האתר עוסק בשאלות של אמונה מול כפירה, ומיועד לעוסקים בנושא.
למדיניות האתר לחץ כאן

Kal-sites – בניית אתרים
רוצה לדעת כמה עולה לבנות אתר ? לחץ כאן

נושאים באתר

"רציו" רוצה לגדול... רוצים לתרום?

תקבלו מייד
אישור מס הכנסה לעניין תרומות לפי סעיף 46 לפקודת מס הכנסה

10 ₪
20 ₪
100 ₪
200 ₪
500 ₪
1000 ₪
סכום אחר
הפוך את תרומתך לחודשית (ללא לקיחת מסגרת)
כן!, אני אתכם
לא! רוצה תרומה חד פעמית

יהדות ומודרנה

צוות האתר

צוות האתר

image_printלחץ לגירסת הדפסה

דברים שנאמרו במפגש במכון הרטמן
האם היהדות האורטודוקסית של זמננו היא יצירה שבאה בתגובה למודרנה של העת החדשה, ולכן היא לא אותנטית?
אתמקד בעובדה שהציג ד"ר פיקר: "מודרנה מביאה לחילון". זו עובדה אמפירית שמעידה על חוסר מוכנות של הדת לקיום בסביבת המודרנה. ומכאן שגם כשאין עדיין חילון בפועל, קיים כבר קונפליקט ואף משבר. ומשכך, הרי התגובה למודרנה היא לא משהו לא אותנטי, אלא חובתה של הדת וממילא חלק ממנה.
כל מפגש עם תרבות זרה הוא פונטציאל למתח קונפליקט ומשבר. לדעתי המפגש עם התרבות היוונית, הרומאית, ואף הפרסית, היווה קונפליקט ואפשרות למשבר במדה לא פחותה. והדיבורים על מצב קדום של אלילות שבו האדם כנוע וכו', הוא מיתוס מודרני שאין לו שום הוכחה. (השלכה של מצב ספציפי באירופה הנוצרית למין 'אבולוציה' כלל עולמית מתוך תפיסות התפתחותיות מיושנות של המאה היט'). וכמובן גם התיאור של המצב כיום כאילו הוא רציונלי ומוכיח את עצמו וכו', הוא עוד סוג של מיתוס מודרני. מודל חילופי יציג את איש המדע כמקביל ממש למכשף של פעם. וכתופס מקום דומה מאד בתודעת האדם.
המיתוס המודרני אנוס להציג את הדת בצורה פשטנית ושבלונית. ומתעלם מכך שהדת אמורה למלא עולמו של אדם, בין אם הוא עסוק בטכנולוגיה של תעלות השקיה שומריות, או שהוא מומחה צמחים מהגנים התלויים בבבל, או שהוא בנאי אמן המהנדס פירמידות עבור אלים. גם בעולם סיבתי, מתכנת מחשבים דתי מתפלל שיצליח למצוא את הנוסחה. וקפטן של חללית מתפלל שיספיק להגיע בזמן.
דעתי, וכמדומני שזו עובדה מוכחת, שהדת, כמו כל יש מופשט, מוגדרת רק על ידי 'מה שהיא'. הגם שיש קודקס דתי, הוא מתפרש ומיושם על ידי 'מה שהיא' הדת. בדיוק כמו ש'צרפתי' מוגדר כ'מה שהצרפתים', למרות שהשבטים הגאליים של לפני אלפיים שנה והצרפתים של היום שונים בתכלית, הטרנספורמציה היתה אורגנית טבעית. (לו היה שליט אכזר לוקח שבט צרפתי