ישיבת פתחי עולם
השאלה מה ה' דורש מאיתנו בחודש אלול, היא שאלה טובה. יש כאלו שמגדירים 'שאלה טובה', שאלה ידועה, ששאלו האחרונים, או שמתאים שישאלו, שאלה שהמקורות 'מבקשים' אותה. ויש כאלו שבעיניהם 'שאלה טובה', היא שאלה שלא שאלו, שאלה חתרנית. ננסה לשאול את שתי השאלות ולהשיב עליהן תשובה טובה.
האלול שאנחנו גדלנו עליו בישיבה, היה אלול של אימת הדין, זה היה מאד פשוט ומאד מחייב, זה אלול שאדם פשוט עושה מה שכתוב שהוא צריך לעשות, ואפילו אם עולה לו שאלה בראש – הואשומראותה לאחרי אלול, עכשיו צריכים להתרכז בלעשות. אבל היום יש שאומרים להיפך, עכשיו הזמן לחשבון נפש, לשאול שאלות, לעשות מצוות אנשים מלומדה תמיד אפשר, צריכים להבין ולהתחבר, צריכים לראות אולי יש משהו לשנות. מצד אחד זה הרבה פחות מחייב, מצד שני מי שזוכה להבין ולהתחבר, זה גם יכול להיות מחייב.
האדם הוא אותו אדם, מטבעו הוא מתחבר, אלא שכשהוא חי בתוך בועה עם עצמו, הוא יונק מההווה שלו, הכל בעיניים של ההוה, את משה רבינו הוא מתאר לעצמו בדומה לראש ישיבה, ואת אהרן הכהן בדומה למשגיח, וכך הלאה, וזו צורת חיים מרוממת. ההרגשה שלכל שאלה יש תשובה, ושיודעים בדיוק מה צריך לעשות. הבעיה היא שהיום, העולם הוא כפר גלובלי, ולכן האדם בודד בכל מקום בספקותיו ולבטיו. כולם מבולבלים, אמנם כל אחד עשוי להתבלבל מדבר אחר, אבל תמיד יהיה משהו שיבלבל את האדם. אלול זה מצד אחד 'אני לדודי ודודי לי', אבל מצד שני זה שם של ע"ז בבלית.
הדרך למצוא משהו בים הנתונים, היא דרך החיבור, אבל החיבור הזה נעשה גם הוא בצורה דואלית, יש כאלו שכשהם מדברים על להתחבר לר"ה, מנסים להבין את המשמעות "המקורית", העתיקה, הקדומה, זו שאנחנו צריכים לעשות מחקר כדי להתחבר אליה. ולשם כך מנטרלים את ה'אלול' וה'ראש השנה' ההווה, ומחפשים דוקא את העתיק והנכחד, ומתוך זה יוצרים שוב משהו חדש, עוד יותר הוה מהווה, ממש בתהליך יצירה.
אבל כשממשיכים בקו הזה, לפעמים מגלים פתאום שגם ההווה מסכים להיכנס לתוך המסגרת שאנחנו יוצרים, הכל היה רק מסלול להגיע להרמוניה. כמו פשט ודרש, שאחרי שמבינים את הפשט עד הסוף, מבינים את המקום של הדרש.
החיד"א (דברים אחדים דרוש כ')שואל, מפני מה יום הדין הוא לא בסוף השנה.ומשיב, שלפני מתן תורה היה יום הדין בחדש אב, ובגלל החטא נקבע הכל בחדש תשרי, וצריכים להבין את הכוונה בזה.
מחסרונותיו של הכפר הגלובלי, ישנו מושג שנקרא "בנק הערכים" (המקור שלו ד"ר בעז כספי בספר הכמיהה אל המעמקים), ז"א, כשיש הרבה מידע והרבה צורות ניסוח, הערכים מחליפים את מקומם ממשהו שדוחף את האדם, למשהו שהאדם דוחף. כל דבר אפשר לנסח בתור ערך, וכשיש הרבה שפות והרבה נתונים, האדם עושה מה שהוא רוצה, ולשם כך הוא מושך איזה פתגם או כלל מ'בנק הערכים' הקיים כדי להצדיק את רצונו. הבעיה היא שזה בלתי הפיך, אין דרך לחזור לתמימות ולשפה חד חד ערכית. אנחנו צריכים לסמוך על החיבור, אין הרבה משמעות לערכים במונח המקורי שלהם.
