חלק מהמאמץ שלנו, בימים נוראים, וביום הכיפורים, כל שנה, הוא להפנים את ההתרחשויות הרוחניות. אנחנו מטבענו חווים את המציאות הטבעית, לא את הדברים שמתרחשים מאחורי הפרגוד. והעבודה היא להרגיש, שבאמת יש דין, שמחליטים מה יהיה איתנו, וכו'. שהפעם התשובה תהיה אמיתית ו'יעיד עליו יודע תעלומות'.
הבעיה היא באמת כשמנסים להבין באופן ברור מה בדיוק התהליך, זה נתקל בקושי, להוריד את מה שמתרחש מאחורי הפרגוד, להבנה הקלושה שלנו. אנחנו יודעים שאין לאדם אלא מקומו ושעתו, גם אם בראש השנה אדם היה רשע, ובחדש חשוון הוא חוזר בתשובה, התשובה שלו מתקבלת. אדם נידון בכל יום, כמו שאומר ר' יוסי, וכמו שאומרת הגמרא שלכן מתפללים על חולים. אז מה מיוחד בר"ה?
מה זו המצווה של תשובה, עם כל הפרטים שבה, הרי תשובה זו תוצאה, כמו אדם שהיתה לו התמכרות לסיגריות, מה שמודד הוא אם מפסיק לעשן. נכון שיכול להיות שיפסיק לזמן, אבל להפסיק זו הנקודה, לא הוידוי, או החרטה לפי כל גדריה. יש אנשים שחוזרים בתשובה, הם היו מחללי שבת, ועכשיו לא. בין אם היתה אצלם 'קבלה לעתיד', או שלא היתה. יעזוב רשע דרכו, זה העיקר.
וידוע הקושי להבין את מאמר שלשה ספרים נפתחים, מכך שרוב האנשים חיים, היה ניתן להבין שכל הנותר כאן הוא צדיק, אבל זה לא הגיוני. לכן אמרו קדמוננו שכולנו בינונים, אבל שוב נשאלת השאלה, אם הבינונים דינם תלוי ועומד, תלוי בתשובה שלהם, איך יתכן שרוב הבינונים מצליחים לעשות תשובה. הרי אנחנו רואים שזה לא כך.
השנה ניסיתי להבין בדרך אחרת, במקום להפנים התרחשויות שקורות מאחורי הפרגוד. להיפך, להבין את ההתרחשויות שקורות כאן. ע"פ דברי חז"ל.
בראש השנה נכתבים, וביום כיפור נחתמים, מה ההבדל בין כתיבה לחתימה? האם זה שני שלבים?
אני רוצה להסביר אחרת, הכתיבה של ראש השנה, היא מה שהיה צריך להיות באופן עקרוני, זה הספר האמיתי. מכיון שכל מה שקורה בעולם זה רעיונות מופשטים, והמציאות הגשמית היא רק ביטוי של רעיונות. הרי כל דבר גשמי מבחינתינו הוא קיים רק כחוייה, יופי, עונג, כיסופים, כאב, וכו'. החיים שלנו הם אוסף של חוויות, שכל אחת מהן היא רעיון.
כמו שהמדע מקבץ את כל ההתנהגויות של הטבע לספר חוקים, שממנו נובע הכל. החיים הם התפיסה שלנו את ההתנהגויות האלו, והתפיסה הזו היא אוסף של חוויות. הספר של החיים.
לכן מה שעומד מאחורי המציאות זה ספר, על זה אמר משה 'מחני נא מספרך', העולם נברא במאמר, ומה שיש מאחוריו זה רעיונות, והרעיונות האלו הם כביכול כתובים על 'ספר ה', כמו שישעיהו שולח אותנו לדרוש מעל ספר ה' גם את רשימת העופות הדורסים, גם זה נובע מרעיון. ובתהלים סט:ימחו מספר חיים ועם צדיקים אל יכתבו.
יתירה מכך, כל הרעיונות שזכו להיכתב על ספר, מבחר הרעיונות האנושיים, כולם הם ביטוי של אותו רעיון מופשט שעומד מאחורי התודעה שלנו ומאחורי החיים, לכן כל החכמה שבעולם מתמצית לספר רוחני אחד בלתי כתוב. ספר ה'.
וחכמים זיהו את התורה עם ספר ה'. שהיא רובד מסויים של הספר הגדול שמאחורי המציאות.
אז מה כתוב בספר הזה עלינו?
שאלו לנבואה מה ענשו של החוטא, אמרה להם הנפש החוטאת היא תמות (ירושלמי מכות ב ו).
