האתר עוסק בשאלות של אמונה מול כפירה, ומיועד לעוסקים בנושא.
למדיניות האתר לחץ כאן

Kal-sites – בניית אתרים
רוצה לדעת כמה עולה לבנות אתר ? לחץ כאן

נושאים באתר

"רציו" רוצה לגדול... רוצים לתרום?

תקבלו מייד
אישור מס הכנסה לעניין תרומות לפי סעיף 46 לפקודת מס הכנסה

10 ₪
20 ₪
100 ₪
200 ₪
500 ₪
1000 ₪
סכום אחר
הפוך את תרומתך לחודשית (ללא לקיחת מסגרת)
כן!, אני אתכם
לא! רוצה תרומה חד פעמית

התקדמות המדע ועיקרי האמונה

צוות האתר

צוות האתר

image_printלחץ לגירסת הדפסה

המסורת היהודית מחזיקה בעיקרי האמונה, מתוך אמונה בנכונותם, ובכך שהם גילויים של מסורת שראשיתה בהתגלות ובנבואה. המדע מחזיק בידע המושתת על תצפית ונסיון, היתכן שהמדע יסתור את עיקרי האמונה? או שמא דוקא יחזק אותם?

האם המדע מתקדם ומשתנה בדרך שניתן לנסחה בכלים לוגיים? מה משפיע על שינוי הפרדיגמה המדעית?

עיון בתולדות המדע מגלה שהתקדמות המדע והתקבלותן של תיאוריות שונות לא באו כלל בעטיין של הוכחות אלא כתוצאות של סיטואציות שונות: בעולם היווני כלל לא 'התקבלו' תיאוריות או דעות מכיון שלא היתה דעה ממסדית, ואולי מוטב שכך. ואילו בתקופות שלאחר מכן אירעו תהליכים מענינים מאד שהפכו דעות שונות למקובלות. (ראה גם: האם המדע מתקדם בדרך האינדוקציה?).

פרופ' טימותי פריס, בספרו "מילדות לבגרות בשביל החלב" מתאר את התפתחות הידיעה האנושית "מילדות לבגרות",  בספרו הוא מתאר כיצד נתקבלה דוקא דעתו של אריסטו על ידי הדורות הבאים:

המלומד היווני הנודע ארכימדס במאה ה2 לפנה"ס קבע את השמש במרכז (וקבע גם את "מספר אנדיגטון"), אלא שארכימדס נרצח בידי הרומאים בעת המלחמה על סירקוזה, הרומאים לא רחשו כבוד גדול למדע, ועם השתלטות הנצרות, ראשית  חכמה נשרפה הספריה הגדולה באלכסנדריה. את הסרפיאוס של אלכסנדריה מוטטו קנאים נוצרים בשנת 391, הגיאומטריקנית היפטיה (בתו של אוצֵר ספריית אלכסנדריה) נרצחה על ידי המון משתולל של נוצרים בשנת 415 "הם הפשיטו אותה עירום ועריה, פשטו את עורה ותלשו את בשרה מעל עצמותיה בצדפות חדות, עד שפרחה נשמתה, שיסעו את גופה לרבעים ואת הרבעים הביאו למקום ושמו קינרון ושרפו אותם לאפר" כך מספר עד ראיה. יוסטינאנוס סגר את שערי האקדמיה של אפלטון (529 לספירה) לא לפני שהוציא להורג את אחרון הפילוסופים בואטיוס. המוסלמים שנצטוו על פי הקוראן לעסוק ב'תפכור ותסחיר' פירשו זאת כחקר הטבע וספרו של התוכן תלמי מן המאה השניה תורגם לערבית, לאחר וותק כזה של כמה מאות שנים, בודאי לא ניתן היה לשנות דבר. הכנסיה של שלהי ימי הביניים קבלה מן המוכן את תורת אריסטו היישר מן העיבוד שלה על ידי המוסלמים הכופרים.

גילוי העולם החדש ע"י קולומבוס התרחש מתוך רדיפת ממון של קולומבוס, והרציונל שלו היה אוסף טעויות גיאוגרפיות ושמועות מוטעות: "תכניתו של קולומבוס נראתה אוילית לכל מי שתפס את ממדיה של הארץ באורח מציאותי, ולו גם בחוש.. הוא השיב על לעג המומחים בעזרת אוסף מפות הארץ המכווצת שלו, קביעתו של אריסטו כי ישנה רציפות בין המחוזות המקיפים את עמודי הרקולס לבין מחוזותיה של הודו, ונבואתו של סנקה כי יבשה רחבת ידיים שוכנת מעבר לאולטימה תולה. את כל אלה הציג קולומבוס בוודאות רועמת, לשוא נבקש בכתביו זכר כל שהוא למזגו הספקני האמפירי של המדען.. עת הלכו הראיות והצטברו לממדיה האמתיים של הארץ מצא קולומבוס מפלט בהשערה המיוחדת במינה.. העולם אינו עגול כפי שהוא מתואר אלא יש לו צורת אגס העגול בכל מקום מלבד בקרבת העוקץ.. הבליטה הזו היא הגבוהה ביותר והקרובה ביותר לרקיע.. לקראת הסוף שוטט קולומבוס בחופי העולם החדש במצב של טירוף דעת". (עמ' 51).

