לחץ לגירסת הדפסה

יח זמן כתיבת התורה 6. חטא ותוכחה

תורת הנביאים

מבחן פשוט, מוכיח שהתורה קדמה לימי הנביאים. שהרי אין למצוא בה כלל את כל תורת הנביאים, כל הרעיונות המוסריים של הנביאים, וחידושיהם הגדולים, אינם כתובים בתורה. וכי יש ספק שתורה שהיתה נכתבת מאוחר היתה מכניסה ולו משהו מתורת הנביאים?
נושא זה הובהר היטב בספרו של פרופ' יחזקאל קויפמן, 'תולדות האמונה הישראלית', וכפי שהוא כותב בהקדמה:

 "המתבונן בספרות המקראית יכול להבחין בה תופעות שיש בהן כדי להעיד עדות של מומנטים, תופעות מונומנטליות הם התופעות שבאו עליהן עדויות שונות מזמנים שונים בספרים או במקורות שונים בסוגי ספרות שונים (בספורים, בחוקות, בנבואות) המצטרפות כולם לעדות מכוונת אחת שאין להטיל בה כל ספק.. תופעות אלו עדותן כעין עדותן של מגבשים גיאולוגיים או בנינים ומצבות ושאר מעשי עץ ואבן וברזל".

התופעות המונומנטליות עליהם אנו מדברים, הם מצבו של העם. כל דברי התוכחה, המצוות, המוסרים, והחוקים, המעשים, והדעות, שהתנ"ך מלא בהם, משקפים נאמנה את מצבו של העם: מצבו הרוחני, מצבו המדיני, מצבו הנפשי, ההתמודדויות בפניהם עמד, הנושאים שהעסיקו אותו. וכך הלאה.
ננסה לבחון את הדרישות המוסריות של הנביאים, את חזונם ואת רוחם, האם יש זכר להם בתורה? נבחן את הבעיות מבית ומחוץ שהטרידו את ישראל בימי הבית הראשון, האם יש זכר להם בתורה? האם אפשר שבתורה משתקפת הנבואה של ימי הבית הראשון?

הדרישות המוסריות של הנביאים

אחד הנושאים המרכזיים של הנביאים, אשר עד ימינו מהדהד באזנינו כדברי תוכחה מבהילים ונוקבים, הוא שאין שום ערך לכל מצוות התורה, ואפילו לא לקרבנות ולכל עבודת המקדש, כאשר האדם אינו עונה על צווי המוסר הבסיסיים. בלילה הוא מצער יתום ואלמנה, וביום עולה לבית המקדש להקריב את קרבנותיו. בימות החול עושק דלים ברבית, ובשבתות מגיע להאזין לקריאת התורה ופורש את כפיו. כפי שאנו מוצאים כבר בדברי שמואל הנביא:

 "החפץ לה' בעולות וזבחים כשמע בקל ה' הנה שמע מזבח טוב להקשיב מחלב אילים", (ש"א טז).

ודוד המלך אומר:

 "כי לא תחפוץ זבח ואתנה עולה לא תרצה זבחי אלהים רוח נשברה לב נשבר ונדכה אלהי לא תבזה" (תהלים נא').

הושע כותב:

 "חסד חפצתי ולא זבח ודעת אלהים מעולות", (הושע א ו).

ובפרט מפורסמים דברי ישעיהו:

 "האזינו תורת אלהינו למה לי רוב זבחיכם יאמר ה' שבעתי עולות אילים חלב מריאים ודם פרים וכבשים ועתודים לא חפצתי כי תבואו לראות פני מי בקש זאת מידכם רמס חצרי לא תוסיפו הביא מנחת שוא קטרת תועבה היא לי חדש ושבת קרא מקרא לא אוכל און ועצרה חדשיכם ומעדיכם שנאה נפשי היו עלי לטרח נלאיתי נשא ובפרשכם כפיכם אעלים עיני מכם גם כי תרבו תפלה אינני שומע ידיכם דמים מלאו", (ישעיהו א יא).

ואחריו ירמיהו:

 "כי יצמו אינו שומע אל רינתם וכי יעלו עלה ומנחה איני רוצם" (ירמיהו ז כב) "כי לא דברתי את אבותיכם ולא צותים ביום הוציא אותם מארץ מצרים על דבר עולה וזבח", (ירמיהו יד יב).

הרעיון הזה נעדר לגמרי מן התורה.
בשעת נתינת התורה עדיין לא היה צורך בהדגשה זו, ועדיין לא נשתרשה העבודה של דת ישראל עד כדי שתסתאב ותאבד את רוחניותה הפנימית. מוטיב זה של העדפת המוסר מקומו לאחר שהעם התבסס בארצו ובגבולותיה והחל לחיות ככל חיי עם בארצו. (יש להבחין בהבדל גם בין נביאים ראשונים (שמואל ותהלים) שאינם מזכירים את המוסר, אלא את יראת השמים כקודמת לפולחן, לעומת נביאים אחרונים המזכירים גם את המוסריות).

הסיאוב המוסרי

התוכחות אותם אנו שומעים מפי הנביאים, מלמדות ללא ספק על הדברים בהם היה מצוי המכשול, ושהיו צריכים חיזוק ותוכחות באותו הדור. והנה כפי האמור לעיל, ישנם הבדלים ברורים, קני מדה חד משמעיים בין תקופת התורה לבין תקופת הנביאים. ואפילו בין תקופת נביאים ראשונים לתקופת נביאים האחרונים.
הנביאים כולם מציגים את ירושלים כעיר דמים ואת בית ה' כמערת פריצים, אכול ושתה, גנוב נאוף ורצוח, דכוי עניים ורעיצת חלשים, הצדק והמשפט נעדר אין עושה טוב גם אחד. הנביאים מנבאים את החורבן ומסבירים אותו בחטא המוסרי.
ואלו הספרות הקדומה: יהושע שופטים שמואל ומלכים אינם מכירים את הבעיה הזו כבעיה של עם, מבחינתם הכל תלוי בחטא הפולחני: עבודת זרה, פסל ומסכה, או עבודת הבמות, ואלו הם החטאים המביאים לחרבן, בשמם נתנבא אחיה השילוני לחרבן (מ"א יד) ובהם מבאר ספר מלכים את החרבן (מ"ב יז, ולאורך כל הספר) וספר שופטים את הלחץ הפלשתי (ב', ולאורך כל הספר). במקומות אלו הם מזכירים את התוכחות שהוכיחו הנביאים את העם.
כך בדיוק גם בספר התורה: גורם הפורענות הקלאסי הוא העגל, וגורמי הגלות יהיו עבודה זרה וספיחיה (ויקרא יח, ויקרא ל, דברים כד, דברים כח פסוק יד' כ' מז' נח', ועוד).
זוהי עדות ברורה להדרדרות מוסרית שחלה בזמן הנביאים האחרונים, אך אין לה שום זכר בתורה ובנביאים ראשונים. לכל התוכחה המוסרית המהווה את המסר העיקרי של הנביאים כישעיהו וירמיהו אין זכר כלל בתורה.
לאחר דורות משהשתרשה קנאותו של ה' בכל שכבות העם, נתעוררה בעיית הבמות – עבודת ה' ללא הגבלת מקום, את בעיה זו מכיר ספר מלכים. כל ההתעוררויות והבריתות הנזכרות בנביאים ראשונים (אסא, יהוא, יהוידע, חזקיהו) הינם קשורות לנושאים אלו של עבודת ה' בלבד ולא נזכר בהם חטא מוסרי או תקונו. כביכול לא היה שום צורך בתקון מוסרי.
רק בחציה השני של תקופת המלוכה, כשעבודת ה' השתרשה עד כדי מוכניות, התעורר הצורך בתנועה רוחנית מוסרית, המדגישה את עליונותו של המוסר כתכלית המצוות והקרבנות ולא במקומן, ולו היתה קיימת הברירה להעדיף בין שניהם – המוסר עדיף.
ברור אם כן כי הנביאים הראשונים נכתבו ללא בדל השפעה של הנביאים האחרונים בהקשר ליחסם לעם ולהדרדרותו, וקל וחומר ספרי התורה אינם דנים כלל בחטאים המוסריים כהדרדרות עם ובתוצאותיהם. איש לא ניסה להכניס אזכורים או תיאורים ברוח הנביאים הסופרים אף בספרים ששיכים לתקופה בהם חיו ופעלו!
וכשמנסים לבדוק על איזו עבודה זרה התורה מדברת, הרי שאנו מוצאים מושגים שלא נזכרו בזמן הנבואה: בתורה אנו קוראים: "ולא יזבחו עוד לשעירים אשר הם זונים אחריהם", (ויקרא ז ז). "זבחיהם אשר הם זובחים על פני השדה" (שם יז ה). יזבחו לשדים לא אלוה (דברים לב יז).

 "מתוך הקשר העניינים מתברר, שהכוונה לפולחן עממי שהיה נוהג בשדה. אין לנו עדויות על פולחן זה לא מתקופת ההתנחלות ולא מתקופת המלוכה. מן-הסתם היה זה פולחן שהיה נוהג לפני-כן" (ב. אופנהימר, מחקרים בתולדות הלשון העברית, 1970).

קאסוטו כותב על חוק זה: "כשאנו מעיינים בכתוב בלי משפט קדום ונזהרים מלהוציא את דבריו מידי פשוטם ומלייחס ללשונות שבו כגון מחנה או אהל מועד הוראה סמלית או אליגורית, לא נוכל לפרשו אלא לאזהרה שנאמרה לדור המדבר. אף הזכרת השעירים שהם השדים או הרוחות הרעות השולטים במדבר, אינה נאה אלא לדור המדבר. כנראה יש לפנינו מסורת ארכאית שמקורה בדור המדבר ובה משתקפים תנאי החיים של אותו הדור" (אנצ"מ ערך ויקרא).
עבודה זרה נוספת שמוזכרת בתורה, היא פעור, חטא גדול שנכשלו בו והביא מגפה. אך בהמשך ההיסטוריה אין לה זכר. וכך קובע ליונשטם: הדברים מוכיחים כי "פעור" היה מעשה ארעי שקודם כיבוש בני ישראל את הארץ (אנצ"מ כרך ב' עמ' 289).
ואילו בימי הנביאים, כולנו יודעים, שהחטא הגדול ביותר מימי ההתנחלות היה עבודת הבעל, כמה דברו הנביאים על חטא הבעלים! ובתורה: אין זכר, השם בעל לא נזכר אפילו פעם אחת.
בת הזוג של הבעל היא עשתורת, הנזכרת רבות בנביאים, בתורה אין לה עוד זכר, ומשמעות המלה 'עשתורת' היא צאן.
הנביאים מדברים על ראיה בכבד, קלקול בחצים, ראה למשל יחזקאל כו. קטור על הגגות – כל אלו שייכים לתקופת הנבואה ולא לתורה.

חזון הנביאים

אחת מתורותיהם הגדולות של הנביאים האחרונים היא חזון האוניברסליות.
בנביאים האחרונים אנו מוצאים בצורה רצופה וכעיקר החזון את חזון אחרית הימים של שלום עולמי, את יום ה' העתיד לבא, את האישיות הגואלת עבד ה' קדוש ישראל. את חזון האוניברסליות כאשר יהפוך ה' אל עמים שפה ברורה, בטול האלילות בעולם כולו, את כתות החרבות לאתים, וגר זאב עם כבש, את מלוא הארץ דעה. קודם לנביאים הראשונים אין אידיאה כזו ואין לה זכר לא כציפיה ולא כשאיפה. עדיין לא בא זמנה.
אחת הפסגות של תורה זו היא בעמוס:

 "הלא כבני כשיים אתם לי בני ישראל כי את ארם העלתי מקיר וכשיים מכפתור", (עמוס ט).

כל העמים בתורם יכירו באלהי העולם ויהיו כישראל. זהו החדוש והמסר העיקרי של כל נביאי ישראל, המתואר בארוכה בנבואות הנביאים האחרונים. זוהי אחרית הימים בעיני הנביאים, שכבר ראו בעיניהם את ישראל כעם מאמין באלהים אחד. ולמרות כל החטאים עליהם התריעו, ראו בעיני רוחם ובנבואתם למרחוק את השלב הבא של רוח עם ישראל.
אך בתורה אין לכך זכר בפשוטי המקראות, שירת האזינו מדברת על אחרית הימים, ובודאי ברובד הנבואה ניתן למצוא בה דברים רבים המגיעים גם עד לזמננו. אך במובן הפשוט היא מדברת על נקמות בגויים המצרים לישראל, כשהיו בני ישראל בערבות מואב אומר להם משה כי את השמש והירח חלק ה' לכל העמים תחת השמים, (ד יט). כמובן אין הכוונה כי ה' חפץ בעבודת אלילים, אלא שזה היה מצב נתון באותו הזמן, ומשה עמל להכניס את ישראל תחת כנפי האמונה הטהורה. ועדיין לא הגיע הזמן לצפות מכל העולם שיבואו לכך.
לעומת זאת אצל הנביאים אותו בטוי עצמו שהתורה משתמשת בו – "אחרית הימים", הוא מרחיק לכת עד לתקופות קץ האנושות. בבראשית (מט) אחרית הימים היא התנחלות השבטים בארץ. בבמדבר (כד) אחרית הימים היא מלחמת ישראל במואב, בדברים (ד' וכן לא') הגלות היא אחרית הימים. אך בישעיהו ירמיהו יחזקאל הושע מיכה ודניאל, "אחרית הימים" היא קץ הרוע האנושי בכלל.
מסבה זו עצמה נבואות הנביאים האחרונים מלאים בחזונות ותוכחות לגויים ולעמים שכני ישראל, דבר שאינו נמצא כלל בתורה.
ברור אם כן כי חזון הנביאים האחרונים לא השאיר שום רישום או משקע בתורה או בנביאים ראשונים.
 "ביסודם של דברי הנביאים הנואמים יש מערכת של רעיונות על ה' וישראל והעמים, שהיא משותפת במדה ידועה לכל הנביאים הנואמים מעמוס ואילך, ושמהוה מעין שיטה והשקפת עולם מיוחדת עד כדי שאפשר לקרוא לה בשם "תורת נביאים". תורה זו אינה חדשה, היא נובעת מתורת משה, אבל היא מדגישה עקרונים ולקחים ידועים בתורת משה, מפתחת אותם ומסגלת אותם לצרכי הדור", (מ.צ. סגל, מבא המקרא עמ' 263).

נבואות החרבן רק בנביאים אחרונים

לאורך כל ספרי הנביאים הראשונים (יהושע, שופטים, שמואל, מלכים א') ישנן עשרות תוכחות נבואיות לעם. באף אחת מהם לא מובטח אף לא כאיום וכרמז רחוק על חרבן וגלות מן הארץ. ספר יהושע מאיים פעמים רבות כי העמים הנותרים יוכלו להציק לישראל רבות, להיות לשֹיכים ולצנינים, למקור מעשים רעים ותועבות. ולצרה גדולה. ספר שופטים מזכיר בצורה ברורה כי כשחטאו ישראל מאד ניתנו ללחץ ולשעבוד, בצורה מחזורית. ספר שמואל מזכיר ענשים רבים שבאו ושיבואו: חרבן שילה על הדרדרות בית עלי, מגפה בארץ על מעשי דוד, מפלה במלחמה על מעשי שאול. ספר מלכים מדבר על רעב מפאת מעשי אחאב, מפלות מלכים במלחמות מפני חטאיהם. מערכת ברורה של שכר ועונש אלהי עוברת בין כל ספרי המקרא.
אך בשום מקום אין איום של חורבן וגלות. הנביאים היו בטוחים כי ישראל יישאר על אדמתו, ויהיה נתון במערכת זו של ענשים שונים שיבואו על חטאיו.
לעומת זאת למן הופעתם של נביאים אחרונים, החלה תופעה מופלאה שאין לה אח וריע: קבוצה שלמה, נבחרת מן העם, אנשי רוח והוגים. עמדו במשך מאות שנים וצווחו על חורבן קרב ובא, בימי פריחה כבימי דלדול, החורבן נהיה הנחה ברורה של הנביאים כולם, לא היתה זו הערכה מקומית של נצחון אויב נראה לעין, דוקא במצב בשטח פעמים רבות הנביאים נבאו הצלחה במלחמה פלונית, או שלא לכרות ברית עם פלוני (ישעיהו ז ד) מפני שאין צורך, וכל כיוצא בזה. היתה זו ראיה למרחוק. גם חולדה מנבאת ליאשיהו את החרבן הקרב, אף שהיא מציינת כי בימיו לא יהיה החרבן אלא בדור אחר. ואכן מצבו המדיני של יאשיהו היה יציב והוא שלט על רוב הארץ.
הושע אמר:

 "ריב לה' עם יושבי הארץ.. על כן תאבל הארץ ואמלל כל יושב בה בחית השדה ובעוף השמים וגם דגי הים יאספו", (ב ד). חרבן מוחלט הכולל את עולם החי.

עמוס:

 "ושלחתי אש ביהודה ואכלה ארמונות ירושלים" (ב ה), עמוס משתמש בלשונות תוכחות התורה. "כי כה אמר עמוס בחרב ימות ירבעם וישראל גלה יגלה מעל אדמתו" (עמוס ז י).

מיכה:

 "לכן בגללכם ציון שדה תיחרש וירושלים עיין תהיה והר הבית לבמות יער" (מיכה ג יב), גם יואל (א) רומז לתוכחות.

ישעיהו מתנבא "בשנת מות המלך עוזיהו" (פרק ו, לפני גלות ישראל או סימניה):

 "שאו ערים מאין יושב ובתים מאין אדם והאדמה תשאה שממה ורחק ה' את האדם ורבה העזובה בקרב הארץ ועוד בה עשיריה ושבה והיתה לבער", חורבן רוב הארץ, ולאחר מכן המעוט. כן אומר ישעיהו (פרק ה) "לכן גלה עמי מבלי דעת וכבודו מתי רעב והמונו צחה צמא". ישעיהו מדבר שם על "איש יהודה" שבאותה העת היה שלו ובוטח באדמתו. ישעיהו הוא זה שאמר לאחז: "אל ירא לבבך משני זנבות האודים העשנים האלו", ולסנחריב "בזה לך בת ציון לעגה לך יושבת בת יהודה". ישעיהו מזכיר את חטאי האנשים שהוא חי בתוכם כגורמי הגלות הזו.

מכאן ברור כי לא נכנסו בנביאים הראשונים דברים ברוח הנביאים האחרונים, כי כמה נח היה לתת בפי נביאים קדמונים את העתיד לבא!

חטא ותוכחה סיכום: