האתר עוסק בשאלות של אמונה מול כפירה, ומיועד לעוסקים בנושא.
למדיניות האתר לחץ כאן

Kal-sites – בניית אתרים
רוצה לדעת כמה עולה לבנות אתר ? לחץ כאן

נושאים באתר

"רציו" רוצה לגדול... רוצים לתרום?

תקבלו מייד
אישור מס הכנסה לעניין תרומות לפי סעיף 46 לפקודת מס הכנסה

10 ₪
20 ₪
100 ₪
200 ₪
500 ₪
1000 ₪
סכום אחר
הפוך את תרומתך לחודשית (ללא לקיחת מסגרת)
כן!, אני אתכם
לא! רוצה תרומה חד פעמית

זמן מתן תורתינו

צוות האתר

צוות האתר

image_printלחץ לגירסת הדפסה

ישיבת פתחי עולם

יש לעמוד על המחקר, על איזו תורה אנו חוגגים את זמן מתן תורתינו, האם תושב"כ או תושבע"פ? ואמנם אפשר לומר שעל שניהם יש לחגוג ולהודות. אבל האמת היא שאין המדובר כאן בחגיגה נפרדת מן הדבר, שעושים חגיגה אנושית והנימוק הוא איזו מתנה שקיבלנו. אלא שחוגגים עם הדבר עצמו, כמו שאדם חוגג עם הכלה, ואי אפשר לחגוג עם שתי כלות יחדיו.

יש באמת מי שאינו מבדיל בין תושב"כ לתושב"ע, בסה"כ אנו עושים מה שכתוב במ"ב, ההבדל הוא אי שם בהיסטוריה שיש דברים שנכתבו ויש שנאמרו בע"פ, מבחינתינוהכל תורה והכל מחייב, א"כ מנפ"מ. וזו טעות חמורה, כפי שנראה זה לא שתי הכלות יחדיו, אלא אף לא כלה אחת.

כשאנחנו לומדים תורה, אנחנו מנסים להבין מה היה, ומה צריכים לעשות. אם אנו נתקלים בסתירה, זו מהווה בעיה: מה היה, א' או ב'? או מה צריכים לעשות, כך או כך? ואנו מתאמצים עד שמצליחים ליישב אותה, וסוף סוף אנחנו יודעים מה היה, או מה צריכים לעשות.

אמנם צורת החשיבה הזו והדרישה הזו, שתהיה אבחנה לכל מצב שמגדירה אותו, וכן החלטה אחת מה צריכים לעשות בכל מצב, היא לא תואמת לאמת.

חז"ל קבעו מדה בתורה: שני כתובים המכחישים זה את זה, יבא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם. אבל אם היו שואלים אותנו לא היינו מנסחים מדה זו כך, שהרי במקרה שיש סתירה, גדול כחינו בתירוצים, הכתובים לא באמת מכחישים, הא בכחוש והא בבריא, וכך הלאה.

האמת היא שהרצון להגיע לתשובה אחת הוא צמצום, ואכן התורה דורשת מאיתנו צמצום, אבל אין הצמצום נכון כל עוד אינו מגיע משני צדדים, בתורת כתוב שלישי. שרואה ומכיר את שני הצדדים. כי המציאות היא באמת כפולה.

אם נתבונן על שני אנשים שמדברים, ונשאל: האם הדיבור הזה קירב ביניהם או הרחיק ביניהם? לא בהכרח שיש תשובה אחת נכונה, יתכן שהיה בדברים גם גורם ריחוק וגם גורם קירוב. האם דבר מסויים משמח? גם כאן אין תשובה אחת נכונה. אפשר לשאול האם הוא יותר משמח? אבל גם למדוד את ה"יותר" אפשר בצורות שונות. אין דבר שהוא רק טוב, בכל טוב יש גם רע, וכן להיפך, מה יותר, גם זה משתנה בכל מקום ובכל זמן.

התורה אמורה להיות שיקוף של המציאות, כל תורה שהיא, מלמדת משהו על המציאות במדהמסויימת, אם תעשה כך וכך תגיע לשם. התורה שאמורה להקיף את כל המציאות בכל הזמנים ולתכננה עד אחרית הימים, חייבת לשקף את הסתירתיות שבמציאות. היא לא יכולה להיות חד ממדית.

ולכן כל פרשת מתן תורה כולה סובבת סביב שני הקטבים של המציאות. מתוך ההתחבטות בין הצדדים נוצרת הברית ונוצר החיבור בין ישראל לתורה.

תורה חד ממדית הרבה פעמים יותר מרשימה, אבל היא תופסת גם אצל האדם רק מימד אחד. תורה שמייצגת את הסתירתיות שבמציאות, מכריחה את האדם לנוע רצוא ושוב בין הקטבים, והדרך היחידה לחבר ביניהם היא להתקדם במעלה הברית כלפי מעלה, שם מתחברים הקטבים כבראש פירמידה. הברית היא הכתוב השלישי.

אם התפיסה הפשטנית האנושית היא לתחום את שני המימדים באופן אינטואיטיבי: יש דברים ששייכים להבנת הלב והרגש, ויש ששייכים לתחום החוק. באה התורה ומרחיבה את שני המימדים לכדי הקבלה וחפיפה: תחום החוק כולל גם את מה שנדמה כענין התלוי ברגש, ותחום הרוחני כולל גם את מה שנדמה כענין התלוי בחוק. הרוחניות כוללת גם את אחרון הגרים, והחוק מחייב גם את המלך והכהן הגדול.

השילוב של הסיפורים והחוקים אינו רק ענין ספרותי, אלא גם תיאור המציאות בה עברו בני ישראל תהליכים רוחניים, וקבלו חוקים שונים בזמנים שונים

בפרשת מתן תורה בולט לעיני הקורא המעבר החד מסיפור לציווי וחוזר חלילה, תיאור המתרחש למרגלות הר סיני מתחיל בביאת יתרו, ומסיים בהקמת המשכן. התורה מתארת לנו את האירועים בצורה חיה, ולפתע נעצרת בתיאור ופותחת חלון בו אנו קוראים על החוקים שנאמרו, החוקים המופשטים מן המציאות. ושוב  נסגר החלון ואנו חוזרים להמשך תיאור האירוע.