"קופרניקוס קרא גם את אפלטון ואת הפילוסופים הניאו אפלטונים שכתביהם קשטו וערפלו את המחשבה בימי הביניים ומהם ספג את תמונתו של אפלטון כי חייב להיות ליקום מבנה תשתית פשוט. היופי הזה שבאחדות הוא הוא שחסר לקוסמולוגיה התלמאית.. קופרניקוס הושפע גם מפולחן השמש הניאו אפלטוני הערצת השמש היתה פופולרית בזמנו.. וכעבור עשרות שנים המשיך קופרניקוס להשתפך בדברו על השמש, בספרו הוא הסתמך לא פחות ולא יותר על הרמס, דמות פנטסטית מן האסטרולוגיה והאלכימיה, הקדוש המגן של עובדי השמש החדשים.. הוא הביא מובאות מדברי המיסטיקן הניאו אפלטוני מרזיליו פיצ'ינו.. יתר על כן קופרניקוס ניסה את ידו בשיר הלל לשמש מפרי עטו.. הדגם הקופרניקי לא היה מסובך פחות מן התלמאי.. ולא תמיד היו ניבוייו מדוייקים יותר.. בטווח הקצר שרידתה של תורת קופרניקוס נבעה פחות מעוצמת הראיות התומכות בה ויותר משקיעת קרנו של הדגם התלמאי האריסטוטלי" (מתוך הפרק "עובדי השמש").

"לודויג בולצמן התאבד בעת התקף של יאוש, מדוע? משום שלא עלה בידו לשכנע את עמיתיו בממשותם של האטומים.. האירוניה היא ללא ספק בכך שאילו החזיק מעמד עוד שנה או שנתיים היו כל עמיתיו משתכנעים באמיתות דבריו", (פרופ' י. ברונובסקי, מקורות הידיעה והדמיון, הוצ' עם עובד תשמא', עמ' 50).

לאורך כל הדרך המדעית אנו מגלים שיקולים שונים ומשונים שהביאו את גדולי המדע לקדם אותו בדרכיהם:

"גלילאו השיב כי יש ביכלתו להוכיח כי הצדק עם קופרניקוס .. האמת היא שלא היתה לגלילאו כל הוכחה מוצקה לתורת קופרניקוס", (פריס, עמ' 88).

"כמקור השראה ראשי שימשה לקפלר הדוקטורינה של הרמוניה שמימית מבית מדרשו של פיטגורס.. (עמ' 66)

איינשטיין כותב: "תמיד הכאיבה לי המחשבה שגלילאו לא הכיר בעבודתו של קפלר, זו היתה יהירות, לדאבוני תמצאו אותה אצל מדענים רבים" (פריס, עמ' 85).

"בספרי הלימוד מסופר כמובן, רק כי קופרניקוס אמר: ובכן 'זה פשוט יותר כשאנו מציבים את השמש במרכז היקום', אך לא אלו היו דבריו. הוא אמר כי ראויה השמש להימצא במרכז היקום, מפני שהיא נפלאה. הוא קיבל רעיון זה היישר מפיצ'ינו", (פרופ' י. ברונובסקי, מקורות הידיעה והדמיון, הוצ' עם עובד תשמא', עמ' 140).

תגליותיו והסבריו של ניוטון היו אחת התרומות הגדולות לאנושות, אך מה הביא אותו להשקפותיו?

"כאשר רכש ג'ון מיינרד קיינס במכירה פומבית ארגז מלא בניירותיו של ניוטון הוא נדהם למצוא שפע של רשימות על אלכימיה נבואות מקראיות ושחזור, לפי מקורות  עבריים, של תכנית הבנין של בית המקדש בירושלים, שנחשב בעיני ניוטון כסמלה של מערכת העולם. ניוטון לא היה הראשון לבני דור ההשכלה, אמר קיינס המזועזע באסיפה של החברה המלכותית. הוא היה אחרון הקוסמים, אחרון לבבלים ולשומרים", (פריס, עמ' 93).

תיאוריית היחסות של איינשטין התקבלה במקרה גמור, ולא היתה שום מוזרות לו היה כתב היד של מאמרו מושלך לסל הניירות במקום להתפרסם. ידוע כי מקס פלאנק אמר לאיינשטיין (בביקורו אצלו ב1913): "אני מוכרח לייעץ לך נגד פיתוח תורה זו. ראשית מכיון שלא תצליח להשלים אותה. ושנית, אפילו אם תצליח, אף אחד לא יאמין לך" (ראה: איינשטיין ובני דורו). המדע המתפתח חייב להתאים את עצמו לדוגמה הקיימת, ואינו יכול להיות כפוף רק לניסויים ולתגליות אובייקטיביות.

במלים בוטות יותר מתבטא פרופ' פריס:

מקובל לומר שהמדע מתקדם על שתי רגלים שאחת מהן היא התיאוריה והשניה היא הניסוי, אולם מהלכו זה של המדע דומה פחות לפסיעה גאותנית ויותר לצליעה כושלת.. התפתחות המדע נתונה להשפעתן של אפנות אינטלקטואליות.. את הצעד הראשון נקטו התיאורטיקנים.. אחריהם באו תצפיותיו של האסטרונום החובב.. (עמ' 128).

