האתר עוסק בשאלות של אמונה מול כפירה, ומיועד לעוסקים בנושא.
למדיניות האתר לחץ כאן

Kal-sites – בניית אתרים
רוצה לדעת כמה עולה לבנות אתר ? לחץ כאן

נושאים באתר

"רציו" רוצה לגדול... רוצים לתרום?

תקבלו מייד
אישור מס הכנסה לעניין תרומות לפי סעיף 46 לפקודת מס הכנסה

10 ₪
20 ₪
100 ₪
200 ₪
500 ₪
1000 ₪
סכום אחר
הפוך את תרומתך לחודשית (ללא לקיחת מסגרת)
כן!, אני אתכם
לא! רוצה תרומה חד פעמית

יא2 התורה שבעל פה ומסורת מצרים

צוות האתר

צוות האתר

image_printלחץ לגירסת הדפסה

חז"ל גילו בקיאות רבה בהיסטוריה ובמיתולוגיה של מצרים, לא מתוך חפירות ארכיאולוגיות כמובן, אלא רק מתוך ידע שעבר בעם מדור לדור מזמן המאורעות (חלק מהנתונים המובאים כאן נרמזו בהערות שוליים בפירוש):

כאשר אומר פרעה לישראל "ראו כי רעה נגד פניכם" (שמות י' י'), אומרים חז"ל, בניגוד לפשוטו של מקרא, כי "רעה" הוא שמו של בעל צפון שיילחם למצרים (שכל טוב שמות י, ילקוט תשא שצז). ואכן 'רע' הוא אל השמש המצרי, ראש הפנתיאון של אלי מצרים.

חז"ל סיפרו: "אין עבד יכול לברוח ממצרים" (מכילתא דרשב"י יתרו א), ואכן נמצא פפירוס המתאר מרדף של חיילי פרעה אחרי 2 עבדים בורחים, וכן מתוארת בו השמירה החזקה על קו הגבול המצרי למנוע בריחות (תולדות א"י עמ' 142 אנצ"מ ערך מגדל עמ' 636).[1]

כך אמרו כי פרעה עשה את עצמו אלוה (מכילתא דרשב"י טו' יא'), ואכן מצרים היא הממלכה היחידה בה נחשב המלך כאלוה ממש (אנצ"מ ערך מקדש עמ' 304).

לגבי האגדה על רחיצה בדם תינוקות, יש לה מקבילות עתיקות, ראה אגדות היהודים חלק י' הערה 101.

במדרש אמרו (ראה רמב"ן במדבר ג יד) כי שבט לוי לא נשתעבד במצרים, ואכן ברשימות רעמסס הב' והג' נזכר נפת לוי שכנראה היה מקום חניית שבט לוי הבלתי משועבד. (אנצ"מ ערך לוי עמ' 458).

כך ספרו חז"ל כי יוסף ציוה את המצרים למול (ילקוט מקץ רמז קמח'), ואכן הארכיאולוגיה לימדה אותנו כי זכר למנהג המילה נמצא במצרים, והיו כהנים מצרים מהולים.

על עבודת בני ישראל בפרך (בבניית פיתום ורעמסס) ספרו חז"ל כי היו המצרים מעבידים אותם בבניית ערים השוקעות בחול, ואכן על העיר רעמסס נודע לנו כי היא שקעה בחול במאה היב' לפנה"ס (תולדות א"י עמ' 141).

את הדרך לגילויו של ארון יוסף ספרו חז"ל באריכות (בשמות רבה) והנה הסיפור הזה מקביל לסיפור על מציאת ארון אוסירוס במיתולוגיה המצרית (אורבך, חז"ל אמונות ודעות, עמ' 104. על ההקבלה בין יוסף לאוסיריס ראה ד.מ. לוי 'מקרא וארכיאולוגיה', י-ם תשסח' עמ' 190).

מה שסיפרו חכמים כי ארון יוסף יצא מאליו לקראת משה (שמו"ר כ יט), מקביל לתיאורו של פפירוס איפובר על מכות מצרים: "אלו שהיו בבית החניטה מונחים על הקרקע". כך מה שספרו חז"ל שהמעוברות הפילו בשעת מכת בכורות (שמו"ר יז ה) מקביל למסופר בפפירוס זה.

המעשה באצטגנינים שאמרו לפרעה שמושיען של ישראל יוולד וימרוד בו, דומה מאד למעשה מצרי שמביא גריניץ (י.מ. גרינץ, מספרות מצרים העתיקה, ירושלים תשל"ה, עמ' 78-88) כי הקוסם אמר לפרעה שאשה מעוברת נושאת ברחמה ילדים העתידים למלוך על הארץ והמלך דאג מאד (אגדה זו כוללת עוד  מוטיבים הדומים למעשה משה, תנין משעוה ההופך לחי, הפיכת אגם ליבשה, מיתתן של שפחות שהתנגדו להצלת הילדים).

לפי האגדה היה שמה של בת פרעה בתיה, על פי דברי הימים א' ד' יח'. רד"צ הופמן בפירושו לשמות מצטט את Brugsch המעתיק כתובת מצרית עתיקה בנוגע לבנותיו של רעמסס הב' (פרעה של יצי"מ לפי המקובל). אחת מהן היא 'בינת אנתא' – בת האלה אמיתית. ויתכן שבדומה לשאר שמות בעלי קונוטציה אלילית הפכה בת האלה לבת ה'. (כמו מפיבעל – מפיבשת).

חז"ל סיפרו כי בשעת יציאת מצרים נבקעו כל מימות שבעולם (פסיק"ז שמות יד כא), בנוגע לזה ראה לעיל מאמר 'נס וטבע ביציאת מצרים'.

ראה גם תקופות בתהו ח"א עמ' 48 על עדויות לענני הכבוד שספרה עליהם האגדה.

לפי פרשנותו של וליקובסקי, שההיקסוסים היו עמלקים, הוא משווה את מה שספרו חכמינו שהיה דרכם לקצוץ איברים משבויים (תנחומא תצא ט), לעובדה שבמבצרים המיוחסים להם נמצאו בין ערמות שלדים גם איברים כרותים (תקופות בתהו ח"א עמ' 54). וכן הסיפורים המצריים עליהם כוללים משלוחים של איברים כרותים.

עוד ספרו חז"ל (מכילתא בשלח פרק א') שעמלק נטל מארכיון של מצרים רשימת בני ישראל, מה שמקביל למסופר בפפירוס שהפולשים הוציאו מסמכים מהארכיון.

את "הכנעני מלך ערד" פירשו חכמים באופן מפתיע כמלך עמלק, ואכן ממחקרו של נלסון גליק (1970) עולה שמלך ערד היה ראש שבטי נוודים.

על הפסוק "לא ידעתי את ה'" אמרו חכמים: "באותה שעה הוציא דפתרא של אלוהות התחיל קורא אלהי אדום אלהי מואב אלהי צידון וכן כלם, אמר להם הרי קראתי כל כתבי ואין שם שמו של אלהיכם", (תנחומא וארא ה').  "מתוך מקורות מצריים למדים אנו שבמקרים מסויימים היה נוהג פרעה לקרוא ולעיין ברשימת האלים שנמצאה במוסד הנקרא 'בית החיים'", (ד"ר חיים גבריהו, 'פרעה מלך מצרים', מחנים קה').

לעתים ידיעה ארכיאולוגית שופכת אור על אגדה הנראית תמוהה. חז"ל (מו"ק יח.) תיארו את פרעה מלך מצרים כגבוה אמה, זקנו אמה, ואבר מינו אמה, רבים נבוכו במשמעותו של מאמר זה, אך הנה מסופר כי "אחת מן הרוחות האליליות השניות במעלה במצרים תוארה תמיד כננס.. זקנו מגודל פרא.. יש לו אבר מין מופרז.. מופיע רק בשרידים ובכתובות שמהמאה ה14 לפנה"ס.. הוא מתואר בקמיעות מימי אל עמרנה" (אנצ"ע ערך בֶּס) אין ספק שאגדת חז"ל משמרת דמות זו מן התקופה עליה הם מדברים, ואפשר כי הרעיון הטמון בה הוא שפרעה השים עצמו לאל, ואולי גם לאל זה. או התקלסות בפרעה, שנראה כמו אלי המצרים הנערצים..

גריניץ מציין כי אדם שמי בשם איוב מוזכר בפפירוס מצרי (גריניץ, יחודו וקדמותו של ס' בראשית, עמ' 101), ומעניין כי חז"ל הזכירו שאיוב היה מיועצי פרעה במצרים.

נתון מעניין נוסף מובא באגדה, כי פרעה לקה בצרעת ואמרו לו חכמיו שירחץ בדם של תינוקות ישראלים. וכנראה ביאור הדבר, שהיה ידוע בעולם העתיק שיש לזיהום תרופה ע"י צורה מוחלשת של הנגיף, שזה סוג של חיסון. כנודע  מענין האכלת חצר כבד של כלב שוטה נגד כלבת, הסינים השתמשו באבקה שהפיקו מגלדי פצעים של חולי אבעבועות שחורות כדי לחסן בהם, במקורות שונים בעולם העתיק הוזכרה האכלת צואה של חולים במחלות זיהומיות שונות, בשלב מסויים של המחלה, שגורמת לריפוי. בזמן שצרעת מצויה, יתכן שבדמם של תינוקות מסויימים שבאו במגע עם צורה מוחלשת של המחלה, מתפתחים נוגדנים, ולכן אדם ההורג מאות תינוקות ומתרחץ בדמם כל יום, סטטיסטית סביר שיקבל חיסון לצרעת. (ואילו מדם של מבוגרים סביר יותר להידבק במחלות אחרות).

אין ספק כי כל הידיעות האלו שהיו בידי אגדת חז"ל עברו דור אחר דור מרב לתלמיד במשך מאות רבות של שנים.

על ענף נוסף של קבלת חז"ל עומד טיטו, לדבריו הפירוש של חז"ל בתרגומים ובמדרשים, למלים בתורה שיסודן מצרי עתיק, יכל להגיע רק בקבלה מדור לדור, שכן מלים אלו לא היו בשימוש בזמנם:

"בתורה מופיעה המילה משארת מספר פעמיים (שמות ז', כ"ט; י"ב, ל"ד; דברים כ"ח, ה'; כ"ו, ב'; כ"ח, י"ז) וזו מילה שמקורה בשפה מיצרית. מילה h'r פירושה סל לקמח או ללחם – בכתבים מצריים עתיקים ממלכות החדשה מוצאים שאות h נכתבה גם כ-š ומזה עברים ביטאו אותה מילה בהטיה עברית כמו משארת (ראהPap. Westcar, xii, 4 (= Lit. 76) `then they laid their heads on the cornbins (p' h'r)`, וגם Stela of Psametikh I, 1. 24, ÄZ. 35, p. 18, 24: `two sacks (h'r) of spelt`.). בתקופת בית ראשון במצרים דיברו שפה דמוטית שהיא התפתחות האחרונה של שפה מצרית לפני שפה קופטית בה דיברו בזמן החז"ל ואותה אות h אז ביטאו כ-h, כך שלאותה מילה היה צליל שונה בזמן החז"ל. בתרגומים ארמיים של חז"ל (הן בתרגום אונקלוס והן בתרגום ירושלמי) מילה זו מתורגמת כ"אצוותא" (אצווה) שצלילה אינו דומה כלל למילה מצרית ש-א-ר; היינו, בלעדי מסורת רציפה חז"ל לא היו יכולים לדעת את המשמעות הנכונה של המילה.

בתורה גם כן מופיע ביטוי "עין הארץ" (שמות י', ה'; שם, שם, ט"ו; במדבר כ"ב, ה', שם, שם, י"א); גם הביטוי הזה מקורו בשפה מצרית ופירושו שמש משום שמצרים דימו את השמש לעין (ראה Hymn to the Evening Sun, Totemb., chap. 15 B, II 10 (= Lit. 139); Naples Stela, 1. 4, Brugsch, Thes. IV, p. 632,: '(this) his eye is the sun (and this) his eye is the moon'.) בתרגום אונקלוס ביטוי זה תורגם כ"עין שמשא דארעא".

דוגמא נוספת, כאשר יוסף עלה לגדולה, בין יתר הדברים, פרעה אמר לו: "וְעַל-פִּיךָ יִשַּׁק כָּל-עַמִּי" (בראשית מ"א, מ'); גם כאן ידעו המתרגמים לכוון לפירוש הנכון של המליצה מצרית: במצרית מילה śn פרושה לנשק ומצרים השתמשו אותה במליצות למושג אכילה במיוחד כאשר מדובר בפרעה אשר עשה את עצמו אלוה ולפי אמונתם לא אכל אלא "בירך" אוכל מצרים בטקס נשיקת מאכלים. אונקלוס ברוח זו תירגם דברי פרעה: "וְעַל מֵימְרָךְ יִתְּזָן כָּל עַמִּי" ודומה לו מוצאים גם בתרגום ירושלמי: "וְעַל גְּזֵרַת מֵימְר פּוּמָךְ יִתְּזִין כָּל עַמִּי".

במספר מקומות בתורה מופיעה מילה "תועבה" שמקורה במילה מצרית śwʿb שמשמעותה טהור, קדוש ובשפת כמרים מתיחסת גם לתקרובות. בין היתר היא מופיע בספר בראשית (מ"ג, ל"ב): וַיָּשִׂימוּ לוֹ לְבַדּוֹ, וְלָהֶם לְבַדָּם; וְלַמִּצְרִים הָאֹכְלִים אִתּוֹ, לְבַדָּם כִּי לֹא יוּכְלוּן הַמִּצְרִים לֶאֱכֹל אֶת-הָעִבְרִים לֶחֶם, כִּי-תוֹעֵבָה הִוא לְמִצְרָיִם. ובספר שמות (ח', כ"ב): וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, לֹא נָכוֹן לַעֲשׂוֹת כֵּן, כִּי תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם, נִזְבַּח לַיהוָה אֱלֹהֵינוּ: הֵן נִזְבַּח אֶת-תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם, לְעֵינֵיהֶם וְלֹא יִסְקְלֻנוּ. תרגומים ארמיים (אונקלוס ויונתן בן עוזיאל) תרגמו מוסג "תועבה" כ"בְּעִירָא דְּמִצְרָאֵי דָּחֲלִין לֵיהּ" ו"טעוותהון דמצראי" (תרגום ירושלמי שמות ח' כ"ב) כאשר בשאר המקומות תרגמו אותה כ"תובעתא", "מרחקין" וכדומה. הנה חז"ל ידעו את הפירוש המדויק של המילה אע"פ שעברו כ-1500 שנים מאז ובימיהם לאותה מילה היתה משמעות הפוכה. מכאן רואים שלחז"ל עבר במסורת ממשה רבנו פירוש הנכון של המילים וביטוים כחלק של תורה שבעל פה כמו שאר הקבלה האמיתית. 

(נ.ב. ראה מאמרה של שופק תועבת מצרים).

בנוסף, במדרש מכילתא, (פרשת בא, פרשה י"ג) מוצאים הסבר למכת בכורות: "ותהי צעקה גדולה. כענין שנאמר והיתה צעקה גדולה כי אין בית אשר אין שם מת ר' נתן אומר וכי לא היו שם בתים אשר אין שם מת בכורות אלא כיון שהיה הבכור מת לאחד מהן היו עושין לו איקונין ומעמידו בביתו ואותו היום נשחקות ונידקות ונזרות. והיה אותו היום קשה להן כיום הקבורה ולא עוד אלא שהיו המצרים מקוברים בבתיהם והיו כלבים באין לשם ומחטטין ומוציאין את הבכורות ומתעתעין בהם. והיה אותו היום קשה להם כיום הקבורה"; באמונה המצרית העתיקה בכור היה בעל חשיבות רבה כחוליה מקשרת בין עולם המתים ובין עולם הזה, מכאן רואים שחז"ל אכן ידעו את הפרט הזה ומשום שלא היו בידם כתבי חרטומים אשר ארכיאולוגים חפרו לאחרונה ההסבר היחידי לידיעה זו היא דרך שרשרת קבלה מיוצאי מצרים.

חז"ל גם מוסרים לנו שעפרון החיתי הפריז עד מאוד במחיר שדה ומערת מכפלה (בבא מציעא פ"ז.) אע"פ שמפשט לשון המקרא משמע להיפך (בראשית כ"ג, ט"ו): אֲדֹנִי שְׁמָעֵנִי, אֶרֶץ אַרְבַּע מֵאֹת שֶׁקֶל-כֶּסֶף בֵּינִי וּבֵינְךָ מַה-הִוא; וְאֶת-מֵתְךָ, קְבֹר. מעיון בחוק החיתי עולה שסכום הגבוה שהחוק נוקט הינו 100 שקלים של כסף במקרה של הריגת סוחר מעירים חתושה או לוביה (סעיף 5 לחוק החיתי; Prichard: Ancient Near Eastern Texts, 1955, Princeton University Press), מחיר של חמישה דונם של כרם היה 67 שקלים של כסף (סעיף 185A לחוק החיתי; שם). זאת אומרת שמחיר של 400 שקלים של כסף עבור שדה ומערה חרג בהרבה ממקובל באותם הימים והנה דרך תורה שבעל פה הגיע לנו מסורת נכונה הודות רכישת שדה ומערת מכפלה ע"י אברהם אבינו".

הערות:

[1] א. מלמט כותב: "ב"פאפירוסי אנאסטאזי".. כלולה עדות על הפיקוח החמור שהטילו שלטונות מצרים על הגבול המזרחי בעשורים האחרונים של המאה הי"ג לפסה"נ. מכל קבוצה או יחיד, מצרי או נכרי, נבצר להיכנס לארץ היאור או לצאת ממנה בלא מתן היתר מיוחד מטעם המימשל המצרי. לאמור, המצב דמה לזה של 'מסך-ברזל'.. מעניין במיוחד לענייננו הוא פאפירוס אנאסטאזי ה', שיש לייחסו לשלהי המאה הי"ג לפסה"נ או לסוף השושלת המצרית הי"ט (קאמינוס 1954, עמ'  258-254פריצ'ארד ווילסון 1969, עמ' 259). מדווח בו על עריקתם של שני עבדים מן הארמון המלכותי בפי-רעמסס (?) שבקצהו המערבי של ואדי תומילאת. העריקים בורחים לעבר מדבר סיני דרך קו הגבול המבוצר. כותב הדין-וחשבון, פקיד מצרי צבאי בעל מעמד רם, נצטווה על-ידי שלטונות מצרים להחזיר את הנמלטים למצרים".

0 0 votes
Article Rating

שתף מאמר זה

תגובות ישירות

Subscribe
Notify of
guest
1 תגובה
Inline Feedbacks
View all comments
1
0
Would love your thoughts, please comment.x