לחץ לגירסת הדפסה

כל ספר בתנ"ך נכתב בתקופה שונה, רוב הספרים מייצגים רצף היסטורי מסויים, זה אחר זה. מעקב אחרי הלשון וצורת הכתיבה, יוכל לגלות לנו אם אכן הספרים שנחשבים כקדומים הם קדומים.
אחת הדרכים המוכרות למעקב ולזיהוי של זמן כתיבת טקסטים, הוא השפה. באופן כללי משורטטות לנו מפות של התפתחות השפות השונות במשך התקופות, השפה אינה יכולה לקפוא על שמריה. אפילו בעידן המודרני בו השפה נלמדת מתוך ספרי דקדוק ומילונים, השפה משתנה. אף אחד לא יכול להתבלבל בין ספר או עיתון שנכתב לפני חמשים שנה או בזמננו. השפה מסגלת לעצמה מושגים חדשים, הטיות חדשות, ומשכחת ביטויים ישנים.
קורס מודרני באוניברסיטה (2010) נקרא: "תולדות הלשון דרך טקסטים", מעבירה אותו ד"ר אורה יצחק, מטרות הקורס "הקניית יכולת זיהוי של סגנונות בעברית על פי התקופה – הרובד הלשוני".
ככל שאנו עוסקים בתקופות קרובות אלינו, יש לנו יותר טקסטים ואנו יכולים לקבוע דברים ברורים. כך למשל 'עברית מקראית מאוחרת' היא תקופה ידועה ומוכרת, שמקבילה בערך לתקופה הפרסית (באיזור המאה ה5 לפנה"ס והלאה). קל מאד להבדיל בין טקסט קדום לה, מימי הבית הראשון. וכן מול טקסט מאוחר לה, מ"לשון חז"ל". כל אחד מאיתנו יכול לזהות בקלות טקסט לפי תקופות אלו.
ומה בדבר השפה של ראשית ישראל, מול השפה של ימי המלוכה? האמנם במשך כמעט אלף שנים היתה השפה מאובנת, הייתכן כי אי אפשר להבדיל בין טקסטים שנכתבו לאורך כל התקופה הזו, דרך הרובד הלשוני?

"המחקר הבלשני מבחין בין ארבע תקופות לשון:
עברית המקרא הקדומה,
עברית המקרא הקלאסית,
תקופת מעבר בין הלשון הקלאסית לבין הלשון המאוחרת,
עברית המקרא המאוחרת".

הלשון לפי תקופות – החלוקה המקובלת

ספרות פופולארית מסבירה את ההבדלים בין התקופות,

(מנחם צבי קדרי, פרקים בתולדות הלשון העברית, בהוצ' אוניב' פתוחה.)

שמואל פסברג מסביר מה הם מאפיינים של תקופות? כיצד מבדילים בין תקופה לתקופה, הוא מונה שלשה פרמטרים:

1 תכונות ארכאיות בתורת הצורות, 2 תכונות ארכאיות בתחביר, 3 תכונות ארכאיות באוצר המלים.

(פסברג, ספרות המקרא מבואות ומחקרים כרך ראשון, הוצ' יד יצחק בן צבי)

שיטות ההבחנה האלו לא היו בשימוש לפני מאה וחמשים שנה, בזמן שנהגו התיאוריות של ביקורת המקרא.

כפי שאמרנו, ספרות התקופה המאוחרת, תקופה מס' 4, ניכרת באופן בולט, סגנונו של הבית השני. כל המכיר את הספרים העבריים במקור יראה שסגנון הספרים עזרא נחמיה, אסתר, דניאל, וכו' שונה מאד מסגנון הספרות של ימי הבית הראשון. את זה ניתן לראות גם בעין של חובבן. כשולהויזן פרסם את הרעיון שספר ויקרא נכתב בימי הבית השני, לגלג עליו ההיסטוריון היהודי גרץ, שכל תלמיד בית ספר מבדיל בין הסגנונות. אך מבחינה מדעית, הוברר הדבר סופית ע"י פרופ' אבי הורביץ שהראה שאף חלק מהתורה לא יכל להיכתב בימי הבית השני, וכן ספרי הנביאים עד ירמיהו שייכים לתקופה נפרדת. את זאת הראה הורביץ בדרכים שונות, היתרון שלו היה טקסטים רבים בני התקופה המאוחרת, מולם יכל לערוך השוואות.

איתמר זינגר כותב, "על פי המחקרים הלשוניים: הגישה הניהליסטית קורסת במבחן לשוני פשוט (ראה הורביץ). יש הבחנה ברורה בין העברית הקלאסית של ימי בית ראשון לבין העברית המאוחרת, רוויית ה"ניאולוגיזמים" והשפעות ארמיות, של ימי בית שני, שבה נכתבו הספרים המאוחרים (אסתר, דניאל, עזרא, נחמיה ודברי הימים). לדוגמה, "מכתב" יכונה "ספר" בעברית קלאסית, "איגרת" בעברית מאוחרת. ההבחנה בין רבדי הלשון מוצאת את אישורה גם במכלול הכתובות העבריות שנתגלו בחפירות בארץ, ותמוה הדבר שבעלי הגישה "הניהיליסטית" מתעלמים מנתון חשוב זה".

(פרופ' איתמר זינגר, התנ"ך כהיסטוריה?, באתר הידען, 1.12.2001).

בעשרות השנים האחרונות התבררו באופן מוחלט סממנים ומזהים של שתי התקופות האחרונות:

ראו לדוגמא דברי פרופ' אבי הורביץ,

הורביץ מראה כיצד המלה 'בוץ' הקדומה התחלפה ב'שש', 'תולעת שני' התחלפה ב'כרמיל', 'ספר' ב'אגרת', וכך הלאה. בהתאם לתעודות חיצוניות המלמדות על השינוי שחל באמת בשפה בתקופה זו.

כשאנו מתקדמים לאחור בזמן, פסברג מראה כיצד ספרי יחזקאל וירמיהו שנכתבו באיזור המאה השביעית לפני הספירה, משתייכים לתקופת המעבר. וסגונם מאוחר יותר משל נביאים ראשונים.

(פסברג, ספרות המקרא מבואות ומחקרים כרך ראשון, הוצ' יד יצחק בן צבי)

דוגמאות לאיחור ספרים שאחרי החורבן:

הורונקל מאריך להראות שהכינוי 'יהודי', נמצא רק בספרים המאוחרים, והיעדרו הוא סימן ללשון המקרא הקלאסית, לפני הממלכה המפוצלת הוא אינו קיים, משם ואילך מופיע מעט, ונפוץ רק בספרים המאוחרים. מצורף הקטע הרלבנטי.

איך מזהים בין התקופות?

הנביאים מול התורה

ומה בדבר סגנונם של הנביאים וסגנונה של התורה, האמנם מדובר בסגנון אחיד, יציר אותה תקופה?

גם כאן יש סימנים ספרותיים ברורים, שמוכיחים את קדמותה של התורה, לעומת הנביאים.

האבחנה המקובלת מכירה את 'הלשון העברית העתיקה', אותה מזהים בעיקר בשירים שבתורה ובנביאים ראשונים. לשון זו קשורה בקשר הדוק עם השפות השמיות של אמצע האלף השני לפנה"ס, בפרט כתבי אוגרית חושפים שורה ארוכה של ביטויים ומליצות מקבילים ללשון העברית המקראית הקדומה.

(א. בנדויד, לשון מקרא ולשון חכמים, 1967, עמ' 45. קאסוטו ספרות מקראית וספרות כנענית).

הלשון העברית הקדומה, קודמת בעצם לתקופת מתן תורה. ולכן אנו מוצאים אותה בעיקר בשירות, אך רק בספרים הקדומים.

פסברג אומר:

"העברית הקדומה ביותר נשמרה בשירים אחדים: ברכת יעקב (בראשית מט) שירת הים (שמות טו) משלי בלעם (במדבר כג) שירת משה (דברים לב) ברכת משה (דברים לג) שירת דבורה (שופטים ה') ובכמה מזמורים (חב' ג' תה' יח' כט עז). לשונם של שירים אלו נראית קדומה לאור השפות השמיות האחרות".

כך גם שמואל אחיטוב מדבר על:

"צורות משותפות ביסודן לעברית ולארמית, אלא שבעברית לא נשתיירו אלא בלשון השירה, ואלו בארמית נתקיימו בלשון היום יומית. לכלל זה נכנסות מלים מעין 'אָתָה' (דברים לג ב) 'מלל' (בראשית כא ז).. אזלת יד (דברים לב ו)". (אנצ"ע ערך ארמית).

מנחם הרן כותב:

תופעה טיפוסית למקרא היא השימוש במילים בעלות אופי ארמי, שבמקרא הן מיוחדות לשירה ומופיעות ברבדים קדומים, ואילו בארמית נשתמרו בלשון הרגילה. כאלה הם השמות אנוש (אדם), ארח (דרך), חמר (יין), מלה (דבר) ועוד, והפעלים אזל (הלך), אלף (למד), הוה (היה), חזה (ראה) ועוד. ראה מ״צ סגל, מבוא המקרא, א, ירושלים תש״ו, עמ^, 39; והשווה: ,P. Leander־Gesenius-Kautzsch-Cowley, Grammar, §25; H. Bauer מ2§ ,Historische Grammatik der hebraischen Sprache (המקרא והארכיאולוגיה כעדות לתולדות ישראל, בית מקרא כרך מט חוברת א).

היכן אנו מוצאים את העברית הקדומה? כמעט באופן מוחלט בשירים הקדומים, לכל היותר עד שירת דבורה. וכן במזמורי תהלים ששייכים לראשית ימי המלוכה. לא יותר. העברית הקדומה שייכת לתקופה קדומה עוד יותר, אבל היא שרדה בשירות בתקופת התורה ועוד מעט, אך אין לה זכר בנביאים.

פסברג עובר על השירות האלו ומראה בכל אחת מלים רבות המשמרות צורות ארכאיות, בתחביר, באוצר מלים, ובתורת הצורות.

בנוגע לקדמות שירת הים, ראה למשל ויקיפדיה:

במחקר הבלשני מקובל לסווג את שירת הים לרובד הארכאי של העברית המקראית, המוקדם מרובד העברית הקלאסית המאפיין את שאר התורה^[4][3]. (ד"ר יאן פ' פוקלמן (אנגלית, Major Poems of the Hebrew Bible, י' אבישור, עיונים בשירת המזמורים העברית והאוגריתית, ירושלים, תשמ"ט).

בעבר נהוג היה לתארך את שירת הים כטקסט מקראי מאוחר מתקופת בית שני, וזאת בעיקר בעקבות הופעה חריגה של המילה 'רָמָה' (בפסוק הראשון) במקום מקבילתה הנפוצה יותר במקרא 'השליך', אשר פורשה עוד בספרות התלמודית כהשפעה ארמית^[5], שפה שבה שורש ר.מ.ה בעיקר משמש במשמעות השלכה, ובתקופה זו הייתה השפעה ניכרת של ארמית על השפה העברית המדוברת והנכתבת^[6]. כיום מקובל להניח כי השימוש בשורש החריג אינו בהשפעת הארמית, אלא שמקורו במוצאן השמי המשותף של הארמית והעברית, ועל כן מעיד על שלב קדום שבו טרם נדחק השורש מן השפה העברית^[7][8]. בנוסף לכך, ישנן עוד מילים רבות יחידניות בתורה שמוצאן בשפה הארמית, כדוגמת המילה 'מקלט' שמגיעה מהשורש הארמי ק.ל.ט.

(בהערה 8 מצויין ספרו של ד"ר בריאן ד. ראסל המיוסד כולו להוכחת שירת הים, נצרף כאן את הספר כולו להורדה: (Studies in Biblical Literature 101) Brian D. Russell – The Song of the Sea_ The Date of Composition and Influence of Exodus 15_1-21-Peter Lang International Academic Publishers (2007)

יש לשים לב כי לא רק הסגנון של השירים מבדיל בין התקופות, אלא גם עצם קיומם של השירים המתעדים את המאורעות ההיסטוריים. שהתורה טורחת לצטט מהם, כמו 'יאמרו המושלים' 'ספר הישר', או סתם שירה, היא מאפיין של תקופת התורה. בזמן הנביאים כבר לא היו שירים כאלו, וסופרי הנביאים מסתמכים על ספרות היסטורית, עשרות ספרים של 'דברי ימי המלכים' ודומיהם המוזכרים אצל הנביאים כמקורות היסטוריים.

דוגמא נוספת למלה עתיקה: המלה 'משארת' נמצאת בתורה מספר פעמים (שמות ז' כט', יב' לד', דברים כח' ה', כו' ב', כח' יז') מלה זו יסודה במצרית, וההיגוי 'משארת' תואם למצרית הקדומה, לפי ההיגוי של המצרית הדמוטית (ששלטה במצרים בתקופת מלכי יהודה) יש לומר 'מחארת', (Pap. Westcar, xii, 4 (=Lit. 76) `then they laid their heads on the cornbins). לעיל במאמר: זמן כתיבת התורה, המציאות המדינית הראינו עוד ועוד דוגמאות בהן התורה משקפת את הכתיב העתיק בן זמן מתן תורה, כמו לגבי 'תדעל' 'תגרמה' ועוד רבים. לגבי הקשר לשפת מצרים העתיקה, חיבור מיוחד של אברהם יהודה מוקדש לזה:  The-Language of the Pentateuch in Its Relation(1933) ship to Egyptian ״שפת התורה והקשר שלה לשפה המצרית״. ראה מאמרו באתרינו (ושם לינק לספר המלא). ראה עוד כאן, על פי מחקרו, על המלה 'קובה' למשל, המוזכרת במלחמת מדיין (במדבר כה ו), כאשר אינה מוזכרת קודם ולא אחר מכן, והיא באמת מייצגת את שפת נודדי המדבר.

(את קדמות ת"כ בפרט מן הרובד הלשוני הוכיח גריניץ בסדרת מאמרים, אצרף כאן את המאמרים, וכן מאמר של הורביץ בנושא: גרינץ1 גרינץ2 גרינץ3 קדמות הלשון שאר ושכר).

לא רק מלים, אלא גם ביטויים. פרופ' גריניץ מראה כיצד הביטוי בברכת יצחק "ורב יעבוד צעיר" (בראשית כה כג) תואם ללשון שהיתה מקובלת בתקופתו.

הבדל מענין מעלה ב. אופנהיימר ("סגולה", בית מקרא עא' תשלח' עמ' 427-434): הביטוי עם סגולה המובא 4 פעמים בתורה מקבל משמעות פוליטית מיוחדת ע"פ כתבי אוגרית בהן מוזכר מונח זה כאחד ממונחי הברית, הוואסל (נציגו של המלך הגדול) הוא סגולה. ואילו המשמעות בשאר ספרי המקרא (כמו: מלכים ג יז, קהלת ב ח) סגולה – אוצר, מאוחרת היא. (הנבואה הישראלית הקדומה, עמ' 72-87).

גם הבלשנות פותחת לפנינו את חלון הזמן של התורה, כך מראה ד"ר מנשה להמן, כיצד המלה 'שדמה' מובאת בתנ"ך בכל תקופה בצורה המתאימה לה. בדברים כתוב 'שדמת' בכתיב ובניקוד התואם לכתבי אוגרית, ואילו ההטיה 'שדמה' שבישעיהו היא עיברות, אחרי שהמושג איבד את משמעותו המקורית. ואילו בספרים מאוחרים יותר כמו ירמיהו וחבקוק בא שלב שלישי ומאוחר עוד יותר 'שדמות'. ד"ר מנשה להמן (מסות ומסעות, הוצ' מוסד הרב קוק 1982, עמ' 11 והלאה)

השאריות העתיקות האלו, אינן אלא צורת ביטוי אחת לקדמות התורה.

ישנן תופעות נרחבות שמוכיחות שהתורה קודמת בזמן לנביאים. הדבר הבולט ביותר הוא הבדלי כתיב שיטתיים, בתורה אין הבדל בין 'היא' ל'הוא' שניהם נכתבים בד"כ אותו דבר, למעלה ממאה פעמים. עדיין לא היה מקובל להקפיד על כתיבת שתי המלים האלו בצורה שונה, לפעמים גם התורה כותבת 'היא', אבל בדרך כלל אין הקפדה על כך. בנביאים אין כתיב זה קיים כלל.

התורה משתמשת בכתיבים שבהמשך היוו חריגים, כך למשל גם "נער", בד"כ במקום "נערה" בתורה כתוב רק "נער", כאשר זה הוא הכתיב העתיק.

באופן כללי קובע גריניץ "דבר זה ברור: הכתיב התנכ"י כפי שהוא מופיע לעינינו במקרא בספרים הקדומים, ככל שהספר קדום יותר לפי עדות המקרא גופו, כן כתיבו קדום יותר בדרך כלל", (י.מ. גרינץ, מבואי מקרא עמ' 78).

דוגמאות לכתיב חסר בתורה ומלא בנביאים

כשאנחנו משוים כתיב מלא לכתיב חסר, כפי שקובע גריניץ, אנו רואים הבדלים בין התקופות, המלה 'מחשבות', בנביאים עם ו', בתורה רק בלי ו'. כך הרבה מלים, נביא כאן רשימה של שלש דוגמאות: באכה, חצרון, לבונה. כל אחד רואה את ההבדלים, זה לא מקרה, זה הוא הבדל בין תקופות.

דוגמא נוספת ניתן לראות בדברי שטיינברג, במילון התנ"ך: "הכנוי נָה בא חסר ה' תנועית רק בחומשי התורה ובס' רות, כמו ותלדן (ברא' ל' לט) ותאמרן (שמות ב יט) לֵכןָ (רות א יב)." (מילון התנ"ך, שטיינברג, ערך "ה"). וכן הצורות: שמען (בראשית ד כג) קראן (שמות ב כ). הסיום בה' במקום ו':

'אהלה' (בראשית ט כא, יב ח, יג ג) במקום אהלו. עירה במקום עירו, סותה, שילה, ברעה (שמות לב יז) פרעה (שמות לב כה) כסותה (שמות כב כו) נסכה (ויקרא כב יד) ובנחה (במדבר י לו) קבה (במדבר כג ח) לחה (דברים לג יז). ושפלתה (יהושע יא טז).

צורות ארכאיות מעטות באות גם בספרים המאוחרים, אבל הרוב המכריע שלהן נמצא בתורה.

הבלשן אנסון רייני מעיר, שמעבר לשבעת הבנינים המוכרים לנו בדקדוק העברי, היה בנין שמיני שנעלם ונשכח, צורתו היתה 'אפתעל', השימוש בו היה בשלב קדום של הלשון. הוא מביא כמה וכמה דוגמאות, וכולן שמות המוזכרים לאחרונה בתקופת ההתנחלות בלבד (אשתאול, אשתמוע, אלתקה ועוד).

לפעמים ההבדל הוא בצורה בה כותבים את שם העצם, בתורה אנו שומעים הרבה על 'כשבים' 'כשב' 'כשבה', שזו צורה לכתוב את שמו של ה'כבש'. בנביאים אין דבר כזה. ישנו רק הכבש. עוד כינוי לצאן בתורה הוא ה'שגר', גם זה נעדר בנביאים. גם הכינוי 'עשתרות' לצאן נעדר בנביאים, אולי משום שהפך לשם עבודה זרה.

משה בר אשר ('לשונות ראשונים', הוצ' מאגנס תשע"ב):

דוגמאות, קדום מול מאוחר

שמות

דבר מאד מעניין אנו רואים בשמות. קורה לפעמים שבמשך ההיסטוריה, מתרחשים שינויים בצורות מסויימות, כך למשל בתורה השתמשו במלה 'צחוק', אבל בזמן הנביאים השתמשו יותר בשורש 'שחוק', וכך גם בלשון המשנה. השורש 'צחק' נמצא בתורה 12 פעמים ובשופטים, ואילו השרש 'שחק' נמצא 52 פעמים בנביאים. אחד משלשת האבות הוא 'יצחק', מלשון צחוק, בנביאים אנו מוצאים כמה וכמה פעמים את שמו של אבי האומה 'ישחק' (ירמיהו לג כו, עמוס ז ט, ז טו, תהלים קה ט).

עד הכניסה לארץ לא היו עדיין שמות שמורכבים בשם ה' 'יהו', הראשון הוא 'יהושע'. ואין בתורה שום שם אחר שבנוי כך. וכך מוצאים אנו בנביא את השם 'יהוסף' ביחס לאותו יוסף בן יעקב (בתהלים). ואילו השם 'יהושע' עבר בתקופה המאוחרת שינוי מחדש, השם המקובל בזמנם היה 'ישוע', וכך מענים את ישוע בן נון 'ישוע' (נחמיה ח ז). אותו אדם עצמו, יהושע בן יהוצדק, נקרא בספרים הקדומים יהושע, ובמאוחרים יותר 'ישוע'.

וכך בהמשך, השם 'ישי' אביו של דוד, נקרא בדברי הימים (א ב יג) 'אישי'.

מדובר אמנם על חריגים, שכן סוף סוף השם המקורי ידוע מהטקסט הקדום, אבל החריגים האלו הם סימן של תקופתם, ונמצאים רק בתקופות המאוחרות.

השבט בנימין, נקרא בראשית ימיו 'ימיני', אנו מוצאים כינוי זה בתקופת השופטים, 11 פעמים בהזדמנויות שונות, מעת שמתחילה תקופת המלוכה נעלם הביטוי ואין אנו מוצאים אותו בנביאים. מדובר בשם ארכאי.

שבטי אפרים מנשה ובנימין נקראו בתקופת נביאים ראשונים 'בית יוסף', בהמשך בטל כינוי זה ואין משתמשים בו עוד.

שמות שהשתנותם מייצגת את עגת התקופה

אוצר שמות

התנ"ך מלא בשמות אישים, בתקופות השונות. המחקר בן ימינו יודע לזהות אוצר שמות תקופתי, השמות שבתורה ובנביאים לקוחים תמיד מאוצר השמות המתאים לתקופה.

בפרק 1 ראינו את אוצר השמות הקשור בעמים השמיים הקדומים, איך הוא משקף את אוצר השמות של תקופת הברונזה התיכונה.

אוצר השמות של האבות, בני משפחותיהם, והאנשים שבאו עמם במגע, מתגלה כמתאים לאוצר השמות של ראשית האלף השני לפני הספירה, גריניץ (עמ' 30 ועמ' 67) ומלמט האריכו להראות זאת, מלמט אומר: "יש מדה רבה של וודאות בסברה ששמותיהם הפרטיים של האבות ושל בני משפחותיהם אכן לקוחים מרובד אונומאסטי קדום והם שייכים לאוצר השמות הטיפוסיים לשליש הראשון והשני של האלף השני לפני הספירה.. הרוב המכריע של השמות מן הטיפוס המצוי בסיפורי האבות אינם מקובלים באלף הראשון לפני הספירה" (אברהם מלמט, ראשיתו של עם ישראל, קתדרה 18 1981).

רוב השמות הישראליים הם תיאופוריים, מגלמים את שם האל בתוכם, כנהוג אצל עמי קדם. בתקופת מצרים הם כוללים את השם שדי כמו אליצור בן שדיאור, שלומיאל בן צורי שדי, עמישדי. על אותנטיות הרשימות הכוללות שמות אלו יש בידינו לעמוד מתוך הקבלות היסטוריות ברורות עבור שמות שונים מרשימות אלו. למשל השם 'עמישדי' המוזכר בבמדבר א' יב' כאחד מיוצאי מצרים, מקבל רקע היסטורי מכתובת מצרית מן המאה היד' המזכירה אדם שמי בשם זה, מה שמוכיח כי הוא מתאים לתקופת הברונזה המאוחרת (שמואל אחיטוב, אנצ"מ עמישדי).

בתקופת מצרים אנו מוצאים בישראל שמות מצריים, השמות של ראשי העם הם שמות מצריים: משה, אהרן, מרים, משפחת הכהונה שמרה על שמות מצריים גם לאחר מכן: חפני, פנחס, חנמאל, חור, פוטיאל, (גם איתמר הוא שם עתיק, ראה אנצ"מ ערך איתמר). וכן מצינו את הנשיא "אחירע" (במדבר א טו) שגם הוא שם מצרי מובהק על שם ראש הפנתאון המצרי "רע". כך השם הלוי מררי (גריניץ, יחודו וקדמותו של ספר בראשית עמ' 21 והלאה). השמות לוי ומררי מוכרים מהארכיאולוגיה המצרית, כפי שראינו בסרטון 3.

גם  לרשימות היוחסין שבדברי הימים יש הקבלות, כך למשל במפת שישק הוא מונה מבני יהודה שמות הנמצאים ברשימות אלו, (ראה אטלס דעת מקרא עמ' 245) וכן מחרסי שומרון לגבי מנשה (שם מפה 137, וכן אנצ' עולם התנ"ך). ואילו בהמשך השמות רובם תיאופוריים הכוללים את שם הויה, כמו רוב השמות שנמצאו בכתובות עבריות שהם תיאופוריים.

ישנו הבדל עקבי בין התורה לנביאים, בכך שבתורה אין שום שם המורכב עם סיומת של שם הויה, אלא רק עם 'אל' או 'שדי'. כל כתיבה מאוחרת היתה יכולה לשרבב בטבעיות שם תיאופורי מאוחר. כמו כן המכנה המשותף של כל השמות מבנין יפעל (יצחק, יעקב, ישמעאל, יוסף, יאיר, יפתח, יגאל, ירחמיאל) הוא קדום ולא מופיע לאחר מכן (גריניץ, יחודו וקדמותו של ספר בראשית עמ' 30 והלאה). ככלל קובע גריניץ (ואולברייט) כי מוצא השמות הרווחים בספר בראשית שייך בוודאות למלאי השמות המוכר מראשית האלף השני לפנה"ס.

הבלשן טור סיני רואה באוצר השמות עדות היסטורית לכתיבת ספרי המקרא השונים:

"שיטה זו שלפיה חידש משה בלבד את השימוש בשם ה' בישראל היא המתגלית גם בשמות האישים הבאים בתורה ובכתבי הקדש בכולם אין בן אדם ששמו מורכב בשם ה' מלפני זמנו של משה רבינו בישראל ומחוצה לו.. כנגד זה אין שם המורכב בשדי מזמנו של משה רבינו ואילך.. ושוב מתגלית שיטה זו כגורם היסטורי ממש בסוף ימי מלכות יהודה כנראה בהשפעת ספר הברית.. הולך ובטל גם השימוש במלה אל בכלל בקריאת שמות ביהודה, בהשפעת תנועה זו כפי שתיארתי זאת בספרי על תעודות לכיש משנה אף המלך אליקים את שמו וקורא לעצמו יהויקים וכל ההולכים אחרי הנביא של תעודות לכיש נקראים בשמות על פי נוסחה זו בלבד.. ואותו נוהג קיים גם אצל יהודי יב במצרים העליונה.. ומכאן לכאורה שהיה שם זה אל שדי או שדי בלבד שם קיים בתקופה הקדומה.. אין זכר לשם זה בכל המקורות המרובים מארצות המקרא שבידינו, אינו נזכר בכל כתובת מארץ ישראל ומן הארצות השכנות לעמיהן וללשונותיהן, נמצאות בידינו היום כתובות אין מספר המזכירות שמות אלהים אף מסביבתה הקרובה של א"י מארצותיהם של בלעם של איוב ורעיו וביניהן אף רשימות מלאות של אלהים מרובים.. ואעפ"כ אין זכר בכולם לאל שדי", (הלשון והספר עמ' 116).

בכל תקופה יש מאפיינים יחודיים שהיו רווחים בשמות, כפי שמסביר ההיסטוריון בצלאל פורטן:

"בשמות המיוחסים לתקופת השופטים.. הדגם הבולט בהם הוא שם המורכב ביסודות אב או אח.. בשמות מתקופה זו גובר והולך הזיהוי של רכיבים תיאופוריים קדומים עם ה' ואל, כגון השמות אליאב, אליעם, יואב, המזהים את הרכיבים הקדומים אב ועם עם ה' או האל.. תוך  תקופת ממלכות ישראל ויהודה נעלמים כמעט לגמרי הרכיבים הקדומים אב, אח, אדון, דוד, ועם.. תמונה דומה מתקבלת מאוצר השמות התיאופוריים שבדה"א.. בחומר האפיגראפי מתקופת מלכות ישראל ויהודה מוצאים יותר משמונים שמות תיאופוריים שאינם במקרא.. אוצר השמות התיאופוריים מתקופת שיבת ציון זהה כמעט לזה של ימי בית ראשון.. תמונה דומה עולה גם מאוסף שמות היהודים ביב.. אין למעשה חדושים בשמותיהם של אנשי יב", (אנצ"מ ערך שם עמ' 46-8).

"בשמות המיוחסים לתקופת הנדודים במדבר נפוץ דגם זה יותר מהדגם של משפט פעלי, פועל בעבר, נשוא + נושא ללא כינוי מושא, והוא הדין בשמות המיוחסים  לתקופת השופטים", (שם עמ' 52). "פועל בעתיד, נושא+נשוא, בלי כינוי מושא.. דגם זה אינו נפוץ בישראל לפני ימי דוד.. עליה בתפוצת הדגם חלה אחרי גלות בבל.. יש לייחס עליה זו להשפעה ארמית", (שם עמ' 54). "משקלים הנגזרים משרשים בעלי עיצור אחד.. "קט".. כולם מיוחסים לתקופת האבות וההתנחלות, "קוט", כל השמות מיוחסים לתקופת הנדודים במדבר וההתנחלות (מלבד אור).. "קיט", כולם מתקופת ההתנחלות והשופטים", (שם עמ' 64).

הבלשן שמואל שביב כתב בשנות ה80 כי בחותמות וכתובות עבריות נתגלו כ900 שמות, ומהם רק כ200 לא מוזכרים במקרא! (אנצ"ע, ערך שם עמ' 1011) בשנים שחלפו בינתיים נתגלו עוד עשרות שמות, מהם מופיעים במקרא באופן אישי. ורק לאחרונה התגלה חותם נוסף של חזקיהו בן אחז מלך יהודה. מעניין, מדוע לא נתגלה מעולם חותם של מלך שאינו מופיע בתנ"ך?

בכלל מתוך מאות השמות הנזכרים בתנ"ך, זוהו 61 אישים בכתובות ארכיאולוגיות כאנשים ששמם נזכר בתנ"ך במדוייק, את הרשימה ערך ליבל רזניק, והיא כוללת אנשים מתקופות שונות. (ד"ר דיויד גריבס מדבר על 65 אנשים מזוהים)

להלן בקטיגוריה: המסורת ההיסטורית נ"ך, נפרט עוד על השמות בישראל לאורך הדורות, וכיצד הם מעידים על תקופת תיעודם.

אוצר השמות מתאים תמיד לזמנו ולמקומו, זה הוא מבחן אמינות ממדרגה ראשונה.