אין להבין את הדברים מבלי לראות את שני המימדים כמשלימים זה את זה, אין המדובר בתפאורה מחד, ובלימוד חוקים מאידך. אלא במיזוג של המאורעות עם החוקים. במקום שנפתח החלון אל החוק, נטווה החוק יחד עם הסיפור לחוייה רוחנית אחת.

התקופה הזו של יציאת מצרים ומתן תורה, היתה פסגת ההיסטוריה. פסגת השילוב של גורמים היסטוריים ורוחניים שהפעילו כחות אדירים באנושות. האנשים שזכו לחוות אותה ספגו את המטען העצום של התקופה. מטען הממשיך להשתחרר עד ימינו. אך הקוראים עליה מן הכתב, אינם יכולים לשחזר את המאורעות כהוייתם. סיפור לא יספיק. משל לאדם שזכה לעבור שבת עם אב גדול ומרומם. לפעמים הוא לא יוכל באמת להבדיל בין דברים שאמר ועשה, כי הדיבור והעשיה שניהם מבטאים את התוכן ואת החוייה שמעל לביטוי בפרטים.

לפיכך ספר התורה יוצר עבורינו מתן תורה ספרותי, מעביר אלינו בבואה מהתהליך הרוחני שעברו בני ישראל. יוצר עבורינו מארג של המישור הסיפורי והמישור החוקי. בעוד אצל בני ישראל היתה המציאות נראית בעיניים ונחווית, ואילו החוקים נאצרים ראשית אצל משה, ורק במשך הזמן למדום. עבורינו, יצרה התורה פסיפס המורכב המגלה חוקיות בתהליכים הרוחניים, ואת החוייה הרוחנית שבמשמעות החוק. הקורא את הכתוב ואת המורגש בין השורות, יחוש את ההתרוממות, את החרדה והפחד, את ערפל התהיה והכמיהה, את הטמיר והנעלם, שחשו בני ישראל.

החיבור הזה דומה למהפכה המדעית. רק כשהבינו שהכל מדע, כל תיעוד של כל דבר שמתרחש וניתוח של היסוד המופשט שבו הוא חשוב והוא מדע כל עוד נעשה במתודה נכונה, יכלו באמת לבסס ולהרחיב את הטכנולוגיה. היום כל נושא הוא 'מדע', וזה בדיוק הרעיון של התורה, שכל דבר הוא תורה, אין חלק במקום או בזמן בעבר או בעתיד וכל סוג של עשיה ומחשבה, שמנוטרלים מן התורה.

מצד אחד ה' מדבר לבני ישראל, את קולו שמעת מתוך האש. מצד שני בני ישראל יראו ולא רצו לשמוע את קולו, ובקשו שמשה ידבר עמם פן ימותו. דיבור ה' הוא המבט האמיתי של המציאות, הוא כן רואה את המציאות האחת, אבל זה לא מספיק לנו החיים עלי אדמות, כי בתפיסה שלנו אין באמת מציאות אחת, אנחנו צריכים שמשה ידבר.

התורה משאירה מעורפל, מי בסוף דיבר? איך זה התרחש? כל מתן תורה כולו "ה' אמר לשכון בערפל", אין לנו מושג על המציאות עצמה. ככל שמתקרבים לעיקר, נעשה יותר ויותר מעומעם. כי ככל שמדובר על דבר יותר גבוה, המציאות נעשית יותר ויותר סתירתית. מחזה הנבואה עצמו הוא הסתירה הכי גדולה, שהרי האדם נמצא בעולם הזה ומוגבל לכאורה בטבע, ורואה גם את הצד הרוחני. מה שאין הפה יכול לדבר ואין האוזן יכול לשמוע. פרשת מתן תורה מתארת לנו איך התירוץ האמיתי לסתירות הוא לראות כיצד שתיהן אמת שנמצאת יחדיו, ורק סמיות העיניים של העוה"ז מבקשת את הצמצום. בערפל שניהם אמת.

המעמד של מתן תורה שהוא מרכז התורה שבכתב, מייצג בעצם מתן תורה שבעל פה, ה' התגלה לישראל ולמשה ונתן להם דברים בעל פה. ואילו משה רבינו ביום מותו, למרות שהוא מעביר התושבע"פ, נותן לבני ישראל במעמד גדול את התורה שבכתב.

לגבי תורה שבעל פה שניתנה בסיני, לא כתוב באיזה תאריך היה מתן תורה, לא ידוע היכן הר סיני, גם לגבי תורה שבכתב שניתנה בערבות מואב, לא ידוע איפה נקבר משה, לא כתוב גם אימתי מת משה (למרות שלפי המסורת שניהם היו בז' לחודש, בתחילת השנה ובסופה, ויש בתאריך של ז' משהו שאומר שאין זו חגיגה. כשם שבסוכות יש חג ואח"כ עצרת כך גם מבחינת הקציר יש כאן רק השלמה). התורה לא נמשכת ממציאות מצומצמת, אלא מברית של כל העם הכוללת את כל ההיבטים.

מי שמתעדת את העובדה שניתנו למשה ולישראל דברים בעל פה, היא התורה שבכתב. ומי שמקדש את התושב"כ וקובע את סמכותה היא התושבע"פ. ובעצם חייב להיות כך, שהרי אף מקור סמכות לא יכול לתת את הסמכות של עצמו, ובעל כרחנו ששתי התורות הן המעניקות אחת לחברתה את הסמכות.[1]

הענקת הסמכות היא לא רק באמירה, אלא גם בעצם המבנה. התושבע"פ בנויה בצורה שהיא נובעת מהתושב"כ, היא כביכול 'מיתממת', היא בד"כ לא באה אלא להסביר ולהוציא מה שמוכרח מהתושב"כ, היא באה רק לפרש ולא לתת משהו מקביל. ואילו התושב"כ בנויה בצורה שהיא מציגה כל הזמן סתירתיות, הסתירה לא נובעת מחוסר הבנה שלנו או מריחוק התנאים והזמן, היא באמת משקפת את המציאות הסתירתית, ומחייבת תושבע"פ שתחבר את שני הקטבים.

