לחץ לגירסת הדפסה

סוֹקְרַֿטֶס (Σωκράτης‏) בן סוֹפְרוֹנִיסְקוּס (Σωκράτης) שט בסירתו בנהר הוידומאטיס היווני, טרוד עד למעלה מראשו האריסטוקרטי בשאלות עמוקות לאין שיעור מן עומקם של מימיו הסוחפים של הנהר – כיאה וכמצופה מאבי הפילוסופיה המערבית.

הוא הרהר במשפט שמרבים לצטט בשמו – "החכמה האמתית והיחידה היא לדעת שאתה לא יודע כלום", וגילה להפתעתו שהמשפט שגוי מיסודו. אם אתה לא יודע כלום – אז איך אתה יודע שאתה לא יודע?

"ניחא", הצטחק לפתע, "השגיאה הזאת רק מחדדת את חוסר הידיעה, כלומר, אפילו את חוסר הידיעה בעצמו איננו יודעים להביע כהלכה".

הוא צלל לתצחוקת כוללת שנבלמה רק כשהבחין שמשהו בזרימת המים אינו כשורה – עצם לא מזוהה היה נתון במאבק ער בסחף המים.

סוקרטס התלבט מעט והחל לחתור לעבר הגוף המתערבל. ברי היה לו שהוא עתיד להתחרט על הצעד הזה, וזה בדיוק מה שקרה כשזיהה שהטובע הוא סִידְּהַארְתָּה גַאוּטַמָה (सिद्धार्थ गौतम) הידוע כבודהיסט העליון עלי אדמות, שככל הנראה טיהר את עצמו יתר על המידה במימי הנהר.

הוא מַשׁה את הבודהיסט העליון מן המים בחוסר רצון מופגן, והיה מטיל את עצמו למים תחתיו, כדי שלא לשהות במחיצה אחת עם בריה כה לקויה, אלמלא שחשש שתלמידיו הרבים באתונה לא יעמדו בתוגה שאבדנו יסב להם.

הבודהיסט העליון הגיר מעט מי נהר מנקבי גופו, השתרע בניחותא על הסיפון ופתח ללא שהיות במדיטציה חסרת עכבות.

סוקרטס היה שב לעיסוקיו הנעלים ולחיטוטיו הבלתי נלאים בנבכי מוחו, אבל שלוותו האינסופית של הנקלה שנקלע לספינתו, טרפה את דעתו.

ככפוי שד הוא פנה בבוז עמוק לבודהיסט: גַאוּטַמָה רב החסד, התואיל להשקותני מִעֵינות החכמה אשר מפכים מפיך?

גַאוּטַמָה: דַבֵּר, כי שומע עבדיך.

סוקרטס מצניע חיוך ערמומי ובוחר שאלה מכשילה: אהה, אדוני, שלוותי נעכרה ודעתי נסתרה ובינתי נגרעה, יען נעלם ממני מה הוא טבעו של היפה. בחסדך סבר את אזני, במה היפה – יפה הוא, מאימתי יחל היופי לפעם בו ובמה יחדל מלהתקיים?

גַאוּטַמָה: איני מטריד את עצמי בשאלות ממין אלו, בנפשי יש רק שלווה, ובנשמתי אך אור. אין מקום בקרבי שיכיל תהיות כלשהן.

סוקרטס בלעג כבוש: הלא אצלתי לי תשובה נזירי רב החסד, מושיעי וקרן ישעי.

גַאוּטַמָה: ובכן.. טבעו של היפה הנך מבקש, אני כשלעצמי איני יודע האם ליפה יש טבע קיים או שלקיום יש טבע יפה..

התשובה המעמיקה גזלה את האנרגיות של הבודהיסט העליון והוא שקע בנירוונה דוממת.

תוך כדי השיחה מאירת העיניים נסחפה הסירה לשבולת הנהר. במקום זה נקוו יחד ערוצי מים רבים וגאו עד הגדות הצרות של הנהר. במרחק מה לימינם היה ניתן לראות מפל מים עצום שצנח ממרומים והכה עם צבאות רסיסיו את פני הנהר הנעים לקראתו. מאחורי המפל היו שמים בוהקים שנקטעו בצוקים מחודדים שהצביעו לעברם. מי המפל גלשו על הצוקים החטובים והתפצלו והתבדרו ושבו והתמזגו זה עם זה בדרכים רבות מספור. עלווה ירוקה וסמיכה היתמרה מחגוי הסלע הצרים ונטתה מטה ונשקה לקו המים. המראה היה מרהיב.

סוקרטס בחן את המחזה במבט נוקב, "מה מכונן את היופי העז הזה?" תמה בקול, "סימטריה אין כאן! סדר אינו נוכח! שלא לדבר כלל על יחסים מתמטיים שבודאי אין לזהות בתוך כל הקצף הכאוטי הזה!"

גואל הבודהיסטים הטריח את נשמתו לחזור לגופו רק לרגע קט הדרוש כדי למלמל: ברור שאין קשר בין מתמטיקה לאסתטיקה! הרי אין דבר נאה יותר מהתגלות על טבעית – אינסופית! זאת למרות שהמתמטיקה כלל לא מסוגלת לתאר ערכים אינסופיים!

סוקרטס: יש לך מזל שקנטור עוד לא נולד..

גַאוּטַמָה: טוב שהוא לא נולד, הקביעה האבסורדית שלו שישנן עוצמות שונות לאינסוף, אינה אומרת כלום על האינסוף עצמו, אני יכול באותה מידה להגיד שיש הבדל בין שדים, ליליות וג'ינים, אבל אני עדיין לא יודע להגיד שום דבר מהותי עליהם.

סוקרטס: ובכן, דרושות אינסוף עוצמות של אינסוף זמן כדי לתאר את האינסוף באופן מהותי.. אל תשכח שקנטור קשישא ימות בלא עת ויסבול מתחלואים רבים…

עודם מדברים וזרם המים הודף אותם לזרועותיו של המפל הכביר, הם נופלים על ברכיהם בעינים קרועות לרווחה וגומעים בצמאון את היופי והכח העצורים ברביבים הנעים מן המרום לתהום. היופי היה, ככל הנראה, עז מדי – הסירה שנקלעה לזירה לא נוחה מבחינתה מתהפכת על פיה ועל קרבה, והשניים מוטחים ומושלכים אל הנהר השוצף.

הבודהיסט העליון מפרפר בנחת לעבר הגדה ומושך את עצמו מהמים, מזדקף בזהירות ותר אחרי שרידיו של סוקרטס. פני הנהר לא מסגירים אפילו רמז קל על מקומם.

לבסוף הוא מבחין בצל כלשהו בתוך המים, הוא גוחן במאמץ וחופן בידו את שערותיו של סוקרטס ומושך אותן בכל כוחו, לא מרפה עד שסוקרטס נחלץ מן המים אל הגדה הלחה.

סוקרטס מוטל על הבוץ בתנוחה עוברית דומם וחיור כמו קליפת עץ הליבנה. הבודהיסט אינו מוטרד מכך, להיפך, הוא מנצל את השקט שמשתרר כדי להמשיך את השיחה שנקטעה, "הרי לך יופי לא מתמטי ולא סימטרי, יופי שנטוע בשלמות הטהורה בלבד, יופי שמתגלה לעתים רחוקות בעולם החומר; אתה הענקת לי את חיי ואני בתמורה אצלתי לך את חייך שלך. האם ניתן לכזב ביופי שכזה? היש כערכו בסימטריה ובמתמטיקה? הסימטריה והמתמטיקה הן, אל נכון, בנות דמותו החיוורות בלבד של היופי השמיימי, שבדרכן הדהויה והעמומה משקפות את השלמות והלכידות בעולם השפל".

סוקרטס משתעל מים, ומבכה את יום היוולדו.

קול של אודים מתפצפצים נשמע מאחוריהם, והם נעשים מודעים לכך שמישהו מאזין לשיחתם תוך כדי שהוא מאדה ברוקולי עם כרוב ושורש ג'ינג'ר על אש נמוכה.

האיש התמהוני מעדכן אותם ללא שהיות, ששמו ראד והוא ידוע כרדוקציוניסט (דוגל ברדוקציה, שהיא העמדת הכלל על סך פרטיו) שמקדים את זמנו בכ-2400 שנה. השניים בוהים בו בתדהמה בעת שהוא מסביר להם שמבחינת הרדוקציוניזם, הקיום והיקום כולו הוא סך כל חלקיקי החומר היסודיים שמצויים בו. הא ותו לא. לכן, הקיום האנושי על הארץ הוא בסך הכל צביר חלקיקים לא מעניין על פלנטה לא חשובה – כתם מכוער וזעיר בחלל.

"ובמה היפה – יפה הוא", סוקרטס מלעלע בגרונו ולוחש בלי קול, "האם ניתן להעמיד את היופי על התכונות של החלקיקים היסודיים?" קולו מתייצב לפתע והוא מוסיף במלודרמטיות עשויה כהלכה, "וכי יש להם לחלקיקים היסודיים הבלתי נראים זיקה כלשהי ליופי? אין זה אלא הבל מאודה עם רעות רוח ושורש פורה ראש ולענה!"

"אין זה אלא כזב מגובה בגסות רוח ושורש כל הרעות החולות!" גַאוּטַמָה מוסיף בכובד ראש, ברגע נדיר של הסכמה בין מזרח למערב, "וכי המוסר, הקדושה וההארה היפים והנעלים, גם הם תולדותיהם של החלקיקים?"

ראד: חברים, הסירו דאגה מלבכם ואל תפלו ברוחכם, היופי, ההוד, הקדושה והתפארת, כולם פירות הדמיון ויבולי האילוזיה. זאת רק הדרך האנושית להעניק לדברים המועילים ותומכי החיים, נופך של רוממות שמיימית. התרומה של כל האשליה הזאת, היא, שבאמצעותה אנו נוטים לדבוק בדברים המועילים לנו – מחמת יופיים בעינינו, ולהתרחק מהעצמים המזיקים לנו – שנתפסים בעינינו כמכוערים.

לאמתו של דבר, בלי לפגוע באף אחד, זה רק עוד סיפור שאנחנו מספרים לעצמנו כדי להרדים את הילד התמים שבתוכנו. הביטו ביפי הנהר, רק עיור לא יבחין שהיופי הרב המיוחס לו נובע מהתועלת העצומה של נהר כזה לקיום האנושי. לעומת זאת מעיין זעיר ולא יעיל יחשב ליפה במידה פחותה, בהתאם לתועלתו הפחותה.

סוקרטס: לא צריך לראות קדימה 2400 שנה בשביל התיאוריה הספציפית הזאת, יש גם מבני זמנינו שמחזיקים בסברה דומה. ואולם כרדוקציוניסט נחוש וכמבשר המדע האמפירי, היה עליך להעמיד את התיאוריה שלך למבחן פשוט, כמו שמקובל במחוזותיכם.

ראד: אכן, ניסוי הוא פיתוי שאין לעמוד בו…

סוקרטס: לטענתך תפיסת היופי שלנו נובעת מן התועלת, ולכן אפשר לצפות שכל דבר יפה יהיה מועיל יותר מרעהו המכוער.

ראד: יפה אמרת! והיופי שבדבריך אכן מלמד על התועלת שלהם!

סוקרטס: הזהב והכסף יפים מן הברזל?

ראד: בודאי, כיתרון האור מן האפלה!

סוקרטס: אם כך, נסה להציע למועצת העם ללטש חרבות ושריון מזהב וכסף לצבא אתונה, ותגלה האם זה יגמר בהוצאתך להורג או בהגלייתך למדבר!

ראד: איני חושב.. ובכן, זהו מקרה פרטי בו רכותם ועדינותם של המתכות היפות מונעת מהם להועיל בתחומים הללו..

סוקרטס: והפילוסופים הדגולים האם יבחנו לפי תואר פניהם? והמנהיגים, והסטרטגים, והשופטים, והלוחמים, וחרשי הברזל והנחושת, ואומני התכלת והארגמן, האם גם המה ימונו בהתאם ליופיים והדרם?

ראד: האם זה עתה ביצעת רדוקציה לאבסורד – לרדוקציוניזם בעצמו? אני מניח שיש פערים כאלה ואחרים בכל תיאוריה ואנו נצטרך להשלים איתם או להעלים אותם עם הזמן.

סוקרטס לא מרפה: לא, זה לא פער בתיאוריה, זה כשל מהותי! המים, לדעתך, יפים בעינינו בשל תועלתם. מדוע, אם כן, נהר סוחף ומסוכן יפה יותר ממים שלווים? מדוע ים סוער וקטלני יפה יותר מים רוגע? ..וטרם הזכרתי את היופי הרצחני של הרי הגעש המתפרצים ושרפות הענק.

ראד: אדרבה, האש מעניקה לנו חום ואור, ולכן זה אך מתבקש שהיא תהיה יפה לעין!

הדיון העֵר הסיח את דעתם מן האש הרדומה שלחשה בהססנות מתחת לקדרה ולפתע שלחה זרועות זעירות לסרכים הסבוכים שהפכו בין רגע ללהבה כתומה עצומה בעלת לשונות ארגמניים, שהקיפו אותם מכל עבר.

"אבל", צעק סוקרטס בלהט ועל פניו אור מרצד, "מדוע להבות אדירות יפות יותר, בכמה סדרי גודל, מאש זעירה ומרוסנת? הרי התועלת מצויה דווקא באש קלה ומבויתת והסכנה שכיחה בדלקה כבירה?"

"אינכם רואים שההפך הוא הנכון?" גַאוּטַמָה הביט בשלווה באש שהחלה ללחך את שולי גלימתו, "דווקא המציאויות הלא-מועילות והמתנגדות לקיום – הן היפות ביותר! היופי מתפרץ דווקא במקום בו הסדר וההיגיון מתרופפים!"

האש סביבו פעפעה, דממה מתוחה הושלכה באוויר ורק קולו של הנזיר העליון המשיך להצליף בלאט, "חשבו על יצירת מופת או על סיפור מרתק, היופי בהם נובע דווקא מהשבירה של המוסכמות ומהחריגה מהשגרה. האור ניצת כשהחומריות מתעממת!"

רוח קלה הניעה את האש לעבר שפת הנהר, הלהבות צבעו את המים המבעבעים בגוונים נפלאים, גַאוּטַמָה הביט על ראד וחייך, "היופי אינו מצוי בחלקיקים, היופי רק חולף דרכם ומאיר אותם, כמו אש שמאירה את המים, כמו נשמה שמאירה את הגוף, כמו ירח שמאיר את הליל".

האש גוועה אט אט והקסם הלך והתפוגג.

ראד נאנח: כל כך הרבה מילים גבוהות בשביל גוש חלקיקים לא מזוהה…

סוקרטס: עוד מעט כשהעשן יתפזר, תשאר רק אדמה חרוכה וריח נורא, האם גם אז תאמר שהיופי מתחיל במקום שהחומריות מתכלה? – הלא היופי נשחת כשהאדמה נחרבת!

גַאוּטַמָה הניד בראשו: היופי האינסופי משתקף בחיים, בפריחה ובשגשוג ולא במוות ובהרס, אל תבקש יופי בעשן ואפר. אך היופי המושלם והגבוה ביותר מצוי בחיים כפי שהם לעצמם ללא המגבלות החומריות. בשביל לגלות יופי כזה צריך להבקיע דרך החומות של החומר!

סוקרטס: תמהני אם התקדמנו הרבה בהבנת טבעו של היפה, אך מכל מקום דומני שתרמנו מעט להצגת הפרדוקסליות של היופי ומהותו החמקמקה.

I

העולם שבו אנחנו חיים ומשגשגים יפה ומעוצב בכל דרך אפשרית.

החל בגלקסיות הרחוקות וכלה במבנים המעוצבים של החרקים הזעירים ביותר או של הגבישים שבשל קטנותם אינם נראים ללא ציוד מתאים.

זה לא נגמר בכך, היופי נמצא גם בפיזיקה, בביולוגיה ובכימיה של העולם, בפרטים ובכללים שמכוונים את העולם ומארגנים אותו.

האם יופי הוא אידיאל אמיתי אובייקטיבי או שהוא שיפוט סובייקטיבי שלנו וככזה לא ניתן להסיק ממנו שום דבר החלטי?

כבני אנוש, יקשה עלינו להוכיח שהיופי הוא אובייקט שעומד בפני עצמו ואינו תלוי בשיפוט שלנו, מפני שאין לנו דרך להיחלץ מנקודת המבט האנושית ולבחון את האובייקט כפי שהוא לעצמו, וכך, כל הוכחה אפשרית תשען אף היא על שיפוט אנושי.

ובכל זאת, הטענה שיופי הוא המצאה אנושית שאין לה קיום מלבד בראש שלנו – נראית אבסורדית, משום שבאותו אופן ניתן להכחיש את ההנחות שעליהן מושתתים חוקי ההגיון, המתמטיקה והמדע. שהרי גם הן אינן ידועות לנו באופן אובייקטיבי אלא אך ורק באמצעות התודעה הסובייקטיבית.

ועם זאת, גם אם נניח שיופי הוא המצאה אנושית – הקושי עומד בעינו, משום שנטרולה של בעיית היופי האובייקטיבי מותיר שתי בעיות לא פתורות; 1. יהיה טבעו של היופי אשר יהיה, אין להכחיש את תובעניותו ואת העובדה שהוא מופיע רק כאשר מתמלאות דרישות גבוהות. השאלה היא, אם כך, מי או מה דאגו לכך שהדרישות תתמלאנה אחת לאחת כדי לבצע תצוגה של יופי עוצר נשימה. 2. מדוע ולמה אנו עשויים כך שתצורות מסוימות תהלכנה עלינו קסם, כלומר, מה הטעם והתועלת בקיומו של החוש האסתטי.

ועדיין, ישנם הטוענים שהתהליך הוא הפוך, כלומר, מתחילה הסתדר לו הטבע כפי שהסתדר, ורק אח"כ בא האדם ופירש את מה שטוב או רצוי בעיניו כיפה.

החסרון של ההסבר הפשטני הזה, נעוץ בכך שהוא לא פותר את שתי הבעיות שהוצגו זה עתה, כלומר, היופי (אובייקטיבי או סובייקטיבי) מזוהה עם תבניות מאד מסוימות שאינן נוצרות בדרך אגב, משום שהן דורשות השקעה עצומה, ולכן אינו יכול להיווצר בלי סיבה או הכרח מסוים.

כסמך לכך, ניתן להראות שהשיפוט האנושי לגבי היופי יציב במידה סבירה בקרב כל אזרחי העולם, כמו גם לאורך ההיסטוריה (למעט תופעות קיצוניות בחברות או בתקופות שוליות שמוצאות יופי בהטלת מום חמור בחברי השבט וכדומה). ניתן להסיק מכך שהיופי אינו אך ורק פרשנות סובייקטיבית שאינה תלויה באובייקט הנצפה. כלומר, אפילו אם נניח שהיופי הוא אשליה אנושית, מכל מקום חייבת להיות איזו תבנית מסוימת שמצויה באובייקט עצמו שמאפשרת את החוויה הכללית הזאת שחוצה יבשות ותרבויות ונותרת יציבה לאורך ההיסטוריה.

כך גם לגבי הבעיה השניה, הנחה זו אינה תורמת כלל להבנה מדוע אנו כבני אדם חווים חוויות אסתטיות, שצורכות ומשפיעות על נתח ניכר מדפוסי החשיבה והפעילות שלנו. מה התועלת בפרשנות מרחיקת הלכת הזאת להבנת האובייקטים המועילים והרצויים? וכי עצם זה שאנו תופסים את הרצוי כרצוי אינה מספיקה, עד שנוצר צורך לייצר סביב הרצוי והמועיל עולם חוויתי עשיר להפליא שכולו מצוץ מן האצבע?

הכמיהה ליופי על מופעיו השונים – בספרות, בציור, במוזיקה וכן הלאה תופסת מקום עצום בחיי כל אדם ואדם ללא יוצא מן הכלל. כדי לראות שכך הדבר, אין צורך להזדקק לאמנים ולמעצבים שמקדישים את כל חייהם למענו, משום שגם ילידים שמעולם לא שמעו על וינסנט וילֶם ואן גוך ורוב חייהם חולפים בהישרדות וברעב – מתקשטים ומתגנדרים ככל יכולתם. לדידם של הרדוקציוניסטים כל זה, כרגיל, מיותר ומוגזם ונובע מאיזו תועלת הישרדותית שולית.

יתרה מזאת, אי אפשר למצוא התאמה מספקת בין מה שנחשב רצוי או לא רצוי לבין מה שנחשב יפה ובלתי יפה, למשל, קיימים בטבע בעלי חיים קטלניים רבים שלמרות הסכנה הנשקפת מהם הם נתפסים כיפים ואפילו יפים מאד, ביניהם ניתן למנות את מגוון טורפי העל ממשפחת החתוליים שיופיים הפראי מושך מיליונים רבים של תיירים ברחבי העולם.

כך גם, אזורים מסוכנים ומצבים מסוכנים נחשבים ליפים באופן קיצוני. די להזכיר את התמונות המרהיבות שמספקות סופות קטלניות, הרי געש, גלי ענק וכיוצא באלו וכן מקומות רבים בעלי מזג אויר קיצוני שמצטיינים ביופי נדיר.

נוסף על כך, ישנן תגליות חדשות ומראות חדשים כמו גלקסיות רחוקות או בעלי חיים לא מוכרים, או תצורות מיקרוסקופיות, שגם הם נחשבים כיפים למרות שלא היו ידועים עד לא מכבר, ולא היתה להם כל תרומה למין האנושי במהלך ההיסטוריה, כך שיופיים בהכרח אינו נוגע לתועלתם.

עתה, בהנחה שהסכמנו שהטענה שהיופי הוא אשליה חסרת ערך – אינה ראויה בעצמה להערכה רבה, נצטרך לתת את הדעת לאפשרות נוספת; האם יתכן שהיופי הוא פרי של תהליך טבעי?

II

היופי נוכח באופן מורגש מאד בטבע; מדבריות זהובים שנחצבים ברוח ונצרבים בשמש, גלי ים שמתנפצים על צוקים בראשיתיים, יערות עד שמצלים על נחלים מפכים, ברקים שמצליפים באופק וסופות הוריקן ומערבולות – כל אלה הם רק טיפה מן אוקיינוס המראות, הקולות והריחות שמעצבים את היקום.

השאלה היא, האם ניתן להסביר את העובדה הזאת באמצעות הסברה שיופי הוא ביטוי או תוצאה של סדר מסוים – של סימטריה שמצויה במנגנונים הבסיסיים של היקום. כלומר, הטבע מופיע באופן סימטרי, משום שהחוקים שמעצבים אותו סימטריים בעצמם, שהרי החוקים פועלים באופן אחיד ומאוזן בכל זמן ומקום.

למשל, גביש קרח נאה ומעוצב יכול להיווצר באופן אקראי במקפיא על ידי תהליכים סימטריים. מערבולת של מים שמתנקזים בכיור תהיה גם היא סימטרית בלי התערבות מיוחדת.

מנין לנו שהיופי בעולם אינו אלא תוצאה טבעית ושיטתית של חוקים הרמוניים שמייצרים הרמוניה ואסתטיקה בצלמם ובתבניתם?

מה שמסבך את ההסבר הפשטני הזה הוא שהיופי אינו רק סדר, סדר מוחלט יוצר את הדבר ההפוך מיופי.

למשל, אם היקום היה סימטרי באופן מוחלט, אז פירוש הדבר שהוא היה אחיד באופן מוחלט, כלומר, ביקום כזה כל נקודה היתה זהה לחברתה לגמרי, ושום דבר בעל ערך או יופי לא היה בר קיום.

חשבו על מחברת חשבון ריקה, שמכילה תצוגה סימטרית של משבצות אחידות בעלות מידות זהות – הסימטריה והסדר הנוקשים הללו עולים בוודאות על הסימטריה של כל התמונות בסלון המועצב ביותר, ובכל זאת לא נהוג להציג אותה לראווה בגלריות לאמנות.

בנוסף, יופי שנוצר על ידי סימטריה וחוקיות קבועה, יהיה בהכרח רווח מאד, ולכן העוקץ שלו יתקהה מהר מאד. אם נצפה במבנה סימטרי ומרהיב מאד, ולאחריו בעוד מבנה זהה, וכך הלאה במבנים רבים זהים לחלוטין, הרי שמהר מאד יסור חינם.

מסיבות אלו מושג היופי לא ניתן לכימות ולהגדרה, ואי אפשר לתכנת יופי. כאן טמון פרדוקס היופי – מצד אחד יופי מחייב סדר ומצד שני הוא סולד מסדר.

ואכן היופי בטבע מגוון מאד; לכל אדם יש פנים ייחודיות, לכל חוף יש קווים משלו, וכל גבעה וצוק צבועים אחרת.

ועוד לא הזכרנו את יחס הזהב (1.618 בקירוב) ששכיח בטבע וגם הוא איננו סימטרי. ניתן למצוא אותו בפרופורציות של גוף האדם ושל בעלי חיים, בעלים סביב הגבעול, בעלי כותרת, ביחס זרעי התפוח, במבנה של אצטרובל האורן, בזרעי החמנייה בפרח, בעלי הכותרת בוורד, בקונכיות, בקרני צבאים, ביחס בין הדבורים בכוורת וגם בגבישים.

האם חוקים סימטריים ונוקשים יודעים ליצור יחס לא סימטרי?

ומאידך, יופי שכזה בודאי לא יכול להיווצר באופן אקראי. לדוגמה, הפעילות של בני אדם כאשר היא אקראית או רשלנית ולא מכוונת לשם יצירת סדר, מחוללת את ההפך המוחלט מיופי. כשבני אדם משפיעים על הטבע באופן סתמי זה תמיד מלכלך ולא אסתטי, צריך להשקיע מאמץ מיוחד כדי שזה יהיה יפה.

האם היקום משקיע מאמץ מיוחד כדי להיות יפה?

למעשה, אפילו הטבע הבסיסי נוטה כל העת לעבור ממצב של סדר למצב של אי סדר, שהרי זהו החוק השני של התרמודינמיקה. החומר נוטה כל העת מייחודיות לאחידות.

יופי לא יכול להיות תולדה של מקרה עיור, הדבר שקול לכתיבת תוכנה בלי לבזבז משאבים על מעצב גרפי, ולגלות שבמקרה היא גם מעוצבת. או לבניית מכונית עם כל הפונקציות שלה אבל לא לטרוח לעצב אותה מבחינה חיצונית ולסמוך על הסימטריה הפונקציונלית שלה.

אם אין חוקיות מוחלטת של יופי, וגם אין אקראיות שמייצרת יופי, אז היופי דורש תבונה.

III

היופי קיים גם בפיזיקה ובכימיה. הטבלה המחזורית של היסודות האטומיים התגלתה משיקולים אסתטיים, כידוע. ההשערה על קיומם של אנטי חלקיקים הועלתה אף היא משיקולים דומים ונמצאה כנכונה. למעשה, היופי הוא המפתח להבנת הפיזיקה והכימיה. פעמים רבות ענפים של מתמטיקה שהתפתחו בנפרד לגמרי מן הפיזיקה התגלו לפתע כמתאימים להפליא לתיאור הטבע.

מדוע שזה יהיה כך? האם זה הכרחי?

כפי שהתבטא איינשטיין, הדבר הכי לא מובן הוא שהיקום מובן.

השאלה היא, האם איינשטיין צודק, או שסביר לחלוטין שחוקי הטבע יהיו מובנים וגם אסתטיים, מכיון שהם, באופן טבעי, סימטריים וסדורים. וגם המוח שלנו שבנוי באופן דומה ופועל באופן סדור, מסוגל לפענח תבניות מסודרות ונאות.

יתכן שמה שהטריד את איינשטיין, הוא, שההנחה הזאת אינה מדויקת, משום שחוקי הטבע אינם סימטריים לחלוטין, כפי שנאמר לעיל, אם הם היו כאלה היקום היה אחיד בכל נקודה ונקודה באופן מוחלט ולא היה מקום למורכבות ולשונות.

מכיון שהטבע משלב סימטריה ואסימטריה – סדר וכאוס, השאלה חוזרת לתוקפה, מה מאזן אותו בדיוק רב כדי שיהיה יפה, לא רק ויזואלית, אלא גם בתחום הפיזיקלי, מה גורם לו להתנהג באופן כל כך חינני ולהיצמד דווקא לתכונות שניתנות להבנה ולתיאור אסתטי מענג.

IV

לסיכום, שכיחותו הגבוהה של היופי בטבע היא תעלומה לא מובנת. ולצד זאת, החדווה אנושית המופשטת הנובעת מן המפגש עם היפה, העמוק והמחוכם, אף היא איננה מוסברת.

ההוגים הקדומים ראו בחיפוש אחר היופי את ההשתוקקות של האדם הסופי אל האינסופי, ואת חדוות המפגש עם היופי כעונג שבהעפת מבט כלשהו במה שמעבר להשגה האנושית.

ואילו הפיזיקליסטים מגמדים את היופי לכדי פעולת מנגנוני הגמול במוח, שמספקים לנו תחושת עונג כדי לשפר את הגנטיקה שלנו ואת כושר ההישרדות.

צריך לזכור שמה שהם מעוללים ליופי הם גם מעוללים למוסר, לטוב ולאמת שמבחינתם הם אשליה בלבד. וכפי שהם מכחידים את אלו הם גם מכחישים את כל התחושות האנושיות והתודעה.

אלא שכמו שהוזכר, הילוך חשיבה זה יתקשה להסביר מדוע המוח משקיע המון אנרגיה בשביל לספק לנו את ה'אשליות השונות' על כל מורכבותן, כך למשל, מגוון הצבעים שאנו רואים שתורם מאד לצפייה ביופיין של התופעות, הוא הפירוש של המוח לאורכי הגל השונים שמצויים באור הנצפה, שאין להם שום דבר עם הגל האלקטרומגנטי עצמו. האיכות הסובייקטיבית שאנו חשים למראה צבען כלשהו, אינה ניתנת להגדרה, והתחושה שנוצרת איננה שייכת כלל למציאות הפיזית, וגם לא למנגנון הגמול במוח.

לשיטתם, כל ההפקה המחוכמת הזאת מיותרת לחלוטין, ודי היה במנגנון כימי שפולט הורמונים מתגמלים ותו לא. מצער לגלות כמה המוח משקיע רק בכדי לעודד אותנו לבחור בני זוג משופרים/פירות יער מתוקים/בשר טרי.

אי אפשר להתעלם מכך שיש בתפיסת היופי הרבה מעבר לכימיה, התודעה משלבת מגוון צבעים או צלילים או מחשבות, ומוצאת בהם בדרך כלשהי – קסם ויופי. היא מאבחנת דבר פיזיקלי כלשהו, ואז היא ממירה אותו ומפרשת אותו באופן שנתפס כיפה.

V

יופי אינו סדר כי הוא אינו מציית לחוקים קבועים אלא להיפך הוא סולד מחוקיות, אם נמשטר את היופי, זה יכול להיות כל דבר חוץ מיופי.

יופי גם אינו העדר סדר משום שהעדר כזה יוצר רק סלידה וחוסר נחת.

יופי הוא גם לא קצת מזה וקצת מזה כי בינוניות לא מעוררת הערצה, להיפך, בינוניות היא החומר שממנו נוצרים שעמום ותסכול.

יופי חייב להכיל הרבה מהסדר והרבה משבירת הסדר, שתי קצוות שמתמזגות בדרכים מחוכמות.

ומה המשמעות של ניגודיות שכזו?

המשמעות היא, אולי, גילוי של ייחודיות בתוך סדר או העדר סדר. היופי אם כן הוא הבלטת האינדיבידואליות, גילוי של איזו אמת או תודעה או תובנה כפי שהיא משתלבת בתוך כאוס או סדר חיצוני כללי.

האדם תמיד נמצא בחיפוש אחרי יופי נסתר, כרוך אחרי איזשהו סוד, והרגע בו התעלומה נפתרת והפקעת מותרת – הוא יפהפה, הוא תמיד יפהפה.

כשהיופי נחשף הוא פוגש משהו בנפש האדם שיוצא לקראתו ומזדהה.

הסוד יכול להיות מתמטי, או פיזיקלי, או כל היבט אחר של העולם ושל נפש האדם. והאדם כאילו נולד רק כדי לחקור ולחפש, לשאול ולהאזין.

לא מסובך לראות שאין לכל זה טעם בתמונת עולם מטריאליסטית אקראית, לפיה, כל החיטוט והנבירה, העיסוק והחיפוש הם לא מעבר לאובססיה אנושית תמוהה, שמן הסתם – יאמרו המדעניסטים – התבססה במהלך הליקוט והשיטוט אחרי שורשים ופטריות ביערות העד הקדומים.

אבל כל זה לא מטריד את ציידי הסודות, להם ברור שיופי שמיימי בלתי מוגבל, מסתתר ומצפה שיגלו אותו, ועד יומם האחרון הם ימשיכו לבקש ולבלוש.