השמות בתנ"ך

אוצר השמות משתנה גם בעמים אחרים, ובולט הדבר בשמו של מלך מצרים פרעה, ידועות לנו שלש דרגות התפתחות בשימוש בשם זה, והן מיוצגות בתנ"ך לפי הסדר ההיסטורי שלו:

כפי שכותבת פרופ' נילי ש'ופק מאוניב' חיפה, מומחית למחקר השוואתי בין ישראל למצרים בתקופת המקרא: "למונח פרעה שלש צורות שימוש בספרות המקראית המקבילות במדת מה לשלבי התפתחות התואר בנוהג המצרי, 1) פרעה ככינוי עצמאי למלך מצרים ללא תואר נספח – שכיח בעיקר בתורה. 2) הצירוף 'פרעה מלך מצרים' – מופיע בנביאים ראשונים ובנבואה, ושכיח פחות בתורה. 3) התואר פרעה בצירוף שמו הפרטי של המלך – שימוש המקביל לשלב הסופי של התפתחות התואר במצרים – מופיע רק בנביאים ראשונים ובנבואה".

ובכן, הגם שבשושלות בימי הנביאים היו שמות פרטיים לפרעה, התורה מייצגת את השלב הקדום והראשוני, בו לא היה לפרעה תואר נספח. הכינוי הסתמי 'פרעה' הוא מייצג מובהק של הממלכה החדשה, כפי שכותב פרופ' גריניץ (יחודו וקדמותו של בראשית עמ' 102). הממלכה החדשה החלה במאה ה15 לפני הספירה בערך. וסגנון התורה רק מוכיח שנכתבה בזמן המאורעות. בימי הנביאים איש לא היה יכול לדעת כיצד היה מכונה פרעה בימי הממלכה החדשה.

אוצר מלים

ההבדל מתבטא גם באוצר המלים: הרבה תיאורי מלחמות באים בתורה ובנביאים, חלק מהמושגים הקשורים במלחמות, באים עשרות פעמים בנביאים, ואין להם זכר בתורה. למשל 'תשועה' 33 פעמים בנביאים, מעוז 35 בנביאים, עוז 45 בנביאים, המלה 'קרב' 10 פעמים בנביאים, 'שקט' פעמים רבות מאד בנביאים, כל הדברים האלו אינם בתורה. כך המלה 'בשורה' הבאה 29 פעמים בנביאים, איננה בתורה. 'תקוה' כ30 פעמים בנ"ך, אינו בתורה.

הנביאים משתמשים הרבה ב'קינה', 26 פעמים, וכן ב'נהי', ובמלה 'הוי' 50 פעמים. המלים האלו לא היו בתקופת התורה. אפילו המלה 'דמעה' והטיותיה, לא נמצאות בתורה. המלה 'ששון' המצויה בנביאים רבות, עדיין לא היתה בתורה.

העולם נקרא בנביאים גם 'תבל', 36 פעמים, בתורה אין זכר לביטוי זה. מה שמכונה בתורה 'לעולם' בנביאים נקרא 'לנצח' כ30 פעמים. אך בתורה אין עדיין מלה זו.

ומאידך ישנן מלים שהיו בשימוש בתקופת התורה, ובהמשך נעלמו לגמרי או באופן כמעט מוחלט, המלה 'נקבה' הבאה בתורה יותר מ20 פעמים, נמצאת בכל הנביאים רק פעם אחת. ואילו המונח 'מין' הנמצא בתורה יותר מ30 פעמים, לא שרד בזמן הנביאים כלל!

גם יחידות המדידה משתנות. בתקופת התורה כונתה יחידת זמן של שנה בשם 'ימים', ביטוי זה מופיע עוד פעם או פעמיים בנביאים ראשונים, ומשם ואילך נעלם.

עונות השנה מכונות בתורה "זרע וקציר קור וחום", הסתיו מכונה בספר שמות 'תקופת האסיף', אין השמות האלו ממשיכים בנביאים, וכן התקופה 'אביב' המוזכרת 8 פעמים בתורה, אינה בנביאים.

בנביאים מצוי הביטוי 'כנפות הארץ', בתורה אנו מוצאים רק: "ימה וקדמה צפונה ונגבה" (בראשית כח יד). כאשר באמת 'ים' היא שם הרוח המערבית בתורה, והמזרח נקרא תמיד 'קדמה מזרחה', כינויים אלו לא המשיכו בתקופת הנביאים.

את הסיבה מסביר מנשה הראל, בספר מסעות ומערכות בא"י בימי קדם, עמ' 52:

בזמן התורה, כינו את המוות 'נאסף אל עמיו', הביטוי הזה בא הרבה פעמים בתורה, עוד פעם אחת בימי השופטים. ומכאן ואילך איננו. וכן הביטוי ההפכי 'ונכרתה הנפש מעמיה', בא הרבה פעמים בתורה. אבל אינו מוזכר בזמן הנביאים.

דרכי ההתבטאות בהחלט יכולות לאפיין תקופות, בנביאים ראשונים אנו מוצאים את הביטוי העממי 'כזה וכזה' או 'כזאת וכזאת', 'צלחה עליו רוח ה', אסיפת העדה נקראת 'הזעקה'- 'וייזעקו'. צורות ביטוי אלו נמצאות הרבה בנ"ר, אבל לא חדרו לתורה, ולא לנביאים אחרונים. ויצעק שבתורה נהפך לויזעק בנביאים:

העם כולו נקרא בתורה 'העדה', בתורה ובנ"ר כ80 פעמים, וכן 'עדת בני ישראל' כ35 פעמים, אך כינוי זה מידלדל והולך ובתקופת המלוכה כבר נעלם.

דוגמאות לאוצר מלים שונה במונחים נפוצים:

הבדל בולט מוכיח את רמת הדיוק וההתאמה לתקופה עד לרמת הכתיב. דוד המלך, שתופס את המקום המרכזי בכל ספרי הנביאים, מוזכר קרוב ל500 פעמים בכל ספרי הנביאים, שמואל, מלכים, ישעיהו, ירמיהו, רות, משלי, תהלים. ובכולם הוא מוזכר בכתיב חסר. ואילו בכתובים הוא מוזכר כמעט 300 פעמים בכתיב מלא בלבד. ישנם 3 יוצאי דופן בספר מלכים, שנוספו בו דברים גם אחר החורבן. אבל הכלל הגדול מלמד על השיקוף המדוייק של המציאות, ואמינותם של ספרי הנביאים.

ספר יהושע כותב 'בני הענוק' במקום 'בני ענק', אך זו באמת הגירסה הקדומה של המלה 'ענק' שמקורה בשומרית 'ענונק/ים' ופירושה 'נפלו מהשמים', בני הענק הם בעצם בני הנפילים, בניהם של אלו שנפלו מהשמים כמתואר בבראשית ו'.

תיעוד קדמותן של מלים בתורה

ק"א קיטשן כותב:

"החשיפה העצומה של ידע נוסף על ההיסטוריה של אוצר המילים התנכ״י הפכה את הקערה על פיה. אם מילה כלשהי נמצאה בשימוש באבלה בשנת 2,300 לפנה״ס ובאוגרית בשנת 1,300 לפנה״ס, הרי שבשום פנים ואופן אינה יכולה להיות ״מילה מאוחרת יותר״ ..

כשלומדים את הנושא של המשרות הציבוריות בעיר אבלה, נתקלים במונח שמשמש לציון המספר הרב של ה״מנהיגים״ בעיר. מונח זה הוא ״נשא״, עם אותן אותיות שורש של המילה ״נשיא״ – המילה בעברית מקראית שמשמשת לציון ראשי השבטים בישראל (ראה במד׳ א׳ 44,16 וכו'), וכן לשליטים אחרים כמו שלמה (מל״א ׳״א 34). ביקורת המקרא המיושנת קבעה שהמילה ״נשיא״ היא ״מאוחרת יותר״ – סימן היכר של ״הקובץ הכוהני״ ההיפותטי לדוגמה.

המילה ״כתם״ היא מילה נרדפת נדירה בעברית ל״זהב״, ובדרך כלל נחשבה למילה ״מאוחרת״. לרוע מזלו של התארוך השגוי הזה, השפה המצרית שאלה את המילה מן הכנענית עוד במאה ה־12 לפנה״ס, והנה מתברר שכבר אלף שנה קודם לכן היא מופיעה כ״כותים״ בפלאו־כנענית של אבלה, בשנת 2,300 לפנה״ס.

המילה העברית ״תהום״ אינה שאולה מהבבלית. לא רק שהיא מופיעה בשפה האוגרית כ״ונהמת״ (המאה ה-13 לפנה״ס), היא אף מופיעה באבלה אלף שנה קודם לכן (״תיהמתום״). זהו מונח שמי מצוי. דוגמה למילה נדירה שזכתה לאישור הן מבחינת עצם קיומה והן מבחינת המשמעות שלה היא המילה העברית ״ארשת״ (תאווה, תשוקה), שמופיעה בתנ׳׳ך פעם אחת בלבד, בתהילים כ״א 3. מעבר לכך שהמילה מופיעה באוגרית במאה ה-13 לפנה״ס, מתברר שהיא מופיעה גם אלף שנה קודם לכן, כ״איריסתום״(בשפה האבלאית או באכדית קדומה), שכן היא נתגלתה בלוחות אוצר המילים השומרי/אבלאי.

לסיום, מתברר שהפועל ה״מאוחר כביכול״ ״חדש/חידש״ עבר דרך האוגרית (״חדת'״) מהאבלאית ״אדש״. תופעה זו נכונה גם במקרים רבים אחרים (,Kitchen 50,51 ,BIW).

הלקח שעולה מממצאים אלה הוא ברור – או לפחות ראוי שכך יהיה. יש לבחון מחדש את העמדה לגבי התארוך של אוצר המילים והשימוש במילים שונות בעברית המקראית, ולערוך השוואה עם 2,000 שנות היסטוריה והתפתחות לשונית של הדיאלקטים השמיים המערביים. בדיקה השוואתית תוכיח את קיומו של אוצר מילים רחב משותף לשפה השמית המערבית הקדומה, שרווחה באלף ה-3 וה-2 לפנה״ס".

סקירה על הביקורת על הורביץ, ניתן לקרוא בדיסרטציה של הורנקל, הכותב: "רוב העוסקים בתיארוך ספרות המקרא על סמך ראיות לא לשוניות התעלמו לגמרי מהראיות הלשוניות או התייחסו אליהן באופן – שטחי", מצורף החלק הרלבנטי מעבודתו 'לשון ספר ירמיהו ותולדות השפה העברית'.

שפת החוקים

חוקי התורה משתמשים במונחים שונים המתארים את המצוות ואת החייבים בהם, נוסח החוקים הוא נוסח יחודי, המקודש אצל שומרי החוק ומעתיקיו. ממנו ניתן להבין וללמוד את מהות החוק וענינו.  אם היו החוקים נכתבים בתקופת הנביאים, היינו מצפים למצוא את החוקים משתמשים באוצר המלים שאנו מוצאים אותו בספרות הנרחבת של הנביאים, אבל המציאות אינה כך.

ניקח כמה דוגמאות:

המלה "שבתון" ככנוי לחג מועד ושביתה, נמצאת רק בתורה 11 פעמים. בזמן הנביאים לא היה מקובל להשתמש בכינוי זה, מדוע שיכתבו חוק המשתמש בלשון זו ומכנה כך את השבת? האם החוק לא שיקף כלל את המציאות והצורה בה ראו את השבת וכינו אותה?

מניעת האכילה נקראת בנביאים 'צום', 47 פעמים. אך בתורה אין מלה זו, למרות שהתורה מצוה לצום ביום הכיפורים, היא כותבת 'ועיניתם את נפשותיכם', 'לחם לא אכל ומים לא שתה', אבל המלה צום לא קיימת.

דין הערכין, נזכר בנביא, מלכים (ב יב ה) בשם "נפשות ערכו". בתורה מכונה דין זה בלשון ארכאית 'הערכך', התורה חוזרת על כינוי זה 25 פעמים, אבל הנביא אינו משתמש בשם זה בשום מקום.

דין הנדרים נזכר הרבה פעמים בנביאים, אך לא בלשון שמובא בתורה, התורה משתמשת 5 פעמים בשורש הקדום 'פלא', כשאדם נודר הוא 'מפליא'. וכן משתמשת התורה 6 פעמים בשורש 'איסר', אבל בנביאים אין זכר לכינויים אלו. אם היתה התורה נכתבת בזמנם, למה שיכתבו בלשון שאינה בשימוש אצלם?

סגנון השבועה בתורה, ד"ר מנשה להמן חקר את לשונות השבועה שבתורה ובנביאים, ומסקנתו היא שבתורה ובנביאים ראשונים נוסחה השבועה בצורת 'אם', ואילו בנביאים שבתקופת המלוכה, נוסחו השבועות בצורת 'אם לא', "הערה זו מצביעה על קדמותם היתרה של משפטי האם".

בנוגע ללשונות השבועה במקרא כותב ד"ר מנשה להמן (מסות ומסעות, הוצ' מוסד הרב קוק 1982, עמ' 40): "נמצא שמשפטי 'אם' מרובים ביותר בתורה ובספרי שמואל ומלכים, ומועטים הם בספרי הנביאים והכתובים המאוחרים יותר. מאידך 'אם לא' נמצא הרבה בספרים המאוחרים יותר, הערה זו מצביעה על קדמותם היתרה של משפטי ה'אם'", (שם רשימה מפורטת).

אם נעקוב אחרי סגנון השבועה, נגלה סגנונות אופייניים לתקופות מסויימות, שבועה המוזכרת בתורה כמה פעמים היא 'בי אדוני', היא ממשיכה גם ביהושע שופטים ומלכים א', אבל מכאן ואילך נעלמת. במקומה צומחת השבועה 'חי נפשך', לראשונה בימי שאול, ועוד עשר פעמים נוספות עד אמצע תקופת המלוכה. כך גם השבועה 'כה יעשה לי ה' וכה יוסיף', 7 פעמים בימי השופטים עד ימי דוד ותו לא. ואילו ביטוי רווח מאד החל קרוב לימי המלוכה 'חי ה', 40 פעם אנו מוצאים אותו מכאן ואילך, אבל לא קודם. ברור שזה שיקוף מדוייק של המציאות, אף סופר מאוחר לא היה יכול לדעת שבדורות קודמים לא היו נשבעים 'חי ה', והיה מתאר את האבות או את משה רבינו משתמשים בלשונות רווחים אלו.

נגע הצרעת: בתורה מכונה בד"כ "הצרוע" 5 פעמים, בנביאים "מצורע" 10 פעמים.

הבדלים גדולים יש במונחים המתארים את המקדש ועבודתו, לעומת המשכן ועבודתו. נגיע אליהם כשנעסוק בתנאי החיים. נזכיר כאן לדוגמא את החושן, המוזכר בתורה 25 פעמים, ובנביאים אינו מוזכר כלל, לעומתו מוזכרים האורים והתומים, שהיה כנראה הכינוי המקובל לחושן בזמן הנביאים.

מלה מעניינת המתארת את הטהרה, באה בתורה: "וטָהֵר", מלה זו מוזכרת 13 פעמים. אך אין למצוא אותה בנביאים, הכותבים בד"כ 'יטהר' 'נטהר'. בכלל, מושגי ההקרבה שבתורה נעדרים בנביאים, התורה מדברת כמה וכמה פעמים על ה'פדר' שהוא חלק מן החלב, על ה'יותרת' חלק מן הכבד המיועד להקרבה, וכן ה'אליה', שאותו מקריבים. בזמן הנביאים נשתנתה השפה ולא מוזכרים הביטויים האלו, הקרבת מנחה נקראת בתורה גם 'אזכרה', בנביאים אין לכך זכר. הרבה פעמים הקטורת נקראת בתורה גם 'סמים', אבל לא בנביאים. כל זה מוכיח שהתורה לא משקפת את החוקים שנהגו בזמן הנביאים, או שרצו שינהגו, היא מדברת בשפה אחרת לגמרי, עתיקה ושונה.

עוד הבדל משמעותי, שגם אליו נגיע כשנעסוק בתנאי החיים, הוא המשיחה בשמן. זו מתוארת באריכות בתורה כיצד מושחים את המשכן וכליו, לשם כך משתמשים ב'שמן המשחה', מונח שאינו נזכר כלל בנביאים. למרות שעוסקים רבות במשיחה, שכן הנביאים עוסקים במשיחת המלך, שנקרא בנביאים בעשרות מקומות 'משיח'. הביטוי 'מָשחָה' בקמץ, וכן 'מִשחה' בחיריק, נמצא בתורה כמה וכמה פעמים, ואילו בנביאים איננו.

כשיחזקאל (מד כה) מעתיק את החוק "לנפש לא יטמא בעמיו" (ויקרא כא א), הוא כותב: "ואל מת אדם לא יבא לטמאה", שהיא לשון פשוטה יותר.

מונחי חוק ומשפט:

בכלל ישנו הבדל בצורת הכתיבה בין התורה לבין הספרים המאוחרים. התורה משתמשת בסגנון של חזרה מונוטונית מיוחד לה, שאין אנו מוצאים אותו לאחר מכן.

דוגמא מפורסמת היא החזרה על קרבנות הנשיאים בזה אחר זה 12 פעמים, כך אנו רואים גם את החזרה בצורה קבועה לפי תבנית בסדר הדורות מאדם עד נח, ומנח עד אברהם. הצורה בה כתובה בקשת אברהם מה' בנוגע למספר הצדיקים בסדום. רשימת החניות ויסעו ויחנו וכו', החזרות על הפרטים בדיני הקרבנות, במעשי המשכן וכליו, במעשי המנורה: וכפתור תחת שני הקנים ממנו וכו' 3 פעמים.

במנין בני ישראל ישנם משפטים ארוכים 'מיותרים' כביכול החוזרים על עצמם 12 פעם (תולדתם למשפחתם לבית אבתם במספר שמות מבן עשרים שנה ומעלה כל יצא צבא פקדיהם למטה (במדבר א)). וכן במנין השני (במדבר כו) ליכין משפחת היכיני לימין משפחת הימיני לנמואל משפחת הנמואלי וכו' כך נכפלות עשרות רבות של משפחות. בבמדבר כט' מופיע הפסוק "ומנחתם ונסכיהם כמדובר לפרים לאלים ולכבשים במספרם כמשפט" וכו' שבעה פעמים. אפשר לכלול כאן גם את רשימת המלכים ביהושע יב כשאחרי כל שם מלך נוספת המלה "אחד".

כמובן שאין הכוונה כלל לפרש או להסביר את סבת ההבדלים האלו, אלא אך ורק לציין את עובדת קיומם כסימן היכר לקדמות התורה וצורת כתיבתה השונה מן הנביאים.

כללים לזיהוי עברית קדומה בתורה לעומת הנביאים

לגבי סגנון צפוני, הוא מזוהה באמת רק בטקסטים שלפי המקרא עצמו הינם צפוניים, ראה הורנקל עמ' 22: