לחץ לגירסת הדפסה

וייטגנשטיין – ביקורת פילוסופית על האבולוציה

ד"ר ש. מועלם כתב באימגו בנושא יחסו של הפילוסוף המפורסם לודויג וייטגנשטיין בנוגע לתיאוריית האבולוציה, במאמרו הוא כותב בין השאר:

וייטגנשטיין: "מדעי הטבע הם כרשתות המוטלות על עולם העובדות. בזה הם מעניקים תאור, אמיתי או שקרי, של העובדות. אולם רשתות אלו הן במהותן שרירותיות; ישנה אך ורק הכרחיות אחת: לוגית" (סעיף 6.37). במילים אחרות: כל מה שמתואר בתיאוריה אמפירית מסוימת חל אך ורק על תחום העובדות הקונטינגנטיות, והוא ניתן להחלפה באופן תיאור אחר. שרירותיות זו נובעת גם מטבעו של החוק היסודי של המתודה האמפירית, חוק האינדוקציה. תהליך האינדוקציה טיבו בכך, שאנו מניחים את החוק הפשוט ביותר שאפשר להביא לכלל התאמה עם התנסויותנו. אולם, הוא מדגיש, לתהליך זה אין כל טעם לוגי, אלא פסיכולוגי בלבד (סעיף 6.363-6.3631 ). הווה אומר, המדעים האמפיריים מעניקים תאור, אמיתי או שקרי, על העולם – אולם בתיאור זה אין שום מימד הכרחי או א-פריורי. מכאן, שבאופן חמור אין למדעי הטבע שום מעמד פילוסופי, אין הם מציגים שום אמת הכרחית או וודאית על העולם, ובוודאי שאין הם יכולים לומר משהו על תחום הערך – על תכלית החיים או מעמדו של האדם או נוכחותו של אלוהים בטבע. ובאופן ספציפי, "תורת דארווין קשורה לפילוסופיה לא יותר מכל היפותיזה אחרת של מדעי הטבע" (סעיף 4.1122 ). לא ניתן ליצור ממנה 'תמונת עולם' וודאית ומוצקה, והיא אופן תאור אפשרי אחד, רשת אפשרית אחת המושלכת על הטבע.

במקום אחר מגיב ויטגנשטיין בחוסר נחת מוצהר לנוכח אופן התיאור האבולוציוני (התפתחותי-היסטורי) בכללו. תפיסה זו באה לידי ביטוי בעיונו של ויטגנשטיין בתיאוריה האנתרופולוגית הידועה של פרייזר (frazer) , שניסה להעניק הסבר להתפתחותם של טקסי פולחן נמי (nemi) וטקסי פסטיבל האֵש של בלטן (beltane).[12] התנגדותו של ויטגנשטיין לעבודתו של פרייזר מכוונת, מעל לכל, לעצם הניסיון להעניק הסבֵר לטקסים הדתיים. "אני מאמין שהניסיון לספֵק הסבֵר הוא מוטעה מיסודו, משום שהחוקר צריך רק לארגן יחדיו מה שהוא יודע , מבלי להוסיף דבר, כך שהסיפוק שחתרנו אליו באמצעות הענקת ההֵסבר יופיע מעצמו" (עמ' 61). על בסיס זה נוצקת גם השלילה של מתודת ההסבֵר ההיסטורי-התפתחותי: "ההסבר ההיסטורי, ההסבר המעמיד היפותֵזה של התפתחות, הוא רק אופן אחד של ארגון הנְתונים – של תֵאור מקיף. זה אפשרי באותה מידה לִראות את הנְתונים ביחסם ההדדי, ולכנוס אותם בתמונה כללית מבלי לארגן אותם באופן של היפותזה של התפתחות היסטורית" (עמ' 69). ההקבלה לדארווין ברורה: עצם הניסיון של הדרוויניזם לספק הסבר כוללני על טבעו של העולם הוא מוטעה, ומעבר לכך, ההסבר האבולוציוני הוא אופן מסוים אחד, ספקולטיבי, של ארגון הנתונים; אופן ארגון זה נופל באיכותו מאופן ארגון אחר המועדף על ויטגנשטיין, המסתפק בהצגת הנתונים ביחסם ההדדי והמכונה 'מתודת הייצוג הצלול' (perspicuous representation). נמצא שהדרוויניזם מותקף במספר חזיתות: הן בהיותו מדע טבע המציג רשת אפשרית אחת של תאור העולם, הן בהיותו נשען על מתודת האינדוקציה שהיא בעלת תוקף פסיכולוגי בלבד (טענה זו נוסחה כבר בהגותו של דויד יום (hume) במאה השמונה עשרה), והן בהציגה הסבר התפתחותי-היסטורי ספקולטיבי. תיאוריה מעין זו לא תוכל לבסס, בוודאי, תמונת עולם מוצקה. אולם, מתפלא ויטגנשטיין, מדוע עטופה התיאוריה הדרוויניסטית בזרי-ניצחון מוזהבים כל כך? בהרצאתו השלישית על האסתטיקה הוא נדרש לשאלה זו. בדיונו בתיאוריה של פרויד הוא מצביע על העובדה כי למרות העובדה שההסברים של הפסיכואנליזה לא אומתו בניסיון, כמו ההסברים בפיזיקה, למשל, בכל זאת ההקשרים הפרויידיאנים מעניינים את האנשים במידה עצומה, "יש להם קסם".[13] קסם זה טמון באופן של ההסבר הפסיכואנליטי: זה ברור שדרך מסוימת של הסבר, הוא מדגיש, יכולה להביא אותנו להודות – או לקבל – מניע מסוים כהסבר שבדיעבד להתנהגותנו, אולם "אין זה עניין של גילוי, אלא של שכנוע" (סעיף 33). ואילו ניסוח-מחדש של התיאוריה תגרום לה לאבד את קסמה בעיני אנשים רבים (סעיף 39). דיון זה מביא אותו לפתחה של המחלוקת סביב התיאוריה של דארווין, היא המחלוקת בין הדרוויניסטים לבריאַתנים שעומדת בראש מעיינינו. דבריו מתועדים על ידי תלמידיו:

"השווה: הרעש מסביב לדארווין. חוג אחד של מעריצים שאמר: "כמובן" וחוג אחר [של אויבים] שאמר: "כמובן לא". [מה היתה כוונתם בדברים אלה? – יכולנו לומר אותו הדבר כנגד שניהם.] למה לכל הרוחות יאמר מישהו "כמובן"? (הרעיון היה שאורגניזמים חד-תאיים נעשים מורכבים יותר ויותר עד שהם הופכים ליונקים, בני אדם, וכו'). האם ראה מישהו את התהליך מתרחש? לא. האם ראה מישהו את הדבר מתרחש כעת? לא. ההוכחה להתפתחות המינים היא רק טיפה בים. אבל היו אלפי ספרים שבהם נאמר כי זהו הפתרון הברור מאיליו. אנשים היו בטוחים, כשהבסיס שנשענו עליו היה דק להפליא. האם לא יכולה להיות גישה שאמרה: "אינני יודע. זוהי השערה מעניינת אשר אולי תקבל אישוש חזק בסופו של דבר"? [אבל האנשים נמשכו משיכה עזה על ידי האחדות של התיאוריה, על ידי העיקרון היחידי – שהתקבל כאילו היה הפתרון הברור מאיליו. הוודאות ("כמובן") נוצרה על ידי הקסם העצום של האחדות הזאת. אנשים יכלו לומר: "אולי פעם יימצא לזה בסיס". אבל שום איש כמעט לא אמר זאת: הם היו בטוחים שכך הוא, או בטוחים שלא כך הוא.] זה מראה איך ניתן להשתכנע בדבר מסוים. לבסוף שוכחים לגמרי את כל שאלת האימות, ופשוט בטוחים שהדבר היה חייב להיות כך." (סעיף 32)

מה שמטריד את מנוחתו של ויטגנשטיין כאן היא העובדה שהתיאוריה אמפירית מתקבלת ככוללנית וכוודאית, כפתרון הברור מאליו. בספרו על הוודאות הוא מבהיר תהליך זה באופן חד יותר: הביטחון המוחלט, הוא אומר, מתייחס רק לעמדתם של בני האדם ולא לאחיזתם בַאמת (סעיף 404).[14] ובמקרה שלפנינו, וודאות זו של חסידי הדרוויניזם נוצרת מתוך תהליך אפיסטמולוגי, שבו פסוקים מסוימים מהצורה של פסוקי-ניסיון, כלומר פסוקים אמפיריים המכוננים את התיאוריה המדעית, הופכים עבורם לפסוקים המתארים תמונת-עולם: תפיסה כוללנית בדבר מהותו של העולם; תפקידם של פסוקים אלו הופך להיות זהה לתפקיד כללֵי משחק במשחק, והם מתוארים על ידו גם כסוג של מיתולוגיה (סעיף 95). ויטגנשטיין מבהיר תהליך זה של מעבר מפסוק אמפירי לתמונת-עולם באמצעות משל מסחרר: "ניתן לְדַמות שפסוקים מסוימים מהצורה של פסוקֵי-ניסיון התקרשו ותִפקדו כצינור-מוביל עבור הפסוקים הניסיוניים הנוזליים, שטרם התקרשו" (סעיף 96). כך, אפוא, הופכת תורת דארווין עבור חסידי הדרוויניזם לתמונת-עולם: היא מרוּממת לדרגת המסגרת שבתוכה מתארגנים שאר ידיעותינו על העולם, ממש כשם אפיק הנהר קובע את התוואי והכוון של זרימת המים בנהר (סעיף 97. ראה גם סעיף 167). יש להדגיש: זהו תהליך אפיסטמולוגי או פסיכולוגי שיסודו בשכנוע, בקבלה מרצון של פסוקים מסוימים כפסוקים שמכוננים את תמונת-העולם; אשר על כן תהליך זה – המעבר מן הדרוויניזם כתיאוריה אמפירית בין התיאוריות של מדעי הטבע לדרוויניזם כתמונת-עולם – מכונה בשם על ידו בשם "מיתולוגיה". הכוח המניע לתהליך זה הוא, כפי שהובהר לעיל, הקסם העצום שנובע מאחדותה של התיאוריה הדרוויניסטית. בעל הוודאות מובהר באופן דומה: "ודוק: לעיתים מגיעים לידי שכנוע בנכונותה של השקפה בשל הפשטות או הסימטריה שלה, כלומר מגיעים לידי כך שעוברים אל ההשקפה הזו. ואז פשוט אומרים משהו כגון 'כך זה צריך להיות," (סעיף 92). אחדות, פשטות, סימטריה: הרי לפנינו הגורמים המהווים את סוד קסמה של תיאוריה מדעית מסוימת המועלית לדרגת תמונת-עולם. (והשווה לתפיסתו של אריסטו בפואטיקה את הטרגדיה, "העלילה היפה", כ"יחידה כוללת ושלמה".) נמצאנו למדים, שבמקרה דנן אילו הן איכויותיה האסתטיות של תורת דארווין, ולא אמיתותה הוודאית, שמעניקים לה את הקסם של 'תמונת-העולם הדרוויניסטית' [15].

הערה: צוטט הקטע הרלבנטי מתוך המאמר.