"רעיון זה.. הוא רק הצעה אי אפשר להסיק אותו מתוך איזה עיקרון אחר, בדומה לכל תיאוריה מדעית אחרת, הוא עשוי להיות מוצג מלכתחלה מטעמים אסתטיים או מטאפיסיים", (סטיבן הוקינג, קיצור תולדות הזמן, עמ' 132).

עם התקדמות המדע וכניסתינו לעידן הביג דאטא, נעשה הקונצנזוס המדעי שבוי בידי הנתונים ופיצול הסמכויות, המדע בנוי בצורה מורכבת כל כך, מאלפי תחומים ותתי תחומים, שאין לשום אדם שליטה על יותר מחלק קטן מהם. רעיונות חדשים שאינם צומחים מתוך הדוגמה הקיימת כמעט ואינם יכולים להתקבל ולהתפשט, כפי שמתאר ג'ימס גליק:

"בימיו של בנג'מין פרנקלין יכלו המדענים הספורים שניסו להבין את החשמל לבחור להם את העקרונות הראשונים בעצמם, אכן לא היתה להם ברירה.. לעומת זאת אין לצפות מחוקר הדינמיקה של הנוזל במאה העשרים שיקדם את הידע בתחומו מבלי שיאמץ לו תחלה אוצר של מונחים וטכניקות מתמטיות. בתמורה ובלי דעת עליו לוותר על מדה גדולה של חופש להטיל ספק ביסודות המדע שלו", (ג'ימס גליק, כאוס, הוצ' מעריב 1991, עמ' 42).

"לכל מדען יש שושלת פרטית של הורים אינטלקטואליים. לכל אחד יש תמונה משלו של נוף הרעיונות, וכל תמונה מוגבלת בדרך משלה. הידע אינו מושלם. המדענים כפופים לדרכי חשיבה שגורות, שמקורן במסורת של התחום המחקרי שלהם או בנתיב המקרי שבו קנו את השכלתם. העולם המדעי יכול להיות סופי עד להפתיע", (ג'ימס גליק, כאוס, הוצ' מעריב 1991, עמ' 185).

השליטה וההתמצאות בכלל הנתונים הידועים לאנושות, הם למעלה מהיכולת האנושית. אף אדם, מוסד, או מכון מחקר, אינו יכול להשתלט על כמויות החומר הבלתי נתפסות הקיימות בימינו. כל אדם הוא בהכרח מסור לתפקיד מסויים, ואם ניקח לדוגמא רופא המנהל מחלקה בבית החולים, הרי שאפילו אם ישב 12 שעות ביום מול האינטרנט, הרי שהוא בקושי יספיק ללמוד רק את העדכונים ואת החידושים בתחום הספציפי בו הוא עוסק. מי שיקדיש את חייו לאיסוף הנתונים, לא יוכל לעסוק במחקר ופיתוח בפועל. גם מי שלמד עשרות שנים, הופך לבלתי מעודכן כעבור שנים ספורות, המדע הוא מירוץ בלתי נגמר והאדם אינו יכול להשיג את המירוץ הזה.

  • "ככל שהמורה מסור יותר ועושה מאמץ גדול יותר להשיג את דהרת המדע, הרי הוא מספיק פחות שכן די לנסות ולעקוב בהתמדה אחר ההתפתחות המדעית, ולו רק בתחום מקצועי מוגדר, צריך היה להתמסר כל כולו ללימוד עצמי, ולא היה לו פנאי ללמד את תלמידיו.. אם האב קשיש מבניו נאמר בשלשים שנה ידיעותיו הם רק שמינית ממה שהבן צריך לדעת כיום", (פרופ' אהרן קציר, בכור המהפכה המדעית, הוצ' עם עובד 1971 עמ' 46).

המדע אינו שופט אמיתי ואובייקטיבי לגבי עצמו, ובודאי שלא בשאלות דת ומוסר בהן אי אפשר לשפוט לפי נתונים וניסויים אמפיריים. המדע אינו גורם שופט בשאלות היסודית של החיים, מה אם כן גורם לבני אדם לחשוב את מה ש"הם חושבים"? אף אדם אינו יכול באמת לבדוק את כל הטיעונים השונים, ואף אדם גם אינו טורח לעשות זאת. לא הכפירה ולא האמונה יכולות להיות מחלות נפש כדעתם של עציון ודוקינס, שכן שתיהן מגובות בטיעונים כבדי משקל ומנוסחות כדרך חיים. על הרוב לא הטיעונים הם שגורמים לאדם לקבוע מה "הוא חושב", בעבר היו הדעות והמחשבות מסורת דורות, בימינו גם אם ישנה השפעה של המשפחה והחברה, ההשפעה העיקרית באה מן החוץ. המדיה על כל סוגיה חושפת בפנינו עולמות רבים ושונים, והנגישות הגדולה לכל חלקי הארץ והעולם נותנת לנו מגוון עצום של דרכי חיים, והאדם מטבעו מזדהה עם ז'אנר מסויים אליו הוא "מתחבר". הטיעונים למיניהם משמשים בדרך כלל לשכנוע עצמי, או לנפנוף מול חברה שונה, אך לא מכריעים באמת, כפי שמקובל לומר במו"מ ההלכתי "אם לדין יש תשובה".

