האתר עוסק בשאלות של אמונה מול כפירה, ומיועד לעוסקים בנושא.
למדיניות האתר לחץ כאן

Kal-sites – בניית אתרים
רוצה לדעת כמה עולה לבנות אתר ? לחץ כאן

נושאים באתר

"רציו" רוצה לגדול... רוצים לתרום?

תקבלו מייד
אישור מס הכנסה לעניין תרומות לפי סעיף 46 לפקודת מס הכנסה

10 ₪
20 ₪
100 ₪
200 ₪
500 ₪
1000 ₪
סכום אחר
הפוך את תרומתך לחודשית (ללא לקיחת מסגרת)
כן!, אני אתכם
לא! רוצה תרומה חד פעמית

יותר מדי פיזיקאים נחרצים, לא מבינים בפילוסופיה של המדע

צוות האתר

צוות האתר

image_printלחץ לגירסת הדפסה

מאסימו פיגליוצ'י, פרופ' לפילוסופיה בסיטי קולג', סטואיקן בן ימינו, עומד על הבעיה המהותית של חלק מאנשי המדע בדורינו: הם יכולים להיות פיזיקאים למופת, אבל אין להם מושג בפילוסופיה של המדע, ולכן ההשלכות שהם עושים מתיאוריות וממודלים על ה'אמת' או ה'שקר', 'מדע' או 'לא מדע' – מוטעות. סקירה ותוכן של מאמרו.

במאמרו "האם ניתן לבדוק את המדע" (Aeon אנגלית), כותב מאסימו: "תורת היחסות הכללית היא מדע מוצלח, "תיאוריות" הפסיכואנליזה, כמו גם מודלים מרקסיסטיים על השתלשלות האירועים ההיסטוריים, הן פסבדו-מדעיות. זו היתה המסקנה שהגיע לפני מספר עשורים על ידי קרל פופר, אחד הפילוסופים המשפיעים ביותר של המדע. פופר התעניין במה שהוא כינה 'בעיית התיחום', או איך להבין את ההבדל בין מדע ללא מדע, ובמיוחד בין מדע לבפסבדו-מדע. הוא חשב על זה זמן רב, והציע קריטריון פשוט: "עקרון ההפרכה", כדי שרעיון ייחשב מדעי, הוא צריך להיות בר הפרכה".

מאסימו מתאר כי פופר ציין את התיאוריה של איינשטין, משום שהיא עמדה למבחן במהלך ליקויי החמה של 1919, תיאוריה שגויה היתה נכשלת במבחן זה, ולכן אנחנו יכולים להחזיק בתיאוריה כזו לפחות בינתיים, בידענו שבמקרה והיא שגויה יש לנו דרכים תיאורטיות לדעת זאת. את התיאוריות של פרויד, אדלר, ומרקס, הוא ציין כפסבדו מדע – שכן גם לו אינן נכונות, לעולם לא נוכל לדעת זאת.

נכון הדבר שהתיאוריות המרקסיסטיות של ההיסטוריה לכאורה נסתרו על ידי העובדות, אבל חסידיו של מרקס פירשו מחדש את התיאוריה ואת הראיות, מדובר בסוג של תיאוריות וניתוחים שיש בהם מרחב גדול מאד של גמישות. העובדה הזו שהתיאוריות המרקיסיסטיות שרדו כל מהפכה, רק מוכיחות עד כמה פופר צדק, שכן הנה לנו שאין דרך להכחישן, תמיד יותאמו ויוגמשו ויסבירו את המציאות בדיעבד.

התיאוריות של הנפש מבית מדרשם של פרויד ואדלר, בעייתיות עוד יותר, אומר מאסימו, הן בכלל לא ניתנות  לבחינה, הן עוסקות בתחום עליו אפשר לדבר כרצוננו, ולבדוק אין שום דרך. המונח שהם מכנים "תצפיות קליניות" הוא דרך מסויימת לבטא את תמימותם של הפסיכואנליסטים, והערך המדעי שלהם שקול לאסטרולוגים שמקבלים היזון חוזר מהתגשמות תחזיותיהם העמומות…

אך דא עקא, גם ההערכה הגדולה של פופר לגבי הניסוי המכריע של 1991 לגבי תיאוריית איינשטיין, עד כדי הפיכתו לדוגמא למדע, היתה אולי אופטימית מעט, למעשה החיזוי של איינשטיין מעיקרו כלל נתון שהיום ידוע לנו כטעות מתמטית, לו היתה התיאוריה נבחנת בליקוי של 1914 (מה שלא התאפשר עקב מלחה"ע), היא היתה נפרכת. יתר על כן, גם בתצפיות של 1919 היו טעויות משמעותיות, אחד האסטרונומים המובילים מאלו שערכו את הניסוי, ארתור אדינגטון, גרם בצורה מסויימת ליפוי הנתונים  כדי לגרום להם להיראות כאישור אפשרי של תורת איינשטיין. כנראה שהחיים מסובכים, וכך גם המדע.

מה כל זה נוגע לקהילה המדעית של ימינו?

נוגע בהחלט אומר מאסימו, תורת המיתרים נחשבת כרכיב משמעותי במה שהפיזיקאי זוכה פרס נובל סטיבן ויינברג מכנה "התיאוריה של הכל", האמת שתורת המיתרים היא לא תיאוריה, אלא יותר 'קונספט', הבנייה של נתונים, בדומה לתורת האבולוציה. תורת המיתרים היא מסגרת כללית, אמנם המתוחכמת ביותר מבחינה מתמטית, הקיימת כרגע עכ"פ. מבחינה מדעית קיימת בעיה בסיסית בפיסיקה המודרנית: תורת היחסות הכללית ומכניקת הקוונטים הן תיאוריות מדעיות מצליחות ביותר, ועם זאת, כאשר הן מוחלות על בעיות מסוימות, כמו הפיזיקה של חורים שחורים, או של הייחודיות העומדת בבסיס היקום, הן נותנות לנו תחזיות מנוגדות.

הפיסיקאים מסכימים כי משמעות הדבר היא כי לפחות אחת מהתיאוריות לא מספיק נכונה. תורת המיתרים היא אחד הנסיונות ליישב את השניים על-ידי שילובם במסגרת תיאורטית רחבה יותר. ישנה רק בעיה אחת: בעוד שחלק מקהילת הפיסיקאים טוענים בביטחון שתורת המיתרים אינה רק תיאוריה מדעית מבטיחה, אלא גם "המשחק היחיד בעיר", אחרים מגיבים בזלזול, לדבריהם זה אפילו לא מדע, שכן הוא אינו קשור עם הראיות האמפיריות: אין אפשרות לבחון את הניסויים, המיתרים ה'מקופלים' והממדים של זמן-מרחב, יחד עם תכונות אחרות של התיאוריה, מהווים את המקבילה המתמטית של ספקולציות מטאפיזיות. ומטאפיסיקה אינה מילה שמשתלבת בשפת המדענים. באופן מפתיע, לעתים קרובות יותר ויותר הציבור חוזר ומגלה ענין לפיכך ברעיונות של קארל פופר, מה זה אומר לנו?

מאסימו מספר שבשנה שעברה הוזמן למינכן לכנס שעסק במעמדה של הפיזיקה הבסיסית, הויכוחים סערו החל ממספר חדשים לפני הכנס, אנשי מדע משני צדי המתרס הפעילו יחסי ציבור לטובת דעותיה, ג'ורג' אליס הזהיר "החשש הוא שיהיה קשה להפריד בין 'מדע' כזה מחשיבה ניו-איג'ית או מדע בדיוני", סאבין אוסנפלדר הוסיפה: "המדע הפוסט אמפירי הוא אוקסימורון". פיטר גליסון הבהיר: "זה הוא ויכוח על טבע הידע הפיסי".

מן הצד השני צייץ הקוסמולוג שון קרול: "הבעיה האמיתית שלי עם ה'משטרה' המזויפת הזו היא: אנחנו לא יכולים לדרוש מראש איזה סוג של תיאוריה תתאר נכונה את העולם. אחרים ציינו כי מדובר באנשי מדע שאין להם את ההשתלמות הנדרשת בפילוסופיה של המדע, "יש יותר, יש הרבה שם בחוץ"…

הדיבור הבוטה והפומבי הזה מאנשי אקדמיה יוקרתיים, אומר מאסימו, הוא מה שקורה כאשר המדענים מנסים לסייע לשיטתם ע"י שהם דוחים ולפעמים באופן גורף מושגים פילוסופיים שבלי ספק לא למדו אותם בצורה מספקת. במקרה זה הפילוסופיה של המדע מבית מדרשו של פופר ויישומה לבעית תחומי המדע בפיסיקה מודרנית. מה שעושה את זה אירוני במיוחד עבור מישהו כמוני, שהתחיל את הקריירה האקדמית שלו כמדען (ביולוגיה אבולוציונית) ובסופו של דבר עבר לפילוסופיה אחרי משבר בונה של 'אמצע החיים', הוא שמספר גדול של מדענים בימינו – ובמיוחד פיסיקאים – לא מתייחסים לפילוסופיה בהערכה רבה במיוחד. רק בשנים האחרונות סטיבן הוקינג הכריז על 'פילוסופיית המתים', לורנס קראוס אמר כי הפילוסופיה מזכירה לו את הבדיחה הישנה של וודי אלן, "אלה שלא יכולים לעשות…".

זוהי גישה רומנטית למדי, ולא אוניברסלית, בין פיסיקאים. השווה את הזלזול שמתבטא בדברים דלעיל, עם מה שאיינשטיין עצמו כתב לחברו רוברט תורטון ב -1944 באותו נושא: "אני לגמרי מסכים איתך על המשמעות והערך החינוכי של המתודולוגיה, כמו גם על ההיסטוריה ועל הפילוסופיה של המדע. כל כך הרבה אנשים כיום – ואפילו מדענים מקצועיים – נראים לי כמו מישהו שראה אלפי עצים אבל מעולם לא ראה יער. ידיעת הרקע ההיסטורי והפילוסופי מעניקה לעצמאות מעין זו את הדעות הקדומות של דורו, שממנה סובלים רוב המדענים. עצמאות זו שנוצרה על ידי תובנה פילוסופית היא, לדעתי, סימן ההבחנה בין אמן או מומחה בלבד לבין מחפש אמיתי אחרי האמת ". זה לפי התקן של איינשטיין בזמנו.

נכון שמדובר כאן בקבוצה קטנה בתוך קהילת הפיזיקאים, ותיאורטיקני מחרוזות בטוויטר הם תת-קבוצה קטנה יותר. הרעש הפילוסופי שהם מייצרים אינו מייצג בהכרח את מה שהפיזיקאים בכלל חושבים ואומרים, אבל הנקודה היא בדיוק שהם כה בולטים,  אותם דיונים רמים במדיה החברתית ובערוצי המדע הפופולאריים מגדירים כמה אחוז מהציבור יכול לתפוס מן הפיזיקה, ואפילו איך כמה פיסיקאים תופסים את הנושאים הגדולים של התחום שלהם.

החלק שמקבל ביטוי פומבי בקהילת הפיזיקאים בימינו, נראה שמתפצל בין האנשים שמזלזלים בגלוי בפילוסופיה, לבין אלה שחושבים שהם קבלו את הזכות להשתמש בפילוסופיה לחזקת את עמדתם, אך ליריבים האידיאולוגיים שלהם אין זכות זו. על כף המאזניים מוטלת לא רק העוגה האקדמית הזעירה, אלא גם הערכה ציבורית וכבוד הן למדעי הרוח והן למדעים, שלא לדבר על מיליוני דולרים במענקי מחקר (עבור הפיזיקאים, לא הפילוסופים…). כעת הזמן, אם כן, לבחון בצורה רצינית יותר את משמעות הפילוסופיה של פופר ומדוע היא עדיין רלוונטית מאוד למדע, כאשר היא מובנת כהלכה.

מאסימו נכנס לפרטים, ומנסה לבדוק האם ע"פ ההגדרות המעודכנות של פופר תיאוריות על פוסט אמפיריות, שתופסות מקום חשוב בפיזיקה של זמננו בעיני אחדים, ונחשבות  מוקצה מחמת מיאוס בעיני אחרים – נחשבות מדע. האם אפשר להציב גבול אמיתי לוגי בין מדע לפסבדו מדע? לאודן למשל טען שאין גבול כזה, מושגים כמו "מדע" ו"פסבדו-מדע" הם מורכבים, רב-ממדיים, מטושטשים מטבעם, ולא נכנסים לגבולות חדים.

הנקודה היא שבמקרים רבים אנו לא מגלים גבולות קיימים, כאילו משחקים ודיסציפלינות מדעיות היו צורות אידיאליות אפלטוניות שהיו קיימות בממד מטאפיזי נצחי. אנחנו ממציאים גבולות למטרות ספציפיות ואז אנחנו בודקים אם הגבולות אשר הינם למעשה שימושיים לכל מטרה שציירנו. במקרה של ההבחנה בין מדע לפסבדו-מדע, אנחנו חושבים שיש הבדלים חשובים, ולכן אנחנו מנסים לצייר גבולות סמויים כדי להדגיש אותם… אנו מרגישים שיש לדחות את הרעיון האינטואיטיבי מאוד שיש משהו מהותי בין אסטרולוגיה ואסטרונומיה. השאלה היא איפה, בערך, במקום להיכנע זה לזה במונחים הגסים, המדענים צריכים לעבוד.

באופן דומה, רבים מהמשתתפים בסדנה במינכן, ו"מלחמות המיתרים "באופן כללי יותר, חשו כי קיימת הבחנה חשובה בין הפיזיקה הבסיסית כפי שהיא נתפסת בדרך כלל ובין מה שמציעים בעלי תורת המיתרים.

מאסימו מסיים את דבריו בשאלה: האם אנו עומדים על סף פיתוחו של מדע חדש לגמרי, או שמא יראו אותו ההיסטוריונים לעתיד רק כפלטפורמה זמנית שתישא על גבה התקדמות מדעית 'קלאסית'?  לחלופין, האם ייתכן שהפיזיקה הבסיסית מגיעה לסיומה, לא משום שהבנו את כל מה שרצינו להבין, אלא משום שהגענו לגבולות מה שהמוח והטכנולוגיות שלנו יכולים לעשות?  אלו שאלות רציניות שצריכות לעניין לא רק מדענים ולפילוסופים, אלא גם את הציבור הרחב (אותו ציבור שמממן מחקר בפיזיקה בסיסית, בין היתר)… אנשי המדע והפילוסופים צריכים לאחד כחות כדי להתגבר על פסבדו מדע אמיתי – הומיאופטים ופסיכיאטרים…

עד כאן על פי מאסימו, הלקח שלנו הוא, לא להתרשם מפופוליזאטורים של המטריאליזם, גם אם הם פיזיקאים בכירים, וגם אם הם צעקנים והחלטיים. הפיזיקה היבשה הרדוקציוניסטית, אינה בעלת ערך עצמי, היא לא שיקוף של האמת, היא פרי הנחות פילוסופיות מסויימות, ולכן דעות אחרות והנחות יסוד אחרות על העולם, מביאות למסקנות אחרות.

כדאי לקרוא גם את מאמרה של פרופ' סוברינה סמית, "מדוע הפילוסופיה חשובה כ"כ בחינוך המדעי?", בו היא מתארת את הגישה השטחית המקובלת:

"חלק מהתלמידים שלי מטילים ספק בכך שלפילוסופים יש משהו מועיל לומר על המדע. הם מודעים לכך שמדענים בולטים ציינו בפומבי שהפילוסופיה אינה רלוונטית למדע… חושבים שהפילוסופיה היא משמעת מטושטשת שעניינה רק בענייני דעת, בעוד שהמדע נמצא בעסק של גילוי עובדות, מתן הוכחות והפצת אמיתות אובייקטיביות. יתר על כן, רבים מהם מאמינים כי המדענים יכולים לענות על שאלות פילוסופיות, אבל לפילוסופים אין שום אמירה על המדעים…המדע, מתעקשים התלמידים, הוא אובייקטיבי לחלוטין, וכל מי שקורא תיגר על השקפה זו חייב להיות טועה".

זה מה שקורה כשלא מבינים את מהות הפילוסופיה של המדע, ואת העובדה כי המדע מיוסד גם הוא על הנחות פילוסופיות מסויימות. ולכן ייצוג האמת שלו אינו יכול להיות יותר מהפילוסופיה עצמה.

 

 

5 1 vote
Article Rating

שתף מאמר זה

תגובות ישירות

Subscribe
Notify of
guest
0 Comments
Inline Feedbacks
View all comments
0
Would love your thoughts, please comment.x