גם כשאנחנו מחפשים חיבור, הוא צריך להיות בנוי במדהמסויימת על הנתונים, חיבור לנתונים ולמושגים שבמסורת חז"ל והבאים אחריהם, הוא חיבור יותר שרשי ויותר עמוק, למרות שהוא במישור מקביל מהמישור של התמימות, הוא מגיע בסופו של דבר למקום קרוב.
בפשטות מה שאנו מבינים הוא שבאלול חוזרים בתשובה ומתקנים את הכל לקראת הדין.
בגמרא לא מאד מודגש הענין של "לחזור בתשובה" באלול או בר"ה, יותר עוסקים שם בחילוקי כפרה, ז"א איך העברות מתכפרות ומתנקות, יש הסוברים שעיצומו של יום מכפר, והדגישו שבעברות שבין אדם לחברו צריך לפייסו, בר"ה יח. דנו מפני מה יש שנגזר עליהם כך ויש שנגזר עליהם אחרת? והשיבו שתלוי בתפילה ובצעקה. ולא מוזכר בכלל תשובה? חז"ל דברו הרבה על דברים שנגזרים ונחתמים, כולל באמונת האסטרולוגיה, וכן ביבמות נ. על השנים שנגזרים לכל אדם. תשובה מוזכרת רק בסוגיא של יומא בין החילוקי כפרה.
מעניין מאד שרבי עקיבא, שבעצמו היה 'בעל תשובה', הולך מאד בכיוון של הדברים שנגזרים, גם בר"ה הוא זה שקובע "כאן קודם גזר דין כאן לאחר גזר דין", וגם ביבמות הוא לא מסכים שיוסיפו לאדם על מה שנגזר לו, אלא רק שאם חוטא פוחתין לו. איך זה מסתדר? כמו"כ אחד הדברים שהדגישו חז"ל שחשובים לכפרה הוא יסורים, ויש סוגיות גדולות על זה בברכות ובב"מ ועוד.
בכלל היחס של חז"ל לתשובה הוא צריך ביאור, את ה'תשובה' אנחנו מכירים מהמציאות, יש אנשים שחוזרים בתשובה, הם מכירים שעשו טעות, ומשנים את עצמם, מתחילים לשמור שבת וכו', האם זה חידוש מיוחד? משהו שאנשים שלא שייכים לתורה כגון שופטים, לא יכירו בו?
חז"ל מתייחסים לתשובה באופן מחודש, הם קובעים שחטאים נהפכים לזכויות (יומא פו:), עברה פעם ראשונה ושניה ושלישית מוחלין לו, רביעית אין מוחלין לו (שם), וגם שמים את הוידוי במקום מאד מרכזי, בזמן שלפי החשיבה שלנו הכל תלוי בתשובה אם היא אמיתית או לא. אם אדם לא באמת חוזר בתשובה, אבל צועק בוידוי, מה המשמעות של זה? ואם להיפך, מה ההפסד שלו?
ובאמת התפיסה הזו מקורה בתורה ובתורת הקרבנות שלה, התורה ממירה את כל היחס בין האדם לאל ובין טוב לרע – לקרבנות, נכון שבציויים אין זכר לקרבנות, והתורה פונה אל הלב ואל הקדושה האישית. אבל אחרי שאדם חוטא, מגיעים קרבנות וקללות (וגם ביום הכפורים לא מוזכרת בתורה תשובה, אלא רק וידוי הכה"ג). התשובה מגיעה אחרי הגלות, מין בבואה של יסורים מכפרים. – והתפיסה המנוגדת מקורה בנביאים, שאומרים שהקרבנות זה לא העיקר, וצריכים להסתכל על הרגש המוסרי ועל התשובה ועל מה שקורה בתוך הלב.
אמנם ההלכה נובעת מהתורה. כל המתודה יש לו חלק לעוה"ב, הרמב"ם קובע שעיקר מצוות תשובה היא הוידוי, והחינוך שמט' מגדיר את המצוהשיתודה כשישוב, וכ"פהמנח"ח שם בכוונתו, ולמדו הרמב"ם מספרי בענין קרבן אשם, המו"נ ח"ג לו' דהוידוי יקיים אמונת התשובה.
מלבד זה יש קושי גדול להבין את כל משמעות יום הדין, אם אנחנו מנכים את התיאור הציורי שבא להמחיש את הדברים, ומתמקדים בענין של העונש שנגזר לאדם, בעולם הזה או הבא, כתוצאה מתוך מעשיו. הרי לפי אמונתינו זה דבר שקורה כל הזמן, לא רק בראש השנה. אין דנים את האדם אלא לפי מעשיו של אותה שעה. המהרהר בתשובה הרי זה צדיק גמור. וזה דבר שאין הדעת סובלתו, שיהיו ב' אנשים באותה דרגה רוחנית בדיוק, אלא שזה שעשה כך בחדש ניסן יהיה דינו שונה מזה שעשה כך בחדש אלול. ועוד, אם בר"ה נגזר לאדם שימות ברשעו, למה מת רק באמצע השנה?
ונכון שר' יוסי אומר שאדם נידון בכל יום, יש לשער שלא בא לעקור כל התיאור של התמלכות ה' בראש השנה וכל ענין ר"ה. להיפך, מהעובדה שהתנאים התווכחו ביניהם אם אדם נידון כל יום או כל שבוע או בר"ה, מוכח שאין עיקר ר"ה תלוי בזה, כי לא היו מתוכחים סתם כך על כל עצם מהות ראש השנה, ולא היה רבינו משמיט את זה מן המשנה, ולא היו חז"ל אומרים כמאן מצלינןהאידנאאקציריואמריעי כר' יוסי.
במקומו דרשתי על הפסוק "כי עמך הסליחה למען תיוורא", שבאמת התשובה היא ענין אישי, אבל התורה רוצה להחזיק אותנו קרוב לעבודת ה', ולכן הסליחה היא ביד ה', משהו בשביל היראת שמים. ועדיין צ"ב.
אמנם מבואר הדבר בפסקדר"כ כד': טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך וג' (תהלים כה: ח). שאלו לחכמה החוטא מהו עונשו, אמרה להם וחטאים תרדף רעה (משלי יג: כא). שאלו לנבואה החוטא מהו עונשו, אמרה להם הנפש החוטאת היא תמות (יחזקאל יח: ד). שאלו לתורה חוטא מה עונשו, אמרה להם יביא אשם ויתכפר לו. שאלו להקב"ה החוטא מהו עונשו, א' להם יעשה תשובה ויתכפר לו.
הרי באמת מצד הקב"ה יעשה תשובה ויתכפר לו, ורק התורה היא זו שדורשת קרבן אשם, והיא זו שדורשת וידוי (שנלמד מאשם), והיא זו שיצרה את ראש השנה וכל הכרוך בו.
ולכן אין לנו לגשת ל'תורה' בגישה פשטנית. כי ודאי מצד הסידור ההגיוני של הדברים, מצד השכל שהקב"ה נטע באדם, אין יום דין מיוחד, אלא כל שעה אדם צריך לעשות תשובה ובזה מתקרב לקב"ה. ובסוף השנה הוא זמן לסגור את כל הקצוות ולשלם את כל החובות שעדיין לא שילם ולתקן את הצריך תיקון, וכשיוצאים לחופש באב היה צריך להיות ר"ה, כמו שאומר החיד"א (שם) בשם הקדמונים, וכך היה אצל האבות שהיו אנשים ישרים וטובים ע"פ השכל שנטע בהם הקב"ה.
התורה ירדה לסוף דעתו של אדם הכללי, כל המין האנושי לאורך כל הדורות, חכמת הרזים, וראתה שיצר לב האדם רע מנעוריו. ספר בראשית מדגיש לנו את זה לגבי האנושות, וספר שמות לגבי עם ישראל עצמו. גם מי שפגש את הקב"ה, והיה במתן תורה, כל עוד הוא לא מפנים שזה לא מספיק כדי להיות טוב, מבלי שהוא נצמד לתורה ממש, הוא בבעיה. התפיסה שהתורה היא רק המכשיר שמפנה אותנו אל הרוח פנימה, ואחרי שקיבלנו את התורה – רוחינו היא שקובעת, היא שורש החטא.
התורה היא רוח העולם, כדי להגיע לתכלית צריכים 'להתחבר' אליה, מלבד החיבור לעצמו, ולטוב ולישר וליפה, צריכים גם להתחבר לתורה, ובלי זה נשארים באמצע הדרך.
התורה אומרת 'יצר לב האדם רע מנעוריו', אבל היא לא ממשיכה, מה עם בגרותו וזקנותו? זה יכול להשתנות? כאן מגיעה האכזבה הגדולה, לא, זה לא כל כך משתנה. עם כל הרצון הטוב והדיבורים והסמלים והערכים, האופי של האדם נשאר אותו אופי, בני אדם נחלקים למספרים כערדליים. כשניתנת לי ההזדמנות לחזור למקום שגדלתי בו לפני שלשים שנה ויותר, אני רואה את המציאות, שהאנשים אותם אנשים, האופי חזק יותר מן הכל. אנשים שמשתנים, זה בד"כ משום שהתנאים שלהם השתנו.
פה הבעיה בכל התכניות היפות האנושיות, שתכנית ורעיונות לא משנים בני אדם, לפעמים הם יכולים לספק דלק לאידיאליסטים שהיה להם חסר מסויים, אבל בתמונה הכללית זה נשאר שאנשים מונעים ע"י אותם דחפים. זה די דומה לאחד מחוקי פרקינסון, אפשר להמחיש את זה בצורה שחברות הסלולרי ממשיכות להתפרנס גם אחרי שנמנע מהם סוג אחד של ריוח, תמיד בכל המערכת המורכבת ישנה איזו פירצה, שבאופן טבעי הדחף של מרווח התשלומים נכנס שם, זה יכול להיות תשלום על סים, התחייבות יחסית, וכו'. אנשים מנסים להתמקד ברעיון הכללי, ולהתעלם מהכח של הדחפים.
כך חשבתי על אלעזר בן דורדיא, שהסיבה שנעשה 'רבי', היא משום שמת, מכיון שהיה מכור לחטא, ידע שאם יחזור לחיים הרגילים הוא יחזור לזה. הוא ניצל את הרגע של הצער והאקסטזה והצליח לעזוב את העולם כך, ולכן נגזר לחיי העולם הבא. בדומה ל'קוסם' של בשביס זינגר, שכשהתחרט על מעלליו בנה סביבו קיר בטון והחליט שהוא נשאר בתוכו עד סוף ימיו. הוא ידע שאם הוא ימשיך ליסוע בין העיירות, הוא יחזור לחיים הקודמים שלו. – התורה היא קירות בטון מסויימים שמנתבים את רגעי החרטה הקטנים לצעדים של עזיבת החטא. (וכך אותו חכם שסימא את עיניו, ידע שחוסך בכך דברים שלפי מדרגתו חשב שהם שליליים, ובכך מנע אותם. ועי' מאור ושמש פ' כי תבא על בעלי תשובה שחוזרים לקלקולם, וכבר אמרו חז"ל שהנולד במאדים יהיה מוהל וכן ע"ז הדרך ולא שישבר טבעו ויהפוך לרחמן).
ואותו דבר גם לגבי הגורל, הסיבה שנגזר על האדם אם יהיה עשיר או עני וכמה שנים יחיה, תלויה במציאות ובתנאים, עם כל הרצון הטוב, האדם כמעט מוכתב ע"י התנאים בהם גדל והנתונים שלו, ולכן אפשר בהחלט לומר על ה'טיפה' מה יצא ממנה. כפי שרואים בדיונים בהמשך וגם בתוספות ובבאים אחריהם, זה הרבה יותר גמיש ממה שזה נשמע, וכך המציאות, שיש גמישות, אבל אי אפשר להתעלם מהכח העצום של הקארמה, של המציאות ושל הכחות החזקים שקשורים בנתונים שסביב האדם וגם של האדם עצמו. לאסטרולוגיה יש בסיס במציאות, כי אנחנו רואים אנשים לא יוצלחיםשהכל נופל להם מבין האצבעות, ולהיפך, טפלוניםשהכל מצליח להם. היום מנסים לא לראות את זה, וגם נותנים שויון הזדמנויות וכו', ולכן זה פחות בולט, אבל עדיין הכל לפי התנאים.
וכך התורה וחז"ל מתייחסים לתשובה. אדם שהוא כעסן, לא כ"כ יכול לשנות את זה. הוא יכול ללמוד מוסר חמשים שנה, ולדמיין שהוא משנה את זה, אבל ברגע אחד הוא יחזור לכעוס. וכך לגבי כל המדות, 'תקוןהמדות' הוא חלום באספמיא. הדרך להתגבר על הרוע הוא היצמדות לתורה, האדם שלא עושה מה שמתחשק לו ומשתמש בבנק הערכים, אלא להיפך, מתייעץ עם השו"ע, ולא מניח מראש שאם יש איזו בעיה בהלכות שבת מן הסתם יש מי שמתיר, אלא הוא מסוגל לעצור ולבטל את ההנאה או את המירוץ הרגיל של סדר החיים האוכל הלינה והשתיה וכו', הוא זה שיכול גם לעצור את הכעס, למרות שהוא כעסן.
המסר הזה גלום בהרבה מחוקי התורה, הרב הירש כותב על מצוות השבת אבדה, מדוע התורה שבע"פ טורחת להדגיש שזקן ואינה לפי כבודו פטור (ע"פ המשמעות של 'התעלמות', שאין חובה מוחלטת אלא רק שלא להתעלם, וזקן במצב כזה לא נחשב מתעלם), כי התורה לא מעודדת את הגבורה ההירואית ההקרבה בלי גבולות. הוא מתכוין כנראה למוסר של הברית החדשה, אבל יש משהו כללי גם בתרבות המערבית, שהגיבור ההירואי של הספרים הוא תמיד בעל כחחות עצומים פיזיים ונפשיים והוא זה שנכנס לבית הבוער למרות שאין שום סיכוי ומסכן את הכל על מנת להציל מישהי. ז"א משהו שלא נמצא בחיים האמיתיים, מסתכלים על פסגות שלא קיימות או שקיימות לפעמים, ומזניחים את היום יום.
וכך לגבי תיקון המדות, בעלי המוסר עשו כל מיני מעשים קיצוניים, ואולי היו ביניהם גם גיבורים הירואיים, אבל זה לא עוזר ליום יום, להתנהלות החיים של אנשים נורמלים. בשביל זה יש את התורה שהיא עבודת ה'.
אנחנו אנשי המערב, צריכים לחזק את הענין של עבודת ה', כי אדם יכול לעבור ימים שלמים בלי לעבוד את ה', גם אם הוא אברך כולל. בכל תחום יש מגבלות הלכתיות, ובתחום הזה צריכים לפעול ע"פ ההלכה, ולא לסמן את המטרה ואח"כ להניח שמישהו מן הסתם יתאים את ההלכה.
הדין של ראש השנה, ענינו תחילת השנה, הדין של קודם החטא הוא דין של אנשים שהקשר שלהם עם הקב"ה ישיר ופשוט, הם עושים מה שהוא אומר להם, ולא יוצאים נגד דבריו. ובסוף השנה הם מוסרים סיכום וממשיכים הלאה (ולכן חילקו שרק מל"ת צריכים יוהכ"פ ואילו מ"ע אינו זז עד שמוחלין לו). הדין של אחר החטא, הוא של אנשים שרחוקים מהקב"ה, הם יודעים שהם נשארים מה שהיו, שהדרך היחידה שלהם לעשות יותר טוב היא להיצמד לתורה, ולכן הדין עצמו הוא החגיגה עם התורה ועם ההלכה. יום הכיפורים הוא יום שבו מכפרים את המקדש מכל הטומאות. היכולת שלנו להתקרב לה' היא ע"י המצוות והקרבנות, חטאים יש לנו, אבל אנחנו שמים לב אליהם ומביאים קרבן או מתודים בהתאם, אנחנו מתקרבים לה' רק כשמופרשים מהטומאה, כי זה הרעיון של התקרבות לה', למצוא את הרגעים הקטנים בלי טומאה. ויום הכפורים בא לכפר על הטעויות שעשינו, שנסינו להתקרב לה' בתוך הטומאה. ששכחנו שאנחנו אנשים קטנים ואין לנו מה לעשות מעבר לרגעים הקטנים של הטהרה. אנחנו משולים לאדם שהוא ישנוני 18 שעות ביממה, ויש לו משרת שמירה של 6 שעות, הוא חייב לשמור בשעות הערנות שלו, ואם הוא מערבב את שעות חוסר העירנות עם מה שמוטל עליו, הוא פושע, זה יסוד הקרבה לה' בזמן טהרה. יש באדם חלקים של חטא, ואותם צריך לחבר עם לבישת שחורים, בזמנים שלובשים לבנים באים החלקים הרוחניים והיפים של האדם, ראה מדרש משלי פ"א: "אבל חבר אם נתפש בעבירה, גנאי הוא לו, מפני שהוא מערב דברי טהרה עם דברי טומאה".
עד היום גורלו של האדם נקבע בתחילת השנה פחות או יותר, גם אם לא עובדים בשדה, זה שנת לימודים, ושנת עבודה, וזה גם בראש שלנו, אנחנו יכולים לעשות שינוי בתחילת שנה. כשאדם באמצע תהליך הוא לא יכול לעשות הרבה, ולכן בתחילת השנה מתחילים בתוך ספירה של רוחניות, ההחלטות שנקבל בתחילת השנה הם כמו ההחלטה של אלעזר בן דורדיא, או של הקוסם, איזה חומות לבנות, ומה לזרוק מהחיים. כשנגמרים החגים, נופלים בחזרה לחיים, מה שעשינו בתחילת השנה, זה מה שנשאר לנו. אם התחלנו משהו שלא נעים להפסיק, זכינו בו לכל השנה.
וגם אצל חז"ל אנו רואים כך, שמה שעוזר זו צעקה, כשאדם באקסטזה שהוא רוצה שינוי, רוצה לצאת מהזוהמה, לפעמים הוא מרגיש תוכ"ד זה שזורקים לו חבל, ויש לו את היכולת הנפשית לעזוב חבל אחד ולהחזיק בשני. הכפרה הכי גדולה זה היסורים, כי אין כמו לחטוף סטירה כדי להתבונן פנימה וכדי לקבל יכולת לשנות.
לכן אני מתייחס לאלול כמו שאומר החיד"א, בשביל אנשים כמו אברהם אבינו, השנה נגמרה באב, הם כבר נתנו דו"ח, והם מוכנים לשנה הבאה. בשביל אנשים כמוני, שנמצאים בתוך החטא, ולא מוצאים שום דרך לעלות, קיבלנו זמן ביניים עד ר"ה. בכל מוסד לימודי וכדו' מנצלים את השבועיים שבין 1 בספטמבר לר"ה בשביל היכרות וקביעת סדרי עבודה, כאן יש לנו הזדמנות לשנות משהו, משהו קטן שיהיה בבחינת 'תורה', שיש לו עמידות ושיחייב אותנו למרות שאנחנו לא כאלו. נכון שא"א לומר שהחיים של כולנו באמת נקבעים מחדש בתחילת שנה, זה תלוי כל אחד בחיים שלו, אבל יש לזה משמעות אצל רבים, בתשרי מתחילים לקרוא את התורה שוב, התורה המקורית מציצה לחיים שלנו פעם בשבוע, ואפשר למצוא איזה דרך להתחבר אליה. זה המפלט שלנו בעולם אכזר, היכולת להניח רגל אחת בחוץ בזכות שאנחנו יהודים צאצאיו של אברהם העברי וגם לומדים את תורתו.
יוצר התמונה: N100a