השניות הזו של חג מתן תורה וחג הקציר, מייצגת שתי צורות לראות את מתן תורה, האם חוגגים את השלמות של התורה, או שחוגגים את המציאות שלה ומעלים את הקציר לפני ה'. האמירה שאנו חוגגים את מתן תורה מייצגת את ההרגשה ש"התורה בידינו", כמו שיצאנו ממצרים, כך קיבלנו את התורה, עוד אירוע בעבר, והרי את התורה שבכתב לא קיבלנו בז' סיון. ואילו האמירה שאיננו חוגגים את מתן תורה גרידא, היא כמו שאנחנו לא חוגגים "אני חי", משום שאנו חיים כל הזמן. מתן תורה היה התחלה של חיים שממשיכים ומתפתחים, כל יום ויום יש מתן תורה של חדושי התורה שבעל פה, זה לא כמו יציאת מצרים שהיא אירוע שהתרחש באותו יום. מדובר בתהליך שהתחיל, כמובן שאפשר לציין את זה והוא "יום הקהל", אבל החג צריך להיות מגולם במצוה במקדש, ולא במתן תורה כדבר מופשט.

משל לאדם שחזר בתשובה בתהליך מאד ארוך, אין טעם שיחגוג את היום בו שמע לראשונה שיש תורה ושהוא מחוייב לה, כי לקח הרבה זמן עד שהתחיל באמת לשמור מצוות, גם כאן קיום התורה המופשטת בעולם, לא התמזג עדיין עם ישראל, אלא הוא הולך ומתמזג הולך ונעשה יותר מקויים, עד שלעתיד לבא עם התיקון יהיה מתן תורה אמיתי. ברית היא לא סיבה לחגיגה, משום שהיא לא מתנה אלא התחייבות גם שלנו. החגיגה לפני ה' במקדש היא זכות שנתן לנו לחגוג איתו, וכך אנו חוגגים את הברית. כמו שמתן תורה הוא רק ההתגלות של מי שהוציא ממצרים והביא לכאן, אנכי ה"א אשר הוצאתיך מארץ מצרים, וכדי שיראו מי עשה אספו את כולם יחד לחבר את כל מה שראו יחד 'יום הקהל', כך העצרת אחרי חגיגת הפסח הגדולה, והקציר המסתעף ממנה, כולם נאספים יחד לקיים את הברית, כשעוברים מקציר לפירות עושים את זה ע"פ ה'.

וממילא האפשרות לחגוג את מתן תורה היא רק תורה שבכתב, שהיא כמות שהיא כבר נמסרה לנו, אבל היא ניתה בז' אדר, ז' סיון היה רק ההתחלה של התהליך שנגמר בז' אדר. ולכן בתורה שבכתב אין חגיגה זו, כי היא מדברת רק על מתן תושבע"פ. ואילו בתושב"פ המדברת על מתן תורה שבכתב, יש חגיגת מתן תורה.

ולכן כשאנו חוגגים את מתן תורה, אנו בעצם מחברים את התושב"כ עם התושבע"פ, כשחוגגים את פסח, חוגגים את הכתוב בתושב"כ, כשחוגגים את חנוכה חוגגים את הכתוב בתושבע"פ, אבל כשחוגגים את מתן תורה, שלא כתוב בתורה, בתורת החג שכתוב בתורה, זה עצמו מתן תורה, חיבור ב' התורות יחדיו. ורק עי"ז נעשית התורה חיה, שכן כל תורה לעצמה היא חד מימדית, רק החיבור בין שתיהן יוצר דו ממדיות ונצחיות.

הרעיון של התושב"כוהתושבע"פ, הוא הרעיון של יצירת חיים, המהות של חיים היא שיש להם כח קיום. סדר מסויים של אטומים יוצר בעל חי, ואותו רעיון חוזר שוב ושוב ע"י שכפול. אבל מה גורם לכך שהחיים ימשיכו וישתכפלו, העובדה שהחיים משתמשים בשני כחות מנוגדים, הגוף צריך לאכול ולדאוג לעצמו, משום שיש בבריאה כח של הפסד וכילוי הבא מאליו (החוק השני של התרמודינמיקה, סדר אינו משתמר), וכל תכונותיו של החי מבוססות כהתנגדות לכח זה: המראה שלו, היכולת שלו, התבונה שלו, הכל שייך להשגת צרכיו, מה שמאפשר לו להתמודד עם הבלאי הטבעי. שני הצדדים הם 'טבע', אבל אנו מגדירים יצור כחי, כל עוד הוא מסוגל לקפוץ ולהסתתר מפני סכנה, או להשיג לעצמו מזון וכדו'. החיים הם התמודדות מול כח המוות. לו לא היה כח מוות בעולם, ויצור היה יכול לשבת כמות שהוא ולהישאר כך לנצח, לא היו אלו חיים, הוא היה כמו בובת פרווה, בלי המלה "כמו".

היצור החי בנוי על דנ"א, על נוסחה קבועה, שהיא מהות כח החיים שלו. אבל מהלך החיים של כל פרט ופרט נבנה גם ע"י התפתחות הצורה והאופי שלו. אם היה ביד היצור רק הדנ"א, הוא היה כתינוק בן יום, שיש לו כל תכונות אדם, אבל חייו עדיין לא התגבשו. וכמובן להיפך, אם יצור היה נולד בלי תכונות והיה צריך ליצור אותם בעצמו מאפס, לא היו מגיעים חיים לעולם.

גם חיי התורה מיוסדים על הפער שבין התורות, תורה שבכתב מונוליטית שנצמדים אליה, אין לה כח חיים. היא כמו בובת פרוה, אין לה את הכח להתמודד מול כח הרע. אבל בתורת דנ"א לכח החיים של התושבע"פ, היא אלמנטרית וא"א בלעדיה.