  • "אין השקפת עולם מדעית כשם שאין גבינה מוסיקלית או אהבה טריגונומטרית, אנשי מדע שלכולם אותה מיתודה מדעית מפולגים בעניני אמונות ודעות בדיוק כהדיוטות, ויש ביניהם אותה חלוקה למאמינים דתיים אדוקים ולכופרים מוחלטים לדמוקרטים ופשיסטים לבעלי מוסר קפדני ולבעלי הפקרות ופריקת עול. אע"פ שכולם מכירים את אותה הפיסיקה ואותה הכימיה אותה הגיאולוגיה ואותה הפיסיולוגיה, בין אנשי המדע נמצאים חברי כל המפלגות הפוליטיות וחסידי כל הזרמים הפילוסופיים, מאמיני כל הדתות וכופרים בכל הדתות", (רציתי לשאול אותך פרופ' ליבוביץ עמ' 46).

  • "לפילוסופים אין יכולת וזכות לאשר את אמתתה של הדת הואיל והיא שייכת לתחום שהיא מעבר ליכולת השגתו השכלית של האדם", (ש.ה. ברגמן הוגים ומאמינים דביר ת"א תשיא').

  • "מעטים אלה היום, מלבד כמה אנשים מהדור הישן והמיושן, המאמינים עדיין שקיים קונפליקט מהותי בין מדע ודת או אפילו בין מדע ותיאולוגיה, אע"פ שרבים מאתנו היו מתקשים להסביר מדוע זה עכשיו ככה", (John Hermann Randell, Jr, The role of knowledge in Western religion Star King Press, Boston 1958 P.2).

 

בויכוח המסורתי שהתנהל בעבר היה טיעונם המרכזי של נציגי המדע כי הדת בגלל תלותה בכתבי הקדש אינה מסוגלת לתת הסבר הולם של המציאות האוביקטיבית, ואילו המדע יכול להציע הסבר כזה. ואילו כיום מושמעת בפי כמה מגדולי המדענים המודרנים טענה כמעט הפוכה. אין המדע מתיימר עוד לגלות את צפוני המציאות ואת טבעה. אין הוא מציע אלא היפותזות הנשענות על ישים תיאורטיים (אלקטרונים גנים וכדומה) שהם פרי הרוח האנושית, להבהרת אותה מציאות. כתב, למשל, איינשטין: "המדע הוא יצירת הרוח האנושית, המצאה חופשית של רעיונות ומושגים. תיאוריות פיזיקליות שואפות ליצור תמונה של המציאות ולקבוע את הקשר בינה ובין העולם הרחב של רשמי תחושתינו", (אלברט איינשטיין וליאופולד אינפלד, הפיזיקה החדשה, ספרית פועלים, מרחביה 1947, עמ' 252), מכאן משתמע באורח פרדוקסלי למדי, כי התהפכו היוצרות. (פרופ' ז. לוי, בין שם ליפת, הוצ' ספרי הילל בן חיים, ת"א תשמב' עמ' 67)

פייר דוהם ממניחי היסודות לפילופיה של המדע, כותב:

"אלה שתבונתם קבלה את פירוש התיאוריה הפיזיקלית המוצעת על ידינו, מכיון שהם לא ידברו לעולם על קונפליקט בין עקרונות התיאוריה הפיזיקלית לבין דוקטרינות מיטפיזיות או דתיות. הם אכן מבינים שדוקטרינות מטפיזיות או דתיות הן משפטים הנוגעים למציאות האובייקטיבית, בשעה שעקרונות התיאוריה הפיזיקלית הם טענות המתיחסות לסימנים מתמטיים מסויימים, המרוקנים מקיום אובייקטיבי כלשהו. הואיל ואין להם שום מכנה משותף שני מיני משפטים אלה אינם יכולים לא לסתור זה את זה ולא להסכים זה עם זה", (Pierre Duhem, The structure of physical theory, Princeton University Press 1954, p. 285).

שפינוזה חשב בתמימות כי "המדע אינו מבקש לרצות, והדת אינה מבקשת לדעת", לעומת זאת נכונים דבריהם של פאסקל בובר ורוזנצוייג כי הפילוסוף מדבר על אלהים בעוד איש הדת מדבר אל אלהים, השאלה היא אם אפשר לדבר על אלהים מבלי לדבר אליו?

איינשטיין אומר:

"כעת, אע"פ שתחומי הדת והמדע כשלעצמם קבועים הם בבירור, קיימים בכל זאת ביניהם יחסים ותלות הדדית חזקה. את המדע יכולים ליצור רק אלה החדורים במלואם שאיפה לאמת ולהבנה, אך המקור לכך נובע מהספירה הדתית", (Out of My Leter Years, N. Y. 1950 p.26).

התחכום והכח הטכני מצוי בודאי אצל אלו שדבקים רק במדע וביכולת לנצלו, אבל התום והמסורת ההיסטורית מצויים דוקא בצד השני, אצל אלו שבקשו קרבת אלהים, ולא יראו מלגשת אל הנושאים הנעלמים. לא פטרו את עצמם ב'מי יודע' או ב'אף אחד לא חזר משם', והתמודדו עם הידיעה האנושית על בורא העולם ורצונו.

 

ומה עם עיקרי האמונה?

מידיעת העבר מגיעה ידיעת העתיד, חכמים לא היססו לומר בכמה מקומות "מצוות בטלות לעתיד לבא", אבל אין הכוונה לפריקת עול, אלא להיפך: מעין המצב שקודם מתן תורה, בו ידעו בני האדם את רצון ה' ופחות היו כפופים לחוקים קבועים שעיקר הכונה בצורתם היא בכדי לשמור על הבסיס במשך אלפי שנים ללא שינוי. וכאשר תימלא הארץ דעה את ה' יוכלו לקיים את רצון ה' עצמו בצורה יותר נעלה, בבחינת "ויהיו ערומים ולא יתבוששו". שהרי אמרו "לעתיד לבא מביא הקב"ה ליצר הרע ושוחטו" (סוכה נב.). ובלשון ירושלמית: "אין יצר הרע שולט לעתיד לבא" (ב"ר מח' יא). "אמר הקב"ה בעולם הזה על ידי שהיה יצר הרע מצוי היו הורגים אלו את אלו ומתים אבל לעתיד לבא אני עוקר יצר הרע מכם ואין מיתה בעולם" (דב"ר ב ל).

וכן מה שאמרו חכמים (שבת ל) שעתידה האדמה להצמיח אוכל מוכן, אינו אלא חזרה לימי גן עדן. שהרי אילן שאכל אדם הראשון חטה היה (ברכות מ) והכוונה שהחטה היתה אילן ומיתמרת ועולה כארז לבנון (פסיקדר"כ כ') ולכן אמרו עתידה חטה שתיתמר כדקל (כתובות קיא:). וכל שאר היעודים שיעדו חכמים הכל מקורם רק בעבר, והכוונה הכללית בהם אחת והיא שיתוקן העולם כמו שהיה, מאותה סבה שהקלקול גרם את המצב הנוכחי, שינויו יחזיר את המצב הקודם.

חכמים הניחו כי כל מה שמביא תקלה בעולם יתוקן: "שבעולם הזה בזמן שרוח דרומית מנשבת אין רוח צפונית מנשבת ובזמן שרוח צפונית מנשבת אין רוח דרומית מנשבת אבל לעתיד לבא אמר הקב"ה אני מביא ארגסטס בעולם שמשמשות בו שתי רוחות" (ויק"ר ט ו). "לפי שבעולם הזה היין תקלה לעולם לעתיד לבא אני עושהו שמחה" (ויק"ר יב ה). "בעולם הזה גשמים טורדים לעולם יוצאי דרכים מצירין בהם מפרשי ימים מצירין בהם דורכי גתות וטחי גגות אבל לעתיד לבא הקדוש ב"ה עושה אותן ברכה" (ויק"ר לה יב).

אמר הנביא "וגר זאב עם כבש, ונמר עם גדי ירבץ" (ישעיהו יא ו), האם יש בזה "שינוי מנהגו של עולם"? כלל וכלל לא, בעלי החיים, להבדיל מבני האדם, אינם טורפים מתוך שנאה אלא מתוך רעב. כאשר ישוב השפע שהיה בימי גן עדן, שכל עץ פרי סיפק את תאוות כל יצור ויצור לא יהיה צורך בציד. בדיוק כשם שכלבי רחוב הינם ציידי חתולים, ואילו כלבי בית שלא חסר להם דבר יכולים לגור יחד עם חתול ולאכול מאבוס אחד. אין כאן אלא חזרה לשפע הקדמון, וכמובן שעדיין אם הגדי יחטא לנמר יוכל הנמר לטרפו.. כמוזכר בהמשך הפרק: "ואריה כבקר יאכל תבן".[1]

ומכאן מובן שגם ענין תחית המתים יסודו בביטול גזרת "ביום אכלך ממנו מות תמות", שאכן כפי שהראינו במאמר: ההיסטוריה של האנושות, נפגמה יכולת האדם לחיות והוא ממית בכל יום ויום עוד ועוד מעצמו ותוך כמה שנים בלה כלה ונעלם[2]. ועל זה אמר הנביא כלפי העתיד "והנער בן מאה שנה ימות" (ישעיה סה), שזוהי החזרה למצב של אריכות ימים. וזה ענין "ובלע המות לנצח" (ישעיה כה ח), שכן "מות תמות" שנאמר לאדם הראשון, אין הכוונה שקודם לכן יועד לחיי נצח, שהרי זה היה רק ענינו של עץ החיים שאוכלו יחיה לנצח, ועצם היותו אדם מחייב שיוכל למות כמו כל יצור חי שחייו תלויים בתנאים פיזיים, ומי שחי לנצח הרי זה "היה כאחד ממנו". אלא המוות הוא המכונה בפי חכמים "מלאך המוות", שעליו אמר חבקוק "הרחיב כשאול נפשו והוא כמוות ולא ישבע" (ב ה), זה הכח המבלה והממית את בני האדם, מכח הפגם שנעשה אחר גירוש האדם מגן עדן. הרי בילע המוות לנצח הוא שחיטת היצר הרע המזוהה עם מלאך המוות. אך עדיין הנער בן מאה שנה ימות. וכמבואר במדרש (דב"ר) שהובא לעיל שבזמן ששולט יצר הרע הורגים אלו את אלו ומתים, ובטול המוות יהיה ע"י בטול היצר הזה, אבל אין זה בטול טבע המוות.

וחכמים אמרו ובלע המות לנצח הכוונה בעם ישראל (סנהדרין צח.). ובכדי להבין כוונתם צריך לדעת ביאור המושגים שהשתמשו בהם. וכן מקור ענין תחית המתים, שלא רק שלא ימותו שזה מחוייב מעצם התיקון, אלא גם שתהיה תקומה לאלו שמתו זה זמן. והנה בכל המקומות שבהם הזכירו חכמים שכר שומרי המצוות כינוהו "לעתיד לבא", כך אנטיגנוס איש סוכו שקיבל משמעון הצדיק היה אומר "יהי מורא שמים עליכם כדי שיהיה שכרכם כפול לעתיד לבא" (אדר"נ א ה), ורבי טרפון אמר "השכר הרבה ודע מתן שכרן של צדיקים לעתיד לבא" (אבות ב טו, וכן אמרו בספרי זוטא יא'), ורבי יהודה הנשיא אמר: "רצונך שתחיה אל תחיה עד שתחיה. מוטב לך למות מיתה בעולם הזה שעל כרחך אתה מת מלמות מיתה לעתיד לבא שאם תרצה אי אתה מת" (אדר"נ ב לב). ובכל מקום לא הזכירו אלא שיש שכר לעתיד לבא. וגם הזכירו שענין גן עדן הוא לעתיד לבא: "נכנס ואמר גן עדן: משה ראוי לך, אמרה לו: מיום שבא אצלי עם גבריאל לראות מתן שכרן של צדיקים לעתיד לבא שוב לא ראיתה". (הוספה ב' לאדר"נ ב'). וכמו שנתבאר שכל המשמעות של "גן עדן" היא בתקופה בה יחזור העולם לקדמותו. ואין צריך להוכיח שענין "לעתיד לבא" הוא על אירועי אחרית הימים, כמו שמבואר בחז"ל במאות מקומות (ראה למשל תוספתא קדושין ה ד ובסוף מו"ק), וגם הגבילו את "לעתיד לבא" אחרי "ימות המשיח" שהוא רק עליונות מדינית ולא שינויים בעולם (עי' שבת קיג:). ואף שבלשון המאוחרת מתכוונים גם ליום מיתת האדם באמירת "לעתיד לבא", אין זה אלא הרגל לשון מתוך שנתערבבו הענינים.

ומכיון שנתיחדה תקופה זו לעתיד לבא לשכר הצדיקים, ומן הצד השני העולם הזה אמור להיות מתוקן על מתכונתו הראשונה ולהיות מקום בו בנ"א יגיעו לשלמותם, ברור ששני ענינים אלו אחד הם. אלא שנחלקו החכמים בהבנת איחוד זה, יש שאמרו שגם החיים בעולם הזה של כל הדור לא יהיו גופניים לגמרי וממילא התחיה לא תהיה תחיה לחיים כמו שאנו חיים, ויש שאמרו להיפך שהכל יהיה על הצד הגופני לגמרי. ועי' ברמב"ם וראב"ד ועוד[3]. וכיון שעיקרי השכר שבתורה תמיד הם בעולם הזה, באותה צורה שחטא או שעשה רצון ה' בה יבא על שכרו, כך גם לעתיד לבא הראוי הוא לפי דעה זו שיהיה השכר בצורה הקרובה למעשים עליהם בא.

ועיקר הענין שיש שכר לעתיד לבא, ככתוב "מה רב טובך אשר צפנת ליראיך" (תהלים לא) נעימות בימינך נצח" (תהלים טז, מזמור לדוד), כבר האריכו בו המחברים. ועיקרו נגזר מהישארות הנפש, שהרי אם הנפש נשארת ונותרת תקופות ארוכות כל כך שהוא בעצם רוב קיומה, אי אפשר לחשוב שאין לה שום משמעות או מעמד או מקום. ומכיון שיש למציאותה איזו השלכה, ברור שאם בורא העולם אמר שמטרת הבריאה היא קיום המצוות, הרי שהדבר תלוי זה בזה, וזה הרעיון בכתוב "והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' אלהיך" (ש"א כב כט), שאם הנפש צרורה בצרור החיים וקרובה לה' בודאי זה הטוב ביותר שיכול להיות לה, וכן דוד המלך אינו מזכיר אלא "נעימות בימינך נצח". ואין להצטער על כך שהשכר הוא רק לעתיד לבא, שהרי מחוץ לצורת חיינו אין משמעות לזמן מלבד חילוק הענינים. דהיינו שכלפי מי שאינו חי במרחב-זמן שלנו אין אפשרות פיזית להבדיל בין שני אירועים שהמבדיל ביניהם הוא רק הזמן שלנו, כפי שמקובל לחשוב בזמננו[4].

כל עיקרי האמונה אינם תלויים בדמיון, ואינם רק אוסף נתונים, הם עובדות היסטוריות הנובעות מידיעה על תכנית העולם. אין קושי להכיר בתכנית העולם, כשאנו רואים את המהפכה הגדולה ביותר בתולדות האנושות – מהפכת המונותואיזם, זו שהנחילה את תורת הנביאים לעולם כולו, והתפשטה בצורה בלתי מוסברת בין כל העמים באופן מוחלט, עדיין הולכת ומחלחלת. כל הקידמה ושינוי העולם במאות האחרונות לא יכל לנבוע אלא כהמשך של מהפכה זו. ובצדה של מהפכה זו, כצל קטן, מתקיים לו עם ישראל לנצח בצורה לא טבעית, וממשיך להפיץ את הבשורה.

  • "וילך אברם, הן שתיים מהמלים הנועזות ביותר בכל הספרות האנושית. הן מציינות נטישה מוחלטת של כל מה שאירע לפני כן בהתפתחות הארוכה של תרבות ותפיסה. מתוך שומר, אותו גנזך תרבותי של כל הצפוי, קם לו אדם שאינו יודע לאן הוא הולך, אך הוא הולך לו אל תוך השממה על פי מצוות אלהיו. מתוך ארם נהריים, ביתם של סוחרים ערמומיים ואנוכיים, המשתמשים באלים שלהם כדי להבטיח לעצמם שגשוג וחסדים, הופיעה אורחה עשירה ללא מטרה חומרית. מתוך האנושות העתיקה, אשר מראשית מודעותה המעורפלת קראה את אמיתותיה בכוכבים, מופיעה לה חבורה הנוסעת ללא מצפן כלשהו. מתוך הגזע האנושי, היודע בלבו שכל מאבקיו יסתיימו במוות, צמח מנהיג שלדבריו ניתנה לו הבטחה בלתי אפשרית. מתוך דמיונם של בני תמותה צץ חלום על משהו חדש, משהו טוב יותר, משהו שאמור לקרות, שיקרה בעתיד", (ההיסטוריון תומס קהיל, מתת היהודים, הוצ' כנרת 1999, עמ' 57).

כאשר אנו מתבוננים בכל זאת, הרי האמונה כולה היא דבר מוחשי, דבר שמכירים בו תוך עיון בכותרות העתונים מדי יום, והוא נלמד מן המציאות הסובבת אותנו. גם המאבק על א"י הוא סביב הזכות להביא את הארץ לתיקונה, ומי באמת הוא הראוי לזה?

ומובן שאין הכוונה בכל ההסברים הללו שבאמת יש מי שיודע בדיוק או בערך מה יהיה "לעתיד לבא", כמו שכתב הרמב"ם בסוף ה' מלכים: "אותם הדברים אין אדם יודע אותם עד שיהיו". וכן בספרי (דברים שנו'): "נתקבצו כל ישראל אצל משה, אמרו לו רבינו משה אמור לנו מה טובה עתיד הקדוש ברוך הוא ליתן לנו לעתיד לבא, אמר להם איני יודע מה אומר לכם אשריכם מה מתוקן לכם". כל הפרטים שנאמרו בזה אינם אלא מסמלים את הרעיון הנ"ל.

לענינינו למדנו שעיקר ענין "גן העדן" הוא בעולם הזה, כשיתוקן למצבו הראשון, ויתבטל היצה"ר, [ראה ד' רס"ג באמונות ודעות ט: "ועל גן ששכן בו אדם נושאים המשל הנכבד, באמרו כגן עדן הארץ לפניו (יואל ב' ג'), ועל מקום התפת נושאים המשל הפחות, כמ"ש (ירמי' י"ט י"ג) והיו בתי ירושלים ובתי מלכי יהודה כמקום התפת הטמאים"]. והגדיל ריש לקיש לומר כן אפילו על גהינום: "ר"ש בן לקיש אמר אין גיהנם לעולם הבא אלא הקב"ה מוציא חמה מנרתיקה צדיקים מתרפאין בה ורשעים נידונין בה" (נדרים ח:), ובסגנון ירושלמי: לא יום ולא גיהנם אלא אש היא שהיא יוצאה מגופו של רשע ומלהטתו (ב"ר פו י). ובטול היצר הרע הוא היפך חטא אדה"ר ששמע בעצת היצר ונתלבש בו.

הרי כל יג' עיקרי האמונה לא מעבר לים הם אלא כולם כאן ועכשיו בעולם הזה[5], אם יתוקן ויחזור לאיתנו הראשון, וכל הקלקול הזה שאנו רואים אותו בעינינו ומכירים אותו דרך חושינו ודרך ידיעותינו וחקירותינו יעלם כלא היה. וזהו מאבקינו בעולם. בדיוק להיפך ממה שרגילים לחשוב על הניגוד בין העולם המוחשי לבין עולם האמונה, זהו סוד חייהם של הדורות הקדמונים. שהמאבק הרוחני היה להם חלק ממציאות החיים, ההיפך הגמור של ההבדלה השוררת בימינו בכל הדתות ובכל התחומים הרוחניים. אלא שהם קלקלו את השורה והפכו את מאבקיהם הרוחניים לטעונים בתאווה ובדמיון, ואנו מנסים להעמיד את הרוחניות על עיקרה כמו שהיתה נראית כשניתנה בלב האדם בימי קדם!

אמונתינו אינה רק בדברי הנביאים, אלא גם  אמונת חכמים. נטייתם של רבים מהחכמים באלף האחרון היא להסביר את כל עניני האמונה במטבע של "עולם כמנהגו נוהג". מטבע זה אנו רואים אותו במציאות כמוחלט וקבוע כל כך, ומן הצד השני אנו רואים את כל הכתות, יצרני המיסטיקה, ואוספי המופתים, מתגלים לעינינו כפתאים בעלי הבלים. זהו מצב המביא אותנו לנסות ולהסביר כל מה שאינו תואם למטבע זה כמשל מטאפורה וסמל, בכדי שלא להפכו חלילה לבדיה והבל. אך המציאות באה וטופחת על פנינו: אכן "עולם כמנהגו נוהג", אך מנהגו אינו רק מה שאנו רואים מבעד חור המנעול שאנו מציצים בו, מנהגו הוא מה שעשה וייצר במשך אלפי שנים, ההסטוריה מספרת לנו את מנהגו של העולם, שהוא אכן כמנהגו נוהג. כלל זה הוא יסוד האמונה, אמונה ביעודי הנביאים ובחכמת החכמים: עולם כמנהגו נוהג, ועיקרי האמונה הם חלק ממנהגו.

הוא הדין לאגדות חז"ל, שבהרבה מקומות אין להם שום אחיזה בכתוב, ולקורא הספקן נראה הדבר כריבוי דברים בעלמא, או כמשל מתורת הסמלים והאליגוריה בשיטה היוונית, כפי הדרך שנאלצו מפרשים רבים ללכת בה בכדי שלא לעשות דברי חכמים לעג ולקלס. אך עם הזמן כאשר התפתחו שיטות המחקר נתגלה כי גם האגדות האלו שומרות בתוכן מסורות של אלפי שנים, ראה: מסורת לעומת מחקר. גם אמונת חכמים היא חלק מ"עולם כמנהגו נוהג", מסורת הדורות משמרת תמונה אמתית ונכונה על מנהג עולמינו, שכללי מנהגו נוסחו ביג' עיקרי האמונה.

הערות:

[1]יוצא מן הכלל הנחש, היצור השטני המסמל את הנחש הקדמוני (שבעצם היה בריה אחרת לגמרי) הנושך בלא הנאה (תענית י.) שבעל כרחו יפסיק להיות כזה (ישעיה יא ח), שהרי חייב לבא תיקון לקללת אדם הראשון.

[2]אך לא דברו במפורש בנביאים הראשונים מזה, כיון שבאמת לא היו קרובים לתיקון, ועוד לא בא זמנו של ענין זה. וגם אמרו דברים להיפך, כמו שאמר איוב: ואיש שכב ולא יקום עד בלתי שמים לא יקיצו ולא יערו משנתם (יד יב) וכבר אמרו חכמים איוב כפר בתחית המתים (ב"ב טז.) ואעפ"כ היה "תם וישר ירא אלהים וסר מרע" (איוב א). ובתהלים פח' כתוב: "הלמתים תעשה פלא אם רפאים יקומו יודוך סלה". והכוונה בזה באופן כללי ובסתם שאין שום סבה שייעשה פלא שכזה, אבל מן הדברים מובן שהדבר אפשרי רק שאין סבה כעת "לעשות פלא" ולהעיר את קהל הרפאים הרובץ בשאול. אבל כאשר יהיו מספיק סבות יתעורר הענין המבואר בנביא "יחיו מתיך נבלתי יקומון הקיצו ורננו שוכני עפר כי טל אורות טלך" (ישעי' כו יט), ובדניאל יב ב. 

[3]היעב"ץ בסדורו ריש מסכת אבות כתב: "לדעת הר"מ הסכימו מקובלים בימות המשיח ישמשו בכל הרגשי החושים משא"כ בעוה"ב אין שם אלא נפשות קיימות ומוכרח מסברא ושכל ופשט הכתוב ולזה מסכים דברי רז"ל ואף שהרמב"ן נטה לא כן מ"מ אין הכרח מכל הראיות שהביא וגם ס' הבהיר שהביא הוא ראיה לסתור דעתו כו' וסרו כל טענות הרמב"ן".

[4]אבל בכל אופן צרותיהם של הרשעים מתחילים מיד, כמתואר בנביאים בכמה מקומות את מצרי השאול. זה מכיון שהשכר לצדיקים הוא חדוש ותכנית מיוחדת. ואילו מצרי הרשעים הוא דבר המובן מאליו, ואין כאן המקום לבאר.

[5]ובדוקא כל יג' עיקרי האמונה, וצדקו דברי הרמב"ם שכולם ענין אחד כמו שנתבאר. ואמנם נחלקו אם מי שחסר לו ידיעת חלקם אינו בכלל ישראל, אבל הרעיון שבדברי הרמב"ם בודאי מובן.

0 0 votes
Article Rating

שתף מאמר זה

תגובות ישירות

Subscribe
Notify of
guest
0 Comments
Inline Feedbacks
View all comments
0
Would love your thoughts, please comment.x