לאור: "התורה אינה קובץ החוקים הראשון שנוצר בעולם, המצוות היו בעמים אחרים, חוקי התורה אינם מקוריים, חוקי המוסר היו בעמים אחרים, כנראה שאפשר להיות מוסריים גם אם מאמינים בבעל. עם ישראל לא היה הראשון שקיבל חוקים כאלה קדמו לו עמים אחרים שקבלו על עצמם חוקים דומים מאות שנים לפני שניתנה התורה".
אף אחד לא חשב שהתורה היא קובץ החוקים הראשון שנוצר בעולם? והרי התורה עצמה מזכירה את חוקות הגויים, וטוענת שבאה לשנות מהם, על סמך מה אתה קובע ש'חוקי התורה אינם מקוריים'? על סמך שלש השוואות צולעות ושגויות? 'חוקי המוסר היו בעמים אחרים' – אלו חוקי מוסר בדיוק? על מה אתה מדבר? "עם ישראל לא היה הראשון שקיבל חוקים כאלה" איזה?"
לאור מביא כדוגמא: "כמו בתורה, כך גם בחוקי חמורבי, אם אדם מבצע שוד יש להרגו". כך נראה אדם שאינו יודע קרוא. בחוקי חמורבי אם אדם מבצע שוד יש להרגו, אבל בתורה לא, זה בדיוק ההבדל, עונש מוות על רצח, אבל לא על שוד.
פרופ' דב אייכלר כותב: "ההבדל העקרוני בדיני רצח בין משפט התורה למשפט המזרח הקדמון הוא באיסור התורה לקחת כופר לנפש רוצח בזדון ובשגגה. הבדל זה נובע מן ההערכה המופלגת שהתורה מעריכה את חיי האדם, לפי שנברא בצלם אלהים. והואיל ואין ערוך לנפש האדם, אין רציחתו מתכפרת אלא במיתת הרוצח, ואילו לפי הספרות המיסופטומית הרי אע"פ שרצח אדם נחשב כעוון חמור המעורר את כעס האלים, האדם נחשב כחלק מן היצירה ואין לו אלא ערך כלכלי, לפי שנוצר להיות עבד האלים ולפטור אותם מעבודת האדמה ומעמל ישוב העולם".
בעיני לאור ההשוואה היא כזו: "ישנו עיסוק משותף בנושאי גניבה ונזקי שור", כאילו וואו, מה אתה אומר, גם לישראל ולאירן יש עיסוק משותף בנושאי גניבה ונזקי רכב, כמובן, אלו הדינים המצויים. מה זה אומר על התוכן של החוקים? דוקא בעניני נזיקין, ענשים, זכויות אדם, התורה מבצעת מהפכה. היא מבטלת את ההבדלים בין המעמדות, לפי חמורבי זה הולך כך: "איש כי יכה אשה הרה ..עשרה שקלים כסף ישקול תחת ילדיה ..אם בת עניים יכה – חמשה שקלים ישקול.. ואם שפחת איש יכה שני שקלים ישקול.. ואם מתה האשה מות תומת בת המכה" .. אבל אם בת עניים היתה – "מחצית מנה כסף ישקול". ואילו בישראל, אם האשה לא מתה יש למסור את ההפסד לבית הדין, ואם יהיה אסון ונתת נפש תחת נפש. בהתאם לעקרון של איש בחטאו יומת. כמו כן מצוה חמורבי להרוג את בן הבנאי שבנה בית ונפל והמית את בן בעל הבית. ועוד ועוד.
לאור: חלק מן החוקים החמורביים מחמירים יותר, למשל אדם ששורו הרג ילד הורגים את בנו", אמרתי, בנסיון לרכך את הנימה הקשה.
הוא מנסה להראות כאילו חמורבי היה גם 'מחמיר' ודתי? זה בדיוק מה שבאה התורה ללמד, לעקור חוקים חסרי כל צדק ומשפט, להרוג ילד של בעל שור המזיק? מה הקשר לילד. על זה אמרה התורה 'לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות'". אין הכוונה שהתורה באה להקל, אלא ליצור איזון וצדק, חמורבי העניש את המכה את אביו, אבל לא את המכה את אמו. התורה משוה אביו ואמו, וגם מחמירה יותר בעונש. היא רואה בהכאת אב ואם חטא מוסרי ולא רק הפרת הסדר ופגיעה בסמכות חברתית. כל הענין של מוות היה שרירותי הרי בחוקי העמים, המלך היה יכול לחון חייבי מיתה. התורה באה לבטל את השרירותיות, את ההבדל בין המעמדות לגבי ענשים, את הענשים הלא מוצדקים, ואת הסלחנות שנקטו כלפי מי שרצו בדרך של כופר ועוד.
לאור: "בקיבצי (!) החוקים השונים אנו מוצאים חוקים מוסריים י-ו-ת-ר מחוקי התורה, למשל חמורבי קובע שאם לוקחים את אשתו ובנו של אדם לעבד או שפחה, משחררים אותם אחרי שלש שנים. ואילו בתורה העבדות היא לעולם, בעבד כנעני, וגם בעברי רק שש שנים".
אלא שיש כאן טעות, לפי התורה בכלל אי אפשר לקחת אשה של אדם לשפחה, וגם אינו יכול למכור את בנו לעבד, זה הוא העם אליו מיועדים החוקים, גם חמורבי דיבר אל בני עמו. החוק הזה אינו מדבר על עבדים שבאו מכיבושים של עמים אחרים, אלא רק על מי שמכר את אשתו או בנו לעבד. פעולה שלא קיימת בכלל בתורה.
על חמורבי ראה בהרחבה בתגית: חמורבי.
לאור: את ברית המילה אנו רואים במצרים עוד קודם לאברהם אבינו. אך אין שום הוכחה בתמונה שמדובר בברית מילה, אם כי יתכן שמדובר במילה. ואכן מצאנו חנוטים מהולים, אך אלו מאוחרים לאברהם אבינו, כפי האגדה שיוסף לימד את המצרים למול. הציור הזה שמיחסים אותו לתקופה קדומה לאברהם, מאות רבות של שנים קודם לכן, לא בהכרח עוסק במילה. בכל מקרה הנקודה היא לא מי המציא את המילה, אלא מי הפך אותה לברית ולחוק קבוע לכל. יש סוברים שהמצרים מלו משום שכיחות הצרעת באיבר המין.
לאור: "ראינו שחוקים דומים לחוקי התורה היו קיימים בכל האיזור", הוא מראה לנו ברקע מפה של ישראל, מואב, ערב, אדום, פלשתים, כנען. אבל מה לעשות, אין לנו בכלל חוקים של אף אחד מן העמים האלו, רק חוקים ממסופטומיה, שלא היתה קשורה עם ישראל עד שלהי תקופת המלוכה. זה לא מפריע לו לקבוע "לא יתכן שבני ישראל לא הכירו חוקים אלו.. מעמי הסביבה לאט לאט נוספו עוד מצוות", רק מי שאין לו שום מושג על החוקים הקדומים יכול לדבר כך.
כמובן יכול להיות שיש דמיון, וגם שהדמיון אינו מקרי, שהיו אי אלו מוסכמות משפטיות מקובלות. אבל כל אלו הם פסיק קטן מהמהפכות שהתורה עשתה, כל הענין של יחוד האל, האיסור לעשות פסל, ההשקפה השונה על אלהי ישראל, זו עובדה שחוצה את כל הספרות המקראית. זה נעשה מעצמו? זה מחייב אירוע בעם שיצר את המהפכה הזו. הדיון בנושא נעדר, ההשקפה הישראלית מופיעה מתחילה כמות שהיא. גם אם היו חוטאים, הם חטאו להשקפה זו, אבל היא היתה קיימת. עובדה היא שמתוך כל אלפי הצלמים שנמצאו באיזור ישראל, לא נמצא אפילו אחד המגלם אל זכר. מה שאומר שלא היתה בתרבות שום צורה ודמות לאלהי ישראל (פרופ' מרדכי כוגן).
"הדרגות של הדת – בסדר ההתפתחותי – דרגות מדומות הן, שלא היו מעולם במציאות. במציאות קיימים חזיונות כאלה בנפרד, זה ליד זה, והמעבר מדרגה לדרגה הוא פרי ריפורמה מכוונת, או פרי כורח מבחוץ, העמים שהם מונותואיסטים כיום, כולם ללא יוצא מן הכלל, במישרין או בעקיפין – תלמידי היהדות הם, ולרוב גם לא הגיעו לכך מרצונם החפשי', (פרופ' גריניץ, בראשית עמ' 124).
אין בכלל סגנון פיסול ישראלי, לא התפתח בעם שום סגנון של פיסול, כי הפסלים במדה והיו הגיעו מבחוץ. אין עיטורים עם דמויות מיתולוגיות, בישובים הישראלים אין עצמות חזירים, בישובים מתקופת השופטים אין גם צלמיות. בישובי הכיבוש הראה פרופ' אמנון בן תור איך הישראלים ניפצו צלמים בתוך שכבת השריפה. ההשקפה הישראלית חדרה לעם בעקבות אירוע מכונן, וזה היה לפני הכיבוש.
מדובר במהפכות ענק מכל מה שהיה קודם לכן בעולם, היו הבדלים בין העמים, אבל לכולם היה מכנה משותף ברור. ובישראל הכל הפוך, אתה רואה ברשימות השמות שבכל מקום שרוב מוחלט של השמות הישראלים הם תיאופוריים, משולבים בשם ה', ובהתאמה לתקופה, רק מתקופת ההתגלות משולב שם הויה, לפני כן משולב שם אל. רשימות השמות לא עברו שיפוץ, כי אתה מוצא בהם גם שמות על שם הבעל, ועוד שמות כנעניים, כמו אשבל, נעמן, יעוש, ענתות, אחישחר, עזמות. והרי גם בכתובות רוב השמות הם תיאופוריים לשם ה', חנניהו בגבעון, כתובת אניהו בן מרב, עזריהו בן חלקיהו, יאזניהו עבד המלך, גמריהו בן שפן, יכבריהו מתל לכיש, הושעיהו מיבנה, יהוכל מעיר דוד, וכו'.
החוקים של התורה הם שונים במהותם. אין בהם חוקי תיאוגוניה הקשורים במעשי האלים ועלילותיהם וצרכיהם. אלא רק זכר ליציאת מצרים, האירוע היחידי שמהווה גורם לחוקים, שום אירוע אחריו לא נקשר בחוק. והחוקים הם מוסריים, אף עם לא ציווה על 'לא תחמוד', התחום המוסרי של מחשבת הלב לא היה קשור כלל לחוקים, אין מושג של 'לא תקום ולא תטור', 'לא תלך רכיל בעמך', 'קדושים תהיו', יחוס משמעות לקדושת החיים. רחמנות על בהמה ברמה של 'לא תחסום שור בדישו', 'לא תקלל חרש', כשמכים את הרשע 'לא יכנו מכה רבה', 'לא תשנא את אחיך בלבבך', 'ואהבת לרעך כמוך', 'ואהבתם את הגר'. לא תתעב מצרי כי גר הייית בארצו! ישנה מצוה להלוות כסף, משחררים בשמיטה ויובל את כל העבדים וכל החובות, הקרקעות חוזרות לבעליהם".
"חוקי העמים שבמזרח הקדמון בדרך כלל אין בהם הוראות מוסריות, ועל כן אין מצוות כיבוד אב ואם נזכרת בהם במפורש", (אנצ"מ ערך כבוד אב ואם).