המהות של התושב"כ היא לעמוד מול הצד האנושי בתושבע"פ, לצנן את ההרגשה האנושית וההגיון וההתאמה למציאות, למשוך אל המוחלט. וכן להיפך, המהות של התושבע"פ היא להוריד את התושב"כ להלכות מעשיות, ובזה היא חייבת להכניס בה כללים וחשיבה ומדות של דרש. התורות בעצם כביכול מתנגדות זו לזו, ועי"ז יוצרות חיים. את שני הכחות אנחנו לוקחים למקסימום. המשמעות של הכיתות הפורשות היא לא דוקא הטקסט, אלא היעדר החיבור הטבעי של חיים בין שני העולמות.

בני ישראל הרגישו שהתגלות ה' המוחלטת, אם ילכו איתה עד הסוף ימותו. הם לא משאירים מקום להתמודדות ולהתפתחות בחיים. התורה שבכתב ניתנת בכח מוחלט. התורה לא מאפשרת הגבלות וגבולות לחוקיה, החוקים מחייבים תמיד, בארץ ובגולה, את האיש הפשוט ואת המלך, ואין שום סמכות מעליהם, נביא המורה לעבוד ע"ז נהרג וכו', חוקת עולם שהיא החיים ועזיבתה היא המוות והקללה, היא דנ"א קשיח. ואילו התושבע"פ חזקה יותר מהתורה שבכתב, הסמכות הם החכמים היושבים במקום אשר יבחר, המורה נגד דבריהם גם הוא יומת כדין זקן ממרא, והתושבע"פ יכולה לפרש פסוק היפך מפשוטו, כגון עין תחת עין, זה כמו הכח שיש בטבע של בעלי חיים לשנות את הדנ"א שלהם שינוי קטן (גם כח זה נובע בהכרח מן הדנ"א).

וכשאנו מטפסים בין שני הקטבים אל הברית, אנו רואים את היהודי התורני החי כל הזמן בשני העולמות יחדיו, הוא גם בעולם המוחלט והנצחי של דברי הגבורה בהר סיני ושום פסיק מעבר, וגם בעולם המחייב והעוצמתי של התושבע"פ ושל חכמי כל דור. זה מאפשר לו להיות משועבד למנגנוני התורה בכל מקום ובכל זמן ובכל תנאי, וגם מונע אותו מלצאת למסע שבו הצורה המקורית תשתנה, שכן יש קשר ישיר כל הזמן למקור, ובכל טלטלה ושינוי שוב מתרחש איפוס. כמו אצל היצור החי, שחלק מהנדרש להמשך קיום המין באופן נורמלי הוא האיפוס והשכפול של הדנ"א, וביטול המאורעות שכל פרט משנה ומחדש בחייו. ככל שעולים גבוה יותר חוזרת הסתירתיות, שהחזו"א אהב להדגיש, כמו ב' ימים של ר"השלהנצי"ב נהגו גם בבית ראשון, ולכן מנהג אבותינו בידינו, והכוונה שבאמת מבחינה טבעית ר"ח אינו רק ביום אחד והמציאות היא שמרגישים אותו יומיים יום ראשון קשיא ויום שני רפיא, ולכן כשחוגגים ר"ה ושואלים אימתי בא המלך מרגישים את זה בשני הימים, ולפי נשגבות הענין מקדשים באמת את שניהם.

הגלויות והפיזור מבטיחות את האיפוס, ואת מניעת ההשתנות וההיצמדות לתנאי הזמן יותר מדי. ולכן התושבע"פ לא רציפה ברצף של שינויים מצטברים, אלא רצוא ושוב. הרבה אלמנטים שאנו מוצאים בתורת ושיטת חכמי בבל לא המשיכו בפזורה שבאה אחריהם, וכך הלאה בכל הפזורות. ולחילופין הווי ורוח שמתוארים לפני אלפי שנים, מופיעים שוב במקומות רחוקים אך ורק כתוצאה מהקשר המוחלט לתורה ורוחה.

השילוב של שני הכחות האלו הופך את הטקסט הישן והחתום לרלבנטי לאורך כל חיי היום יום, ואת התושבע"פ לקשורה במישרין לישן וחתום. זה סוד נצחיות התורה בקרב נושאיה.

הנצרות מונעת על פי תורה שבעל פה, היא ביטלה את נצחיות התורה והמחויבות המוחלטת אליה, היא השאירה את התורה כטקסט קדוש בתיאוריה, אבל ניתקה אותו מהחיים, גם הטקסט הנוסף המקודש להם – הברית החדשה, לא אומר הרבה לחיי היום יום באופן קונקרטי. הוא מקור השראה, אבל מעגל החיים נקבע על פי ההבנה האנושית בלבד. התורה למעשה לא רלבנטית לנצרות, אין לה כח חיים עבורם, היא דינוזאור במוזיאון. הטקסט קדוש בעיניהם, אבל החיבור שלו לחיים הוא גמיש ומדומה. לנצרות יש כח מאזן בדמות התושבע"פ, המתאימה את הדרישה הנורמטיבית למציאות, אבל אין את הכח הדוחף להתרומם מעל המציאות. בפועל הנצרות משתלשלת בצורה למרקיסטית, בהיעדר דנ"א, היא שיקוף של הכאן ועכשיו. אתמול אינקויזיציה, היום תמיכה בחד מיניים.

הקוראן, לפחות לפי התפיסה האיסלמית העכשוית שלו, סובל מחד מימדיות הפוכה, יש לו את הכח הדוחף, אבל אין לו כח מאזן. אם נאמר בקוראן "דין מוחמד בסיף", זה יכול להביא מליוני מאמינים להשתמש בסיף עד טירוף. האיסלם היא דת של תושב"כ בלי תושבע"פ, היא פודמנטליסטית במהותה, אין לה שום חיבור עם העכשויות, היא נטועה בטאבו שלה ואינה יכולה לעדן עצמה מול המציאות. היא דינוזאור קדמון משוחרר בטבע, שכאילו לא רואה שצורות חיים מתקדמות יותר הופיעו בעולם, הוא ממשיך לנשוך ולרמוס תוך ניצול המסה שלו, כחיפוי על היעדר נפח המח.[2]

הנצרות ויתרה על המחוייבות הנצחית לתושב"כ, היא משתמשת בה רק כמקור השראה, היא מסרה את התושבע"פ לכולם, השתמשה בכח החיים העצום של היהדות, אבל שיחררה אותו מבלי כח דוחף. היא הביאה לאיזון יותר מהיר מול האלילות, אבל השאירה מליונים בכבלי האיזון הנוצרי, הנראה טוב מבחוץ ומדבר על מוסר, אבל ללא חיבור ישיר ומחייב לחוק הנצחי. הנצרות מטיפה לכולם להיות טיגריסים, כאשר אף שיש מרכיב נכון ברעיון הזה, שנתינת טוב וחמלה לרעים יכולה להשפיע ולהוסיף טוב בעולם שיקטין את הרוע, הרי אין זה יכול לבא במקום החובות היסודיות יותר, ובמקום בדיקה שאכן השטח מתאים לטיפול עדין ברמה גבוהה שכזו, ולא להיפך, שהרוע מנצל את הטיפשות והחמלה המדומה ומגדיל את כחו. לכל אור יש צורך בכלי שיקבל אותו. בריאת העולם והאדם השפיעה אור, אבל לא היו מספיק כלים לקבלו, כאן באה שבירת הכלים ותהליך ארוך של הבנייתם מחדש. הנצרות דחקה את הקץ, והגישה לצלב את הלחי השניה של כלי שבור.[3]

בסיפורים הבלשיים, המפתח לאוצר שחיי האנושות תלויים בו, היה כל הזמן במקום גלוי, ביד השחקנים הראשיים, הסוד הוא שהוא מורכב משני חלקים, צריכים פשוט לשים באופן המתאים את שני החלקים המוכרים אחד על השני, והם נהפכים למפתח שמציל את העולם. זה בדיוק מצבו של העולם היום, הקוד הגנטי שיתקן את העולם כולו כבר נמצא. צריכים רק לחבר את שני החלקים שלו. העולם האיסלמי אוחז בכל כחו בתורה שבכתב, במחוייבות למוחלט, והעולם המערבי אוחז בכל כחו בתורה שבעל פה, בהתאמת העקרונות לחיים. ברגע ששני העולמות האלו, במקום להתנגש, ייצרו סינתזה של דרך חיים, תימלא כל הארץ דעה. כמובן שהכוונה לחיבור של הכחות האמיתיים והחזקים שבשתי התרבויות, ולא להיפך, כדוגמת סעודיה, שם שוכחים האירופים את המחוייבות שלהם לזכויות אדם, ושוכחים הסעודים את המחוייבות שלהם לצניעות, ולכן היא נתפסת כבדיחה בעיני שתי התרבויות. המקום בו יכולות שתי התרבויות להתחבר באמת, הוא ירושלים, נקודת החיבור של שתי הדתות הוא היהדות הישנה והטובה ששניהם זנחו, כל עוד היהודים מזדהים רק עם העולם המערבי, ומאבדים ענין במוחלט ובנכונות להתמסר אליו, לא יבא שלום ולא יבא תיקון. כנראה דרושה עוד קצת התנוונות והתערטלות מערבית כדי שנמאס בליברליות האינסופית. אך יש לזכור שמטרת התיקון של כל האנושות יחד הוא ללמוד מכל מה שהביאו ועשו כל העמים, ולכל אחד יש אופי שיש מה לקחת ממנו בשביל הקוד הגנטי העולמי, (וכפי שאומר ר' צדוק הכהן: "הנביאים היו מייללים על אבדן האומות שכל אומה הוא כח מיוחד ואבדן אומה פרטית הוא אבדן כח פרטי", צדקת הצדיק כט').

זה היה הענין הגדול של התורה בתרבות המצרית, גילוי ה' בעולם היה ע"י ניפוץ התרבות והסדר המצריים. אך מדוע? הרי הכנענים הרשיעו הרבה יותר, סדום ועמורה ירדו יותר נמוך, ראשית גויים עמלק, אפילו העמונים והמואבים נחשבו יותר בזויים בעיני ה' מאשר המצרים, מדוע גילוי ה' הוא דוקאבטירחה כה מרובה סביב איזורי מצרים השונים ושבירתם אחד אחד?

משום שהאנטיתזה של התורה היא לא הרוע והשפלות, עמלק הוא אנטיתזה מופשטת, הוא ההיפך מהטוב ומהמוסר, אבל דוקא משום כך אין כחו גדול, משום שאין סיבה שיותר מדי בני אדם יצטרפו לגוף מכוער כמותו או כמו סדום ועמורה. להילחם בהם זו לא חכמה, אין כחינו נוצר ממלחמה בהפכינו, כפי שסבר ניטשה. האנטיתזה של התורה היא מערכת הרמונית מקבילה בעצמתה, שתסרס כל הטמעה של טוב. הבעיה עם מצרים היא שמצרים היתה אימפריה מבוססת ומוטמעת ברבדים הכי עמוקים ובסיסיים. פרעה הוחזק לאל עצמו, מקור המים והחיים היה פרעה בעצמו, השעבוד והשליטה שלו בכח האמונה והאלילות היה בעצמה  החזקה ביותר שבכל האימפריות בהיסטוריה. עדות אילמת לניצול וניתוח הכח של מליוני פרטים והמרתם לאנרגיה קבועה עבור הוד מלכותו, הן הפירמידות המפורסמות. ניצול העבדים היה גם הוא שיטתי, "אין עבד בורח ממצרים", סביבות מצרים היו מדבריות, שינקו את כחן רק ממוקד החיים הפנימי, הנילוס, היחודיות של הנהר בלב המדברות נתן לשולטים בו כח עצום, שתוכנן בצורה מופתית ולא היה בכח שום בן אנוש להכניעו. שום אוייב לא יכל באמת להתמקם במאות הקילומטרים המדבריים שסביב ממלכת הנילוס ולנסות להילחם בה. ניצול הטבע היה מקסימלי. השליטה הזו לא רק שהיתה מנטרלת כל נסיון להקמת חיים חדשים ועצמאיים בא"י, אלא גם סתרה במהותה למלכות השמים. המהות של מצרים היתה התבססות על הפערים שבין מקומות ואנשים ויצירת שליטה עי"ז.

האלילות היתה רק חלק מהמערכת המאד מתוחכמת הזו שהתקבעה ככח החזק בטבע של אז. ההחרבה של הכח הזה היתה יסודית מאד, מצרים שאחרי יציאת בני ישראל, הפכה לממלכה שוות ערך לאחרות. "אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים", מדבר לא רק על חסד מקומי, אלא על פינוי המקום על פני כדור הארץ לאברהם העברי ולתורתו. לכן זה הוא יסוד התורה.[4]

כיום תופסת התרבות המערבית את מקומה של מצרים, אם כי כמובן בהתאם להתקדמות העצומה של האנושות ולהתכנסות של ערכי התורה, עדיפות שבעים שנה בתרבות המערבית מאשר עשר דקות במצרים. עדיין, הבעיה היא לא אחוזי הרוע או הנוחות, כפי שאמרנו לגבי סדום ועמורה, הם לא הבעיה. גם הפינות האפלות שבתרבות המערבית הן לא האיום, שכן האנושיות היא תריס בעדן. הבעיה המרכזית היא המערכתיות המובנית בה גוגל נותן תשובה לכל שאלה, כהני הגוגל מזבחים לפניו, וכל העולם המערבי עובד לו, אותו שואלים "לאן נצא הערב", אותו שואלים "מה עושים כשבעלי עושה כך וכך", וכך הלאה. גוגל הוא רק ביטוי לעובדה שהתרבות המערבית משתמשת בהתמקדות בקיים, מסיחה את הדעת מהפערים בידע שלנו, ומהשאיפה הטבעית של האדם למשמעות. ומספקת לו מערכות מובנות ומתוחכמות כ"כ, עד שאין טעם להתווכח איתן. האדם כורת ברית עם הטכנולוגיה, במקום לכרות ברית עם ה'.

התיקון יבא ע"י שבירת עצמת התרבות הזו. אבל אין אנו צריכים לחזור על מכות דם צפרדע וכינים, שכן כאמור העולם התקדם מאז. אין התרבות המערבית מבוססת על רוע, היא רק מנטרלת כל טוב מובנה. לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו, ואין אנו יכולים לתעב את העולם המערבי, כי גרנו בארצו וגם נהנינו מפירות הגשם והרוח שלו. יציאת מצרים החדשה, שבה אנו עתידים להישבע במקום ביציאת מצרים העתיקה, תהיה בצורה שונה, אבל העצמה הרוחנית שלה תהיה גם היא לא פחותה מיציאת מצרים המקורית.

התורה מציגה את הקריסה המערכתית שהביא החטא, מהגירוש לגן עדן, דרך המבול, דור הפלגה, עד סדום ועמורה. המעשה של אכילת פרי, שלא נראה כה חמור, הביא למעשי סדום ועמורה שכל אחד מרגיש את חומרתם וחוסר אנושיותם, הוי אומר – גם אכילת הפרי הראשונה היא מעשה חסר אנושיות, בראותינו להיכן הוביל.

התיקון לא נעשה על ידי אנשי השם שהיו עדים למעשה, לא נח, ולא שם ועבר. התיקון התחיל באדם אחד, אברהם העברי. התורה מציינת אותו כראשית הכל, לא משום שהיה חכם יותר מנח או שם ועבר או חנוך, ולא משום שהיה צדיק יותר. אלא מסיבה אחת: "וְאַ֨בְרָהָ֔ם הָי֧וֹ יִֽהְיֶ֛ה לְג֥וֹי גָּד֖וֹל וְעָצ֑וּם וְנִ֨בְרְכוּ־ב֔וֹ כֹּ֖ל גּוֹיֵ֥י הָאָֽרֶץ. כִּ֣י יְדַעְתִּ֗יו לְמַעַן֩ אֲשֶׁ֨ר יְצַוֶּ֜האֶת־בָּנָ֤יווְאֶת־בֵּיתוֹ֙ אַחֲרָ֔יו וְשָֽׁמְרוּ֙ דֶּ֣רֶךְ ה' לַעֲשׂ֥וֹת צְדָקָ֖ה וּמִשְׁפָּ֑ט לְמַ֗עַן הָבִ֤יא ה' עַל־אַבְרָהָ֔ם אֵ֥ת אֲשֶׁר־דִּבֶּ֖ר עָלָֽיו" (בראשית יח). לאברהם יש את היכולת ליצור צורת חיים תרבותית שתהווה את "דרך ה'", מה שיציב אותו בראש פירמידה, ממנו ואילך ילך המעגל ויגדל, הסחף של הצורה התרבותית ילך ויתפשט, התפשטות איטית ובטוחה, עד שיהיה לגוי גדול ועצום, משהו שיוכר ע"י כל גויי הארץ. כל זאת משום היכולת לצוות את בניו ואת ביתו אחריו, ליצור דרך.

אברהם גילה את אכילת הפרי שתתחיל את שרשרת התיקון. את המעשים הקטנים לכאורה, שיטמיעו באדם את היחס הנכון לעולם ולהוראות. המין האנושי דומה למחשב משוכלל, שמוטמעת בו יכולת תיקון ושחזור, גיבוי חמרים שנמחקו, ניקוי של וירוסים, אבל בכדי להתחיל את התהליך הזה צריכים לעשות פעולה קטנה במערכת ההפעלה.

הדרך של אברהם התגבשה עד שלבשה צורה היסטורית לאומית באירועי מתן תורה, שנמשכו ברצף מההתגלות בסנה ועד מיתת משה. ביום מותו אומר משה את הטקסט שהבאנו בראשית מאמר זה: הוא מציב בפשטות את דרך ה' כחיים ואריכות ימים, ואת הדרך המנוגדת כמוות וחידלון.