לפני אלפיים שנה, ובאמצעות אינקויזציה הריגות שחיטות והטמעה היה יוצר ממנו פריזאי בן ימינו, היתה כאן השמדה של התרבות הצרפתית. אך כשהדבר קרה בתהליך טבעי אורגני – זוהי הצרפתיות. כך בדיוק לגבי המונח 'פילוסופיה' או 'אמנות'. וכנ"ל בדיוק ביהדות. אם שליט אכזר היה לוקח את היהדות של ימי השופטים והופך אותה בכח לחרדיות של ימינו, היה זה מסע צלב ושמד לביטול הדת היהודית. כשהדבר קרה בתהליך אורגני – זו היהדות).
לפיכך כל הוריאציות והוורסיות שנתגלו ביהדות בזמנים שונים ומקומות שונים, הן שוות ערך מבחינת היותן 'יהדות'. הן חלק מבשרה, בדיוק כמו השתנות של גוף חי, או יותר נכון מוטציות והסתגלות של מין חי. היומרה של יהדות כנתינתה / כביום היווצרותה, היא כמו תינוק שהרגו אותו כשיצא מהרחם והכניסו למקפיא ליתר בטחון.
העת החדשה, בתהליך לא יחודי, שכמוהו התרחש בתקופה ההלניסטית באלכסנדריה, ובתקופה האיסלמית בספרד, ועוד. הציבה אתגר לכושר ההסתגלות וקצב המוטציה של המין. אם מול ההוייה ההלניסטית / רומאית / פרסית פיתחו חכמים במשך דורות קומוניקציה בריאה, של גיבוש דעה על חלקים טובים וחלקים רעים, הסבר תהליכים בהתאם לעקרונות הדת, הפקת תועלת מול הסתייגיות, הערכות מוסריות פרקטיות וכו', אימוץ ודחיה. בעת החדשה לא הספיקו, ואי אפשר להספיק. מוצר כמו ויקיפדיה, שמאפשר לדעת הכל, סותם את פיו של האדם הפשוט ומבטל כל סוג של דעה עצמאית שהצליח לגבש. אך עד שהדת תגבש לעצמה קומוניקציה בריאה עם ויקיפדיה שקיימת שנים ספורות. המודרנה תציג מערכת אינפורמיישן עוצמתית יותר.
מנסיון רב, הן מול חוזרים בתשובה במהלך שבוע ("סמינר"), והן מול חוזרים בשאלה במהלך שבוע (~). הגורם לשינוי הוא: חוסר פנאי להנפקת מוטציות. האדם יכול להכיל ולעכל מורכבויות סתירות ואף מופרכויות (והראיה: האדם המודרני). צריכים רק זמן וכושר הסתגלות. וכשאין זמן הכל מתפוצץ ב'בום'. אחרי שהאימון אבד, ישנו חוסר ענין במוטציות, ומתרחש ויתור.
[החלק השני של הקונפליקט הוא אמונה ורוחניות בעולם של פינוק ושפע. אך קונפליקט זה היה קיים גם בתקופות הנ"ל, הרומאים למשל הציגו פינוק ושפע, וההתמודדות הזו היא בשר מבשרה של היהדות החזלי"ת. רבא הלך לבקר שר פרסי, ומצאו באמבט של מי ורד ושתי זונות ערומות משני צדדיו, שאלו השר 'כזה כבר יש לך'?, השיב רבא: לנו יהיו תענוגות יותר מאלו בעולם הבא (ע"ז סה.). זו גם התמונה שמציג ספר תהלים].
