'חוקר תלמוד' וחוצפן

על מחקרי התלמוד של זאב ספראי, כבר חרשו חורשים רבים, ראה במאמר: חוקרים נתפסים בקלקלתם, ומה שלונקק שם לגביו. הוא לא מתאים למאמר שם, העוסק בחוקרים שלפעמים נתפסים בקלקלתם, הוא פשוט לא חוקר, הוא מגבב דברים מתוך היעדר הבנת הנקרא תלמודית בסיסית.

זה לא חידוש.

פשוט היום ראיתי קטע שלו, והתקוממתי, אם אתה שטחי ואין לך מושג על מה אתה  מדבר, זה לא אומר שאסור לך להיות פרופסור, גם אנשים כאלו צריכים להתפרנס, (שיעבוד בנקיון, אתם אומרים? יש אנשים שאין להם כישרון בידיים, רק בפה). אבל איפה קצת ענווה?

כך כותב אותו חוצפנון במאמרו 'הדרשות הגיאוגרפיות כמקור היסטורי', (דברי הקונגרס העולמי למדעי היהדות כרך ג' תשל"ז עמ' 79 ואילך).

בעיני אדון ספראי, רבי יוחנן, היה 'אמורא ארץ ישראלי – הנעדר תפיסה מרחבית'.

באמת? יש לך מושג על מי אתה מדבר? אני לא  מצפה ממך לכבוד תלמידי חכמים, לענינים שקשורים לאמונה וכו', עזוב את זה לרגע. אבל רבי יוחנן היה גדול חכמי ארץ ישראל, תלמידו של רבי יהודה הנשיא, שכל התורה כולה עברה דרכו, כולל כל פירושי המקראות הסתומים בעניני גיאוגרפיה של א"י, כל המסורות השונות על מקומות ואתרים. הוא מתאר במימרא זו עצמה, שהוא שאל את הזקנים ובדק איתם את הנושא, רבי יוחנן הוא גדול האמוראים, אבל הוא היה כל כך 'נעדר תפיסה מרחבית', עד שהוא חשב שרקת בת זוגה של חמת היא העיר ציפורי… כמה גאונות צריך בשביל לתפוס את המיקום של טבריה לעומת ציפורי? המרחק בין טבריה לציפורי הוא כ50 ק"מ, כל זאטוט בגליל ידע היכן הן ממוקמות, רק רבי יוחנן, איש הגליל, שהחזיק בעשרות קרקעות  כרמים ושדות 'בין טבריה לציפורי' (שהש"ר ח א), 'לא קלט' את זה? מחמת היעדר תפיסה מרחבית?

דברי רבי יוחנן אלו, נתבארו לי לפני שנים רבות, על פי מה ששמעתי מידידי רבי אברהם, ששמע מערבי אחד, מזקני הכפר מידיא, וכבר פרסמתים במאמר 'לזיהויה של טבריה העתיקה', (התש"ע 2010).

וכך היה המעשה, רבי אברהם חקר אודות אתרי העתיקות שבארץ בנימין, בין מידיה (היא מודיעין המשנאית) ובין ירושלים. והשיחה אצלו יצרה אצלו בלבול גדול, משום שאותו זקן הזכיר שוב ושוב אתרים שנמצאים במרחק קילומטרים ספורים ממידיה כנמצאים ב'אלקודס', ואילו אתרים שנמצאים מספר קילומטרים מערבה מוקמו על  ידו ב'לוד', ואתרים אחרים ב'רמאללה', וכל נסיון להסבר נתקל בסתירות מוזרות, המיקום היה מדוייק, אבל השמות היו כפולים. לך תבין מדוע 'חרבת בד עיסא' נמצאת ב'לוד', בעוד חרבת אלוני בלעין נמצאת ב'אלקודס', כאשר שתיהן רחוקות עשרות קילומטרים הן מלוד הן מירושלים?

