מחקר ופיתוח ממושכים בני עשרות שנים מגיעים לשיאם. הגיעה שעת המבחן.
הוא נכנס למעבורת החלל הגלילית המושלמת ועורר בהעברת מבט את החיים במנועים הכבירים. יכול להיות שמדובר בהזדמנות האחרונה בהיסטוריה האנושית.
המעבורת המהפכנית התבססה על שבעה מנועי סילון שתודלקו באמצעות אנרגיה אפלה, ונשמעו כמו נמרים קדומים המשחרים לטרף, נהמתם הכבושה הניעה את עטרות העשבים הזהובים שהקיפו את שדה התעופה הסודי, ובידרה את תלתליהם של פרחי המדע שהקיפו בהתרגשות את מעבורת החלל.
הוא השלים סידרה של פעולות שעליהן התאמן במשך שנים בסימולטורים מתקדמים, ונכנס להאצה אדירה, ברגע הנכון המעבורת היתה אמורה לקחת אותו ליקום חדש, דרך שער קוסמי שנפער במרחב-זמן בשל צירוף מקרים מופלא. הוא צפוי להיות האדם הראשון שיגיע ליקום החדש. הוא היה טרוד מכדי להיות מודע לקול פעמי ההיסטוריה שהתנגן אי שם בירכתי ראשו. מסע לא קטן לאדם, מסע גדול לאנושות.
המעבורת גלשה במהירות בלתי נתפסת, גומאת את המרחק הבין כוכבי בקלילות מרשימה, השער הקוסמי הופיע לפתע על המסכים, מרהיב ובלתי ניתן לתיאור – קרע מוחלט וטוטלי במרחב ובזמן המשתרע על פני שטח לא מוגדר ויונק לתוכו את כל האנרגיה והמסה שתחת השפעתו.
השאלה שנותרה פתוחה היא האם המעבורת תעמוד בלחץ האדיר שיופעל עליה במהלך הפריצה לתוך השער הקוסמי.
למען האמת, היו אי אלו סימני שאלה נוספים, אבל זה לא היה הזמן המתאים להרהר בהם.
לא היה צורך בכך, אבל הוא בכל זאת הסיט את ההגאים והטה את החללית לתוך הלוע של התהום הכי אפלה שניתן להעלות על הדעת, ללא שמץ חרטה או דאגה, להיפך, שלווה סטואית ועמוקה קנתה אחיזה בלבו, בדמיונו הוא חש את ההיסטוריה, התקוות, המחשבות וחיפוש הידע האנושיים כולם עומדים מאחוריו ומצפים בדיוק לרגע הגדול והדרמטי הזה.
ואז בשלב מסוים הכל התנקז. הקולות, האויר, האור ואפילו המחשבות והתחושות הסתחררו במערבולת לבנה שגאתה לפתע. מיד אחר כך השתרר שקט מוחלט.
הוא חלף בלי קול במנהרה חשוכה, ומין חרטה עמוקה התפשטה בלבו.
הדרך ליקום החדש עוברת במנהרה חשוכה מדי, רטן לעצמו.
לבסוף הוא הגיח למרחב מואר ויוקד.
נהדר, הוא סבר, הרגע הגדול הגיע.
ואז הוא נחשף לאור מדהים על טבעי שלא היה מוגבל במקום או בזמן.
זה מענין, הוא הרהר, ביקום החדש, ישנם חוקי טבע שונים מאלו המוכרים למדע.
דמויות זוהרות הופיעו משום מקום והקיפו אותו, הוא חש אליהן קרבה, אבל הוא לא ידע מדוע.
"הי", הוא אמר לדמות הכי קרובה אליו.
"שלום, אדוני", השיבה הדמות וזהרה באור יקרות.
הוא מחה דמעה מעל פניו והתנצל: "אני נורא מתרגש, אני פשוט האדם הראשון שמגיע ליקום הנפלא הזה".
הדמות היטשטשה לרגע והתרחקה, כאילו היא לא בטוחה כיצד לנהוג בו.
המדען התעשת והמשיך: "ספרי לי על העולם שלך, מה הן הטכנולוגיות שעומדות לרשותכם, מהי התרבות השלטת, ומה לגבי שיטת הממשל והפוליטיקה המקומיים?"
"אנו לא עוסקים בדברים מהסוג הזה ביקום שלנו", השיבה הדמות, "אני ממש מצטערת".