החיבור הזה הביא מצב חדש וחוקים חדשים, כשם שנפש אחת מנותחת בכלים נפשיים, ולא בניתוח יחידני של המרכיבים. כך קבוצת נפשות יכולה להיות חלק מגוף חי, שמנותח ופועל בכלים קבוצתיים, וניתוח יחידני של המרכיבים לא יבהיר את התמונה, אלא להיפך.

התורה היא אם כן, הדרך הטבעית להחזיר אותנו בחזרה לגן עדן: "וְגָ֤ר זְאֵב֙ עִם־כֶּ֔בֶשׂ וְנָמֵ֖ר עִם־גְּדִ֣ייִרְבָּ֑ץ וְעֵ֨גֶל וּכְפִ֤יר וּמְרִיא֙ יַחְדָּ֔ו וְנַ֥עַר קָטֹ֖ן נֹהֵ֥ג בָּֽם. וּפָרָ֤ה וָדֹב֙ תִּרְעֶ֔ינָה יַחְדָּ֖ו יִרְבְּצ֣וּ יַלְדֵיהֶ֑ן וְאַרְיֵ֖ה כַּבָּקָ֥ר יֹֽאכַל־תֶּֽבֶן. וְשִֽׁעֲשַׁ֥ע יוֹנֵ֖ק עַל־חֻ֣ר פָּ֑תֶן וְעַל֙ מְאוּרַ֣ת צִפְעוֹנִ֔י גָּמ֖וּל יָד֥וֹ הָדָֽה. לֹֽא־יָרֵ֥עוּ וְלֹֽא־יַשְׁחִ֖יתוּ בְּכָל־הַ֣ר קָדְשִׁ֑י כִּֽי־מָלְאָ֣ה הָאָ֗רֶץ דֵּעָה֙ אֶת־ה' כַּמַּ֖יִם לַיָּ֥ם מְכַסִּֽים" (ישעיהו יא).

ונדגיש שוב, לא מדובר בקיומו של איזה טוב מופשט, שבתור שכר יתן לנו האל גן עדן. אלא בשימוש בחוקי הטבע בלבד כביכול. ואנו אומרים 'כביכול', משום שחוקי הטבע עצמם הם יצירתו של הבורא, ולכן אנו חוזרים לכך שיש כאן טוב מופשט, שבעבורו יצר הבורא את העולם.

ככל שמתקדם המחקר המודרני, רואה הוא שחוקי הטבע עצמם הם אלו שיוצרים את החיים. מה שנחשב כסברה אריסטוטלית מיושנת, חוזר וקורם עור וגידים תרתי משמע במעבדה. העולם אינו סתם 'חומר קדמון' שקיים יען כי הוא קיים, אלא חומר עם כיוון ועם חוקים. לחומר יש התנהגויות ויש כללים, הכללים וההתנהגויות מסועפים ומורכבים, הם לא נגזרים מעצם הקיום, אלא הם תורה שלמה. מנגנונים מסובכים שמישהו הגה ויצר. והמנגנונים האלו הופכים שוב ושוב חומר לצורה, דומם לחי.[5] הבורא שחרר ביקום כמות עצומה של אנרגיה, על פי כללים של התכנסות, הפכה האנרגיה לחומר, והפך החומר לחי, והחי הפך לצורות מורכבות מאין כמוהן. שיש להן כח קיום נצחי. תמונת הלויין של כדוה"א לפני 6000 שנים, דומה מאד לתמונת לויין של זמננו, הים הוא אותו ים והחיים אותם חיים.

ואכן, התורה בנויה על פי אותם עקרונות של חוקי הטבע. הנפש האנושית היא חלל עצום ואינסופי של כאוס. אבל היא מתכנסת לפי עקרונות פנימיים מובהקים למבנים נצחיים. מלחמת המינים כבר הסתיימה בנצחונו של האדם. אבל מלחמת התרבויות עדיין לא הסתיימה. תרבותו של אברהם – דרך ה' עברה כברת דרך גדולה, והפכה מנחלתו של אברהם, נודד זקן וערירי בארץ שוממה, לנחלת רוב אוכלוסיית העולם, המכירה בארצו כמקור נחלתם הרוחנית והמוסרית. וזה הזמן להוציא אותה לשלב הבא של המלחמה, להבין את עקרונותיה וכיצד הם מוטמעים ובסופו של דבר חייבים להיהפך לקוד הקיומי של התרבות האנושית: "חַי־אָ֕נִי נְאֻ֖ם אֲדֹנָ֣י ה' אִם־לֹ֠א בְּיָ֨ד חֲזָקָ֜ה וּבִזְר֧וֹעַ נְטוּיָ֛ה וּבְחֵמָ֥ה שְׁפוּכָ֖ה אֶמְל֥וֹךְ עֲלֵיכֶֽם" (יחזקאל כ).

תרבות אינה יכולה להתבסס על רצון טוב בלבד, את זה לימדנו אדם הראשון. מערכת שתהיה בנויה על כך שאנשים טובים לא ירצו לנגוס בתפוח, לא תשרוד כל עוד הטבע האנושי קיים. המטרה שלנו בדרך הארוכה בחזרה לגן עדן, היא להטמיע את תפיסת הנזק שבנגיסה בתפוח אחד יותר מדי. אין די בלהבין שזה יביא נזק, את זה גם אדם הבין. יש צורך בהטמעה, במניעת האפשרות הזו ע"י התרבות האנושית עצמה.

