לחץ לגירסת הדפסה

בשנים האחרונות, עולה כפורחת הסוגה הספרותית של מחקרי אלהות, סופרים כמו קנוהל, בן נון, ורבים אחרים, מנסים את כחם בז'אנר של המדע הבדיוני הזה.

על כך שהם לא באמת מציגים מחקרים אלא רק סיפורים, כבר הרחבנו את הדיבור ארוכות וקצרות (ראה כאן על בן נון, וכאן על קנוהל), אין טעם לחזור על זה. לא הסגנון של האנשים האלו להציג הוכחות לסיפור שלהם, הם מספרים, אהבת? קנה גם את הספר הבא ואף את הסרט. לא אהבת? לא נורא, יש קליינטים אחרים.

מה שאני רוצה להסביר כאן, הוא שכל המחקר הזה בעצמו, כל תחום המחקר, הוא קשקוש חסר תוחלת.

מי שלא מכיר את הספרות, חושב שמדובר באיזו המצאה מודרנית, גילוי של אפיקי מחקר שנפתחו עם התקדמות המדע. אבל האמת ההיסטורית היא, שראשיתה של ביקורת המקרא, שהתגבשה בעיקר במאה ה19, היתה בנויה על הסיפורים האלו של מחקרי אלהות.

בראשית המאה ה19 עדיין לא היתה ארכיאולוגיה, הידע על התרבויות העתיקות היה מינימלי ביותר. והתיאוריות בהתאם, סיפורים פורחים באויר.

התפיסה ששלטה במאה ה19 היתה התפתחות. כאילו האנושות הגיעה לאיזו דרגה נאצלת, שנותנת לה נקודת מבט המסבירה את כל תוצרי החשיבה הקדומים כשלבים בהתפתחות, מפרימיטיבי – לאיש המדע הויקטוריאני. מה שנקרא 'הפירוש הויגי של ההיסטוריה'. האדם העליון הוא איש המדע האנגלי של המאה ה19, וכל השאר מובן ע"י הסבר של שלבי ההתפתחות הדמיוניים.

מסדר האבירים של מדעני המאה ה19 לא הכיר בהבדל בין מדעי הרוח והמדעים המדוייקים, בעיניהם גם בתחומים שהמחקר בהם סובייקטיבי, תלוי בפרשנות ובתרבות, ניתן לגבש מסקנה 'מדעית' (ראה כאן למשל את דברי גונקל, החושב כי את נכונות תורת התעודות ניתן להוכיח "כמעט עד לרמת המילה"). כלומר, אם בן נון היה חי במאה ה19, הסיפור שלו היה נהפך לקורס בסיסי בכל פקולטה למקרא. איתרע מזלו, ובמאה ה19 לימדו את סיפורי ולהויזן על האל הערבי, על הקינים חרשי הנחושת שעבדו לאל האש, על האל המקומי בסיני, על הקשר בין שעיר לקינים, וכו' כמיטב המסורת של האחים גרים.

הראשון שהטיל ספק רציני בסיפורים האלו, היה קויפמן, במחצית הראשונה של המאה ה20, הוא הראה שאין כאן שום מחקר אלא רק דרשנות וסיפורים. שבנויים בדרך כלל על הנחה שבטקסט 'המקורי' היה כתוב בדיוק מה שאנחנו רוצים לספר, אלא שמישהו מחק וסירס, ולכן מן הטקסט שלפנינו אין דרך לדעת זאת, מבלי ה'תיקון' שמציע החוקר שהוא מספר בעצמו את הסיפור. כפי שאומר קויפמן:

"..חוקר מקרא טפוסי, הוא מתקן ועושה פסוקים במו ידיו, דורשם כמין חומר, וחוזר ומוצא בהם כל מה שהוא מכניס לתוכם, הדרשנים המודרניים האלה נוטים חבה יתירה לפסוקים סתומים, ודוקא על פסוקים כאלה הם "מבססים" את ההשערות המהפכניות ביותר מכיון שממילא אין איש יודע מה כתוב בהם.. הדרשנות הפרועה המשתוללת בחקר המקרא היא שאפשרה את כל זאת.. זו אינה האגדה היחידה שנתקבלה על דעת החוקרים על יסוד דרשות כאלה או מעין אלה".  (תולדות האמונה הישראלית חלק שמיני עמ' 253).[1]

יצחק היינמן מצטט את החוקר הגרמני המפל שכתב על "הפסוקים והמליצות שדשו בהם החוקרים עד כדי בחילה" כדי להראות שלא כל שלומי אמוני ישראל החזיקו בתורת האחדות (מובא באנצ"מ, אחדות האלהים), וקויפמן כותב: "בחריצות רבה השתדלו חוקרי המקרא לגלות בספרות המקראית עצמה עדויות לדרגה לא מונותואיסטית של דת ישראל. .. הראיות האלה הן ברובן המכריע מדומות הן עומדות על משפטים קדומים על דרשנות וביחוד על טשטוש מושגים…" (ע' דת ישראל).

במאה ה21, חוץ מתכניות פופולאריות, אף אחד לא מתייחס יותר מדי ברצינות אקדמית ל'מחקרים' סטייל בן נון או קנוהל. הם יכולים לכתוב רבי מכר, אבל החומר שלהם לא משתלב בשום ידע היסטורי או אינפורמציה על העבר. יורשה לי להניח, שגם הסיפורים של גרפינקל על הפסל של אלהי ישראל, לא יגיעו רחוק. זה לא מבוסס ולא רציני.

אבל, כמו שאמרתי, זה לא הנושא שלנו. ברור שהמחקרים האלו כולם אינם אלא דרשנות ופרפראות. השאלה שלי היא: למה? למה תחום מחקר כה נכבד כמו ההשתלשלות וההתפתחות של האמונה הישראלית לא מגיע לשום מקום?

התשובה היא, שכל תחום ה'מחקר' מבוסס על תפיסה שגויה בת המאה ה19. תפיסה שרואה את האנושות מתוך שבלונה של 'התפתחות'. בעוד מעקב אחר המציאות, ההיסטורית, מראה שאף שכמובן מבחינה טכנולוגית יש הרבה תקופות של התפתחות (לא כל התקופות ולא בכל המקומות). מבחינה רעיונית, גם אם אפשר להצביע על קשרים או על השראה, רעיונות לא בהכרח עובדים בדרך של 'התפתחות'.

כל הרעיונות הגדולים, פשוט נוצרו, ולא עברו כל מיני תקופות כלאיים כדי להיות קיימים. הדתות הגדולות, והתנועות הגדולות. לא באו בשלבים, הרעיון הבסיסי מאפיין אותם מראשיתם. גם אם יש הבדלי ניואנסים, כמו שביהדות יש תורה, אח"כ נביאים, אח"כ משנה, תלמוד, ראשונים, וכו' וכל תקופה יש את המאפיין שלה והחידושים שלה. אבל הרעיון הבסיסי הוא אותו רעיון.

הדת הזורואסטרית, בנויה על אמונה בישות טובה שבראה את האור והאש, מול ישות רעה שאחראית לכל הורע בעולם, האווסטות של זרתוסטרא נכתבו לפי ההשערה באיזור ראשית האלף הראשון לפני הספירה, כשלש מאות שנה אחרי מתן תורה, והן היסוד לאמונה הזורואסטרית כפי שהיא עד ימינו. וכל ההתפתחויות והטקסטים המאוחרים, לא משנים את האמונה הבסיסית, את תפיסת האלהות.

הדת ההינדואית, בנויה על אמונה שהאלהות מתגלית באדם, אמונה זו מובעת בוודות, שקדומות עוד יותר מהכתבים הזורואסטרים, כמו כן האמונה במחזוריות העולם, בקאסטות, בקארמה, ועוד, הן מאפיינים בסיסיים של תפיסת העולם והאלהות ההודית. העקרונות האלו עומדים בבסיס ההינדואיזם יותר מ3000 שנה.

היוונים האמינו בסיפור על פנתיאון האלים שלהם, על זאוס ובניו בע"מ. על הגיבורים של מלחמת טרויה. ועל זה נוסדה תרבות יוון. אפיקורוס צחק על זה בעדינות, אחרים העניקו פירוש אלגורי. אבל זו האמונה המכוננה כפי שבאה בשירי הומרוס מהאלף הראשון לפני הספירה. זה לא משהו שהומצא באיזו קונספירציה מאוחרת והושתל בטקסטים. שום אמונה לא התגבשה בצורה של קונספירציה רטרואקטיבית.

הנצרות, בנויה על האמונה שישוע הוא משיח, שליח, וגם אל. נכון, יתכן שבשלב קדום, לפני היות הנצרות לדת, ישוע היה סתם מטיף כריזמטי, ברור שאלהותו התגבשה איכשהו בשלב מסויים אצל תלמידיו, ולא ברור בדיוק מתי. אבל זה לא משנה, היווצרות הדת היתה עם האמונה המוכרת לכולנו. כל הויכוחים בהמשך על לחם הקודש, על איקונין, ואפילו בין קתולים לפרוטסטנטים, לא משנים את התפיסה הדתית המרכזית והבסיסית, כפי שמשתקפת בברית החדשה.

כך גם האיסלם, הויכוחים בין השיעים לסונים, והאמונה באימאם הנעלם, לא משנים את האמונה הבסיסית והקונספט של האיסלם. הבנוי על הקוראן.

גם רעיונות כמו הקומוניזם, או הנאציזם, פרצו לעולם כרעיונות מגובשים. נכון שהיו דיונים ראשוניים בין מייסדי הקומוניזם ואף ויכוחים. אבל המהפכה הקומוניסטית, גם ברוסיה, וגם בסין, וגם במקומות אחרים, בנויה על העקרונות הברורים של הקומוניזם.

הרעיון של ה'התפתחות', פשוט לא נכון. דתות או ארגונים חברתיים שקיימים אלפי שנה, בנויים סביב רעיון אחד. לכל אומה ולכל חברה יש את הרעיון שלה. הרעיון הזה הוא הבסיס והוא המרכיב הראשוני הקדוש או הנערץ, ולכן הוא עצמו לא 'מתפתח' ולא 'נוצר', להיפך, הוא יוצר את החברה. כל ההתפתחות היא בתרבות ובספרות ובפרטים, כמו שאפשר לראות בכל הדתות והחברות והתנועות התפתחות ספרותית.

שום דת לא נוצרה כפי סיפורי קנוהל, ושום עם לא נוצר כך. יתכן כמובן שבתקופת הגיבוש, לפני מתן תורה, לפני האבות, היו כל מיני אמונות שדומות איכשהו לאמונת הייחוד אבל לא ממש. אבל אחרי שנכתבה וניתנה התורה, אין שום סיבה בעולם לצאת מהנחה שהיא מייצגת התפתחות רב שלבית של כל מיני אלהויות לא מונותואיסטיות או מונותואיסטיות למחצה. בדיוק כמו שלא מניחים כך לגבי האוסטות הפרסיות, או הוודות ההודיות, או הברית החדשה, או הקוראן, או המניפסט של מארקס.

התורה היא הספר שמייצג את האמונה באלהי ישראל, ואת התורה הבסיסית לפיה נוצר וחי עם ישראל. אין שום עדות ולא בדל עדות לחיים אחרים בישראל. ואף אחד מהנביאים לא היה איזה רפורמטור אמוני, כולם הטיפו לאלהי ישראל ולתורתו. וכל ה'מחקרים' הטוענים אחרת הם ברמה של הקונספירציות של דן בראון וצופן דה וינצ'י. סתם קשקושים.

ה'ממצאים' עליהם מבססים את התיאורים ההתפתחותיים, הם מגוחכים. רפורמות דתיות מתועדות בהיסטוריה, הרפורמה של מרטין לותר, מתועדת יפה בהיסטוריה. ואין שום סיבה שלא תהיה מתועדת, בא איש, הציג רעיונות, ונכנס להיסטוריה. ביהדות אין שום רפורמטור שמביא רעיונות חדשים. כל הדברים האלו הם סיפורים וקונספירציות של חוקרים.

גם אם היה בזמן הבית הראשון מישהו שהאמין ב'ה' ואשרתו', זה לא אומר כלום על האמונה הבסיסית והמסורתית. כשם שאם היום יש איזה חסיד של איזה כת שמאמין שהרבי שלו הוא אלהים או משיח, זה לא שלב באמונה היהודית. זו איזו אמונה הזויה שקיימת באיזה שהוא מקום. בן נונים וקנוהלים עתידיים, יחקרו את האמונה היהודית, ויסיקו שבשלב מסויים היה כתוב על הכיפות נחנחמאומן, ובהמשך הכפות התפתחו ועברו לכיפות בלי כיתוב, וכו', סטיות ודברים מוזרים מבחינה אמונית, הם חלק מכל דת או חברה. אם הקנוהל העתידי יגלה את כתבי השבתאות, הוא יכריז על גילוי שלב באמונה הישראלית, וכך הלאה.

זו הסיבה ש'מחקרי האלהות' הם קשקוש, משום שהם מחפשים משהו שלא קיים. מחפשים כל מיני שלבים שקדמו להיווצרות הדת, בתוך הדת עצמה. בתוך הקאנון שבנוי על היסוד של הדת. לפני הנצרות, היתה יהדות, ישוע ותלמידיו היו יהודים. אבל בברית החדשה יש כבר נצרות. נכון שאפשר לזהות שהם יהודים. אבל הקאנון של הדת בנוי על הרעיון של הדת החדשה. לפני האיסלם היתה אלילות, ואולי אפשר לזהות את התרבות הערבית הקדומה בקוראן, אבל זה זיהוי של יסודות ישנים, שהקוראן אולי משתמש בהם. לא מעבר. זה לא 'שלב באיסלם'. בדיוק כמו המקורות הסוציולוגיים ששימשו השראה לקומוניזם, או הפילוסופים ששימשו השראה לנאציזם.

כל ההשראה למחקרי האלהות, יונקת מסיפור אחד. סיפורו של אחנתון. שמסיבה כל שהיא (מבחינה היסטורית הסביר ביותר הוא שהושפע מיציאת מצרים ומהאמונה הישראלית, שכן אחנתון היה מיד אחרי יציאת מצרים – ראה כאן, אבל זה לא משנה לענינינו) החליט שמעכשיו סוגדים רק לאל השמש ולא לאלים האחרים. הוא קשקש על אמונות אחרות שהיו חרותות על מבנים, וכשהוא מת קשקשו על הדברים שלו. האמונה המצרית חזרה לעצמה כמו שהיתה מתחילה.

אבל זו עדות איך רפורמה, גם מתועדת, וגם נכשלת. מישהו ניסה לעשות שינוי באמונה הבסיסית המצרית, וזה פשוט לא תפס. כי אנשים חוזרים לבסיס, ליסוד עליו נוסדה מצרים ובו החזיקה עד גויעתה. כמו כל הדתות והעמים האחרים.

מחקרי האלהות מחפשים משהו שאיננו בנמצא, ולכן הם נאלצים להסתמך על דרשנות מניפולטיבית ונלעגת.

הערות:

[1] ראה גם הרן:

• "בעטיים של קשיים אלה – שלאמתו של דבר הם מדומים ונובעים מתפיסה מסויימת הכופה את עצמה על הסיפור – אצו כמה וכמה חוקרים להעביר חצאי פסוקים ממקומותיהם כדי להגיע ל"קריאה" שונה של הסיפור, שתהא תואמת את התפיסה.. דא עקא שהקשיים ברצף ההרצאה הם ענין של מה בכך.. הרבה יותר נכון יהא לומר שהמסופר בכתוב הוא ההיפך ממה שמנסים לחשוף בו.. גרסמן מגדיר את הסיפורים כסאגות איטיולוגיות ולפי צורתם הספרותית כבורלסקות מבודחות.. אין בנסיון עצמו אלא שרשרת של השערות שהן מוזרות מצד עצמן וגם הקשר ביניהם רופף בתכלית", (פרופ' מ. הרן "כי קרן עור פני משה", מחקרים במקרא במלאות מאה שנה להולדת קאסוטו, האוניב' העברית י-ם תשמז', עמ' 129).