1

לחנוכה – התיוונות ו'השכלה' – א

המאבק על לבו של העם שבשדות

נס חנוכה, מסמל את סיומה של תקופה קשה בתולדות עמנו, את נצחון החשמונאים על היוונים וגזרותיהם,  אך כיצד נפל עם ישראל לצרה זו? על כך אין מספרים לנו חכמינו, וגם התיאור במקורות החיצונים, נחשב לחידה בלתי פתורה.

בפרק הראשון של ספר מכבים, מסופר כך:

"בשנת מאה ושלושים ושבע למלכות היוונים, בימים ההם יצאו מקרב ישראל בני בליעל וידיחו רבים לאמור נֵלכה ונכרתה ברית את הגויים אשר סביבותינו כי מן היום אשר סרנו מעמהם מצאונו רעות רבות: וייטב הדבר בעיניהם: ויתנדבו אנשים מן העם וילכו אל המלך וישליטם המלך לעשות כחוקי הגויים: ויבנו גמנסיון בירושלים כמשפטי הגויים… ורבים מישראל רצו בעבודתו ויזבחו לאלילים ויחללו את השבת: וישלח המלך ספרים ביד מלאכים לירושלים ולערי יהודה ללכת אחרי חוקים נכרים לארץ: ולמנוע עולות וזבח ונסך מן-המקדש ולחלל שבתות וחגים: ולטמא מקדש וקדושים: לבנות במות והיכלות ופסילים ולהקריב חזירים ובהמות טמאות: ולהניח את בניהם בלתי מולים ולשקץ את נפשותם בכל טמא ופיגול: לשכוח את התורה ולהחליף כל החוקים: ואשר לא יעשה כדבר המלך ימֹת: ככול הדברים האלה כתב למלכותו ויפקד פקידים על כל העם ויצו לערי יהודה להקריב בעיר ועיר: ויתחברו אליהם רבים מן העם כל עוזב את התורה ויעשו רעות בארץ", (מכבים א פרק א, בתרגום כהנא).

מי הם אותם 'בני בליעל'? איזו ברית הם רצו לכרות, ועם אלו עמים 'סביבותינו'? אלו 'רעות רבות' מצאו אותם, שגרמו להם לרצות בברית זו? איך ומדוע היו 'רבים מן העם' שהיו 'עוזבים את התורה', ולמה התחברו ליוונים?

ספר מכבים אינו מעוניין להרחיב אודות המאורעות שהביאו לגזרות, אם כי הוא מזכיר ברמז, בפרק השביעי:

"בשנת אחת וחמישים ומאה… ויבואו אליו כל האנשים הפושעים והרשעים מישראל ואלקימוס היה מנהיגם מחפצו לכהן: ויאשימו את העם אל המלך לאמור איבד יהודה ואחיו את כל אוהביך וגם אותנו זרה מארצנו".

רואים אנו, שכמה שנים מאוחר יותר, עדיין קיימת קבוצת 'פושעים ורשעים', שרוצים להמליך כהן אחר, במקום יהודה המכבי, שטיהר את המקדש, ולפי דבריהם גרש אותם מן הארץ.

אמנם ספר מכבים ב, שחובר בידי מחבר אחר בתקופה יותר מאוחרת, כן מפרט אודות האישים שהיו קשורים בראשית המאורעות:

"ויהי בעת ההיא וימת סליקוס והממלכה עברה לאנטיוכוס המפואר, ויקם ישוע אחי חוניו ויבקש את עבודת הכהונה. ויאמר אל המלך אם נתון תיתן את משמרת הכהונה על ידי, ושקלתי שלוש מאות ושישים כיכר כסף במחירה, ועוד שמונים כיכר מתרומות הארץ. ומלבד זאת אוסיף לך עוד חמישים ומאה כיכר כסף, בתתך לי יד להקים בתי משחק בירושלים לחנך בתוכם את הנערים, ומשפט אחד יהיה להם וליושבי אנטיוכיא", (מכבים ב פרק ד).

לפי התיאור הזה, כל הרעיון של גזרות אנטיוכוס, אינו אלא פרי מאמציו של ישוע (השם הלועזי של ישוע היה 'יאסון', ובחלק מהספרים הוא מוזכר בשם זה), להעביר אליו את הכהונה הגדולה. אחיו חוניו קיבל את הכהונה הגדולה, והוא רצה בה לעצמו. כדי לשכנע את המלך, הבטיח ישוע, מלבד כסף, גם השלטת תרבות יוונית בירושלים.

אלא שמהתיאור בהמשך, מתברר שהבעיה היתה הרבה יותר שרשית ועמוקה:

"ויהי כאשר נתן לו המלך ככל אשר שאל, והממשלה נכונה בידו, ויניא את לבב העם ללכת בדרכי היוונים. ויפר את כל החוקים הטובים אשר נתנו להם מן המלכים לפנים על יד יוחנן אבי אפולימוס, הוא אאפולימוס אשר שולח לרומא לכרות ברית את זקניה. ויסר את חוקי ה' וישם חוקי תועבות תחתם. וייבן בית משחק מתחת לעיר דוד כחפצו, ויצו לכל בחורי כוח לשחוק בו במסווה על פניהם. ויפרצו חוקות היונים על פני כל העיר בתועבת ישוע הבלייעל, אשר לא היה לו משפט הכהונה. כי גם הכוהנים עזבו את עבודת המזבח ואת הקורבנות, ויבוזו את הקודש, ויחפזו ללכת אל בית המשחק להתפתל ולהתגנח בחנית ורומח, ולשחוק בשחוק הכדורים. ויחשבו את דרכי אבותיהם להבל וריק, ויינשאו ויהללו את דרכי היוונים", (שם, בהמשך הפרק).

ברור שמהפכה חברתית ותרבותית כזו, אי אפשר לעשות, מבלי שיש רבים בעם שיתמכו בה, וכפי שמתואר שהעם נהר לבתי המשחק, וגם הכהנים מעם מזבחם הלכו אליה, "ויחשבו את דרכי אבותיהם להבל וריק", והרי מחבר ספר מכבים אינו חשוד להגדיל ולהפריז בכח המתיוונים ובכמות אנשיהם, וכאן הוא מתאר כאילו נעשה הענין דבר רגיל ומצוי בירושלים.

האמור במכבים שם: "ויסר את חוקי ה", הוא לפי התרגומים הישנים, אבל לפי תרגומו של שוורץ, שנחשב ליותר מדוייק, הנוסח הנכון הוא: "ובבטלו את הלכות החוקה חידש מנהגים פורעי חוק", שכן בשלב זה לא התבטלו כלל מצוות מן התורה, להיפך, מתוארת בהמשך השתתפות הנציגים היהודים באולימפיאדה, שנערכה בצור, ובה הקפידו הנציגים היהודים שכסף ההשתתפות שלהם, לא יגיע כמקובל לחגיגות לפני הרקולס שהיה מאלילי יוון, אלא יופנה לשיפוץ ספינות.

לפני ראשית המאורעות בימי ישוע וחניו, לא היה שום חיכוך דתי, ולא רמז למלחמת דת, ובכל אופן מעשה נמהר של איש ציבור אחד, הביא לפריצת סכר בלתי נראה, וזרם של מתיוונים שטף את המדינה כולה, ובהמשך זרם אדיר של צדוקים נעשה גורם רב כח במדינה, מאיפה באו כל כתות המינים האלו?

חז"ל מלמדים אותנו, שגם כת הצדוקים, לא התחילה כמפלגה בימי יוחנן כהן גדול, אז פוגשת אותם ההיסטוריה, אלא התחילה כאיזו שהיא אי הבנה בתוך בית המדרש, כמה וכמה דורות קודם לכן:

"אנטיגנוס איש סוכו היו לו שני תלמידים שהיו שונין בדבריו, והיו שונים לתלמידים, ותלמידים לתלמידיהם. עמדו ודקדקו אחריהן, ואמרו: מה ראו אבותינו לומר דבר זה? אפשר שיעשה פועל מלאכה כל היום ולא יטול שכרו ערבית? אלא – אילו היו יודעין אבותינו שיש עולם אחר ויש תחיית המתים – לא היו אומרים כך! עמדו ופרשו מן התורה, ונפרצו מהם שתי פרצות: צדוקין וביתוסין. צדוקים על שום צדוק, ביתוסין על שום ביתוס. והיו משתמשין בכלי כסף וכלי זהב כל ימיהם, שלא הייתה דעתן גסה עליהם, אלא צדוקים אומרים: מסורת הוא ביד פרושים שהן מצערין עצמן בעולם הזה, ובעולם הבא אין להם כלום", (אדר"נ ב ה).

צדוק וביתוס, היו תלמידיו של אנטיגנוס איש סוכו, תלמידו של שמעון הצדיק, וכאשר צדוק וביתוס שנו לתלמידיהם נוצר אצלם בלבול בענין עולם הבא, הם ניתחו את דברי 'אבותיהם', כלומר צדוק וביתוס שהעבירו את הדברים לבניהם ותלמידיהם, והגיעו למסקנה שלפי צדוק ובייתוס, שכנראה נחשבו לחכמים גדולים בעיניהם, אין ח"ו עולם הבא ותחית המתים, ולכן 'אכול ככל יכלתך', לעומת הפרושים שמצערים עצמם בעולם הזה, מתוך ידיעה שהוא אינו אלא פרוזדור.

גם כאן אנו רואים, שהבלבול שרר כמה דורות, אבל הוא לא יצא לרמה המדינית, כלפי חוץ, רק כשהיתה שעת כושר, והמלך נתן גושפנקא לרעיון, הפכו הצדוקים לקבוצה מדינית סוערת שנאבקת על ההנהגה ועל ההלכה.

העם שבשדות

תופעה מעניינת זו, שניתן לכנותה 'העם שבשדות' (כינוי לאנשים שמפני שהם טרודים במלאכתם בשדה, אינם יכולים לבא לבית הכנסת להתפלל, ר"ה לד.), מלוה את עם ישראל בתקופות רבות ושונות. זה הוא בעצם רובד מסויים בחברה, המשתייך לשומרי המצוות, אבל שינוי כל שהוא במצב החברתי, או בצורת קיום המצוות, יכול להביא אותו לפריקת כל עול וכל גדר.

בתקופה שעסקנו בה, תקופת הבית השני, רואים אנו כי התנהל מאבק על לבו של 'העם שבשדות', שהיה בעצם כמו 'רוב דומם', הצדוקים שהיו קבוצה אליטיסטית וקולנית, ניסו למשוך את ליבם. וחכמינו מן הצד השני, טיכסו עצות ותחבולות איך למנוע מהם להימשך אחרי הצדוקים. כמה וכמה מעשים עשו חכמים "להוציא מליבם של צדוקים", למשל: לצדוקים היה ויכוח עם חכמים האם שריפת הפרה כשרה בטבול יום, ולכן חכמים היו מטמאים את הכהן השורף בדווקא, כדי לקבוע ולהוכיח שכך נוהגים, שלא כדעת הצדוקים וטבול יום אינו פוסל.

והרבה פעמים כשחכמים מדברים על גזרות ותקנות, רואים שהם צריכים לנקוט אסטרטגיות מחוכמות: אם נגזור בצורה כזו, יאמרו כך וכך, ואם נתיר להם דבר מסויים, יבואו להתיר דבר אחר. אם נלמד אותם כך, הם יבואו לחשוב אחרת, וכך הלאה.