לכן בשלב מסויים הפכה המערכת של אברהם, ממערכת וולנטרית, למערכת אלמנטרית. לבני ישראל הוצגה האפשרות לומר 'נעשה ונשמע' או לערוק. עד לאותו רגע, לא היתה לדרך ה' זיקה לאומית. בנות כנען היו רעות, בנות ארם היו טובות. מרגע מתן תורה, בו תפסה דרך ה' מסה קריטית לעליית שלב, הולבשה המערכת התרבותית של דרך ה' על אומה, על תהליך בטבע. דרך ה' עברה 'הצמדה' ללאום, שהוא צורת חיים די יציבה, משום שזו הדרך שתלווה אותה בשלבים המרכזיים. אבל אין לשכוח שהדרך היתה אמורה להתחיל אצל האדם באשר הוא, האדם הראשון, והתבססה כדרך אצל אברהם ובני ביתו, שלא היו צמודים ללאום אלא יוצרים של לאום. וכן בעתיד, תהפוך לדרך של כל באי עולם: "כִּֽי־אָ֛זאֶהְפֹּ֥ךְ אֶל־עַמִּ֖ים שָׂפָ֣ה בְרוּרָ֑ה לִקְרֹ֤א כֻלָּם֙ בְּשֵׁ֣ם ה' לְעָבְד֖וֹ שְׁכֶ֥ם אֶחָֽד" (צפניה ג ט). "וְעָל֞וּ מִדֵּ֧י שָׁנָ֣ה בְשָׁנָ֗ה לְהִֽשְׁתַּחֲוֹת֙ לְמֶ֙לֶךְ֙ ה' צְבָא֔וֹת וְלָחֹ֖ג אֶת־חַ֥ג הַסֻּכּֽוֹת" (זכריה יד).

אמרנו מקודם שאין אנו חוגגים את מתן תורה כחג רשמי, משום שהתורה היא ההיפך משאר התורות שטוענות שהטוב כבר כאן ורק צריכים להשתמש בו. התורה אומרת שצריכים ליצור אותו, גילוי שכינה וקרבת ה' נוראה מתוארת באדה"ר בקין בחנוך בנח ושם ועבר, אבל זו לא תורה, מתן תורה שבכתב היה ע"י "בעיניך תביט ושמה לא תבא", שכן הקירבה למוחלט לא יוצרת טוב בכל העולם, כל אחד צריך להתמקד בחלק שלו, והמלאכה נעשית ע"י כולם. מצד אחד זה המון ענוה, מצד שני זה מאד מגדיר לכל אחד את התפקיד שלו, אין לנו דרך לחבר את כל החלקים, אנחנו רק צריכים להבין שכל נקודה שכל אחד עוסק בה היא מתרוצצת בין שני הקטבים שהחיבור ביניהם הוא ע"י התקדמות למעלה. וכשמבינים את זה, כל אחד חוגג על החלק שלו.

וזה בעצם הרעיון של לימוד תורה, התורה היא רצפים של קודים גנטיים המתקנים את העולם, הלימוד האקלקלטי של כל אחד בדרך ובמקום שליבו חפץ יוצר את החיבורים בין האדם שעבורו נכתב משפט מסויים והוא מיישם אותו בחיים שלו. כך האוצר הגדול של החכמה מחלחל לכל סוגי ושכבות בני האדם. וזה בלי שום קשר לחובת לימוד התורה של הפוסקים שהם 'אנשי המדע' שמטרתם להוציא הלכה מהתורה. חכמת התורה משפיעה על העם ברצפים של הכוונה לאורך אלפי שנים.

 

הערות:

[1]ולכן הנצרות כ"כ רגישה למחקרים, והבריאתנות והפודמנטליסטיות הן אלמנטריות לכל נוצרי, שהרי אין להם תושבע"פ שתיתן סמכות לתושב"כ, ולכן קדושתה תלויה רק בכך שהמחקר יוכיח זאת, ואם יש שאלה מחקרית הרי אין באמת סיבה להאמין בסמכות תושב"כ עבורם.

[2]ולכן אין באמת קיום לתושב"כ בפני עצמה, האיסלם שמקדש את התושב"כ, אינו יכול לקיים את הצו של אהבת הזולת, כי זה מתנגש לו עם מצוות הג'יהאד, הציווי של השמדת הכנעני שנכון היה בזמנו, הופך אצלו לעיקר, והאלמנטים האחרים בתורה אינם יכולים להתמודד. ערך חיי אדם זול בעיני המוסלמי, ולכן הוא גם יעלה על הבן שלו בטעות בזמן נסיעת רוורס, הרבה יותר מאשר בקבוצות אחרות. ערך הקדושה הופך לביזוי האשה והשפלתה, בעוד חיי הגבר המוסלמי אינם הופכים לחיי קדושה כתוצאה מכך. היצמדות לתושב"כ בלבד היא היצמדות לחיי סתירות.

[3]הדבקות של הנצרות בתושבע"פ שאינה קשורה לתושב"כ, מתבטאת ברדיפה האובססיבית לתלמוד, מימי שריפות התלמוד והרדיפה הפיזית, ועד ימי ולהויזן ומלחמתו ב'פרושים', הנצרות אינה יכולה לסבול את הקשר המובנה והמחייב של היהדות בין התושב"פ לתושב"ע. בכך המשיך ישו לשאת את דגל הכתות הפורשות של הבית השני. הצדוקים דגלו במחוייבות לטקסט, אבל בעצם לא היו מחוייבים אלא לצורה בה רצו הם לפרשו, ומטרתם היתה לבטל את דרכי החיבור בין התושב"כ לתושבע"פ, כדי ליצור תושבע"פ כרצונם.

[4]וזה פשט הכתוב ויקרא יח: "כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו ובחקתיהם לא תלכו. את משפטי תעשו ואת חקתי תשמרו ללכת בהם", מלבד המעשים שהם רעים בעצם, הליכה בחוקות אחרות של אומות כאלו היא עצמה סתירה לתורה. אמנם ההלכה לא אוסרת על כל חוק של נכרי, כי ברור שבמצב של גלות אי אפשר לומר שכל חוק וסדר של בני אדם הוא רע.

[5]ראה במיוחד מחקריו של ג'רמיאינגלנד לאחרונה, ובספר הפופולארי: "אלהים משחק בקוביות?".

5 1 vote
Article Rating

שתף מאמר זה

תגובות ישירות

Subscribe
Notify of
guest
1 תגובה
Inline Feedbacks
View all comments
סתם אחד
סתם אחד
9 months ago

לא יודע למה, אבל כל דבריך מזכירים לי את הגותו של אשל בספרו 'אלוקים מבקש את האדם' (נגד הביהביוריזם הדתי) בפרק 27 'הבנה מתמשכת'.
מאמר נפלא תודה רבה!

1
0
Would love your thoughts, please comment.x