לפיכך תגובת הדת למודרנה היא חלק מהדת, היא התגובה הטבעית של דב ערבות שהוצנח בקוטב. הוא עדיין לא פיתח מוטציה שתעזור לו להתמודד עם מפולות שלגים, או לדוג מתחת לקרח. ולכן הוא לא מסכים לזוז ממקום שנראה לו בטוח. ורק כך הוא יכול לשרוד. כיון שהעובדה היא שמודרנה = חילון, הרי שהחרדה טבעית ומוצדקת. ויש לשים לב למונח "טבעי" ומשמעותו. גוף שמקבל שינויים וסיכונים בלי נוגדנים, טראומה, אוטואמוניה, הוא מת או אוטיסט.
לטפל בחרדה הזו אפשר רק בצורה אורגנית, רק כשהדב עצמו ירגיש שהוא לא חרד מהאתגרים שמולו, והם 'באים לו בטוב', יהיה זה סימן שהמוטציה התפתחה ויש אפשרות להטמיע אותה. אבל לשקר לו ולומר שאין שום סיכון / מודרנה לא מביאה חילון, דהיינו: דב ערבות יסתדר מעולה על פסגות האלפים, (יישאר דב ולא יהפוך לקציצת בשר). הוא תהליך שהינו ההיפך מטבעי. הוא הטלת המין החי על שלחן הניתוחים בניגוד לרצונו, נסיונות חיתוך והשתלה שמנוגדים ל'מה שהוא'. עובדה היא שנעשו ביהדות שינויים מרחיקי לכת, אבל בצורה אורגנית. הם פשוט קרו, הם נבעו מתוך מעיין הדת. שינוי לא טבעי הוא ההיפך מהדת. (אם נעבור לנמשל, הנימוק הוא: כאשר השלם הוא סך החלקים בלבד, ללא מסגרת. הימנעות משינוי מכוון, מונעת מדרון חלקלק של 'פרדוקס הערימה', שבנטילת פרט נשארת תמיד ערימה. אך בסופו של דבר אין כלום. השינוי הלא טבעי שמוצג כאילו הוא טבעי, נוגד לעקרון זה, ומסכן את הערימה כולה).
לכן אף שאורטודוקסיה היא תגובה למודרנה, היא תגובה טבעית ולכן אלמנטרית. והנסיון להציג אותה כענין מלאכותי תלוי חרדה, הוא הונאה. החוש ההיסטורי הטבעי של היצור החי שעמד על נפשו, היה נכון ונבע מאינטואיציה בריאה. בניגוד לתעמולה ונסיונות הניתוח המלאכותיים: ההשכלה הביאה חילון, זניחת התקוה לגאולה היתה ויתור על נכס מנכסי הרוח. האמונה במשטרים הנאורים באירופה היתה טעות. הגוף הציוני הביא חילון. כל ה'חדש' הזה היה באמת אסור מן התורה, מנוגד לרוח החיים של העם 'כמות שהוא'. ניתוח מלאכותי שהוא ההיפך מהדת. וכלום דבר שהוא ההיפך מן הדת ובפועל ניתק את העם ממנה, אינו 'אסור מן התורה'?
ובאופן מעשי: אנו ממתינים למוטציה, שתקום בהכרח בדמות תנועה חברתית שתציע שילוב אמיתי דת ומודרנה, לא ויתור של הדת למודרנה, זה שמביא את החילון. או הפרדת תחומים – המהווה ניתוח לא טבעי של הדת (מוטיב נוצרי כטענת אוריה). אלא מודרנה מקבילה שתהיה חלק מהדת ושיהיה בה תוכן דתי, הרב קוק להמונים.

