, ההגיון אינו חלק מהמציאות הפיזית, הוא שפה מופשטת בה אנו מנתחים דברים, החל מהמושגים הבסיסיים 'סיבה' – 'תוצאה', וכלה בכל צורת החשיבה האנושית. המפליא הוא שהשפה לפיה תוכנן ונבנה היקום, מובנת ונהירה לתודעה האנושית. יהיה זה מפליא לחשוב, שתקליט שיוצר על פי שיטה מסויימת של קידוד תוים, ייקרא על ידי מכשיר שיוצר במקום אחר בלי שום תיאום! (הוינדוס מעבד נתונים בצורה מופלאה, אבל הוא לא קורא דיסק של מקינטוש). הציפיה שלנו מהטבע היתה שהתודעה האנושית בנסותה להבין את פיזיקת החלקיקים או את האסטרופיזיקה, תראה רק כאוס, ולא תוכל למצוא הגדרה מופשטת והסבר שיטתי. את כתב החרטומים, פיענח האדם, משום שהכתב עצמו הומצא ע"י אדם, כל מה שצריך היה להתחקות על עקבות תודעתם של המצרים, אבל את כתב היקום, מדוע שיוכל האדם לפענח?
כנודע, איינשטין התבטא: "הדבר היחידי לגבי הקוסמוס שאינו מובן, הוא מדוע הינו ניתן בכלל להבנה". וקדם לו החכם מכל אדם: "את הכל עשה יפה בעתו, גם את העולם נתן בלבם, לבלי אשר לא ימצא האדם את המעשה אשר עשה האלהים מראש ועד סוף", (קהלת ג יא).
ליקום יש תיאוריה מופשטת, ולתודעה יש גישה אל התיאוריה הזו ואל שפתה. לכן הטענה כי מציאות מה שמעבר לחומר היא מחוץ לתחום שיפוטינו, סותרת את עצמה, מכיון שלא ייתכן כלל לייחס לשכלנו תחום שיפוט, מבלי לקבוע שקיים קשר מחייב כל שהוא בין השופט לשפוטיו. ואם נמשיך במשל: דומה הדבר לשופט המצוה על המשטרה לאכוף את פסק דינו, הקובע כי השאלה אם קיימת משטרה במדינה היא מחוץ לתחום שיפוטו. לפיכך בעל כרחנו ישנה רשות מחוקקת הנותנת לשכלנו את היכולת להיחשף לתיאוריה המופשטת של היקום, לפענח אותה, ולפעול על פיה.
המתמטיות של הטבע
הגדרת חוקי הטבע ע"י האדם מאז ניוטון, כפופה למתמטיקה, הטבע מציית למתמטיקה שפיתח האדם על בסיס אקסיומות שכליות, עד כדי שהמדע מנבא תופעות עתידיות! מדוע כפי חוק בויל יש יחס הפוך בין יחס הגז ונפחו? מציאות ליניארית היתה יכולה ליצור כל יחס מקרי אחר. החוק השני של ניוטון קובע כי היחס בין כח המופעל על הגוף ובין התאוצה הוא יחס ישר, מי גרם לכח זה להיות כה פשוט? כח הכובד בין שתי מסות הפוך לריבוע המרחק, וכך רבים דומים.
אחד המקרים המפורסמים בהם התודעה האנושית קבעה את המציאות, היה כאשר הכימאי הרוסי מנדלייב גילה את הטבלה המחזורית של היסודות הכימיים, מנדלייב סידר את 63 היסודות הכימיים שהיו ידועים בזמנו בטבלה על פי סדר משקלי עולה, ונוכח לדעת שליסודות שהיו במקומות מחזוריים בטבלה זו היו תכונות כימיות דומות, על סמך זה הוא הצליח לנבא קיום יסודות כימיים שלא היו ידועים בזמנו. מנדלייב גילה את הסודות של הטבע כדרך שאנו פותרים חידה שניסח עבורינו אדם!
מאחורי חוקי הטבע עומדת תיאוריה, שאנו יכולים להתוודע אל חלקים ממנה דרך המתמטיקה,[3] אך אין הסיבה נעוצה בכך שהיקום הוא מתמטיקה, אלא להיפך, כפי שכבר אמר הפילוסוף ברטראנד ראסל: "הפיסיקה מתוארת באורח מתמטי לא משום שאנו יודעים כל כך הרבה על העולם הפיסי, אלא מפני שאנו יודעים כה מעט: אנו מסוגלים לגלות רק את תכונותיו המתמטיות". אנדינגטון כתב כבר ב1928: "זרימת האלקטרון למעלה אינה אלא לשון מוסכמת לציין שינוי מסויים במצב האטום, אשר לאמיתו של דבר אין להציגו כתנועה במרחב כפי שאנו מבינים תנועה מבחינה מאקרוסקופית", וראסל כתב: "חומר הוא נוסחה נוחה לתיאור דברים הקורים במקום בו אינו מצוי".
המתמטיקה והחשיבה המופשטת שלנו, אינן מזהות את 'הדבר לכשעצמו', אלא רק מאפשרות לנו לנהל יחסי גומלין עם הטבע, כאשר נחשפת לפנינו חלק מהשפה לפיה הוא מתוכנן. אבל אין להסיק מכאן שאנו יודעים באמת את טיבה של המציאות. להיפך, "את העולם נתן בליבם", ניתנה לנו יכולת מופלאה להבין רובד מסויים בעולם, ואף את השפה כדי להשתמש בהבנה זו, אבל ניתנה לנו גם היכולת להבין ששפת ההבנה שלנו לא יכולה לעבור רובד מסויים, לא יכולה להשיג את הדבר לכשעצמו. ההתעקשות להבין כביכול מה שלא ניתן להבין בשפת העולם שניתנה בלבינו, היא יומרה גאוותנית, שקשורה במישרין במחשבה, שהיכולת להבין היא מובנית בטבע ומובנת מאליה, כאותו ילד שהזכרנו לעיל, הבטוח שהסיבות לרעידת אדמה נבחרות בהכרח רק מתוך מגוון הרעיונות שהוא מכיר מתוך עולמו.[4]
התיאולוגיה של המטריאליזם
עד כמה שהדבר אבסורדי, המטריאליזם יכול להגן על עצמו אך ורק בתיאולוגיה המבוססת על הדואליזם, לאמור: הקיום בעולם בכלל, מתמצה רק למה שמקביל ליצירות התודעה האנושית (מתמטיקה או כל שפה מושגית אחרת שהמוח יוצר ומבין). אף שברור שאין לטעון שהקיום מתמצה רק למה שמקביל ליצירת התודעה הכלבית או הלויתנית, או אפילו הניאדרטלית. הטענה היא בעצם שהתודעה האנושית מתוכננת להבין את כל הקורה ואת כל הקיום, ולא נוצר או קיים דבר שאין התודעה מסוגלת להכיל באופן ניתן למדידה ולהגדרה. אין המדובר רק בסתירה פנימית בטענת המטריאליזם, שהרי בעולם שכולו חומר אקראי, אין סיבה להתנייה שכזו. אלא גם בסתירה לגבי ההיצמדות לטענה, שהרי התודעה האנושית חווה הרבה מעבר למטריאליזם, והמטריאליסט מסנן ומקלף מהחויות האנושיות, לפי עקרונות שרירותיים. הוא מניח באופן שרירותי שחויית הבחירה היא אשליה,[5] שחויית האהבה היא או המצפון הם הפרשות כימיות, וכדו'.
סדר מוצק מבחוץ – כאוס פיזי מבפנים
הסטטיסטיקה, שמשקפת יותר מכל את הידע המודרני, מכילה בתוכה אבסורד לא מוסבר. אם נבחן למשל את הנתון הסטטיסטי הקובע כמה נסיונות בריחה של אסירים מבתי סהר ישנן בשנה במדינה מסויימת. הרי שברור כי כל אסיר כשמחליט לנסות לברוח, ההחלטה באה מסיבות פנימיות שלו, מה אם כן גורם לסיבתיות הסטטיסטית הכללית? איך מתחברות כל הבחירות הפרטיות והסיבות הפנימיות לסך אחיד של תוצאות. ככל שהמספרים גדולים יותר, כך התוצאות מדוייקות יותר, וכמובן לא רק בנסיונות בריחה של אסירים, אלא בכל תופעה בעולם החי והדומם. איך נוצר קשר ותלות בין שתי מערכות סיבתיות בלתי תלויות?
שאלה זו מקבילה ליחס בין עולם החלקיקים לעולם הממשי, בעוד עולם החלקיקים מתנהג בצורה לא צפויה ולא מוגדרת. הרי שחלקיקים / גלים אלו, מרכיבים בסופו של דבר את החומר הממשי המתנהג בצורה ברורה לפי חוקים המנוסחים מתמטית.
מה שמזכיר את הבעיה הפסיכופיזית עצמה, עולם הנפש שהינו לא צפוי ולא ניתן להגדרה, מתנהג כלפי חוץ כמחשב משוכלל לפי הגיון ובצורה ניתנת למדידה ובדיקה.
ניתן לומר שהעולם הנפשי קשור בצורה מסויימת לעולם הפנימי של החומר, שני העולמות האלו אינם ממש חמריים, והקשר המרכזי ביניהם הוא בסיס החיים, הנפש מתקשרת עם הרובד העמוק ביותר של החומר ממנו עשוי הגוף שלנו. הקשר בין הגוף לבין החומר בחלקו החיצוני והממשי, הוא החלק הטפל למציאות. הוא הבעיה הפסיכופיזית – מה בכלל עושה כאן החומר ואיך אנו תופסים אותו, במדה והוא אכן קיים.
חוקי הטבע שאנו מגדירים, כמוהם כאלגוריתם לוח הזמנים של הרכבות, מאפשרים לנו לחזות ולפעול ברמת דיוק גבוהה, אבל לא מהוים שום הסבר ואפילו לא תיאור של המציאות לכשעצמה.
הערות:
[1] לאחרונה (פברואר 2017) טען אחד מהחוקרים (הפיזיקאי בריאן קוקס) שבמאיץ החלקיקים נמדדת האנרגיה שבתוך החומר, ולא נמצא שום חלקיק המאפשר אנרגיה נוספת, ומכאן שאין כח המאפשר פעילות על טבעית…
[2] שהרי לא יעלה על הדעת לדמיין צינור המזרים מים באופן רציף, כאשר העובר מתחתיו, אינו יכול לספוג כמות אקראית של מים, אלא רק בכפולות של H (6.63 x 10-27). למעשה, האור נמצא בכל מקום והוא מכיל מידע, שהרי מכל נקודה בעולם ניתן לראות 180 מעלות של אובייקטים, ז"א שבמקום בו עומדת העין או המצלמה ישנו מידע בדבר כל האובייקטים שבאופק. באותה נקודה עצמה המידע תלוי בכיוון אליו מופנה העין. כל זה איננו תופס מקום, זו הפרעה במרחב עצמו. אבל הפרעה זו מכילה מידע עצום.
[3] הפיסיקאי המפורסם יוג'ין ויגנר כותב: "השימושיות העצומה במתמטיקה במדעי הטבע היא משהו הגובל במסתורין ואין לכך הסבר ראציונלי" (E. Wigner, The Unreasonable Effectivenisses of mathematics in the Natural Scinces, Symmetries and Reflections, Indiana University Press, Bloomingtoon, 1967).
חתן פרס נובל לפיזיקה, ריצ'רד פיינמן כותב: "מפתיע מאד שניתן לנבא מה יקרה באמצעות המתמטיקה שלחוקיה אין שום קשר לדברים המקוריים [-הבלתי תלויים בתודעת האדם]", (R. Feynman, The Character of Physical Law, Penguin Group, London 1992).
בזמננו עוסק בנושא פרופ' מריו ליביו, שבספריו ובהרצאותיו נתונים רבים על המתמטיות של היקום, ספריו: "סימטריה נוראה", "האם אלהים הוא מתמטיקאי?".
[4] סברת המונים קושרת בין היכולת האנושית להבין ובין הצורך בהישרדות, אבל זו כמובן אינה תואמת למציאות, מאבק ההישרדות, במדה והוא באמת מרכיב בברירה בין מינים, התרחש רק במישור הפרימיטיבי והפשוט, בו אין צורך להבין את מהות העולם, אלא רק לקרוא את מפת השטח.