כשהקב"ה מגיע למלוכה, ביום הראשון, לפי הספר, הנפש החוטאת היא תמות. זה מה שהנביא שומע מה', זה הקול שה' נותן לבני אדם. כל מי שאינו צדיק צריך למות. הלימוד של האדם, הנביא, הוא קודם כל את העיקרון. הנביא הוא האדם הצדיק שלא סובל את הרשע. כי הוא שומע את הקול האלהישמכוין אותו למטרה שלו.
אבל כששאלו להקב"ה מה ענשו של החוטא, השיב יעשה תשובה ויתכפר לו.
בעצם ה' לא הורג את הרשעים, הוא מכפר לכולם. הוא לא מחכה שאולי יעשו תשובה, כי אם כך, היה מחכה עד קץ הימים. הוא קובע להם שהוא יכפר על חטאיהם ביום הכיפורים.
איך קבעו חז"ל שיום הכיפורים מכפר על כל העברות? עיצומו של יום? אפילו אוכל חזיר מתכפר לו כל נגיסה ונגיסה? מה המשמעות של ה'כפרה' הזו?
פשוט מאד, מתוך המציאות, כי עובדה שה' משאיר את האנשים בחיים. עובדה שגם הרשעים הגדולים לא תמיד מתים. זה נקרא שיום הכיפורים מכפר. כי זה אחת מהשתיים, או שלא אכפת לה' שמחללים את שמו, או שהוא מכפר ביום הכיפורים.
ולכן גם היסורים מכפרים, כי אם העולם היה מתנהל לפי הספר, לא היו יסורים בלי סיבה רשמית. ומכיון שאנחנו מתייסרים כאן מכל מיני דברים, דין הוא שאם נחטא לא נמות. ההסתר פנים שעל פיו עובד העולם, הוא המפתח שלנו לחיות עם הקלקול של הנפש שלנו, וגם עם זה שאנחנו מתייסרים. אנחנו צריכים לתקן בעצמנו, גם את החטא וגם את היסורים. לעבדה ולשמרה. את הגוף ואת הנפש.
הכתיבה היא של העיקרון המופשט שמאחורי המציאות, לפי העיקרון כותבים גם את הבינוניים למיתה, זה הרעיון. אבל במציאות, ה' לא שומע לספר שלו, זה הכח של ה' בעצמו, שהוא מצמצם את הרעיון כדי ליצור תהליך במציאות.
כשמגיעים לשלב החתימה, הוא פשוט חותם את האנשים לחיים, חותם תו של חיים על המצח שלהם.
הספר של 'רשעים', זה כמו 'והרשיעו את הרשע', מי שהורשע, מי שנגזר עליו למות, נקרא רשע. זה לא ספר של אנשים שעשו עברות, כי כולנו בתוך הספר של העברות, מי שנגזר עליו למות, נגזר כבר בראש השנה. יכול להיות שנגזר עליו ברגע שנולד, ובראש השנה זה רק הוצאה לפועל, כי השנה זה יקרה. אז כותבים את זה השנה. זה בספר של המורשעים.
אבל בעשרת ימי תשובה, זה עדיין לא נחתם, לא נחתמנו עדיין לחיים. ולכן עשרה ימים אנחנו הולכים כמי שנגזר עליו למות, וכך זה באמת. 'לפי הספר' לא מגיע לנו לקבל עוד שנה, ועד שלא הגיע יוהכ"פ עדיין לא קיבלנו אותה. הקב"ה מסכים להאריך לנו את הר"ה ולחבר אותו עם יוהכ"פ, שכביכול קיבלנו את החיים בתחילת השנה, כמו הצדיקים, כמו שאומר יחזקאל 'בראש השנה בעשור לחודש', גם העבדים לא משתחררים ביובל עד יוהכ"פ, כי עדיין לא נגמר ר"ה.
אם כך, ההבדל בין ר"ה ליוהכ"פ, הוא ההבדל בין ה' ופמלייתו, כל כחות הטבע והכחות הרוחניים, המתחדשים בתחילת השנה. ובין ה' לבדו. בר"ה ההמלכה היא בבואה של הבריאה, הרעיונות המופשטים, כאילו כל העולם מכיר במלכות ה' כבר, זה האידיאל. אנחנו לא מתקרבים לה', אנחנו מברכים אותו ממקומו ומפזזים לפניו כעם הרואה את מלכו מרחוק ונזכר לפניו ע"י השופר, חוזרים להתחלה, לאברהם אבינו, לעקדה. המלכות היא לא ברית, היא עובדה, ה' הוא הבורא והוא מלך כל הארץ.
ביום הכיפורים, אנחנו מכירים במציאות, שה' מתגלה כרגע רק במקדש, אנחנו מתקרבים אליו, אנחנו מיטהרים ומתענים, כדי להיות ראויים להיכנס למקדש, והוא יורד ומשכין שכינתו במקדש באופן שתהיה מורגשת. ובזה מחדשים את הברית, כל אחד מהצדדים עושה צעד לקראת השני. ולכן אנחנו יכולים להמשיך לחיות כרגיל אפילו שאנחנו לא צדיקים, כי יש מלבד המלכות, גם את הברית עם ישראל.
ומכיון שרוב העם תמיד רחוקים מרוחניות, זו עבודה של המקדש. הקב"ה מסתפק בכך שהכהן גדול יעשה בשבילינו את הכל, וכל אחד לפי מדרגתו ישתתף עם הכהן, ויבא לקראת ה'. אבל הירידה של ה' זה תהליך, כל דבר מגיע עם הכנה שלנו, כי הוא מצד המקבל, ולכן בין ר"ה ליוהכ"פ יש רצף, וזה 'בהימצאו', ה' הולך ויורד. (כל חג מתחיל בעצם מר"ח שלו, כמו שאמרו 'יכול מראש חדש', אלא שממתינים עד עיצומו של חדש או מילוי הירח, וכמו שנת' במק"א.וגם ב' ימים ר"ה הוא התהליך המציאותי, ולכן היו עושים ב' גם בזמן הבית כדאי' בירושלמי).
(שאלו לתורה ואמרה יביא אשם ויתכפר לו, כי המצב הראשוני הוא שכל העם עושה טקס של כפרה מכל חטא שלו ומכל הרהור עברה או ביטול מ"ע. אבל גם כשהעם ירד ממדרגתו, שאלו להקב"ה ומסתפק בתשובה. בזמן הבית כשהיה קרבנות, ממילא יוהכ"פ הוא לכפר על הבית אולי עשו איזה טעות בקרבנות, ובזמננו זה מול הקב"ה בעצמו).
ה' בכל מקרה מוחל וסולח, גם אם לא נעשה כלום. אבל לא הכל זה אדמה וגשם, אנחנו רוצים לחזור בתשובה, לכן לחזור בתשובה זו מצווה, כי היא לא מעכבת את החיים. בכל מקרה תקבל חיים. הנפש החוטאת לא תמות. "עד יום מותו יחכה לו". לכל אחד יש תפקיד שמחכה לו.
והתשובה היא מצוה, היא התקרבות לה', היא כמו הטקס של הקרבן, אי אפשר למגר את החטא, אפשר לכפר עליו. אפשר לא לעבור עליו לסדר היום, לבכות עליו, לעשות עליו טקס. זה מה שאנחנו עושים ביום כיפור.
ולכן, המחשבה הזו שמתגנבת ללב, לפעמים כמחשבה רעה, שבכל מקרה יהיה בסדר. היא נכונה. עיצומו של יום מכפר. אבל, הקב"ה לא מוותר, הוא רק מכפר, הוא מטהר אותנו, שנוכל להמשיך את התהליך של החיים ולקבל עוד הזדמנות לתיקון. אבל על כל נעלם יביא במשפט. (וראה קה"ר ט א ז: "כי עמך הסליחה למען תורא, אמר ר' אחא מר"ה סליחה מתוקנת לך, למען תורא שתהא יראתך על בריותיך, ואותן הימים שבין ראש השנה ליום הכפורים היחידים מתענין והקב"ה מתיר להם עוד שליש מעונותיהם, וביום הכפורים מתענין כולן והקב"ה מתיר להם עוד שליש מעונותיהן עד שמתענין אנשים ונשים וטף מוחל להם הקדוש ברוך הוא את הכל, ואומר מה דאזל אזל מן הכא ולהלן הוא חושבנא, יצתה בת קול ואומרת להם לך אכול בשמחה לחמך כבר נשמעה תפלתכם).
אנחנו הולכים בעיניים פקוחות, לקראת מחילה וסליחה, זה מובטח לנו. אבל אנחנו לא רוצים לקבל את זה בחינם, אנחנו רוצים להיות ראויים, אנחנו רוצים להקטין את הרושם של החטאים, בכך שאנחנו חושבים עליהם מחדש, אנחנו נזכרים בהם כשעומדים לפני ה' ומתביישים, אנחנו מכירים את מקומינו.