הפיזיקאי לורנס קראוס, במאמר מיוחד בניו יורקר, מכריז כי: "כל המדענים צריכים להיות אתיאיסטים מיליטנטיים". מדוע? ובכן, לפרט קטן זה אין המאמר מספק תשובה ברורה, מדובר במאמר רזה בטיעונים אפילו יותר מהמקובל אצל אתאיסטים, רוב המאמר עוסק בליהוג על קים דיויס, ועוד ענינים שקשורים לפעילות ציבורית של אישים שונים, לא הוזכרו טיעונים מתחום המדע, או בהקשר לקיומו של האל.
הפילוסוף פרופ' אדוארד פסר מנתח את המאמר כך:
המשפט הדומה ביותר לנימוק בא בקטע הבא של לורנס:
"המדע הוא מפעל אתאיסטי, הפרקטיקה שלי כמדע היא אתאיסטית, כתב הביולוג ג"ב הלדיין ב- 1934. "כאמור, כאשר אני מבצע ניסוי אני מניח שאף אלוהים, מלאך או שטן לא יפריעו לפעילות התקינה שלו, ההנחה היתה מוצדקת כפי שראיתי בקריירה המקצועית שלי", במשך יותר משלושים שנה שלי כפיסיקאי, מעולם לא שמעתי את המילה "אלוהים" מוזכרת בפגישה מדעית. אמונה או אי אמון באלוהים אינו רלוונטי להבנתנו את פעולת הטבע…".
האם זה טיעון טוב? ומה דעתכם על זה?
דמקה הוא מפעל אתאיסטי. התרגול שלי כשחקן דמקה הוא אתאיסטי. כלומר, כשאני מזיז כלי משחק על פני הלוח, אני מניח שאף אלוהים, מלאך או שדון לא יפריעו לפעילות התקינה שלו, והנחה זו מוצדקת כפי שראיתי בקריירה המקצועית שלי כאלוף דמקה. במשך יותר משלושים שנה שלי בתור שחקן דמקה, מעולם לא שמעתי את המילה "אלוהים" מוזכרת בטורניר דמקה. אמונה או אי אמון באלוהים אינה רלוונטי להבנתנו את פעולת המשחק.
אז, זה לא רק מדע, אפילו השחמט והדמקה מוכיחים אתאיזם! ולך תדע מאלו תחומים נוספים ניתן לקבל חיזוק…
הטיעון שגוי מעיקרו, העובדה שאיננו צריכים לדבר על X במהלך ביצוע Y, לא מלמדת שX אינו קיים. רופא שיניים אינו לומד ואינו צריך לדעת דבר על תורת היחסות, ואין זה אומר שהחמרים והמכשירים שהוא עוסק בהם מצייתים לתורה זו. באופן דומה, העובדה שהמדענים אינם זקוקים לעסוק בקיומו של אלהים בעת שהם מלמדים פיזיקה, ביולוגיה או כל מדע אחר אינה מוכיחה – או אפילו מרמזת – שקיומו של אלוהים מוטל בספק.
מה המדע מניח
קראוס עשוי להשיב, שלא כמו דמקה, רפואת שיניים או הנדסה, המדע מכסה את כל המציאות, ולכן, אם אלוהים קיים, ראיות לקיומו צריכות להופיע בחקירה המדעית.
עם טענה זו ישנן שתי בעיות: ראשית, המדע אינו מכסה את כל המציאות ואינו האמצעי היחיד לחקר המציאות, זו עצמה ההנחה האתאיסטית ואי אפשר להוכיחה באופן מעגלי. שנית, גם מבחינה מדעית, העובדות שיש עולם בכלל ושיש חוקים המסדירים אותו, אינן יכולות להיות הגיוניות, אלא אם כן קיימת סיבה בלתי-מתמשכת המקיימת את העולם הזה בהוויה, כי קיים צורך מוחלט ולא רק מותנה (כפי שהעולם עצמו והחוקים השולטים בו הם רק מותנים). אין כאן המקום להאריך ראה בפרק השלישי של ספרי: Aquinas .
המקום למצוא את הטיעונים או ההוכחות לאלהים, אינו בתוך התחום הנחקר ע"י המדע, אלא מעליו, במקום המהותי יותר.
כללי המשחק
אם נחזור לדוגמת הדמקה: אתה לא יכול לגלות מדוע לוחות דמקה קיימים, על ידי הסתכלות על הכללים של משחק הדמקה בלבד, אלו נוגעים רק במה שקורה בתוך המשחק. הכללים ילמדו אותך את כללי המהלך של כל חייל, איך מנצחים, וכך הלאה. אך מדוע דוקא הכללים האלו ולא האחרים? מדוע קיימים בכלל לוחות דמקה? את זה אי אפשר להסיק מתוך כללי המשחק. אי אפשר לענות על זה, או בכלל להבין את השאלות, מבלי לקחת נקודת תצפית מחוץ למשחק וכלליו.
באופן דומה, המדע חושף את הכללים השולטים ב'משחק' שהוא העולם. תחום המחקר הוא הסדר הפנימי של הדברים, מניחים שיש חוקים, בדיוק כמו שבדמקה מניחים שיש לוחות ויש חוקים. עם זאת המדע אינו עוסק כלל בשאלה מדוע יש סדר טבעי או חוקים מלכתחלה. בדיוק כמו בדמקה.
לכן, המדע אינו יכול לענות על השאלה מדוע יש עולם בכלל , או כל חוק בכלל, כדי לענות על שאלות אלה, או אפילו כדי להבין אותם כראוי, אתה חייב לקחת נקודת מבט אינטלקטואלית מחוץ לעולם ולחוקיו, ולכן מחוץ למדע. אתה צריך להסתכל על טיעונים פילוסופיים, שהם עמוקים יותר מאשר כל דבר שפיזיקה יכולה לחשוף.
טיעונו של קראוס שגוי כמו של מי שחושב שלהיווצרות הדמקה וחוקיה אין שום סיבה, כי אנחנו לא מוצאים שום התייחסות לעניין כזה בכללי הדמקה. אדם כזה מחפש במקום הלא נכון, בדיוק כמו קראוס המחפש במקום הלא נכון כאשר הוא מגביל את עצמו למסגרת המדע למצוא סיבה כלשהי כדי לאשר את הסיבה האלוהית.
כמובן, קראוס היה, ללא ספק, חולק על כל זה ומתעקש על מדענות, ההשקפה שהמדע לבדו נותנ לנו ידע. אבל הנקודה היא שקראוס לא נתן לנו שום סיבה לקבל את המדענות. הוא פשוט מניח את זה ולא מתווכח על זה. שוב, זה רק מעלה את השאלה נגדו. הקוראים המעוניינים מופנים לספרי " מטאפיסיקה מדעית" לביקורת מפורטת על מדענות.
ניתוח כמותי מול איכותי
אתה לא צריך להאמין באלוהים כדי לראות שהמדע לא אומר לנו כל מה שיש לדעת על העולם. כמו שהפילוסוף ברטרנד ראסל – שלא היה ידיד של הדת – הדגיש במספר מקומות, עצם השיטות של הפיזיקה מבטיחות שהיא תספר לנו מעט יחסית על טבעו של עולם החומר. הסיבה לכך היא שהפיסיקה מגבילה את עצמה לתאר את המבנה המתמטי של העולם, שכן רק מה שיכול להיות נתפס הוא רגיש לחיזוי ושליטה קפדנית.
נקודה זו הודגשה לא רק על ידי פילוסופים של המדע, אלא גם על ידי פיסיקאים עצמם. לדוגמה, בערך באותו זמן שראסל עסק בעבודתו, ארתור אדינגטון הגיע לאותה נקודה בטבע של העולם הפיזי. בשנים האחרונות התלוננו לי סמולין וג'ורג' אליס על נטייתם של הפיסיקאים האחרים לבלבל את המודלים המתמטיים המופשטים של המציאות הפיזית עם טבע המציאות הפיזית עצמה.
לכן, אין זה מפליא שקראוס טוען במאמרו האחרון כי: "ככל שנלמד יותר על פעולת היקום, כך הוא נראה יותר חסר תכלית". זה לגמרי לא מפתיע, וכך יישאר גם אם העולם יהיה מלא מַטָרָה. הסיבה לכך היא שהמטרה – מה שהפילוסופים מכנים הטלאולוגיה או הסיבתיות הסופית – היא מושג איכותי שאין לטעות בו, לכן הוא לא יכול להיתפס במשקפיים כמותיות.
אם אתה מגביל את עצמך למושגים כמותיים – כמו שהפיזיקה עושה – אז אתה מובטח שלא תמצא מטרה גם אם היא שם. 'טענתו' של קראוס דומה לזו של אמן שמגביל את עצמו לשימוש בחומרים שחורים ולבנים, ואז מסיק שמכיוון שהצבע אינו מופיע בציורים של מכבי אש ותפוחים, הרי שמכבי האש והתפוחים אינם באמת אדומים, או כל צבע אחר.
לא רק לא מנומס – חובבני
קראוס אוהב להעמיד פנים – כפי שהוא עושה בעיתון הניו יורקי שלו – שהסיבה שאנשים מתנגדים לאתאיזם ה"מיליטנטי" שלו היא שהם רואים בזה חוסר נימוס. זוהי אשליה בשירות עצמי. הסיבה לכך שלקראוס יש כל כך הרבה מבקרים היא שבכל פעם שהוא פותח את הפה שלו על דת או פילוסופיה, הוא מדגים באופן חד משמעי רק את העובדה שהוא לא יודע על מה הוא מדבר. הביטחון שלו הוא ביחס הפוך לידע האמיתי שלו ולכישור הויכוח. על הידע המועט שלו בפילוסופיה ותיאולוגיה עמדתי כבר בכמה מאמרים, הניתנים לקריאה: כאן , כאן , וכאן.
הביקורת הזו כבר נאמרה לפני, פילוסופים שמו לב שאין לו מושג ירוק בתחום, כולל הפילוסוף האתאיסטי מאסימו פיגליוצ'י ואפילו עמיתו החדש של קראוס: ג'רי קווין. הפילוסוף הפיזיקאי דוד אלברט (אשר, בניגוד לקראוס, יודע משהו על פיזיקה ועל הפילוסופיה) היה קשה במיוחד עם קראוס .
יותר טוב היה לו במקום להשקיע במיליטנטיות – שילך ללמוד קצת ולרכוש ידע על התחומים שהוא עוסק בהם בבטחון עצמי כה רב.