אמר ר' יוסי: מעולם לא ירדה שכינה למטה, ולא עלו משה ואליהו למרום.
ר' יוסי היה בדור של יורדי מרכבה, דורו של רשב"י. הרוגי מלכות, היו צופים במרכבה, רבי עקיבא ור' ישמעאל, ולעומתם אלישע שערק לרומאים.
והנה רבי יוסי פגש את אליהו כמה פעמים, ולמד ממנו בין השאר ענינים ארציים כמו שאין נכנסים לחורבה מפני ג' טעמים.
וכאן ר' יוסי מציב גבול בין האלהי לאנושי, ואומר שאי אפשר לחבר ביניהם חיבור מלא, ירידת השכינה היא לא ממש לכאן, ועליה למרום היא לא ממש למרום.
ויש להבין, מה המשמעות של הכלל הגדול של ר' יוסי? האם הוא בא לעצור ולהגביל את התפיסה הזו של חיבור האלהי והאנושי? של הצפיה במרכבה? הרי הוא מדבר על הדרגות הכי גבוהות, על משה ואליהו.
הדברים של ר' יוסי באים בתקופה ההיסטורית שעליה נסוב הציון של לג בעומר, התחדשות תלמידי רבי עקיבא, ר' יהודה, ר' מאיר, ר' יוסי, ורשב"י, שהם הארבעה העיקריים.
בכל חוק או מצוה או מצב, יש את החלק של החוק, הדרישה, מה שצריך לעשות, או מה שיודעים על היום והזמן.
ויש את החלק של המצב שנוצר בפועל, מה המהות והחויה של קיום החוק, של היום והתקופה.
לג בעומר הוא היום שבו הילדים חוגגים. המבוגרים סופרים ספירת העומר לשבועות. הילדים ללג בעומר.
בכל אדם יש חלק ילדי וחלק בוגר. יום כיפור הוא מועד שהחויה שלו בוגרת, אדם לוקח אחריות על המעשים שלו, רוצה לתקן, מניעת האוכל היא חויה של התעלות, של לקיחת אחריות, והחלק הבוגר שלנו מתחבר לזה וטוב לו עם זה.
החלק הילדי לעומת זאת, אינו מרגיש את זה. הילד שמשתתף ביום כיפור, זה מתוך החלק הבוגר שבו, שמחנכים אותו להתבגר.
מה ההבדל בין ילד למבוגר? הילד חווה את הכאן ועכשיו, כשילד נולד הוא לא יודע שום ידע מקדים, הוא מרגיש רק מה הוא רוצה, ואת החויה שסביבו.
לאט לאט הוא מכניס את החיים שלו לתבניות, הוא לומד מה יש בעולם, מה משתלם לעשות, מה לא טוב, מה לא מתאים, כאשר הוא צבר מספיק ידע על תבניות והפנים את החשיבות של ההליכה לפיהם הוא נחשב מבוגר.
אז בלג בעומר, הילד נמשך לרקוד סביב המדורה, הוא לא שואל מאיזו תבנית זה נגזר. המבוגר צריך להתאמץ כדי להתאים את זה לתבניות שהוא מכיר או מאמין בהן. בשביל לירות בחץ וקשת צריכים להשתמש בחלק הילדותי.
אבל העיקר זו לא המדורה, אלא היחוס של תורת הסוד ליום הזה, גם לתורת הסוד, החלק הילדי מתחבר מיד, בחשיבה בלי שום תבנית והנחות קדומות, זה הכי קל, נסים ונפלאות וכחות על. המבוגר צריך תבנית להכניס את כל זה.
ואכן יש אנשים שמהיעדר תבנית להבין את הדברים האלו, מתחלקים לשניים, בחיים האמיתיים הם אנשים בוגרים, שאפשר לסמוך עליהם, ובעניני הדת הם משתמשים בחלקים הילדותיים. במובן החיובי כמובן, הם כבן המתחטא לפני אביו, הם חווים רק את הכאן ועכשיו של הדת, והם לא צריכים שום תבנית לזה. יש שקוראים לזה 'זיס-קייט', כינוי שמתאים גם לתינוקות.
זה דבר מאד יפה ומאד מרגש, ובד"כ מוצאים אותו אצל מי שכל החיים שלו חי בתוך היכלי הקודש, כעין הנזירים ודומיהם, שהם יכולים להניח בצד את החיים האמיתיים. אבל מי שאינו יכול לעשות כרשב"י, אלא נוהג מנהג דרך ארץ, אפילו אם הוא לומד בכולל, אבל הוא לא גר במערה הוא מנהל בית ומנהל חיים בעולם שלנו. הוא צריך לעשות פיצול, ובסופו של דבר זה יכול לפגוע בו, שלחיי הדת הוא שומר את החלק הילדותי שלו. (יש חלק שהוא משתמש בו, כשהוא מתעסק עם ילדיו ומשחק איתם, ו- כשהוא בבית המדרש). לפעמים מספרים על איזה רב גדול סיפור, שהמסר שלו הוא שהיו לו חלקים בוגרים, הנה, הוא התנתק מהילדותיות! הוא עושה מה שהיה עושה כל מבוגר אחר… זה מגיע מהשיוך האוטומטי של החלק הדתי והחלק הילדי).
בעצם, התפיסה שהצגתי לפיה הילד חושב בחוייההעכשוית, והמבוגר מתוך תבניות. לא מדוייקת, ממנה ניתן להבין כי ככל שאדם גודל ומתבגר הוא רוכש ומבין עוד עוד תבניות ומתרחק מהילדות שלו. אבל האמת היא שאדם שיחשוב רק מתוך תבניות הוא שוב חוזר להיות כמו ילד, ה'כאן ועכשיו' שלו הן התבניות, זו תופעה שנקראת 'מדענות', אדם שרואה את כל המציאות דרך נוסחאות פיזיות, ולכן לא רואה או מנסה לא לראות את החוייההעכשוית שלא ניתנת להמרה לתבניות.
התבניות הן רק גבולות, איך לא להיסחף לחויה המקומית, לחויה של החיים עצמם. איך להעמיק לתוך החויה הזו בחזרה. הפיצול, הוא ההיפך מהבגרות האמיתית. המבוגר צריך להשתית את החיים שלו על החוייה הבלתי נהירה של הקיום, ההרגשה של מה שמעבר, והשאיפה העמומה לטוב ולהתעלות ולמשמעות. הנסיון לתרגם את החויה הזו לתבניות לא מאפשר להקשיב לה.
זה בעצם הרעיון של התורה שהיא מתנגדת לכל פניה אל מה שמעבר, שלא דרך התורה. כל מיני ניחוש ודרכי האמורי אסורים באיסור חמור ותועבה, למרות שהדת מבוססת על מה שמעבר ועל היכולת ליצור איתו קשר. על נסים, על משמעות לזמנים, על הישארות הנפש. התורה אומרת, הדברים האלו עושים רעש גדול, צריכים לדעת איך להקשיב להם, צריכים תבנית.
ואם נחזור לדברי ר' יוסי, מה שהוא אומר, זה הצבעה על הקול האלהי שבתוך האנושי. שזה המסר העיקרי של רבי עקיבא. רבי ישמעאל עלה למרום ושמע מאחורי הפרגוד, רבי עקיבא צפה במרכבה ועשה את התורה סדרים סדרים, איך?
רבי עקיבא הקשיב לקול האלהי שהוא הבסיס של סמכות תושבע"פ, אותו קול שאם משתמשים בתבניות של התורה בצורה בוגרת, זוכים להקשיב ולשמוע לו, והוא קול של ילד, כגמול עלי אמו, כאדם שמרגיש מה אבא שלו עושה לפי הקולות הכי דקים. עד רבי עקיבא היו כהנים גדולים והיו צופי מרכבה, מרבי עקיבא הועבר השרביט לחכם לבדו.
כלומר, אומר ר' יוסי, גם משה רבינו, לא עלה ממש למרום, הוא לא נהפך לרוחני, הוא שמע את הנבואה למטה מעשרה טפחים. ה' לא היה ממש לידו, השכינה נשארה למעלה מעשרה טפחים.
דוקא בגלל שאת הגבול האנושי אי אפשר לעבור, מזה מובן שהקול האלהי נשמע באזני בשר. שאפשר להקשיב לו כאן למטה מעשרה טפחים.
זה המסר של תורת הסוד. שהאלהות נמצאת בתוכינו, גילוי השכינה לא יורד למטה מעשרה, אבל המציאות עצמה שאנחנו עשויים ממנה, היא גילוי האלהות, אם מקשיבים לה שומעים את קול השכינה. אפילו בדברים הכי פשוטים, כגון מפני מה אין נכנסים לחורבה, שומע רבי יוסי את קולו של אליהו.
בימי הבית השני אנחנו מוצאים בכיתות גנוסטיות רעיונות שמקבילים לתורת האלהות הקבלית. כיום אנחנו מצאנו חלקים מהם במגילות ים המלח, אבל ידוע שגם לפני אלף שנה נמצאו בא"י כמה מערות כאלו וממנה נפוצו תורות קראיות מחד ותורות גנוסטיות מאידך.
ובספרות הקבלה שהוחזקה ע"י שלומי אמוני ישראל (ספר יצירה, הזוהר, וכו'), שהיא מאוחרת לכתות הנ"ל, באו רק הדברים בצורתם הטהורה. כלומר, נדרשו הרבה שנים של זיקוק ובירור הקול הזה, החכמה הזו, עד שהעמידוה על הקול האלהי.
לאותם אנשים הגדולים בתורה כמו תלמידי רבי עקיבא, היתה ההקשבה לקול האלהי, הצפיה במרכבה, מעשה שעושים אותו, הקשבה ממשית. אבל לא גבשו תורה עיונית, כמו שאף אדם שגר עם ההורים שלו בבית לא יכול לגבש תורה עיונית איך מזהים מתי האבא כועס, מתי הוא שמח, ומתי הוא מתכנן משהו. זה היה אישי בלבד.
ולכן כל אדם שניסה להקשיב, ראה מה שראה ושמע מה ששמע גם אנשים כמו ר"ע שיצא בשלום, גם אנשים כמו בן זומא שהציץ ונפגע, וגם אנשים כמו אחר שקיצצו בנטיעות. וכך התלקטו הרבה רעיונות מסוגים שונים. ולאט לאט במשך הדורות הקשיבו דקי החושים וצפו בכל הרעיונות, עד שזיקקו והעמידו את החכמה על החלק האלהי. החלק שאין לגעת בו, והמקום האישי נפקד ממנו.
ולמסתכל מן החוץ, בזמננו, ורוצה להכניס את החכמה הזו לתוך תבנית, ישנן שתי האפשרויות הקלות, האחת היא, להשתמש בחלק הילדי לבדו, להעמיס על שכמו את כל הפרטים מתוך התבנית של 'זו חכמת האמת'.השניה היא לנסות לצמצם את מקומה, שיש חלקים שאין חובה לקבל, ויש חלקים שיש להם ביאור פילוסופי. התשובה מאהבה אומר "תורת ספר הזוהר הבנויה על השכל האנושי", וכמו שאומר הרמ"א שהקבלה היא הפילוסופיה. וכידוע דברי התניא ור"ח וולז'ינר על האר"י שהרוב מדעתו.
שתי הגישות האלו הן הגישה של מי שרוצה להישאר ילד, או מי שרוצה להתבגר לתוך עולם של תבניות. להכניס את כל הרוחניות של התורה לתוך תבניות, זו 'מדענות' דתית. כשעושים את זה כמו שצריך במקצוענות, זה להסכים להשקפות ליבוביץ', מי שהתחיל בכיוון ועדיין לא הגיע לשם – פשוט מתעצל…
בשנים האחרונות, שתי הגישות האלו חוגגות את לג בעומר בויכוח תמידי, עם מי הצדק.
אני מציע, לציין את היום הזה בגישה השלישית, גישת ההתבגרות האמיתית, כשהתבניות הן רק גדרות מזה ומזה, כדי שלא להיסחף לשום צד. אבל ההבנה של תורת הסוד היא ע"י ההקשבה הכביכול ילדותית, לחוייתהכאן ועכשיו, ההבנה שהקול האלהי מדבר מתחת לעשרה טפחים, הוא מדבר בתוך הקול האנושי, רק מי שמתחיל בדברי ר' יוסי, שמעולם לא ירדה שכינה לתוך גרונו של אדם מתחת לעשרה טפחים, ולא עלה אדם למקום השכינה, אלא השכינה ירדה עד עשרה טפחים, והאדם עלה עשרה טפחים מעל הקרקע, והקשיב לקול המדבר מתוך גרונו. יש לו באמת מה לציין ביום הזה. ויש לו מה לראות בתוך להבות האש.
תמונה ראשית: יעקב, מתוך ויקיפדיה