המדען הגביה את עיניו והביט סביבו. משהו חרק בתוכו. עצב התגנב אל פניו.
"לאיזה מין יקום הגעתי?" הוא שאל.
"זה תלוי בך", השיבה הדמות, "כלומר, זה היה תלוי בך".
חשד החל לקנן בלבו של המדען, "אמרי לי", הוא ביקש מהדמות, "מהם החוקים השולטים ביקום הזה?"
"החסד, הצדק והאמת", היא השיבה והאור שהקיף אותה גאה ופרץ לכל עבר.
כל הדאגות, הפחדים והסיוטים הוצתו בלבו של המדען בבת אחת ולפתו את קרביו.
"מה זאת אומרת?" הוא צעק, "שנים של מחקר, של מאמץ, של הקרבה וזאת התוצאה?"
"לאיזה יקום הגעתי?" הוא שאג.
"היקום הזה לא שונה מהותית מהיקום שבו היית עד עכשיו", השיבה הדמות "השינוי הוא בעיקר בך".
"זה לא מקובל עלי", כעס המדען, "כל מה שאת אומרת – זר למדע! מנוגד למדעים כולם! למעשה, הוא מהווה כפירה ועלבון למדע!"
"אני לא מבינה", אמרה הדמות הזוהרת ואורה התגבש ואפף את כל המרחב, "חיפשת יקום אחר, חדש ונדיר, ומצאת אותו עמוק בתוכך, מה רע בכך? זו תגלית מדהימה שאינה נופלת מכל הישג מדעי גדול שהושג אי פעם, להיפך, היא עולה על כל הישג אחר".
"זה לא מדע, זו סתם מיסטיקה חסרת ערך", התיז המדען.
מדוע יקומים מרובים שמתרבים בקצב אקספוננציאלי הם יותר מדעיים?" תמהה הדמות.
"זה ממשי, זה מחקרי, זה מדעי", חרץ המדען.
"אבל לא ניתן למשש אותם, לא ניתן לחקור, ולא ניתן לדעת עליהם דבר. בלתי אפשרי לאשר או לשלול את קיומם. הם לגמרי תלושים, מנותקים ולא מוחשיים", אמרה הדמות.
"הם מקדמים את המדע, ואילו את וכל האור כאן שמסביב, בדיוק להיפך – מסיגים את המדע לאחור".
"איך סיפורי בדים על יקומים מקדמים את המדע?" הדמות לא הבינה.
"זה שייך למסגרת של המדע, לחוקים, לרעיונות המופשטים שמצויים בליבה שלו, היקומים האלו תורמים את התשתית ההסתברותית למדע כולו".
"אבל הטענה היא שביקומים האלו שוררים חוקים אחרים, אז איך זה קשור למדע? הרי החוקים יכולים להיות הפוכים לחלוטין מכל המדע הידוע?"
המדען חשב רגע וענה בלהט: "אנחנו נדע איך להרחיב את היריעה של המדע, כך שיוכל להתמודד עם חוקים כאלו ואחרים".
"אבל", הדמות לא הרפתה, "יתכן שהחוקים האלו יהיו כה זרים ולא צפויים, כך שהם לא יהיו ניתנים למדידה ולמחקר בכלים של המדע המוכר, יתכן שהמדע הקיים יהיה לא רלוונטי ביקום אחר".
"זה בסדר, נעמוד גם בזה", המדען היה קצר רוח.
"טוב", אמרה הדמות "אז הנה לך יקום חדש וזר, שהמדע יאלץ להשלים עם קיומו, ולמזלך אני כאן כדי להכיר לך אותו".
"מה הם מקורות האנרגיה ביקום הזה?" שאל בתקווה.
"החסד, הצדק והאמת", הגיבה הדמות בנינוחות.
משהו במעט הסבלנות שעוד נותרה בו פקע לחלוטין, הוא פשוט לא יכל לשאת את מה שהתרחש לנגד עיניו, והוא החליט להימלט.
איפה מעבורת החלל שלי?" שאל המדען.
"הופעלו עליה לחצים בלתי סבירים", הדמות הנמיכה את קולה ועשתה כל שביכולתה כדי להקל את הבשורה, "לא היה לה שום סיכוי.."
"ואיפה השרידים, ואיפה הגוף שלי?" שאל המדען שנעשה מודע לפתע לכך שהוא פשוט מרחף בלי גוף.
"שם למטה", הצביעה הדמות.
"אני יכול לרדת לשם ולא לחזור לכאן לעולם?" קולו התחנן.
"זו החלטה שלך", אמרה הדמות, "האם תזכור את הידע שרכשת כאן ותעביר אותו הלאה?"
"זה לא ידע, זה גיבוב של עובדות ומציאויות חסרות ערך מדעי", הוא היה נחוש.
"מה לא מדעי בכל זה?" הקשתה הדמות.
"איזו זיקה יש בין המדע לבין החסד, הצדק והאמת?" הוא ענה בשאלה.
ובתוך כך הוא צנח והשתחל לתוך גופו החרוך שהיה שמוט הרחק הרחק על הקרקע. הגוף התרומם בקושי ואז הוא נופף בידו הכוויה לדמות שהלכה והתעממה, "אני חופשי!" הוא צעק, "אני חי!" הוא צחק, אני חי וחופשי לנצח!"
I
להלן טיעון עתיק יומין המוכיח את קיומו של האל, הבה ננסח אותו כך:
בתחילת המאה ה-17 האירופאים מגלים לכאורה את אוסטרליה. ב-1606 הנווט ההולנדי וילם יאנסזון מגיע על סיפונה של "דויפקן" למפרץ קרפנטאריה ומתאר את הגאוגרפיה של החוף המערבי של חצי האי כף יורק. נניח שהוא מטפס במאמץ על מצוק וכשהוא מגיע לפסגתו הוא חולץ את מנעליו המאובקים, מנער את גלימת המסע הקמוטה, ומשליך את גופו היגע באנחה על קווצת דשא שמעולם לא נרמסה ברגלי אדם. אך מיד הוא מושך את זרועו בזעקה – בטעות הוא הניח את כף ידו על קצה משונן שנותר מעצמותיו המתפוררות של קנגורו.
כעבור רגע הוא חוזר לשלוותו, היד תרפא במהרה והימצאות עקבותיהם של כיסאים אינה מהלכת עליו אימה. בטח שאין בה כדי לבטל את ערכה של תגליתו הגדולה.
לעומת זאת אילו היה נתקל בחפץ מוכר כגון מצפן, הוא היה מבועת לחלוטין. הימצאותו של מצפן מוכיחה על קיומו של כח תבוני שבנה את המצפן והוביל אותו למקום. האם הסינים כבר הקדימו אותו במרוץ לאוסטרליה?
מדוע? מה ההבדל בין חיית כיס למצפן?
רמת המורכבות של תא אחד בגופו של הקנגורו עולה לאין שיעור על כל המערכות שנבנו אי פעם בידי אדם על כדור הארץ, אז למה הוא לא משתאה למראה עצמותיו?
ובכן, דבר מתוכנן מעיד על מחשבה וכוונה שעומדת מאחוריו. לגורמים אקראיים כמו רוח או רעידת אדמה אין כושר תכנון ולכן אם חייזרים לא בנו את המצפן, אז רק בני אדם יכלו לעשות את זה. אבל לא כן לגבי הקנגורו, הרי הם לא מיוצרים על ידי בני אדם.
אמנם כן, יונק כיס לא דומה למצפן, והוא לא מעיד על תכנון אנושי. אבל מי בכל זאת תכנן את הקנגורו בחן כה רב? הרי מדובר ביצור משוכלל ומאובזר שיש לקיומו תכלית ברורה, והוא בודאי לא יכול לפרוץ במקרה מתוך הכאוס.
לאחר שנים רבות של תהיה, נמצא פתרון מרתק, לדרך יצירתו של הקנגורו, לפיו מדובר בתהליך אקראי, ממושך, עקל ופתלתל, כאשר העיקרון המנחה הוא, מה שלא נעשה במכוון נעשה בהרבה זמן ומרחב. התהליך כולו מציית לשלושה עיקרים שתלויים מאד בגורל – פור – ולכן זה לא-יהיה-בלתי-ראוי ליחס לו את ראשי התיבות פורי"ם: ריאקציות (אביוגנזה), מוטציות (התאמת הגנום), פוזיציות (הברירה הטבעית).
באופן קצת מחשיד התהליך גם מתוחכם ומתוזמן היטב, ולפעמים צריך להסתייע לטובים שבכישופים שהטבע או גורם אחר יכולים להציע.
מה שחשוב לא לאבד בשלב זה, היא ההבנה שמרוב הסברים, פרטים, מאמרים ועכברי מעבדה ומקלדת, עלולה השאלה העיקרית לחמוק; מי ברא את המנגנון המסועף הזה? או במילים אחרות, מי ברא את היקום שמכיל את חוקי הטבע המדויקים שיאפשרו חיים מגוונים ורגישים התלויים בחסדם של גורמים רבים ובלתי תלויים, ושיכללו בתוכם יכולת התפתחות על ידי מוטציות וכן הלאה. מדובר במספר רב מאד של פרמטרים מדויקים עד מאד שנדרשים כדי לקיים את החיים השבריריים והמורכבים על כדור הארץ. לו היתה חריגה קלה בשיעור זעיר של אחד מן המדדים הרבים, לא היו חיים בפלנטה הזו.
מה המקור של הכוונון והכיול של היקום, ובכלל זה ההצבה המדויקת של כדור הארץ בסביבה תומכת חיים?
ובכן, גם לזה נמצא פתרון נהדר, ישנם אינסוף יקומים חבויים אי שם הרחק ומעבר להישג ידינו, כאשר בכל יקום יתכנו חוקים וסביבה שונים שמתהווים באופן אקראי. לכן, אפילו הסיכוי הקלוש ביותר שניתן להעלות על הדעת יכול להתממש ולספק סביבה תואמת חיים. כך, מתוך אינסוף יקומים מתקיים לו היקום המאד פרקטי שלנו שמאפשר את החיים.
הטיעון הזה נולד בחטא, משום שהוא נברא והוזעק לעזרה כדי למלא את החלל הפעור בתיאוריות.
אין שום אינדיקציה לקיומם של עוד יקומים וגם אין שום דרך להוכיח או להפריך ובודאי שלא להסביר תופעה כזו.
במיוחד כדאי לשים לב, שאינסוף היקומים הבדויים הם מין תחליף מודרני לאינסוף האלים ששוטטו בעולמם הפגאני של הקדמונים. לפי תערו של אוקאם, כשאנו מנתחים תהליך או מציאות כלשהי אין מקום להחזיק בהסבר מסובך, כאשר קיים תיאור פשוט ומינימלי ממנו. תפסת מרובה – לא תפסת. לפיכך, מצופה מאיתנו להסתפק באל אחד אינסופי ולא להיתפס לאינסוף יקומים ו/או אלים.
ואם בכל זאת מתעקשים על ספקולציות אפשר להעלות על הדעת רעיונות הרבה יותר מרתקים או מופרעים, שאכן מדי פעם מתגנבים לחיינו כדי לחזור ולהעלות אבק אי שם במדורים המתאימים, כמו הטענה המסעירה שהמוח שלנו אינו מחובר לגופנו אלא למחשב מחוכם שמבצע עבורו סימולציה של המציאות. השאלה מן התכנון תסתלק, לכאורה, אם רק נטען שלא מדובר בתכנון אלא באשליה. מכאן אפשר להפליג בספקולציות על סימולציות שמבצעות סימולציות לסימולציות, ולטבוע בגלים הגועשים סביב סימולציה, ספקולציה ומיסקלקולציה.
II
בנוסף חשוב להתבונן בויתור גדול שנעשה על ידי התומכים בתיאורית המולטי יקומים בעלי האופי האקראי.
כאשר אנו מנסים להבין מאין או למה הופיע היקום וכל אשר בו, קיימות כמה אסכולות עיקריות שמשיבות על השאלה הזו כפי נטיית לבן.
גם במקרה הזה יש אומרים שהיקום כלל אינו קיים, כך שאין כל מקום לתהיה הנזכרת, וזו כנראה טענה משעשעת אבל לאו דווקא ברת חשיבות.
שתי אפשרויות נוספות הן: 1. היקום קיים במקרה. 2. היקום קיים בהכרח.
הטענה שהיקום קיים במקרה נשללת אף היא משום שהיא קובעת שדבר שאין לו סיבה, רשאי להתקיים, והדבר מנוגד לניסיון וכן להיגיון. חייב להיות הסבר לקיומו של דבר, אחרת הוא לא יכול להתקיים.
אם כן האפשרות היחידה שנותרה היא ההכרח, היקום קיים בשל סיבה או הכרח. מהו אותו הכרח? ובכן, ישנם שיקולים רבים שמראים שמדובר בסיבה לא פיזית ולא חומרית, אשר ניתן לכנות אותה אלהים[1].
ובכל זאת יש מערערים שטוענים שהכרח הזה עשוי להיות איזשהו מופע קוסמי, שעדיין אינו מובן כל הצורך, שעיקרו נעוץ בהכרח מדעי, במילים אחרות, כל החוקים והתופעות הן תולדה של טבע מסוים הניתן לתיאור, אולי, במשוואה אחת גדולה, כוללת והכרחית.
במאמר המוסגר יש לציין שהטענה הזאת היא בלתי אפשרית מהטעם הפשוט, שחוק טבע הוא חסר משמעות כל עוד העולם עצמו אינו קיים, החוקים אינם מולידים שום דבר, הם רק מתארים תכונות ויחסים בין עצמים וישים, אבל כאשר לא קיימים עצמים אין להם על מה לחול. במצב עניינים כזה החוקים או הקבועים נחותים מתוכנת מחשב שיושבת על דיסק וטרם הותקנה במחשב. יתרה מכך, החוק בעצמו אינו יכול להתקיים או לפעול שלא במרחב כלשהו, אין לו משמעות לפני שקיים מרחב-זמן, ולכן לא יתכן שהטבע עצמו הוא סיבת הקיום הראשונה. מוכרחת להיות סיבה מטאפיזית לכל היקום הפיזי.
עד כאן תיאור מקוצר בהחלט של הדיון הישן סביב הטיעון הקוסמולוגי.
אלא שהמפנה בעלילה מתרחש כאשר מביטים על שתי הראיות כאחת – הראיה מן הקיום והראיה מן התכנון התבוני – משום שבכך אנו משיגים חיזוק נוסף לשלילה של ההצעה הנגדית על עולם המכריח את עצם קיומו שלו.
שהרי אם מדובר בעולם המוכרח להתקיים, כי אז לא יתכן שייווצרו ממנו יקומים שונים בעלי חוקים וטבעים שונים באופן אקראי.
כלומר, אם הטבע הבסיסי של העולם הוא מוכרח, וממנו נובעים כל החוקיות והטבע הקיימים, איך יתכן שבתוכו יתפצלו לפתע יקומים אקראיים שאין בהם חוק וסדר צפוי מראש, אלא בכל אחר מהם שוררים חוקי טבע שונים ושרירותיים?
חוק הכרחי ובלתי תלוי, עד כדי כך שקיומו שלו עצמו נובע מתוך הכרח ושאינו נשען על אף דבר זולתו, הוא חוק כזה שאפשר להמשיל אותו ל'פאי' – היחס שבין קוטר המעגל לבין ההיקף שלו – ולכן הוא לא יכול לאפשר לפתע חופש פעולה ומגוון, כמו ש'פאי' אינו משנה את טעמו מפעם לפעם כדי לאפשר יצירה של עיגולים או תעתועים בעלי גמישות גיאומטרית[2].
לכן, יקומים מרובים ומגוונים, שמתהווים על ידי תהליכים אקראיים שמתחוללים ברקע, אינם תוצר של חוק אחד הכרחי שמכוון את הכל, אלא עליהם לנבוט בג'ונגל פראי-אקראי שמצמיח יקומים וחוקים ככל העולה על רוחו, ואז כאשר אין חוק, שבה למקומה השאלה הגדולה מכל, מאין נובע היקום?
בנוסף מתעוררת שאלה אחרת, שאף עליה ניטש ויכוח עז.
השאלה היא, מה מהותם של חוקי הטבע, היכן הם מצויים ומי אוכף אותם. יש גורסים שהתשובה לכך היא, שוב, ההכרח. לאמר, כל החוקים מתארים תכונות הכרחיות של החומר.
לדוגמה, 'חוק שימור החומר' הוא בסך הכל ההגדרה שלנו לעובדה שהחומר אינו יכול להפוך מיש לאין, כאשר עובדה זו נובעת מעצם טבעו של החומר, אלא שטבע זה הוא לא תכונה מקרית, אלא, מדובר בהכרח או בעקרון יסודי שקיים בעצם היקום או החומר ואינו נתון לשינוי.
עד כאן הכל טוב ויפה, אולי, אבל זה עומד בסתירה לטענה על יקומים משופעים בחוקים אקראיים, שכן כאשר אנו מניחים את היקומים הללו שנושאים בחובם חוקים הנבדלים זה מזה, עלינו להסיק שהחוקים הללו לא נובעים מהכרח כלשהו, שכן הוא מצדו לא היה יכול לאפשר מגוון[3].
עתה, אם החוקים אינם נובעים מהכרח כלשהו, שבה השאלה למקומה, מה מקורם של החוקים, היכן מקומם וכיצד הם פועלים. מכיון שכאמור לא מדובר בהכרח אלא בערכים שנקבעו היכן שהוא, לכן אך סביר שנרצה לדעת איפה חבויים וכיצד פועלים הערכים האלו.
הבעיה היא, שאין לאיש שמץ של מושג על חייהם הסודיים של החוקים והקבועים.
אין להניח, למשל, שהערכים האלו תלויים במצב המסוים של החומר, או של המרחב, מפני שאם כך, כאשר נשנה את מצב החומר או המרחב, אז החוקים ישתנו. אבל עד היום אף אחד לא טוען שהוא באמת ראה בתנאים כלשהם הפרה של חוקי הטבע. קיצורו של דבר, התעלומה בעינה עומדת. בדרכה שלה היא מבססת את החשד שיש כח מטאפיזי שעומד מאחורי חוקי הטבע היציבים והמכוילים.
III
ואכן, למרות שיש אנשים מכובדים ומחויטים, ככל שניתן לשפוט, שמוכנים לתת את כבודם ואת כל היקר להם, על כך שקיימים שדות יקומים בלי מספר, ניתן לראות שהצריכה שלהם נעשית בזהירות מרבית.
שהרי אם נאמץ את גישת להקות היקומים נוכל לייתר את מפעל חייו של דארווין, לאמור, כשם שאיזשהו מקרה ממוזל ברא יקום כה משוכלל, מכוון ומותאם, כך יתכן שמקרה ממוזל אף יותר ברא, יצר ועשה בתוך אותו יקום את כל החי והשוקק המתוכנן לפרטיו במכה אחת ללא התפתחות הדרגתית. יש יקומים די הצורך כדי לאפשר כל מקרה רחוק ובלתי יאומן ככל שיהיה, שהרי לא מדובר במשאב מתכלה או נתון למחסור.
הטיעון מן התכנון לא יהיה עוד רלוונטי אם אנו נכונים לאמץ את הגישה שנותנת פשר סטטיסטי לכל שאלה. ולכן חבל על הטרחה ואפשר לתעל את המימון העצום שמוזרם למחקרים בביולוגיה אבולוציונית לצרכים דוחקים אחרים כמו חקר סדרות יקומים..
אלא שהכל מודים שמוטב לחסוך ככל האפשר בשימוש בטיעון שִפעת היקומים, רק במקומות שלא נותר כל מענה, כמוצא אחרון נושאים האוהדים את עיניהם אל שטף היקומים, אף כי למרבה הצער ניתן לראות את מערכי היקומים הללו רק משם ולא מכאן.
אמור מעתה – יקומי הפערים.
הערות:
[1] ראה הרחבה במאמרי 'סוד הקיום'.
[2] יש מעלים את מכניקת הקוונטים (לפי הפרשנות שטוענת לאקראיות אמתית שאין נובעת ממשתנים חבויים) כדי להציע הסבר לאקראיות הזאת, אבל מדובר בספקולציה בלבד ומעולם לא הוצעה תיאוריה רצינית שעשויה לתאר את האופן שבו נקבעים החוקים אקראית על ידי מכניקת הקוונטים. לכן גם אם מכניקת הקוונטים יכולה להסביר את חוסר הסימטריה של החומר ביקום, היא אינה יודעת לתאר את חוסר האחידות בחוקי הטבע עצמם.
יתרה מכך, מכניקה בצורה כזאת נראית בלתי אפשרית, אם אנו מניחים הכרח מוחלט שממנו נובע הכל באופן כפוי, שהרי, כפי שהוסבר, הדברים סותרים זה את זה, אם הכל נכפה מראש על ידי הכרח טהור, אי אפשר שבשלב מסוים ההכרח יהפוך את עורו ויתיר את הרצועה עד כדי כאוס קוונטי.
ומצד שני, אי אפשר לטעון שמכניקה קוונטית היא זו שממנה נובע הכל, שכן היא לא יכולה להיות הדבר הראשוני, משום שלקיומה של מכניקה זו עצמה גם נחוצה סיבה כלשהי שתייצר אותה, ובהעדר סיבה כזאת היא אינה יכולה להתקיים. כלומר, חייבים להיות הכרח או סיבה שיעמדו בבסיס הקיום של כל מכניקה שהיא. אך, כאמור, אם מדובר בהכרח טהור (הקיים בעצמו מתוך הכרח), הרי הוא סותר את מכניקת הקוונטים (בפרשנותה הלא-סיבתית), ולכן עלינו לבקש מקור מטאפיזי שאינו פועל מתוך הכרח, למרות שהוא עצמו כן קיים בהכרח, כדי לאפשר את קיומה של מכניקה כזאת.
[3] לגבי הטענה שהשונות נובעת ממכניקת הקוונטים ראה הערה לעיל.
מרתק!
רק תיקון אחד: מנוע סילון מכניס אוויר בחלקו הקדמי שמתערבב עם דלק ובוער. תוצרי הבערה נפלטים מאחור ויוצרים דחף. מנוע רקטי אינו מכניס אוויר כלל הוא שורף דלק שמעורבב בו חומר מחמצן תוצרי הבערה נפלטים מאחור ויוצרים דחף. מנוע סילון פועל רק בסביבה שיש בה חמצן, לעומת זאת מנוע רקטי יכול לפעול גם בסביבה נטולת חמצן כמו בחלל.
תודה על התיקון.
מצד שני, אנרגיה אפלה לא פועלת באמצעות בערה, בהנחה שהיא מסוגלת להניע את המעבורת כמו שהיא מניעה את הגלקסיות – ללא בערה, מה שכמובן מייתר את החמצן ואת המנוע הרקטי. וצ"ע. אגב, שכחתי לציין שהמעבורת עצמה נבנתה מחומר אפל, מה שכנראה גם משפיע על התכנון של המעבורת ושל המנועים.
נו נו, תשלח את הממצאים שלך לנאס"א, אולי תקבל אות על המצאה פורצת דרך…
לגבי השאלה האם החוקים עשויים להיות שונים ביקומים שונים, בהנחה שהמקור לכל החוקים הוא הכרח או איזושהי משוואה מתמטית, הבעיה כאן היא לא מתמטית (מבחינה מתמטית אין שום בעיה להגדיר שמשתנה שמקבל ערכים באופן אקראי. כך עושים כל הזמן, כל תורת ההסתברות עובדת ככה) אלא פילוסופית, כי יש כאן ויתור כואב במיוחד על עקרון הסיבתיות, וזה מה שכאב לאיינשטיין.
לא יתכן שהמשוואה שאמורה לייצר את הכל תכלול משתנה שמקבל ערכים באופן אקראי (ואיכשהו תייצר יקומים מגוונים וכאוטיים), משום שבאופן כזה השאלה בעינה עומדת, מהו הגורם שמעביר את הערכים האקראיים למשוואה? שוב, צריך להזדקק לעוד משוואה שמעבירה ערכים אקראיים, ואז נשאלת השאלה, איך היא מייצרת אותם?
ושוב התשובה היא, באופן אקראי, על ידי משתנה שמקבל ערכים אקראיים ממשוואה אחרת, וכך עד אינסוף..
בקיצור, הענין הוא שלשם אקראיות אמתית (ולא תפיסתית) צריך מקור שאינו הכרחי, חופש אינו יכול להיוולד ממשוואה, המשוואה אמורה להיות סגורה על עצמה ולא לאפשר חופש.
חופש צריך לבוא רק ממקום פראי/כאוטי (יהיה טבעו אשר יהיה) לא מתמטי או לוגי, או ממקום אלוהי.
לכאורה, אפשר לפטור את כל הנושא באמירה, שמדובר בשאלה סמנטית; גם אם נקבל את ההנחה של ריבוי יקומים, עדיין אפשר להגדיר את כל המכלול הזה כיקום, דהיינו, כל מה שקיים, ואם כן, יש לנו יקום שבעצם יש בו חוקי טבע שונים לכל מטרה… ובאמירה הזו, בא לציון וליקומים כולם, גואל.