בסופו של דבר, נפל האסימון אצל רבי אברהם, הרומאים חילקו את הארץ למחוזות. (זו החלוקה האחרונה הידועה לנו, אך כבר שלמה המלך חילק את הארץ לנציבויות, וכמובן החלוקה לשבטים הקודמת לה). מה שברור לנו לגבי המחוזות הרומאיים, שהם חולקו לפי עיר ראשית, שהיתה מרכזית מבחינתם, לפי הטכנולוגיה והתרבות שלהם, מרחצאות, מסחר, שליטה על דרכים, וכו'. כל השטח הזה נקרא בשם העיר. הערבים מתייחסים באותה צורה לארץ, וכל הכפרונים או התלים שנמצאים בנפת ירושלים, לא לפי החלוקה של משרד הפנים, אלא לפי החלוקה הטופוגרפית או התפיסה האינטואיטיבית המסורתית, הם 'באלקודס'. וכך הלאה. (וכך ראיתי שכבר תיאר יואל אליצור, ממש באותו אופן! כאן).

המונח הזה נמצא בחז"ל פעמים רבות, ושמו 'תחום', הוא הגלגול העברי של ה'פחווה' הפרסית, וה'איפרכיה' ההלניסטית (למשל: ירו' גיטין א ב: "כפר סמי שבתחום עכו", ב"ק עט: "במדבר שבספר עכו"). ומדבריהם אנו למדים שכל התחום שמעל לכינרת, מהמצוקים ומערבה נחשב על תחום ציפורי, נפת ציפורי, וכפי שאמרו: "תחום טבריה – העמק" (שביעית ט' ב'), כך גם: "תחום ציפורי – ההר", כשם שאנו מוצאים למשל: "מה שבתחום טבריה בטבריה ומה שבתחום ציפורי בצפורי מפני שכל ארץ וארץ מעמדת פירותיה", ב"ר צ' ה', ושם: "אם מתכנסין כל בני טבריה לאכול מה שבתחום טבריה, וכל בני ציפורי לאכול מה שבתחום ציפורי אין בה קומץ קומץ".

המקורות המלמדים על כך הם המקורות בהן מוזכרת סמיכות טבריה לציפורי: "יש לי שתי סוכות אחת בטבריה ואחת בציפורי, מהו שאצא מזו לזו" (סוכה כז.). "כתב אות אחת בטבריה ואחת בציפורי" (שבת קה.) והכוונה בשבת אחת, ושם ברשב"א: "שטבריה וציפורי סמוכות זו לזו והיה שער של זו סמוך לשער של זו" (ומסתייע פירוש זה מן הירושלמי שם). וכן מובאים הדברים בריטב"א שם בשם רב האי גאון בשם הקדמונים, והכוונה ליציאה מתחום אחד לתחום שני. ובתשובות הר"י מיגש מה': "יהי חלקי עם מכניסי שבת בטבריא ומוציאי שבת בצפורי (שבת קיח:), שבתחילת שבת הם בטבריא ובאפוקי יומי הם בצפורי, כי טבריא וצפורי תוך תחום אחד ומקדמי ומאחרי שבת".

ולכן, כשרבי יוחנן זיהה את רקת עם צפורי, כוונתו היתה לצוקים שמעל תחום טבריה, שהם הגבול של תחום ציפורי (ולכן הוא אומר: 'משום דמידליא כרקתא דנהרא', לא מדובר כאן על גובה, אלא על התרוממות פתאומית מעל המקום העמוק, כמו גדת הנהר, אגב, ספראי מעתיק 'משום מידליא כרקא דנהרא', העתקה עם תפיסה מרחבית), ואכן, העיר ציפורי עצמה אינה עיר גבוהה במיוחד ביחס לסביבתה (250 מ'  מעל פני הים, נצרת שנמצאת קילומטרים ספורים מציפורי – גבוהה כ350 מטר מעפה"י), והכינוי ציפורי קשור לכל הרמה של הגליל התחתון, ויתכן שהוא מסמל את כל העליה המפרכת מטבריה ומעלה, כציפור הנוסקת לכיוון מעלה.

לגבי השיקולים השונים של רבי יוחנן לעומת החולקים עליו בזיהוי רקת ההיסטורית, ראה מאמרי הנ"ל, אך אין זה באמת חשוב לענינינו, ספראי יכול לחשוב אחרת בענינים גיאוגרפיים, אבל תנאי בסיסי למחקר הוא הענווה, ההכרה במרחק הזמן והמקום. חוקר שחושב שהוא לבדו הינו בעל 'תפיסה מרחבית', וכל חכמי קדם לא הגיעו למדרגתו בתפיסה הזו, לא יגיע רחוק במחקריו.

(ובאמת ראיתי שכבר הגאון הלוצאטי כתב עליו: "קניתי כרך אחד של משנת א"י, ואני יכול להעיד שמעט אין עמוד בלי שיבושים וחוסר בסיסי בהבנת הנקרא. דינו של הספר ככתבה עיתונאית גרועה. זאת מלבד הכתיבה המזלזלת והבוטה, שגם חכמה אין בה").

ואגב שציטטתי ממאמרו הנ"ל, אציג עוד קטע שם, שפשוט אין לי מלים להגדירו:

ובכן, הדרשה הזו מוכרת ומובאת כמה פעמים במדרשים, והיא עוסקת בהרחבת ירושלים לעתיד לבא:

"עתידה [שתהיה] מתרחבת ועולה מכל צדדיה והגליות באות ונינוחות תחתיה, לקיים מה שנ' כי ימין ושמאל תפרוצי (ישעיה נד: ג). הרי לארך, לרוחב מנין, ממגדל חננאל עד יקבי המלך (זכריה יד: י). ר' ברכיה א' עד אוקיינוס. ר' זכיי רבה א' עד שיחיה דיפו. ולא פלגין, מאן דא' עד אוקיינוס, יקבים שיקבם מלך מלכי המלכים ברוך הוא, ומאן דא' עד שיחיה דיפו, שיקבו המלך שלמה".

הפסוק בזכריה, מתאר את ההתרחבות העתידה עליה ניבא זכריה, לרוחב, כלומר לכיוון מערב (ימין ושמאל – דרום וצפון, בלשון המקרא). מגדל חננאל היה בחומת ירושלים, ויקבי המלך היו מחוץ לעיר.

חכמים דורשים את הפסוק הזה על ההתרחבות העתידית, בימות המשיח, ומשתמשים במונח 'יקבי המלך', רבי ברכיה דורש – עד אוקיינוס, כלומר עד העיר יפו עצמה, 'יקבים שיקבם מלך מלכי המלכים', פירוש המונח 'יקב' בעברית מקראית הוא 'בור – נקב', 'מן הגורן ומן היקב', אלו פרות שמצויים באסיף, אמנם יקב הושאל למקום בו דורכים את הענבים ליין, כנראה היה צריך לשם כך 'נקב' מיוחד, (מערכת עם כמה נקבים כפי שאנו מכירים אותה מהממצאים), ולכן, באופן סמלי, הים הגדול, הוא ה'יקב' של הבורא, שמניח בו את אוצרות המים העצומים שלו.

רבי זכאי דורש עד 'שיחיה דיפו', זה כנראה איזה צוק סלע שייצג את סוף תחום ירושלים, ותחילת התחום של הדרך ליפו (גם העותומנים חילקו כך את הארץ, ומכאן 'שער יפו', ו'רחוב יפו'). ומסתבר שבצוק זה היו סימני חציבה שיוחסו לשלמה, שכנודע חצב אבנים בסביבות ירושלים כדי לבנות בהן (כמה וכמה מחצבות כאלו יש בזמננו, וחלקן מיוחסות לשלמה). זו דרשה יותר פשוטה, מבחינת הקשר ל'יקבי המלך', וגם מבחינת הריאליות של התפשטות ירושלים.

עכשיו, אין לי שום מושג מה ספראי אומר, אוצרות יין רומאיים? מה הקשר? איפה זה מוזכר בדרשה? מדובר על מקום שיוחס ליקב של המלך שלמה. אולי אפילו היה זה באמת גת יין שיוחסה לשלמה ומשום מה נקראה על שם יפו. לא באמת חשוב. אבל איך ספראי הביא מכאן דוגמא לדרשה על פי 'זמנו של הדרשן'? מסתבר שהנ"ל פשוט לא יודע לקרוא. וזה בסדר, בשביל זה הוא חוקר תלמוד, רק קצת ענווה.