לאור: "בחוקי העמים יש חוקים אכזריים, כי נתנו מאות שנים לפני התורה בדיוק כמו שאם נשווה את חוקי המדינה שלנו לחוקי התנ"ך, נראה שהם הרבה יותר נאורים".
זו טעות היסטורית, אין שום רצף של התקדמות בין חוקי העמים הקדומים או המאוחרים, כולם מושתתים על אותן הנחות יסוד, שהחוקים הם רצונו של המלך וטובתו, כדי לעשות סדר בעם לפי הבנתו. ולא מוסריים כדי לעשות את האדם טוב יותר. כל ההתפתחות החלה רק בתורה.
ראה צבי אדר ('הערכים החינוכיים של התנ"ך' עמ' 43): "ההיסטוריון המודרני הבא לכתוב היסטוריה פוליטית של המזרח הקדום יקצה לעם ישראל בצדק סעיף קטן בלבד אולם אותו היסטוריון מודרני שעה שהוא בא לתת היסטוריה של אידאות ושל תרבות רוחנית רואה אף הוא את המקום המיוחד במינו של ישראל בתולדות העולם העתיק בפרט ושל האנושות בכלל". הדברים האלו לא מעניינים בכלל את עורכי הסרטונים, כל מה שמענין אותם הוא ליצור תלות מדומיינת בין חילוניות לבין פסבדו מחקר יוטיובי משווע בבורותו ודלותו".
ד"ר ברקלי: "מן הראוי לציין שבני ישראל למדו אך מעט מצורת השלטון של תושבי הארץ הקודמים, הכנענים, עכ"פ בשום זמן לא נסו לחקות את צורת השלטון של המדינה-העיר שהיתה נהוגה בארץ במשך הרבה מאות שנים.. בשום זמן אין אנחנו יכולים לגלות על אדמת ישראל עקבות של שכבה חברתית של עבדים כמו שהיה הדבר בארצות אחרות… משערים שנוסף על ההשקפה הדתית המוסרית העתיקה של ישראל על העבדות, גרמו למעוט העבדות גם חוקי הקרקעות שהיו נהוגות בישראל… ומניעת ריכוזם של קרקעות בידי יחידים על ידי חוק היובל גרמו לכך, שמעולם לא התהוו על אדמת ישראל אחוזות גדולות..".
האמירה שחוקי המדינה יותר נאורים, לא ברורה, מי קובע מה נאור? המדינה כאן אוסרת לחמוד? אוסרת לקחת ריבית? אוסרת ללכת רכיל? האם מערכת המשפט בישראל נאורה? תלוי איזה צד של המפה הפוליטית שואלים.
לאור: הישראלים "קבלו חוקים אכזריים וקשים", כי היו אז פחות מוסריים. הוא אינו מצליח להבין את ההבדל בין אכזריים לבין תובעניים, הנושא הוא התובענות, ולא ההתנגדות המוסרית לחוק כי הוא אכזרי.
לאור: אין לשאול איך קבלו את המצוות, שהרי גיורים המונים היו נפוצים וכו', מדובר בקשקוש היסטורי, ישנה רק דוגמא אחת של גיור האדומים, שנעשתה ע"י החשמונאים בתקופה שלא רלבנטית כלל לדיון, בימי הבית השני. בכיבוש הקודם של אדום לא נעשו שום פעולות גיור, ולא היו דברים כאלו.
לאור: איזה צירוף מקרים מדהים שהאמונה מושפעת מגיאוגרפיה, מי שנולד במדינות האיסלם הוא מאמין גדול במוחמד, מי שנולד במדינות נוצריות מאמין גדול בישו, ומי שנולד בירושלים מאמין בתורה'".
כמו כן אפשר לומר שמי שנולד בפלשתין מאמין בנרטיב הפלשתיני, מי שנולד ברוסיה מאמין בזכויות הרוסים, ומי שנולד באריתראה מאמין בזכויות האריתראים, כך זה עובד בעולם. האם זה מוכיח שמישהו צודק יותר מחברו? רוב האנשים בעולם לא אינטלקטואלים, ואין פלא שהם עושים מה שאבא שלהם עשה. רוב מי שהוריהם חילונים נשארים חילונים, בינתיים, זה אומר שהחילוניות טיפשית?".
מתוך האנציקלופדיה המקראית, ערך מוסר:
"קשר הדוק זה שבין התחומים המוסרי והדתי הוא מעיקר תכונתו של המקרא, ומכאן נתייחד למוסר מקומו המרכזי במקרא כולו. לפיכך השפיע המקרא השפעה מכרעת על עיצובו של המוסר בתרבות עמי אירופה בכללה, בין במישרין ובין בעקיפין ע"י הוראת המוסר שנתפתחה על יסודות מקראיים בספרים החיצוניים ובברית החדשה".
"בה בשעה שהחוק הישראלי מבטל כליל את המעמדות החברתיים, והוא מכריז ואומר: "משפט אחד יהיה לכם כגר כאזרח יהיה" כלומר בפני דינו של המחוקק האלוקי הכל שוים: שוע ודל מלך וכהן גר ואזרח עבד ואדון, הרי חוקי חמורבי יסודם ושרשם בחלוקה מעמדית מובהקת וכן יבואו בקובצו על הסדר לפי חשיבותם המעמדית, היכל המלך, בית האלוהים, הכהנים והחילים, ואחריהם, הסוחרים, רופאי בני אדם ובהמות, גלבים ובנאים.. ולאחרונה – העבדים כשלכל מעמד דינו המיוחד ועונשו המיוחד".
"בתחום המוסר המיני שונה השקפתו של המקרא מן התרבויות שבסביבת ישראל. המקרא מתעב כל סטיה מינית, כגון משכב זכור ורביעת בהמה, ופוסק לעברינים ענשים חמורים. מעשהו של אונן הוא חטא שגרם למותו, הזנות נאסרה במפורש, הנואפת לא זו בלבד שהיא חוטאת לבעל אלא היא גם חוטטאת לאלהים. עמי המזרח הקדמון לא נהגו חומרה כל כך בעברות אלו. הניאוף נחשב בעיקר בעיקר פגיעה בזכות הבעל, מעין נזק שנעשה לקנינו כגזל וגנבה, ולא כמעשה תועבה שהוא חטא לאל.. החוק הבבלי דרך משל מסדיר את מעמדה החוקי של הזנות למיניה.. על התנגדות לסטיות מיניות אנו שומעים אנו רק מעט.. לא בחומרה יתירה.. אינה עושה מעשים אלו לתועבה ממש. זנות ושאר מעשי עריות גם מיוחסים לאלים במיתולוגיה וייתכן שנועד להם מקום בפולחן לפיכך ברור שעמדת המקרא בענינים אלו מיוחדת לעצמה היא".
"הניאוף נחשב (במזרח הקדום) לעברה שבין אדם לחברו בלבד, מסתבר שהרשות לא היתה מתערבת בענין זה אלא על פי תביעתו של הנפגע, כלומר של בעל הנואפת" (ערך 'משפט').
"בחוקי המזרח הקדמון.. בכל מקום חוקי הקנין הם המכריעים והיחס אל העבד הוא כקנין.. רק בדיני המקרא בא לידי ביטוי ממשי היחס ההומאני אל העבד כאדם" (ערך 'עבד').
"ראויה לציון ההכרה בעבד כאדם בזכות עצמו (שמות כא) שאין לה הקבלה בחוקי המזרח הקדמון" (ערך 'שמות').
מלחמה ומעמד הזרים, מתוך סיכום חוקי התורה, ד"ר שאול ברקלי:
"בקשר עם חוקים אלה אין להם תקדים בשום חוקה אחרת… בכל העולם האלילי היתה המלחמה מקודשת ושמשה כעין מצוה דתית ולאומית לרוחו ולרצונו של האל הלאומי שהיה על הרוב גם אל המלחמה. הגיבור המנצח הוא אהוב האלים וכל בן עם אחר הוא שונא לאומי ודתי כאחד. שלגביו אין חוקי מוסר חסד ורחמים קימים, באוירה כזאת לא יכלה כמובן לקום שום חוקה כללית לקביעת יחסי מלחמה הוגנים ודינים להגבלת האכזריות היתרה כל האמצעים היו כשרים וכל ערמה ומרמה היתה רצויה, השקפה זו היתה מקובלת לא רק אצל המלכים והשרים המצביאים ואנשי המלחמה למיניהם, אלא נתקבלה ואושרה גם על ידי גדולי המחשבה בעולם העתיק ואחר כך נעשתה רכושם הרוחני של רבים מחוקרי ימינו ואנשי מדע, לרבות אנשי כמורה ודת, מענינת העובדה כי רק בשנת 1948.. נזכרה עצרת האומות המאוחדות בזכותו האלמנטרית של האדם על החיים.. עד עכשיו (תשכ"ו) חתמו על האמנה הזאת לא יותר משלושים עמים בערך (מתוך שבעים עמים בערך המאורגנות באו"ם).. לפיכך לא תהא בזו משום הפרזה כלשהיא אם נגיד שרק ישראל מראשית ימיה ועד עתה היא האומה הראשונה והיחידה שלא ראתה במלחמה אידאל, שקבעה מאז חוקים למניעת שפיכות דמים והגבילה את יצריו של האדם ופראותו, שלא הנהיגה פולחן של הערצת גבורים ולהיפך מלכה הגיבור –דוד, נפסל על ידי האלוקים להקים לו בית, "כי מלחמות רבות עשית ודמים רבים שפכת לפני" ואחרון אחרון היא היא שהעלתה לאנושות את החזון על השלום הנצחי כמטרה הסופית לאחרית הימים". (עמ' 76).
"בחוקי המלחמה נמצא חוק האוסר על הצרים על עיר האויב, לכרות את עצי הפרי אשר בסביבת העיר הזאת, לשם בנית מצור הותרו רק עצי סרק, ואף לחוק זה אין למצוא דוגמה בחוקי העמים האחרים של אותה תקופה לרבות – בימינו". (שם עמ' 81).
"ואולם יודע החוק הישראלי שיש מקרים שאסור להתעלם גם בשעת מלחמה מהרגשותיו ומבעיותיו של היחיד, במקרים כאלה מצוה המחוקק סטיה מן המקובל ודורש להעמיד את האינטרס של היחיד מעל האינטרס הצבורי הכללי.. (בונה בית חדש נוטע כרם חדש ונושא אשה חדשה הפטור מן המלחמה) – התחשבות כזאת ברגשותיהם של הצעירים העומדים על סף החיים אין למצא בשום מקום אחר". (שם עמ' 82).
"ספר הברית קובע – העבד יוצא לחפשי אם אדונו הפיל את שינו או את עינו, ואם העבד המוכה ימות תחת ידו "נקם ינקם". חמורבי מעניש את ההורג או את הפוצע את עבד רעהו וקובע את שכרו אבל אינו מזכיר שום עונש להורג או לחובל את עבדו הוא.. החוק הבבלי מתעלם כליל מקיומו של העבד בתור יצור אנושי חי.. לפי תורת משה אין להסגיר עבד הבורח מפני אדוניו.. ואילו לפי חמורבי כל האוסף אל ביתו עבד בורח או אמה בורחת דינו מיתה. וכן דורשים את הסגרת העבד הבורח חוקי חת וקובעים גם שכר למחזיר.
מענין גם ההבדל בענין רציעת האוזן של העבד- לפי תורת ישראל נרצע העבד האומר: אהבתי את אדוני ..לא אצא חופשי" ואילו לפי חמורבי "אם אמר יאמר העבד אל אדוניו: לא אדוני אתה, אדונו את אזנו יקצץ".