השפה הגבוהה המשמשת במאמרים אקדמיים, מייחדת את המלומדים, שהם היחידים היכולים לשחות בכל המלים הלועזיות וההגדרות המסובכות. אך לפעמים מתנפצת התדמית השקרית הזו, ומגלה כי הרבה פעמים אין מאחורי השפה ולא כלום. כסות עיניים המונעת ביקורת ושיפוט של בני תמותה רגילים.
בפוקס ניוז 1.3.14 פורסם כך: אם מאמרים מדעיים נראים לכם בלתי מובנים לחלוטין? ובכן – לפעמים הם באמת כאלה.
כ- 120 מאמרים שפורסמו בכתבי עת מדעיים בשנים האחרונות נתגלו כהונאה: הם נוצרו על ידי לא יותר מאשר תוכנת המחוללת אוטומטית מילים אקראיות , שנשמעות מפוארות, במבני משפט מתקבלים על הדעת. כתוצאה מהגילוי הם כבר נמחקו מכתבי העת שבמקור פרסמו אותם.
המאמרים המזויפים הם בתחומי מדעי מחשב ומתמטיקה, ויש להם כותרות כמו- "Application and Research of Smalltalk Harnessing Based on Game-Theoretic Symmetries ", "An Evaluation of E-Business with Fin " ; ו- "Simulating Flip-Flop Gates Using Peer-to-Peer Methodologies". (כותרות מופרכות כמו "יישום ומחקר של רתימת שיחות חולין המבוססת על סימטריית תורת המשחקים" או "סימולציית מעגל אלקטרוני דו-יציב באמצעות מתודולוגיות P2P").
מדובר על סדרת מאמרים שנעשו על ידי תוכנת מחשב המכונה SCIgen, אשר משלבת באופן אקראי מחרוזות של מילים כדי לייצר ניירות מדעי מחשב מזויפים. SCIgen הומצאה ב- 2005 על ידי חוקרים במכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס (MIT), כדי להוכיח שכתבי עת קבלו מאמרים חסרי משמעות, וגם – כפי שנסחו זאת, "על מנת למקסם את ההנאה". SCIgen היא תכנה חופשית, להורדה ולשימוש, ולא ברור כמה אנשים עשו שימוש בה, או לאילו מטרות.
מי שגילה את השימוש הנרחב בה הוא המדען הצרפתי Cyril Labbé. רוב הפרסומים שסיריל גילה, פורסמו על ידי ה- Institute of Electrical and Electronic Engineers (IEEE). לדבריו התופעה שגילה מעידה גם על לחץ של חוקרים לפרסם, וגם על הליכי בקרה לא נאותים של כתבי העת בהם גילה את המאמרים מהסוג זה.
כבר ב2005 השתמשו שלשה דוקטורנטים בתכנת 'מחולל המאמרים', ועבודותיהם התקבלו לכנס העוסק בתחום. בשנים האחרונות מספר פרופסורים צרפתיים לסמיולוגיה הצליחו להתחזות למדעני פיזיקת תיאוריית המיתרים, ולפרסם מאמרים מופרכים בכתבי-עת חשובים. ההשראה לכל המהתלות האלו באה בלי ספק מהמקרה המפורסם של אלן סוקאל:
ב1996 פרסם הפיזיקאי אלן סוקל את מאמרו "פורצים גבולות: לקראת הרמנויטיקה טרנספורמטיבית של כבידה קוונטית" ( Transgressing the Boundaries: Toward a Transformative Hermeneutics of Quantum Gravity) בכתב העת Social Text היוצא על ידי אוניברסיטת דיוק. ביום פרסום המאמר, במאי 1996, חשף המחבר בכתב העת לינגואה פרנקה כי המאמר הארוך ועמוס הערות השוליים מופרך מיסודו ומורכב מבליל שטויות, הבלים וטעויות בחשבון בסיסי. אחת הטענות המופרכות במאמר הייתה ש־pi (פאי – היחס בין קוטר המעגל להיקפו) ו־G (קבוע הכבידה) הם תלויי הקשר היסטורי, כמו כן טוען המאמר בין השאר שבדיוק כמו המציאות החברתית גם המציאות הפיזיקאלית היא הבניה חברתית ולשונית ושתורת הכבידה הקוונטית מראה שהמרחב זמן איננו מציאות פיזיקאלית אובייקטיבית.
ב2009 החליט פיליפ דייוויס, סטודנט לתואר שני במדעי המחשב באוניברסיטת קורנל, לבדוק את רמת הסינון בכתבי העת המקוונים. דייוויס וחברו קנת אנדרסון, שלחו מאמר מדעי, כביכול, לכתב העת האלקטרוני שערך פרמנטו, תחת הכותרת הבהירה "דקונסטרוקציה של נקודות גישה"(Deconstructing Access Points).
המאמר הכיל רמזים רבים לעובדה שמדובר במתיחה. העבה שבהם היה הטענה שהחוקרים פועלים במסגרת המכון לפרנולוגיה יישומית. פרנולוגיה היא תחום פסוודו מדעי, שעוסק בחקר האופי האנושי על ידי בחינה של המבנה החיצוני של הגולגולת. תחום זה נחשב למדע מקובל במאה ה-19, אך מזה קרוב ל-150 שנה הוא נחשב לבלתי רלוונטי והעוסקים בו, אם ישנם כאלה, לא מפרסמים בכתבי עת מדעיים. הרמז העבה הכיל עוד בדיחה פנימית – ראשי התיבות באנגלית של המילים המכון לחקר הפרנולוגיה היישומית (CRAP).
לאחר כמה חודשים של המתנה, קיבל דייוויס מייל מהוצאת בנטהאם, המפרסמת את כתב העת המדובר ועוד כ-200 כתבי עת מדעיים ברשת. בהודעה נמסר לו כי מאמרו נמצא ראוי לפרסום, ויעלה לאוויר תמורת תשלום של 800 דולר.
לפעמים, אם אין מחבר המאמר עצמו מגלה לנו אם מדובר בבדיחה או בדבר אמיתי, איננו יכולים לדעת… יגור וגרישקה בוגדנוב, אחים תאומים, שניהם מדענים (פיזיקאי ומתמטיקאי) שקיבלו תואר דוקטור בהנחיית משה פלאטו. פירסמו מאמרים בכתבי עת מדעיים בנושא פיזיקה בהם תאוריות מרחיקות לכת בנוגע למפץ הגדול ועל כבידה קוונטית. בשנת 2002 נפוצו האשמות באינטרנט כי התאומים ביצעו אותו תעלול כמו אלן סוקאל, זאת אומרת פירסמו מאמרים פארודים וחסרי משמעות תוך כדי שימוש בז'רגון מקצועי כדי לזכות באמון הקהילה המדעית. הדעות לגבי אמינות המאמרים שלהם עומדת בספק, בעוד שד"ר רומן ג'קי (Roman Jackiw) מהמכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס מצא את המאמר "ספקולטיבי, אך מסקרן", ד"ר פיטר וויט (Peter Woit), מתמטיקאי ופיזיקאי מאוניברסיטת קולומביה, העיד על המאמר כי הוא "פחות או יותר שטויות מוחלטות". הפרשה העלתה מחדש את השאלה מה תקפותה של שיטת "ביקורת העמיתים" עליה נשענת תעשיית המאמרים המדעיים.
אגב, גם בנוגע למאמרו של סוקאל, טענה פרופ' מרה בלר מהאוניב' העברית במאמר שפרסמה, שהוא מכיל תכנים אמיתיים ומעמיקים, שנאמרו ע"י מלומדים שונים בעבר, ולכן התפרסם…
עד היום כשאנו מעיינים ברשימת נושאים בהם מתפרסמים עבודות דוקטורט, נמצא בהם כותרות כמו: "הרמנויטיקה של דה-מיסטיפיקציה: "ישות וזמן" לאור הפסיכואנליזה הפרוידיאנית", שספק אם יש מי שיודע את פשרן האמיתי, במדה והוא קיים.
חוקרת אחת כותבת: "באוסף מאמרים נפוץ שעוסק בתורת הקואנטים שיצא לאור בעריכתם של ג'ון ויילר וויצ'יץ צוריק, עמודי המאמר של נילס בוהר אינם מסודרים כראוי, מאמר זה מצוטט רבות בספרות העדכנית ע"י פיסיקאים ופילוסופים של המדע. עם זאת מעולם לא שמעתי מישהו מתלונן על כך שדבר מה אינו כשורה בכיתוב של בוהר בכרך זה… כאשר נכשלו פיסיקאים בנסיון למצוא משמעות בכתביו של בוהר ולא משנה כמה ניסו, הם האשימו בכך את עצמם ולא את בוהר… הערפול של בוהר מעורר הערצה אילמת, שוב ושוב מייחסים את ערפולו ל'עמקות ודקות אבחנה' שבני תמותה רגילים אינם מסוגלים לקלוט". (מצוטט במגרסת הזהויות עמ' 58).
בכינוס פסיכיאטרים שנתי, שהתקיים באגם טהו (צפון קרוליינה) ב1970, נועדה ההרצאה המרכזית לד"ר מיירון ל. פוקס, מביה"ס לרפואה ע"ש איינשטיין נ"י, הנאום זכה להצלחה, סיומו מחאו המאזינים כפיים, והנואם אף השיב לשאלות לאחר ההרצאה. הנקודה היחידה שנעלמה מעיני המאזינים הנכבדים (פסיכיאטרים במקצועם), שהנואם אינו ד"ר פוקס, אלא שחקן בשם מייקל פוקס, שהכין ערב קודם לכן אוסף משחקי מלים ומליצות נבובות וסותרות את עצמן, כשהוא מרכז את כולן במה שכינה "תיאוריית המשחקים המתמטיים כפי שהיא מיושמת להשכלתו של הרופא", לשחקן לא היה שמץ של מושג מה הוא אומר ולמה, ואף לשאלות שאחר ההרצאה השיב באותו פאתוס ובטחון עצמי. לתדהמת שלשת הפרופסורים מארגני הניסוי, אף אחד מן הקהל לא שם לב שמדובר בבדיחה! במשוב שאחר ההרצאה ציינו כמעט כולם כי דברי הנואם העשירו אותם בכמות רבה של מידע שימושי…
השפה האקדמית, יכולה לשמש גם היא כתריס מטשטש מול ביקורת. והיא רק חלק ממערכת שלמה של חומות וירטואליות, הממקמות את העיסוק האקדמי כאקט יחודי שמתנשא מעל שאר העיסוקים האנושיים. התואר השני למשל, במקרים רבים כולל מעט יותר מחצי יום לימודים שבועי, מה שאומר שניתן בעצם לדחוס את כולו בלימוד אינטנסיבי של חדשיים שלשה. האם הבעיה היחידה לעשות זאת, היא שאנשים יימנעו מלשלם שכר לימוד 'אקדמי' של כ30,000 ₪ עבור השקעה לא גדולה שכזו? השיקול היותר חשוב הוא, שתואר אקדמי אינו דבר שניתן לרכוש במהירות, לא יתכן שכל אחד ירכוש תארים שונים ורבים, המהות של האקדמיה, היא העובדה שלא כל אחד יכול, ושהדברים לא מגיעים בקלות. קשה לומר שכמות החומר הנלמדת לתואר היא כה משמעותית, עד שהיא מצדיקה את ההילה, ואת העובדה שבלי תואר אין אפשרות לעשות דבר במדינה מערבית. מצב זה משרת בסך הכל את האקדמיזציה, תעשיית התארים, ושליטה על השוק.
אם בחברה שפויה, אדם בעל תכונות ואופי, המשקיע והמוכשר, הוא זה שהיה מתקדם בחברה או בעסק, היום התארים הם אלו שמביאים את האדם לקידום, ובכך כובלים את החברה לאקדמיזציה של המציאות, ולתחושה שהתואר האקדמי וכמות הקורסים הם הם המפתח להבנה ולהצלחה של כל דבר.
להמשך: השפה האקדמית 2