שינויים ביהדות הדתית
לפי התפיסה של היהדות כגוף אורגני, כל שינוי צריך להיות איטי. לא מסיבות טכניות, אלא מהותית, שינוי שאינו איטי לא יכול להיות חלק מהדת. אדם חפשי יכול לשנות את תרבות חייו תדיר, ז"א לעשותה פלאסטית ומתעדכנת, משום שהאינטרסים שלו בתרבות מחייבים זאת, או לכה"פ מסתדרים היטב עם תהליך כזה.
אדם דתי אינו יכול לשנות את תרבותו במהירות. לחלק נכבד מצורת החיים וחוייתם ישנה משמעות דתית. קיים קושי רגשי לעשות להיפך ממה שעשה אבא שלי, וקל וחומר להיפך ממה שעשיתי אני בעצמי לפני עשרים שנה. (כמובן שהמדובר על התנהגויות בעלות משמעות דתית, ולא על חבישת כובע אחר מזה שחבש אבי). הרגש הזה הוא רגש החיים של היהדות, אם לא היה רגש כזה או דומים לו, לא היתה היהדות דת חיה כי אם אוטיסט או מת. להילחם ברגשות כאלו, פירושו להציע המתת חסד. רגשות כאלו מכוונים את הדת, שחלק ממטרתה הא בחירת מעשים המבילים למצבים רגשיים שהיא מעוניינת בהם. ההימנעות מביזוי ספר קודש, וההימנעות מביטול מנהג, שניהם צוים דתיים. וכך גם הצו הלא כתוב, ששינויים תרבותיים משמעותיים, נבחנים רק באספקלריה של תקופה ארוכה ואיטית.
אם ניאלץ לדון מול אדם בנוגע לכריתת רגל לילדו הקטן. יש להניח שאם לאב לא יהיה פן רגשי בדיון, והוא יסכים מיד בלי מחסום רגשי לכרות ולחתוך כל מה שמחייב ההגיון. הרי שאותו אב לוקה בבעיה נפשית. אם ההורים אינם מזילים דמעות ומתחבטים לפני החלטה כזו, המתעמתת עם רגש האהבה והדאגה הטבעי. ואם אין ההתלבטות הזו אורכת זמן כל שהוא. למרות שההחלטה רציונלית לכאורה. אלו אינם הורים אחראים, לא רציונלים, ולא באמת דואגים לילד. ואם חלילה המנתח יפגע ברגשות אלו או יילחם בהם כדי למהר את הניתוח, הוא יפגע בהמשך הקיום של המשפחה. הרגשות האלו הם חלק מרגש האחריות והאהבה והם מהות המשפחתיות המופשטת.
כשם שנישואין וגירושין הן החלטות שצריכות להיות רציונליות, אך הן חסרות משמעות בלי תהליכים רגשיים ארוכים ומורכבים. וממילא גם אינן רציונליות בלעדיהן. אדם שמקבל החלטה על נישואין ועל גירושין ללא תהליך כזה. הוא לא אדם זריז או קליל, אלא אדם שהנישואין שלו והגירושין שלו או אולי כל חויית החיים שלו חסרי תוכן ממשי. החיים בעיניים של הדת הם חלק מברית, בין האדם לבין מי ששלח אותו לכאן. אם הברית הזו נמשלת בכתבי הקדש לנישואין, אין פלא שכל חלק ממנה נלקח ברצינות, וכל שינוי הוא תהליך מורכב. לעומת זאת, בעיניו של האדם החפשי, החיים הם סטוץ. אין שום מורכבות רגשית, באים נהנים והולכים.
דובר על היפתחות לפסיכולוגיה. בעיניים מדעיות ניתן לראות את הדברים כפיגור, כאוניברסיטה אליה מגיעות החדשות באיחור של עשרים שנה, כירחון אקדמי הדן כעת במשמעות גילוי הפניצילין. או ביתר בוטות: כמישהו ש'מורח' סטוץ למשך חדשיים. אבל מבחינה דתית, זו הדרך היחידה והטבעית להטמיע תרבות זרה לתוך חיי הברית של הדת. הפסיכולוגיה מגיעה ממקור זר, פותחה בידי אתאיסטים, או דעות אחרות שזרות ליהדות. והיכולת להשתמש בה הוא אך ורק על ידי היטמעות איטית. במשך שנים מנסים לטעום קצת, להשתמש קצת, ורק החלקים שנכנסו בצורה טבעית וזרמו עם החרדיות, יכולים להמשיך ולהיכנס.
אין המדובר בבעיה של פרוצדורה, אלא בדעה דתית. שהחלטות כאלו אינן יכולות להתקבל בפרספקטיבה של אוטוסטרדת המידע. לו היתה הדת אומרת בעיצומה של המאה ה20: הפסיכולוגיה היא חכמה, חכמה בגויים תאמין, קופי פייסט ליהדות. היינו מקבלים בתוך היהדות את המיתוס הפרוידיאני האלילי למחצה כ'חכמה'. ומכיון שהתהליכים של פלט קלט בדת הם איטיים (בעיקרון, ולא במקרה), הרי שעד היום היינו אנחנו ובני בנינו משועבדים ל'חכמת' הפסיכולוגיה הפרוידיאנים הגולמית. כמו שאירע ל'חכמת' ארבעת היסודות..
וזה הוא התהליך שעבר גם על חכמת הרמב"ם, הרמב"ם כהוגה הסתמך על טיעונים לוגיים ורציונליים. אבל העם כגוף חי, יצר מחיצה בין הרמב"ם כבעל סמכות, ובין הדברים שהיו זרים לרוחו. המחיצה נוצרה מחמת זרות הרוח, וכמובן בלי שום תלות בטיעוני הרמב"ם או בטיעוני נגד. מחיצה זו היא התגובה הטבעית והנכונה, גם אם המתכון נשמע מעולה, עד שהגוף החי לא יאכל ויעכל ואף יכריז שהיה לו טעים. לא תהיה התמזגות.
ההנגדה המקובלת ביותר בשיח של דת ומדע, היא על החרדי הנוסע במטוס אבל מתנגד למודרנה. אבל זו טעות אופטית. גם הנסיעה במטוס של החרדי אינה מובנת מאליה. בטלויזיה הוא לא משתמש. באייפון הוא לא משתמש (נניח). למרות שזה משוכלל וזה מקדם אותו, כי לפי הדת (כפי שהיא חיה במקומו ובזמנו) הוא מהווה מפגע מוסרי. הוא לא מקבל את המטוס משום שהוא עובד, אלא משום שהוא נטמע בחיים הדתיים בלי ליצור חיכוך. טכנולוגיות כמו רדיו, סרטים, נטמעו חלקית, ובאופן שהתאים לחיים הדתיים. אין כאן פרדוקס, אלא סדר עדיפויות אחר. המודרנה אינה ערך, שצריך לבא באופן המעודכן, כמירוץ אוטוסטרדה. אלא היא מציאות, שאפשר להטמיעה בדרך שבה מטמיעים 'חדש' בדת. והרי גם חומרות של 'חדש' אינן תקפות אלא אם כן התאימו ונטמעו בחיי הדת. קבוצה אלימה וכחנית ניסתה בכל האמצעים הכשרים והלא כשרים להפוך את הנסיעה באוטובוס לפסולה מחמת תערובת גברים ונשים. אבל בפועל הרעיון לא הוטמע. זיהוי ה'תכלת' נעשה באמצעים מדעים והיסטוריים משכנעים, אבל בפועל הרעיון לא הוטמע, ולכן ההלכה אינה דורשת ללבוש תכלת.
כך בדיוק יארע לפתיחות של החרדיות לאקדמיה. החרדיות והאקדמיה, שני ישים מופשטים שיש להם חיים לעצמם. ולכן גבולותיהם פרגמטיים. המושג אקדמאי חרדי יקבל משמעות, אם מושאו יהיה שונה מאקדמאי חילוני. ולא רק באורח חייו שבבית, אלא גם ה'אקדמאיות' שלו תהיה שונה. רק כאשר בפועל תהיה קבוצה של אנשי אקדמיה שעדיין יוכרו כחרדים על ידי ההרגשה האינטואיטיבית של החרדיות עצמה. תהיה למושג כזה אחיזה במציאות.
ההבדל המרכזי בין דת לבין שאר הישים המופשטים, כדוגמת: 'אקדמיה' 'אמנות' 'צרפתים'. הוא שכל הישים האלו נובעים מרצון חפשי, אנחנו רוצים שתהיה אקדמיה, ואני רוצה להיות חלק ממנה. ולכל כל ריאקציה והובלת שינוי היא חלק מהשיח האקדמי והברירה הטבעית שלו. והיה אם התנועה הריאקציונית נתפסת בסופו של דבר כחלק מהשיח ומהאקדמיה, גם אם היא מיעוט. הרי היא 'אקדמיה'. ובאם בסופו של דבר תיתפס התנועה כהזויה, כקונספירטיבית, לא תצוטט בספרות אקדמית וכו' לא תוכר. הרי שהיא לא 'אקדמיה'. כנ"ל בתחום האמנות, הזרם הפוסט מודרניסטי הוכר כזרם באמנות, בעוד מתחילתו היו שדרשו להתייחס אליו כעיסוק הזוי של השחתת בד.
אך היש המופשט של הדת אינו נובע מרצון חפשי, מהותה של הדת היא מילוי רצון האל, ואותו מקיימים מתוך חובה. ברגע שכל סוג של ריאקציה והובלת שינוי תיחשב כחלק מהשיח הדתי, אין משמעות לדיבור על 'רצון האל'. לכן באופן טבעי מרגישה הישות הדתית, שריאקציה במדה ויש לה מקום, היא רק כשהיא נובעת מתוך החיים הדתיים ובהתאמה עמם, ובכך אנו ממשיכים את הזרימה האורגנית של הדת מאז אותו רגע של גילוי רצון האל. ריאקציה יכולה להסתמך על טיעון לשחזור מה שהיה פעם חלק מהחיים הדתיים ובהמשך 'נשתכח'. החזרת עטרה לישנה היא חלק מהאידיאל הדתי. וכו'. אבל ריאקציה תמיד תצטרך הצדקה, ומבלעדי הצדקה התואמת לרוח הדת 'כפי שהיא', היא היפוכה של הדת.
ומכאן ברור, שקריאת תיגר על מי שהחיים הדתיים מרגישים שהוא ה'ראש', המנהיג. הוא מעשה שמנוגד לגבולות הריאקציה בדת. כל עוד הטענה היא פנים דתית, כגון: המנהיג טועה בהלכה / מושחת / אינו מלומד מספיק / חסר דעת וכדו' הרי לנו שיח דתי. אבל קריאת תיגר 'חוץ דתית'. כגון: המנהיג אינו פתוח מספיק לשינויים ולמודרנה. היא מנוגדת לדת, שהזרימה האורגנית שלה מרגישה וקובעת שהוא כן המנהיג, שהם נמשכים אחריו. הדת מטבעה מוקיעה ביקורת כזו, וכך ראוי לה לעשות מנקודת מבטה. מבלי שום קשר לטיב הלוגי של הביקורת או איכותה המוסרית וכו'.
דוגמה: האם הלכות צניעות רלבנטיות בימינו כצורתן? הדת החרדית תופסת את ההלכות האלו בצורה חד ממדית: גילוי החלקים החייבים בכיסוי בגוף האשה הוא תועבה, בין אם הגילוי בפועל, בסרט, בתמונה, בציור, וכדומה. (ההימנעות מתמונות נשים בעיתונות החרדית נתפסת כמידת חסידות, כדי שהעיתון יהיה שוה לכל נפש וגם ל'בעל נפש'). בפועל, חלק גדול מהאנשים החרדים אינם מקיימים ואינם יכולים לקיים את הצו כפשוטו, לא נמנעים מלדבר לפי הצורך עם אשה שאינה שומרת על כללי צניעות אלו. בין אם בחנות או במשרד, או כל צורך אחר. לא כל אחד נרתע מסוג מסויים של עירום באמנות. כגון מה שמכונה עירום מרומז. אך מכיון שההלכה נתפסת דיכוטומית, החריגה הזו ממנה נידונה בהתעלמות, וההלכה נותרת בתודעה כחד משמעית.
ההגיון אומר שלו היתה הדת קובעת באופן רשמי גבולות חדשים, מבלי להתעלם מהמציאות. היה בידה הכח למנוע מה שמעבר לגבולות החדשים. יהיה סוג מסויים של עירום מרומז או חלקי שיתפס גם בעיני חרדי שנמצא בעולם כ'אסור' ומחוץ לגבול. ויהיה כזה שאינו אסור. יש לכך תקדימים דתיים למהדרין, היעב"ץ מתאר בפירוט את ציורי העירום שראה על גבי הקירות של מבני דת נוצריים. בהגדות ישנות ובספרי קודש נוספים ישנם ציורי עירום אבסטרקטי, ולעתים אף פלסטי במדה מסויימת.
הוי אומר: לו יהי שהטמעת יחס שונה להלכות צניעות (הנ"ל הוא דוגמא רק לפרט אחד מהלכות צניעות) יהיה 'טוב' לדת. אך האם ניתן להשפיע על ההלכה באמצעות הצעה מופשטת מן המציאות? כמובן שלא. הדרך היחידה היא באם התנהגות כזו תוטמע מאליה בתוך החיים הדתיים. בדיוק באותה הדרך שלפני מאות שנים הציורים ה'פרובוקטיביים' בצאינה וראינה המתארים את אדם וחוה או את אנשי דור המבול בעירום, נכנסו בצורה טבעית. זה הוא תהליך שלוקח זמן ארוך. מי שירצה להשפיע, יצטרך לפעול על הגבול החיובי, לאמור: אם אינך מתנזר מתוכן שמופיע בו עירום אבסטרקטי, הגבול שלך צריך להיות כך וכך. כשם שאומרים בהלכות אינטרנט: אם אינך מתנזר מאינטרנט, הוא חייב לכל הפחות להיות חסום לפרונוגרפיה. כך נאמר בהסתייגות לפני כמה שנים, וכיום השימוש באינטרנט חסום הוא די אלמנטרי ולא מעורר תמיהה.
עיון בהיסטוריה ילמד, שכאשר המודרנה התריסה נגד הדת, הדת התקשתה מאד לקבל ממנה. ובתקופות שהמודרנה לא התריסה נגד הדת, היה הרבה יותר קל לעכל אותה. הגם שלפעמים מדובר באותם היסודות עצמם. הפילוסופיה האריסטוטלית והאפלטוניות, שחז"ל לא קלטו ממנה מאומה, שכן באו בפי הרטוריקנים היוונים שתקפו את העמדות הדתיות. נטמעו בקלות יחסית בתקופה האיסלמית, בה חלק גדול מאותם תכנים בא בצורה בלתי מתריסה.
המודרנה, – ואנו מדברים בעיקר על האקדמיה, אחד מבתי היוצר של המודרנה – מתריסה כלפי החרדיות, בעיקר 'ברגליים'. לא רצון לזלזל, אלא תשדורת רחבה מאד, של חוסר היכרות מעמיקה עם הדת החרדית החיה. כל עוד חרדי מרגיש שלאקדמיה אין שום מושג מי הוא ומה הוא, למה הוא מתנהג כפי שהוא מתנהג וכו', רחוקה ההרמוניה. וראוי לאקדמיה ללמוד מהמדיה, לא זו התקשורתית, שאף היא אינה מכירה את הציבור החרדי. אלא המדיה הקולנועית, שעברה מטאמורפוזה בשנים האחרונות. במקום קונילמל ההזוי מגיעים עשרות סרטים המציגים לפחות בערך מי הוא חרדי, איך הוא נראה, איך הוא חושב, ואיך מתנהלת הוייתו.

0 0 votes
Article Rating

שתף מאמר זה

תגובות ישירות

Subscribe
Notify of
guest
2 Comments
Inline Feedbacks
View all comments
אהרל'ה
אהרל'ה
5 years ago

שלום וברכה,
האם יש וידאו מאותו אירוע?

2
0
Would love your thoughts, please comment.x