ואם נפליג לתקופות קודמות, גם בנביאים רואים אנו כי כובד האחריות מוטל על שכבת המנהיגים: כאשר קם מלך רשע, פתאום רואים אנו שכל העם חוטאים, מגבע ועד באר שבע, ירבעם בן נבט עשה מעשה, והחטיא בזה את כל ישראל, לדורות. וכך להיפך, כאשר קם מלך צדיק, נהפך לב העם וכולם דורשים את ה', חזקיהו מלך יהודה, שמלך אחרי אחז, הביא את העם לדרגות רוחניות גבוהות. אצל ירבעם  מסופר בנביא, שכדי לגרום לעם להישאר בצד שלו, הוא נקט בתחבולה של שינוי תאריך חג הסוכות, ואילו אצל חזקיהו, כדי לבער את החטא, הוא לא יכל ככל הנראה להסתפק בלהודיע לעם את דעת גדולי החכמים והנביאים, כמו ישעיהו הנביא, זקני העם, הוא הוצרך לשבור את הבמות כדי שלא יקריבו בהן, לכתות את נחש הנחשת, כדי שלא יעבדו לו. נראה ששני הצדדים נקטו תחבולות כדי להשפיע על דעת ההמון, אך מה הגורם לתנודות האלו אצל המון העם? הלנו הוא אם לצרינו?

העת החדשה

למעשה, הויכוח הזה, על מדת הסיכון של תנודות ותמורות בצורת קיום המצוות והיחסים הפנימיים בחברה, עבור 'העם שבשדות', פרץ במלא עוזו גם בעת החדשה. המלחמה של היהדות המסורתית, מול תנועת ההשכלה. מטרת המאמר הנוכחי, היא לפרוש אור על זוית מרכזית בפרשה עגומה זו, בהקשר של 'העם שבשדות'.

הרושם הנוצר מנקודת מבטינו, בהשקפה לאחור, כי המשכילים באו במטרה להילחם בדת, לשנות את ההלכה, או את ההשקפה, לכרסם בעיקרי האמונה, לפגוע בדעת תורה. ועל זו היתה נטושה המערכה. אך האמת היתה הרבה יותר מורכבת.

השלב הזה בו ניטשה מלחמה של המשכילים נגד ההלכה או עיקרי האמונה, היה שלב מאוחר מאד. זו כבר היתה מלחמת דת, אחרי שהיה קיים ציבור גדול מאד בתוך יהדות הגולה – שהיה ריק מן המצוות. אבל זו כבר לא היתה תנועת ההשכלה, היו אלו 'סתם' מאבקי דת, בין שני מחנות קיימים, בדומה למתרחש בזמננו.

נפליג כשלש מאות שנים לאחור, לשנות הת"ק, בעיצומה של המאה היח' (ת"ק – 1740), במחצית הראשונה של המאה הזו, שבין ת"ק – ת"ר, התפתחה תנועת ההשכלה בברלין. הסיבה המרכזית להתפתחות התנועה הזו, היתה סוציולוגית-פרקטית, בברלין לא היתה קהילה יהודית במובן הרגיל, לא היתה שם או באיזור הקרוב קהילה הכוללת רבנים, לומדי תורה, פוסקי הלכה, מתווי דרך, וכדו'. הגרמנים התעמרו ביהודי גרמניה במשך שנים רבות, מכל יהדות אשכנז המעטירה שגדלו בה רבים מרבותינו הראשונים, נשארו רק קהילות מעטות שמדי כמה שנים נאלצו לעבור גירושים  והשפלות, מרבית היהודים היגרו לפולין.

בברלין ספציפית, היו פרעות וגירוש כבר ב1347, גירוש נוסף ב1446, עלילת דם וגירוש ב1510, אחרי הגירושים האלו הצליחו שוב יהודים 'להסתנן' ע"י שוחד ודרכים דומות, אך ב1573 גורשו היהודים כאשר בנוסח החוק נכתב שהגירוש הוא "לעדי עד", אמנם במהלך המאה ה17 הותר למשפחות עשירות של יהודים להתגורר בברלין, תמורת סכומי עתק חדשיים. בראשית המאה היח' מנתה הקהילה כ1000 נפש, והחוק דרש מהם לענוד טלאי צהוב לצורך זיהוי. בהמשך ניתן היה להיפטר גם מחובה זו, תמורת שוחד כמובן. ב1737 שוב גורשו רוב היהודים, והושארו רק 120 משפחות. יהודי שביקש להיכנס לעיר, לצרכי מסחר בלבד, היה צריך להירשם ותנועתו היתה בפיקוח, יהודים הוכנסו רק דרך 'שער הבהמות', ועל כל ראש של יהודי הוטל מכס, כשם שהוטל על הכנסת בהמות.

נוכח התיאור הזה, מובן כי היהודים ששרדו בברלין, היו רק יהודים עשירים ביותר, שהגרמנים החזיקו אותם אך ורק כדי 'לחלוב' מהם עוד ועוד כספים, בעוד היחס אליהם היה כאל בהמות. הקהילה היתה של יהודים שומרי מצוות, היה להם בית כנסת ובית קברות, וגם 'הותר להם להביא רב וחזן'. אבל מובן שאין אלו תנאים רגילים, של חברה יהודית המורכבת מכל הגוונים המסורתיים.

באחד  מימי אוקטובר 1743 התדפק נער יהודי בן 14 על 'שער הבהמות' של ברלין, אותו נער היה משה מנדלסון, שנולד בדסאו, שהיתה נסיכות עצמאית בתחום גרמניה. בדסאו חי הגאון רבי דוד פרנקל, בעל קרבן העדה, ומנדלסון היה תלמידו. הקהילה היהודית בברלין שכרה את רבי דוד פרנקל, והוא העתיק את מושבו לברלין. הנער, שנשאר בלי רב ומורה, החליט להסתנן לברלין. כאשר נשאר בשער מה מטרת כניסתו, השיב הנער: 'אני סוחר', ולשאלה 'במה הנך סוחר'? השיב הנער: 'בתבונה'. התשובה לא היתה מספיקה כדי לאפשר לו שהות בעיר, והוא הסתתר בעליית גג מעל בית רבי דוד פרנקל (במשך כמה שנים! הלימוד במסתור זה גרם לו לעקמת בגב שליותה אותו עד יומו האחרון). ברישומי השער מאותו היום נכתב: "היום עברו שישה שוורים, שבעה חזירים, ויהודי אחד".

לא נאריך בפרטי חייו של מנדלסון, רק נציין שכדי להישאר בברלין, הוא נכנס לעסקי המסחר, השתקע בבתי יהודים עשירים בעלי ספריות גדולות וקשרים ענפים. וכך היה למלומד ופילוסוף. רבים מחכמינו היו מלומדים בחכמות השונות, ודבר זה לא היה חידוש יוצא דופן. החידוש היה הסיטואציה החברתית היסטורית שלתוכה נקלע מנדלסון. יהודי ברלין העשירים באו במגע עם אישים מרכזיים בתרבות הגרמנית, הללו ראו מן הסתם את כל היהודים כשיילוקים צמאי ממון, והשתמשו בהם לצרכיהם בלבד, למימון אירועי ראווה, להזמנת בדי משי יוקרתיים, או תכשיטים ויהלומים. אך כאשר נחשפו קדקודי התרבות האלו למנדלסון, שהיה כבר מלומד ובקי בספרות, גילו הם תופעה בלתי מוכרת להם: יהודי מלומד וחכם, בקי בספרות לא פחות מהם, דוגל בערכים נעלים, ואף יודע להגן עליהם. בין חיבוריו היו דברי הגנה על היהדות, הוכחות להישארות הנפש, אך גם דברי פילוסופיה שירה וחכמות.

הסיבה המרכזית לעלית קרנו של מנדלסון, היא השינוי התרבותי שחל במאה היח' באירופה, באותם ימים חלה נהירה אל התוכן האינדבידואלי, העצמאי, במקום הכומר, או הממונה ע"י המלך, התחיל לתפוס מקום – ה'סופר', היתה זו תנועה חברתית שקטה, שהתחילה באנגליה, ממנה עברה לצרפת, ומשם לגרמניה. אנשים עצמאיים, בעלי כשרון סיפורי, דמיון, העזה, כתבו סיפורים ומסות, ואלו נהפכו למוקד הענין החברתי באירופה הנוצרית של אז. על הגל הזה הורם מנדלסון על כפים בברלין, השתתף בתחרויות, זכה בפרסים שונים, והתרועע עם אנשי התרבות הגרמניים, שהתרשמו מאד מהיהודי החכם, ואף כתבו עליו מחזה מפורסם (בסגנון: 'אם כל היהודים היו כמוך', וכו').

ההתעוררות הזו אצל הגרמנים, גרמה להתרוממות רוח אצל עשירי ברלין, הם תמכו ומימנו פעולות כאלו של הוצאת החכמה של עם ישראל לעולם, עד מהרה התפתחו סביב מנדלסון עוד ועוד מלומדים יהודים, וצעירים נוספים הזדרזו ועסקו בחכמות כדי להצטרף למהלך החדש.

ההשכלה הברלינית, היתה חלק מגל של התלהבות מיופי השירה והספרות, מהחכמה והפילוסופיה, שהוגשו לכל, כדבר שכל אדם זכאי לעסוק בו, וליהנות מאור החכמה. ההתעוררות התרבותית הזו היתה מנת חלקם של נכרים ויהודים בברלין. ב1750 פרסמו משכילי ברלין 'מכתב עתי' בשם 'קהלת מוסר' שעסק בעניני מדות ודרך ארץ, ב1784 החל לצאת לאור 'המאסף', ובו פרסמו "דברים המועילים והמשמחים את נפש החומדת לשבת בצל החכמה", ב'המאסף' הציגו חיים יפים ונעימים לאור החכמה, מיעטו לעסוק בענינים תלמודיים, והרבו בדקדוק שירה והשכלה. בהמשך פרסמו משכילי ברלין את ה'ביאור' המפורסם לתורה.

יתכן שמתוך תושבי ברלין היו אנשים שהוטרדו מהשינוי התרבותי, רבי דוד פרנקל כבר נפטר בזמן פרסום ה'ביאור', ולא ידועה לנו התייחסותו לראשית תופעת ההשכלה. אך לא היתה כאן מלחמה, בהתאם לאופי הקהילה המצומצמת בברלין, שכללה רק סוחרים עשירים מאד, שבמשך דורות התמודדו עם מצב קיצוני של דלדול הרוח היהודית. קולות מחאה נשמעו כבר מן הקהילות הותיקות בגרמניה, ורבי רפאל מהמבורג, ביקש להטיל חרם על ה'ביאור'. את הקול הזה השתיק מנדלסון ע"י פניה למלך דנמרק, שהמבורג היתה תחת שלטונו, מנדלסון החתים אותו על ה'ביאור', ומאותו רגע סכנה היתה להתנגד אליו בהמבורג.

המלחמה החלה עם הנסיון להחדיר את הרוח הברלינית החדשה, למרכזי התורה העתיקים. נפתלי הירץ וייזל, שהיה בן למשפחה ממוצא פולני שהיגרה לגרמניה לצורך עסקים, התערה בחבורת משכילי ברלין, אלא שהוא לקח את הדברים צעד קדימה, ויצא באגרתו המפורסמת לכלל היהודים, בה הוא מטיף ליהודי פולין, בוהמיה, ושאר הארצות לעשות רענון כללי בדרך החינוך, לתת דגש יותר על דרך ארץ והיחסים עם האומות, מתוך אמונה בכתבי החירות והזכויות הקיסריים לטובת היהודים, שדובר עליהם רבות. רבני ומנהיגי הקהילות, ובראשם הגאון המפורסם מפראג, הנודע ביהודה, ראו בכך הכרזת מלחמה על היהדות המסורתית, ויצאו נגדו בכל התוקף ובחריפות בלתי מצויה.

כאן נוצר הקרע בין היהדות המסורתית (בהמשך : אורטודוקסים, חרדים) ובין ה'משכילים'. הללו הגנו בכל תוקף על וייזל, והללו החזיקו בדברי גדולי הדור ופסלו את גישתו לחלוטין.

מה שהתרחש מאותו קרע ואילך, היה מחול שדים של קרב לא שקול, בין הציבור המסורתי, לבין קבוצה שעוברת מטאמורפוזה מהירה כל דור, ומחליפה את המגמה, הטיעונים, והאסטרטגיה. נעבור על התהליך הזה ממעוף הציפור, ונראה עד כמה ההיסטוריה שלנו חוזרת על עצמה, ועד כמה גדולים דברי חכמים.

סולם הערכים של ההמון

קהילת משכילי ברלין, עם כל האופק הרחב שלה במדעים ובפילוסופיה, מבחינה יהודית – היתה ככפר קטן. למרות שמנדלסון וחבריו הכירו את כתבי הרמב"ם ושאר חכמי ישראל, ההיכרות שלהם עם היהדות החיה, יהדות העולם הגדול, היתה נאיבית ושטחית. ניתן לומר, שבאופן מטאפורי, חכמתו התלמודית של מנדלסון שנרכשה בסתר בעליית הגג, קיבלה 'עקמת' במדה מסויימת, לא היה לו מושג באמת על השפעה אפשרית של תהליכים כדוגמת אלו שהציע, על הציבור הרחב. מתוך הבועה של הקהילה הברלינית, לא ניתן היה לראות מה שראה, למשל, הנודע ביהודה, מתוך הנסיון רב השנים בהנהגת דור שלם במציאות מאד מורכבת ומשתנה.

כפי שאמרנו לעיל, כבר בימי הנביאים, רואים אנו את התנודות החריפות אצל ההמון, העם שבשדות, אבל מכיון שבספרי הנביאים נשמרו רק דברים שנכתבו ברוח הקודש ונצרכו לדורות, אין לנו תיאורים היסטוריים מפורטים מאותם ימים. אך מימי חז"ל יש לנו תיאורים מפורטים ומעניינים של סיטואציות מורכבות, שמשקיף מבחוץ יראה אותן כמוזרות, ואילו פוסק הלכה עם נסיון, או לחילופין מי שמכיר את תולדות ההלכה ותולדות עם ישראל, יכיר אותן היטב.

בדברי חז"ל מוצאים אנו הרבה פעמים שחכמים הוצרכו להתאים את גזרותיהם, לאנשים שסדר העדיפויות הדתי או ההלכתי שלהם – שגוי והפוך. למשל: המשנה במעשרות פרק ששי, אומרת שיש לציין את הפירות של נטע רבעי, אך מדוע יש צורך בציון? הרי הבעלים יודע זאת? הצורך הוא מפני הגזלנים. אותו אדם מוכן לגזול ולקחת את של חברו, אבל 'רבעי' הוא לא יאכל, שהרי המצוה לאכול אותו בירושלים… כיוצא בדבר מוזכרים בנדרים כז. המוכסים, שהם חומסים ולפעמים גם הורגים, אבל "איסורא לא אכלי", גם בברכות כב. מוזכרת תופעה של אדם שמחמיר בטבילת עזרא אבל לא בעברות חמורות הרבה יותר.

וכבר כתבו כך התוספות בסוטה ז.

"דאשכחן בדוכתי סגיאין דחמירא להו לאינשי עבירה קלה ומסתפו מינה טפי מעבירה חמורה כגון בפ"ק דכתובות (דף ד:) דחמירא להו אבילות דלא הוי אלא מדרבנן מנדה שהיא בכרת, ובפ' הנזקין (גיטין דף נד.) באתריה דרבי יהודה חמירא להו שביעית דליכא אלא לאו, משבת שהוא בסקילה, ובריש פ"ק דביצה (דף ב:) אמר האי דקיל צריך הרחקה טפי… אלמא זימנין בדילי מקילתא טפי מחמירתא וזימנין איפכא".

בחולין קי. מסופר שרב הגיע לעיר בשם 'טללפוש', ושמע שם אשה המבקשת מחברתה מתכון לבשר ברוטב חלבי, רב בתגובה לימד אותם שיש גזרת חכמים שלא לאכול את עטיני הפרה ('כחל'), מכיון שיש בהם גם חלב, כשכוונתו היתה שע"י לימוד הגזרה הזו יימנעו מאיסור התורה של בשר בחלב.

מעניין, שלפי ה'כלי יקר', התופעה הזו נצפתה כבר אצל עשיו, לדבריו, יצחק הדגיש לעשיו שיביא לו ציד ולא מן הגזל, כדי שידע שרוח הקדש לא שורה על הגזל, ואם יביא מן הגזל לא יוכל לברכו. הרי שידע שעשיו לא מקפיד ביותר על איסור גזל, אבל על אי שריית רוח הקדש הוא יקפיד…

בזמננו אנו מכירים התנהגות כזו אצל חלק מהאנשים המכונים 'מסורתיים', המקפידים על חלק מהמצוות באופן שרירותי, ולפעמים מקפידים יותר על מנהגים שונים מאשר על איסורים חמורים. אבל אין זו תופעה חדשה, היא מוכרת מן ההיסטוריה בצורות כאלו ואחרות, מפרש המשנה המפורסם, רבינו עובדיה מברטנורא, נסע בשנת רמ"ז (1487) מעירו ברטנורו שבאיטליה, לכיוון א"י, ועבר בקהילות שונות, את רשמיו הוא תיעד באגרותיו, בעברו באחת הקהילות באיטליה, הוא מתאר סולם ערכים מעוות:

"ובה בעלי בתים מן היהודים… והדלטורין שם ביהודים רבים מאד ועברה זו נעשית להן כהיתר ומלשינים זה לזה בפרהסיא בכל יום תמיד ולא יתבוששו וכי יהיה איש שונא לרעהו ימצא עליו עלילות דברים אשר לא היו ולא נבראו, זולתי ביינם של גויים זריזים ומחמירים מאד כי מעשה באחד שנשכר לגוי להביא לו יין ממקום למקום ראיתי שהפסידוהו את שכרו והיו אומרים לנדותו" (אגרת א).

באגרת השלישית, ששלח הרע"ב מארץ ישראל, הוא מתאר התנהגות מוזרה של 'זקנים רשעים':

"וגברה יד הזקנים הרשעים האלה עד שמכרו כל הספרי תורה לערלים למען יוליכום אל גוי רחוק… ואפילו הזקנים הרשעים והחטאים אשר עשו והדיחו את כל הרעה הם זריזים בתפלה ובשאר מצוות שבין אדם למקום".

אלו הם 'עמי הארצות' שחכמים טרחו לרדת לסוף דעתם, ולהציג להם את הדברים באופן שיגרמו לשמירת מצוות התורה ככל שאפשר. יש הלכות שאי אפשר להסביר להם, "דבר זה אסור לאמרו בפני עם הארץ" (נדרים מט.). כמה פעמים הזכירו בגמרא, את המשפט "יאמרו כל הסריקין אסורין – סריקי בייתוס מותרין?", (פסחים לז. מו"ק יד. חולין קז.), המדובר הוא באיסור לעשות 'סריקין' בפסח, זו צורה של אפיה שיכולה להביא לידי חימוץ, בייתוס פיתח שיטה המונעת את החימוץ, אבל חכמים לא התירו לו להשתמש בה, שכן זה יגרום לכך שאנשים לא יבינו מה מותר ומה אסור. השיקולים בקביעת ההלכה, הם לא רק בהתאם לתנאים הפיזיים, אלא גם מתחשבים בתפיסה האנושית. התפיסה של עמי הארץ היא הרבה פעמים לא רציונלית, או לא פרופורציונלית, ואם לא 'ניכנס לראש שלהם', אלא נפעל בתמימות, יכול להיווצר תהליך של ביטול ועזיבה של עוד הרבה מצוות, שכרגע נשמרות ע"י ההמון.

השיקולים האלו הם שיקולים בסיסיים בפסיקת הלכה, ואנו מוצאים אותם רבות בספרי הפוסקים, וגם בהנהגה הציבורית. כאשר שוקלים את השאלה האם מותר או ראוי לשנות ממבנה בית הכנסת, חייבים לשקול גם את ההשפעה האפשרית של שינוי כזה על המון העם. אחד הפולמוסים הראשונים בין גדולי הדור ופוסקי ההלכה לבין המשכילים, היה בנוגע לשאלה האם מותר לשנות את מיקום ה'בימה' בבית הכנסת. נושא שעשוי להישמע לצופה מן הצד כלא חשוב, אך עובדה היא שזה היה מאד חשוב למשכילים, ולמעשה נהפך לסימן היכר של בתי כנסיות 'מתקדמים'. הסיבה היא, שכך מקובל בכנסיות, שכל טקסט שמוקרא לציבור, מוקרא מקדמת האולם. ומאותה סיבה שההשוואה לכנסיות היתה מאד חשובה למשכילים, היה מאד חשוב לפוסקי ההלכה להתנגד לה.

אין הכוונה כאן לטעון שכל דעותיהם ומעשיהם של ראשוני המשכילים היו בהתאם להלכה, והבעיה היחידה שלהם היתה אי ראיית הנולד. אך מאמרינו מתמקד בחלק זה של הפולמוס, על אותם נושאים בהם המשכילים הטיפו בתמימות או בתמימות מעושה, שאינם חשובים מבחינה הלכתית, ולעומת זאת מבחינה אנושית ומבחינת תיקון המדות והחברה הם נדרשים ביותר, לדעתם. ואת הרבנים המתנגדים הם הציגו כחשוכים וחסרי בינה ודרך ארץ שאינם מבינים את הצורך החשוב בכל הדברים הטובים והיפים שהם מציעים. מבלי להבין, שקריאה נכונה של המפה, מראה כי המון העם אינו בנוי לשינויים האלו בצורה שהם הציעו, התוצאה המרכזית של ה'שיפורים' האלו היתה עזיבת דת המונית. דבר שגם ראשוני המשכילים לא רצו בו, ובודאי לא צפו אותו.

המאבק דורש: 'בשר תותחים'

וייזל, היה אחד מהסופרים הפוריים של הדור הראשון למשכילי ברלין, הספרות שלו היתה תואמת לרוח של הספרות הגרמנית בת דורו, כפי שמתאר לחובר: "ההשכלה הזו של וייזל ינקה הרבה גם מן השירה והספרות האשכנזית, זו שהיה בה אז זרם חזק פרוטסטנטי תנכ"י", (שם עמ' 59), אבל, בסופו של דבר, יצירתו לא היתה שיבה אל התנ"ך, אלא יצירה אנכרוניסטית: "הגבורים קרובים להיות כולם אנשים מבני דורו, פרעה קרוב להיות משכיל וולטרני, מעין זה שהיה המלך פרידריך הגדול, משה הוא משכיל חרד, פילוסוף מתווכח שיש בו קצת דמיון אל מנדלסון, גם יתרו הוא אדם משכיל, המקבל בביתו את חברו ומתרועע אתו, כמו שהתרועעו אז המשכילים המעטים איש את חברו… משה מציל את בנות יתרו מידי הרועים החשוכים מורדי האור, כמו שקראו בימי ההשכלה לאנשים בלתי משכילים… גם עמלק הוא 'מואס הדעת' ולכן נלחם בו משה", (שם עמ' 76). אם כן, וייזל לא באמת חזר לימי התנ"ך, אלא להיפך: העלה באוב את דמויות ההוד המקראיות, כדי להכניס לפיהם את משנתו הפוליטית…

יחד איתו חיו ופעלו בברלין עוד כמה סופרים שניסו כחם במשלים בסגנון מקראי, המאדירים את החכמה וההשכלה, בצד תיאורים על יופי החיים. אחד המפורסמים שבהם היה יצחק סטנוב, שפרסם – בין השאר – את הספר 'משלי אסף', אותו הציג כספר קדום שהתגלגל לידיו, והוא טרח לבארו ולפרשו, וכך גם העידו כמה וכמה רבנים בהסכמתם לספר, אלא שגם ההסכמות היו בדויות ממחו של סטנוב… (את אחת ההסכמות ייחס סטנוב לבעל ה'פרי מגדים' שעסק רבות בדקדוק, ובה הוא כותב: "מהר"י הנ"ל אומר שכן מצאה וכן היתה – והנראה שבאמת  משל הוא"…). היו כאלו שנפלו בתמימות ברשתו, והתייחסו לספריו בכבוד (בפרט בספרו על 'נוסחאות התפילה'), אבל כבר בדורו היו שזיהו את נכליו וזיופיו, והפרשה נסקרה בכמה וכמה במות. תיאור היסטורי מפורסם של סטנוב הוא "ערב שבת בבית הרמבמ"ן" (המגיד שנה טז, גליון כו  ואילך), בו הוא מתאר את החבורה הברלינית בביתו של מנדלסון, כאיזו אידרא רבא של קדושה וטהרה…

ברלין משכה אליה סופרים יהודים שהתחברו לאידיאלים החדשים, מכל רחבי אירופה, אפרים לוצאטו האיטלקי, התקבץ גם הוא לחבורת משכילי ברלין, ופרסם בה את ספרי שיריו, שיצאו לאור ע"י 'מרכז ההשכלה העברית" (תקנ"א). כרוב פעילות משכילי ברלין, מה שעשה לוצאטו היה רק לספר ולתאר עולם שנראה לו מלא באושר, ולצבוע אותו בצבעים מליציים נעלים. בשיריו  משתתפות מדות שונות: נגה חשק ועושק, מול צדק חוסן ותפארת, "יש ברעיון זה מעין סמל ההתחתנות והשלום שבין המדות היהודיות המשובחות עם המדות שרואים אותן כילידי חוץ, אכן גם בתוכן וגם בצורה יש בה מהתחתנות זו, שאמנם היתה ברוח הדור ההוא של ההשכלה, ובכל זאת נראית זרה לנו" (פנחס לחובר, תולדות הספרות העברית החדשה, הוצ' דביר תרפ"ח, כרך א עמ' 109).

כתבי הזכויות השונים של הקיסרות, והסכמי שלום שנחתמו בין גרמניה וצרפת, גרמו למשכילי התקופה לחשוב כי נסתיימו המלחמות והצרות בעולם, ומשורר ההשכלה, אליהו חלפן, כותב: "בת עמי, אמרתי אשכחה כיום כל תוגה וצער, אמרתי כצאת שמש השלום אזמר כציפור ביער… גם עתה, מדוע אזכור עוד היום ימי המעל, במו בני נכר אסרו עמי וארצי בנחושתיים".  משה אנסהיים ממץ חיבר את "למנצח שיר למשה", לכבוד נפוליון, שנחשב מושל בחכמה, פודה ומציל, וכו'.

הסופרים האלו ודומיהם, ללמדו בצעירותם גמרא ופוסקים, והיתה להם את הגישה לעולם התוכן היהודי, השירה והספרות באו אצלם כתוספת. אך צעירי ברלין, שומעי לקחם, שהתאספו בטרקלינים לשיחות ודיונים על עניני חכמה השכלה ושירים, לא זכו אפילו לשלב הזה בחייהם, ולא היה להם באמת מושג על היהדות האותנטית והעתיקה. כך עשוי היה לקרות, שמלומדים נכריים, בהרצאותיהם על 'התלמוד של היהודים', היו מקור המידע ה'אמין' והעיקרי עבורם על היהדות. אחד המלומדים האלו היה יוהאן אייזנמנגר, מרצה באוניברסיטת היידלברג, שפיתח פחד מהתגיירות של נוצרים, והחליט להשחיר את פני היהדות. אך מהיעדר ידיעות בתלמוד, פעל אייזנמנגר בצורה מתוחכמת: הוא העמיד פני נוצרי המתעניין ביהדות על מנת להתגייר, כך הסתובב אצל רבנים ומלומדים יהודים במשך 19 שנה (!), עד שצבר מספיק חומר עבור ספרו 'היהדות שנחשפה', בו לדבריו הוא חושף את כל הרוע שבתרבות היהודית.

ספרו של אייזנמנגר לא כלל טיעונים בעלי משמעות, הוא בעיקר הסתמך על תרגום מסורס, הוצאת דברים מהקשרם, וזיוף של טקסטים. למעשה, אייזנמנגר היה טיפוס כה מוזר, שלפני הדפסת הספר הוא הציע לקהילה היהודית להימנע מהפרסום, בתנאי שיקבל סכום כסף שיפצה אותו על 19 שנות ה'מחקר'… אמנם זה לא מנע מצעירים יהודים, דורשי השכלה כללית, אך בורים ביהדות, ללכת אחריו כסומים בארובה, שכן סוף סוף מצאו ספר לימוד לתלמוד בשפה הגרמנית היפה…

המשכילים שהיתה להם גם ידיעה תלמודית, ראו ועיניהם כלות, אבל לא יכלו באמת לשנות את המצב, המשכיל שלמה מיימון, כותב: "בספרו משתדל אייזנמנגר לתת ללעג ולקלס את התורה… שמחזיקים בה חכמי התלמוד, על ידי שהוא מפרש אותה פירוש גס… אילו אמרתי לסתור את כל אשמות השקר ובדיות הלגלוג, שטפלו סופרים נוצרים ויהודים מתמשכלים על חכמי התלמוד, צריך הייתי לכתוב על זה ספר שלם" ('חיי שלמה מימון', הוצ' ספרי חמד, 2009, עמ' 205). בכלל התאכזב מיימון ממשכילי ברלין, שעודדו אותו לכתוב ספרי השכלה וחכמה, אבל לאחר שעמל שנים רבות, לא הסכימו לממן את הפצת הספרים כפי שהבטיחו, כי ככל הנראה נשתנה טעמם  והעדיפו ספרי שירה קלילים. רוב ספריו נשארו בכתב יד, והוא מת בפחי נפש.

אחד מאחרוני הכותבים במאסף הברליני, היה שלום הכהן, כחבריו, גם הוא כתב סיפורים כביכול מקראיים, שלא היו אלא שיקוף של משנה פוליטית מהמתרחש במערב אירופה: "בין האגדות שקלט שלום הכהן בשירו, יש גם קצת מן האגדות שצד דמיון להן אל אגדות הנצרות… בדרמה הזאת יש גם רשמים מעטים של ימי המהפכה הצרפתית", (לחובר עמ' 104), כך תיאורו של הכהן את מעשה אחאב, משקף בעצם מסרים של אנשי המהפכה הצרפתית, מה שמעניין הוא, שהכהן מתלונן על כך שהצעירים עזבו את השפה העברית…

המציאות הכתיבה את האידיאולוגיה, כאשר נוכחו משכילי ברלין הצעירים, שההשכלה עליה דברו מתחילה דור המייסדים כתוספת לחיים היהודיים, נשארה הנכס היחיד אצל המון המשכילים, הפכו את ההשכלה לאידיאולוגיה יחידה. את ה'תובנה' הזו חידד הרץ הומברג, מתלמידיו של מנדלסון, שהאריך ימים אחריו, הוא גיבש תיאוריה כי כל שאדם יותר משכיל, הוא בעצם יותר צדיק, שכן ע"י חכמתו הוא יכול לדעת מה טוב ולעשות אותו. אבל, עד שבאה התורה החדשה, כבר איבד הומברג את צאן מרעיתו, רוח חדשה התפשטה בעולם הנוצרי, ההשכלה כבר לא היתה ערך מרכזי, במקומה באה הספרות היפה המביאה לשחרור הנפש, והומברג נותר בודד בברלין, כפי שמתאר לחובר:

"ההשכלה היתה הכל למשכילים העבריים הצעירים שגדלו על ברכיה… ובהיות הרוח הזאת עוד הרוח המחיה אותם כבר היתה רוח אחרת מסביב, אלילי ההשכלה כבר נשברו אז באשכנז… אלו אשר האריכו ימים, הוכו שבר כל שבר, הם היו למשל ולשנינה לצעירים יותר, אשר התקלסו בהם, חבטו אותם במקלות עד כדי יציאת נשמה, וגדרו עוד אחר כך את עצמותיהם על מטה של חבלים… בימים ההם היה רוסו השליט בעולם השירה והמחשבה", (שם עמ' 95, רוסו עצמו, שהיה מחנך של דור שלם, התגלה בהמשך כנבל נתעב ובוגדני, אך זה נושא נפרד).

המונח 'בשר תותחים', מתאר את החיילים הנטבחים ע"י התותחים, לא כבני אדם לוחמים, אלא כבשר, מזון אותו טורפים התותחים כביכול. מקורו של המושג הוא באסטרטגית לחימה, בה המצביאים הרשו לעצמם לשלוח חיילים לקרבות אבודים, בידעם שהתותחים 'יטרפו' אותם, אלא שע"י סיפוק הבשר לתותחים, יכל הצבא להתקדם בחזיתות אחרות. זוהי כמובן התנהגות אכזרית שאינה רואה את חייו של היחיד חשובים.

מצב ההשכלה בשלהי המאה היח', היה כשל אותו מצביא, שהסתיימו לו החיילים הפשוטים בהם הוא יכול להאכיל את תותחי האוייב. יסודה של ההשכלה היה בשאיפה של הצעירים לרעיונות חדשים הנראים כצופנים בחובם הרבה טוב ויופי. אך בחלוף דור, הצעירים האלו כבר לא היו קיימים, חלקם הגדול התנצרו (רוב צאצאיו של מנדלסון בתוכם, אחד הצאצאים הישירים האחרונים המזוהים שלו, היה פרנץ מנדלסון, חייל בצבא הרייך השלישי), חלקם איבדו ענין ביהדות וחיו כגויים גמורים, והנותרים עסקו במחזות של גתה ויונג. 'מורה נבוכים', וחיבורים דומים, שמטרתם להסביר את היהדות בהגיון ובצורה משכילה, לא העסיקו אותם יותר.

זה הוא הלקח ההיסטורי אודות ה'עם שבשדות', שאין להסתפק לגביו בכך שישנה תורה ערוכה ושמורה, או שישנו שולחן ערוך. צריכים לנהוג בחכמה בדרך שבה מגישים להם ומלמדים אותם את התורה, ובדרך שבה מתייחסים אליה. התנהגות נאיבית וחינוך שאינו מבוסס על נסיון, אלא על תיאוריות פורחות באויר, יכול לגרום להם בקלות לאבד את הקשר והאחיזה אל התורה. וכך כילתה ההשכלה, לא רק את הבורות או התמימות, אלא גם את שמירת התורה עצמה אצל רוב רובה של יהדות גרמניה (מימי רש"ר הירש שוב השתנו הדברים לטובה, וזו פרשה היסטורית נפרדת).

המשך יבא.

התיוונות והשכלה ב

 

מאמרים קודמים על חנוכה:

מנפצי המיתוסים: חנוכה כותבים בק’ ופך השמן – המצאה של ליכודניקים

“השנה לא הדלקתי נרות”, על מסורת של מאבק והכחשתו…

מלחמת החשמונאים, אמנות, ועל אמת ושקר