את 'עידן חדש' זכינו להכיר כבר כאן, ועתה, כמעשהו בראשונה כך מעשהו בשניה, יוצא עידן במחקר חדש אודות מגילת אסתר, תחת הכותרת 'מגילת אסתר היא פשוט בדיחה'! המאמר עבר ביקורת עמיתים של לפחות מאה מגיבים בפייסבוק, והשופטים קבעו פה אחד כי מדובר במחקר מבריק!
הנה הטקסט המלא לפניכם:
מגילת אסתר היא פשוט בדיחה!
כל מי שמכיר את התנ"ך יודע שהוא מכיל מגוון גדול של ז'אנרים. התנ"ך הוא ספריה, הוא לא ספר. יש בו ספרי חוק (כמו ספר ויקרא), ספרות היסטורית ומיתולוגית (התורה, הנביאים הראשונים), שירי אהבה (שיר השירים), שירי קודש (תהלים), פילוסופיה (איוב וקוהלת), פתגמי חכמה (משלי), נבואות (כמה וכמה ספרים ובראשם ישעיה, ירמיה ויחזקאל), יומן אישי של נחמיה, קינות חורבן (איכה) וגנאולוגיה (דברי הימים).
אבל רק לאחרונה למדתי שהתנ"ך גם מכיל קומדיה. גדלתי לתוך מציאות שבה קוראים בדקדקנות אובססיבית את מגילת אסתר ומקפידים לשמוע כל מילה בכל שנה פעמיים, אבל את עיקר המסר של המגילה פספסתי.
אמנם פורים נחשב לחג משוחרר, חופשי, שמח ומבדח. אבל כל אירועי המגילה נלקחים ברצינות תהומית. הסיפור מתקבל בקרב השומעים כאירוע היסטורי אמיתי, בעל משמעויות תיאולוגיות עמוקות, וכל בדיחה משעשעת בפסוקים הופכת לעניין רציני שיש לדון בו. ולא כן. המגילה לא עושה תיאולוגיה ולא היסטוריה. היא מתרחקת מכל אזכור של התורה, המצוות, אלוהים או ארץ ישראל. היא פשוט קומדיה.
בסיפור המגילה, פתאום קם מלך אדיר ומחליט לעשות מסיבה לכל אנשי הבירוקרטיה הענפה שלו, אבל היא אורכת ימים רבים, חצי שנה! (כאן הקהל אמור לפרוץ בצחוק).
במסיבה מחלקים מלא אוכל ושתיה, וההגשה משובחת. המלך מצווה שכל אחד יוכל לשתות רק אם הוא רוצה. לא מחייבים אף אחד לשתות (שאגת צחוק נוספת).
בסוף המסיבה המלך עושה מסיבה נוספת שאורכת שבוע (חחח), ובמקביל המלכה עושה מסיבה שלישית (חחחחח). המלך מחליט לקרוא לאשתו ולהתרברב ביופיה. הוא עושה זאת באמצעות שבעה סריסים הנמנים בשמות משעשעים (גל צחוק).
המלכה מסרבת והסכסוך הזוגי הופך לבעיה עולמית. כדי לנהל את המריבה עם אשתו, המלך צריך להקשיב לייעוץ משפטי של סוללה בת שבעה חכמים (רעם צחוק בוקע).
הייעוץ המשפטי מנתח את המצב ומבין שהאימפריה בבעיה: נשים יוכלו להמרות את פי בעליהן בכל מקום עתה. ההמלצה אם כן היא לעגן בחוק את היתרון של הגבר בויכוחים. המלך השיכור מאשר את החקיקה ה'חשובה' והאימפריה כולה מתבשרת בחוק המגוחך באמצעות מערכת התעמולה המלכותית המסועפת (הקהל המשועשע צוחק שוב).
בארמון עולה הצעה לחפש למלך בת זוג חדשה באופן מאסיבי. בתוך זרם הבחורות שנשפך לבירת האימפריה יש אחת בשם הדסה העונה לְשם פרסי. כל בחורה מתבשמת במשך שנה: חצי שנה בבושם שאנל וחצי שנה בארמני (פצצת צחוק נוספת).
במשך כאלף לילות, בכל ערב המלך מקבל בתולה, ובבוקר היא נשלחת לבית הפילגשים (הקהל מחויך עמוקות בצורה מחשידה) עד שהדסה נבחרת. המלך פוצח במסיבה רביעית (חה חה חה).
המלך נהנה בחברת זוגתו החדשה במשך ארבע שנים. כל הזמן הזה הדסה לא מגלה מאיזו עדה היא (בראש של הקהל: היא מהעדה שלנו חי חי חי) וגם מצילה בשם דוד שלה את המלך מהתנקשות. במקביל איש זר עולה לגדולה בארמון, וכולם צריכים להדביק את המצח לרצפה בכל מקום שהוא עובר (חה חה חה, מה הפואנטה?! אצל היוונים לדוגמה, זה היה מעשה מגוחך מאוד).
דוד של הדסה לא מוכן להדביק שום מצח לרצפה (למה?! לא כתוב. אולי סתם לא נאה לו), וזה מעצבן רצח את האיש הזר, המן שמו, שיש לו שורשים עמלקיים. הוא בחמתו מציע שוחד למלך כדי לחסל את העדה כולה והמלך מיד שולף טבעת ונותן לו מה שירצה (חי חי חי. מריבה עם אשתו הוא לא יכול לפתור בלי ייעוץ משפטי, אבל מלחמת אזרחים מתבצעת בהחלטה של רגע, מבלי משים). המלך מתיישב למסיבה חמישית (חחחחחחח).
הדסה עם דוד שלה מתכננים לשנות את הגזירה, והדסה מתלבשת יפה והולכת למלך למרות שזה מסוכן לה. היא מזמינה את המלך למסיבה שישית, והוא שואל אותה מה היא רוצה. היא רוצה את המן למסיבה. המן מגיע. המלך שואל שוב מה היא רוצה. היא רוצה מסיבה שביעית מחר (וואטט!)
המן חוזר הביתה פגוע מדוד של הדסה שלא משתטח לפניו, ואז מבריקים לו יועציו שיבנה עץ בגובה עצום של 25 מטר (חחח) ושם יתלה את יריבו המרגיז. הוא הולך מאושר עם הרעיון למלך, ששואל אותו איך לתגמל את אהובו. 'למי יחפוץ המלך לתת יקר יותר ממני?!' חושב המן ועושה בילד־אפ למתח שעומד להשתחרר. בום! המלך מפיל עליו: אתה בעצמך מיד תעשה *בדיוק* את זה לדוד של הדסה! (פורץ צחוק אדיר של פריקת מתח).
כעת, אפילו הגאנג של המן צוחקים עליו. אם האיש מזרע היהודים, לא תוכל לו. הוא נגרר למסיבה השביעית של המלך, שבה המלך שואל את המלכה פעם שלישית: מה את רוצה?! היה איזה סיפור, היא עונה לו. נפלנו באיזו עסקה רעה ורוצים להרוג את כולנו. 'מי זה עשה לך את זה?!' שואל המלך, שבשלב הזה ברור שאין לו מושג מימינו ומשמאלו. (הקהל המשולהב צועק: אתה נתת לו את טבעתך יא דביל!)
המלך מתעצבן רצח ויוצא לגינה, חוזר ורואה את המן המפוחד על המיטה של הדסה. זה מדליק לו את הסעיף: תוריד את הידיים מאשתי יא סוטהה! (הקהל מתפקע ומתגלגל מצחוק).
סריס בא ומנצל את הרגע לומר למלך שבדיוק יש פה איזה עץ מוכן לתליה. המלך העצבני מורה לתלות את המן־ילד־הכאפות על העץ שהוא עצמו בנה, אבל אז נרגע לחלוטין ושוכח שהדסה עם כל עמה עומדת בפני הכחדה. בתגובה, היא מתחננת ומתפתלת ובוכה ונופלת לרגלי המלך ואומרת לו: בקשה! בקשה ממך אדוני! אם זה מוצא חן בעיניך, אם מתאים לך, רק אם בא לך, אם זה כשר, אם זה מנומס, עוד רגע אני מתההה! (הקהל דומע מרוב צחוק).
אבל יש בעיה, את חוק המלך אי אפשר להשיב (גיחוך מתגלגל. באיזו מדינה בעולם זו מציאות אפשרית?). אז כמו שהמלך מרשה לאנשים לשתות במסיבות רק אם הם רוצים, וכמו שהמלך אמר שמהיום גברים ינצחו בויכוחים, ככה גם המלך מתיר ליהודים להתארגן להגנה עצמית (הקהל: הו! תודה רבה לך אדוני המלך שברוב חסדך אתה מרשה לנו להתגונן מפניך! מה היינו עושים בלי ההיתר המפורש שלך?!)
מבצע ההתגוננות נוחל הצלחה מהממת וכולם ליטרלי מתים מפחד מהיהודים. המלך שואל את הדסה בפעם הרביעית, בפבלוביות מגוחכת: 'מה עוד את רוצה – תקבלי!' היא עונה שהיה כיף בטיהור אתמול, ובא לה עוד. 'יאללה, קיבלת' עונה המלך עם אישונים רחבים של מאוהב.
לבסוף, המגילה מספקת הסבר על חג הפורים, למה קראו לו כך, מדוע הוא נחגג בשושן בימים אחרים מכולם, מה סיבת החגיגות המסורתיות ומי ארגן את זה. המלך חוזר לעסוק בענייני מס משמימים, והיהודים קיבלו נציג עם מהלכים בארמון.
מטרת כותבי המגילה הייתה אחת: בידור. זו הסיבה שהם נמנעו לחלוטין מתיאולוגיה, מאזכור האלוהים, מפירוט על מצוות או תפילות בעת הצרה. אל תתנו לדברים רציניים להפריע לכם. אפילו העובדה שהמן היה עמלקי מוזכרת רק ברמז, וכך העובדה שמרדכי הוא צאצא של שאול.
עצם הכנסת המגילה לתנ"ך, הפכה את היחס אליה כאל טקסט תיאולוגי (או גרוע מכך: היסטורי). ולא היא. אל תתנו לבדיחה לעבור לכם מעל הראש, כפי שקרה לי.
עד כאן המאמר.
ועכשיו כמו שאומרים בודקי העובדות – 'פירקנו – נרכיב'.
נבדוק פיסקה פיסקה, מה כל כך מצחיק את הבורון הקטן?
אבל רק לאחרונה למדתי שהתנ"ך גם מכיל קומדיה. גדלתי לתוך מציאות שבה קוראים בדקדקנות אובססיבית את מגילת אסתר ומקפידים לשמוע כל מילה בכל שנה פעמיים, אבל את עיקר המסר של המגילה פספסתי. אמנם פורים נחשב לחג משוחרר, חופשי, שמח ומבדח. אבל כל אירועי המגילה נלקחים ברצינות תהומית. הסיפור מתקבל בקרב השומעים כאירוע היסטורי אמיתי, בעל משמעויות תיאולוגיות עמוקות, וכל בדיחה משעשעת בפסוקים הופכת לעניין רציני שיש לדון בו. ולא כן. המגילה לא עושה תיאולוגיה ולא היסטוריה. היא מתרחקת מכל אזכור של התורה, המצוות, אלוהים או ארץ ישראל. היא פשוט קומדיה.
היו אכן מלומדים מערב אירופים שטענו בעבר שהמגילה היא סיפור לא היסטורי, אבל כמעט ולא היו אנשים שטענו ברצינות שהמגילה מעיקרה באה בתורת קומדיה. זו טענה אנכרוניסטית, שכן למרות שאצל היוונים היו קומדיות רבות, אצל היהודים פשוט לא היו, אין בתנ"ך הומור, וגם לא בחז"ל, ישנם פה ושם משפטים ציניים, אבל אין הומור לשם הומור, אין דבר כזה קומדיה במקורות העבריים. לא נכתבו טקסטים לשם בידור, ולכן גם אם היו כל ה'טיעונים' מסוגת 'חחחחח' שבהמשך – תקפים, המסקנה שגויה.
והקדמה לשורת ה'טיעונים' דלהלן, כמנהגו, אין עידן חדש נזקק לשום מקור היסטורי, בודאי לא מקור הקשור בתרבות הפרסית, הוא פשוט מדגיש קטעים שנראים לו בלתי הגיוניים ומוסיף הברה או מספר הברות ממשפחת ה'פחח'.
בסיפור המגילה, פתאום קם מלך אדיר ומחליט לעשות מסיבה לכל אנשי הבירוקרטיה הענפה שלו, אבל היא אורכת ימים רבים, חצי שנה! (כאן הקהל אמור לפרוץ בצחוק).
אני לא אנסה לנחש מה בדיוק מצחיק את הוד היסטוריונותו, אלא רק אביא קטעים רלבנטיים מההיסטוריה:
תיאור המשתה שבמגילה, מתאים לתיאור הטיפוסי של המלך הפרסי המדובר כפי שמעיר אברהם שליט: “אחשורוש נשתקע בחיי תענוגות ובעסקי נשים ונהג כעריץ מזרחי טיפוסי זוהי דמותו במסורת של היונים וזוהי גם דמותו במגלת אסתר”, (אנצ”ע ערך אחשורוש). אחשורוש עושה משתה לכל העם (א ה), דוגמא למנהג זה יש למצוא באסטילה של אשור-נצר-פל הב’ שעשה משתה ל69,574 איש לחנוכת ארמונו.
סעודות במימדי-ענק כאלו היו דבר מצוי בפרס העתיקה, ההיסטוריון קטסיאס מספר שמדי יום ביומו היו כ-15 אלף איש אוכלים על שולחן המלך, (שמואל חגי, "עלייתה ושקיעתה של הממלכה הפרסית הקדומה", מחניים גליון ע"ט).
ד"ר תמר גינדין, מומחית לפרסית עתיקה, בהרצאה כאן, (מדקה 27) אומרת: משתאות זה הדבר שהם עשו כל הזמן, "מתואר מאד מאד אמין כל המשתה הזה", (ראו שם גם על דיוק התיאור של הבדים התלויים והכלים שבהם שותים במשתה, והשקות בכלי זהב, בכלים מכלים שונים).
כאן (דקה 1:43) שואלת אותה המראיינת: "זה נראה כמו הצגה שקספירית, המלך השיכור, וושתי שלא רוצה להגיע"… גינדין משיבה: "דוקא אלה הדברים האמינים". ובהמשך "הסיפור נטוע מאד בהויה של אותו זמן" (דקה 3). כאן (דקה 30), אומרת גינדין: "באנציקלופדיה איראניקה שזה המקור הכי גדול לידע מהימן על פרס, משתמשים גם בתנ"ך וגם במגילת אסתר כמקור מהימן למה שהיה".
במסיבה מחלקים מלא אוכל ושתיה, וההגשה משובחת. המלך מצווה שכל אחד יוכל לשתות רק אם הוא רוצה. לא מחייבים אף אחד לשתות (שאגת צחוק נוספת).
דוקא הדגשה הזו 'השתיה כדת אין אונס', היא בעלת רקע היסטורי ברור, מנהג פרסי היה להגיש לסועד במשתה כוס גדולה ביותר המכילה יין חריף במיוחד והוא היה חייב לשתותו גם אם נגרם לו סבל רב מכך, (מדרש אבא גוריון פרשה א’, פלוטרכוס מוראליה 504, אתייניאוס “חכמי הסעודה” 484 ג’). על המנהג הזה מדברת גם גינדין כאן, (2:40).
בסוף המסיבה המלך עושה מסיבה נוספת שאורכת שבוע (חחח), ובמקביל המלכה עושה מסיבה שלישית (חחחחח). המלך מחליט לקרוא לאשתו ולהתרברב ביופיה. הוא עושה זאת באמצעות שבעה סריסים הנמנים בשמות משעשעים (גל צחוק).
המשתאות, כאמור לעיל, היו חלק בלתי נפרד מהתרבות האחמנית, כפי שאומרת גינדין שם, כשלא היתה מלחמה – היה משתה, שנת שלש למלכו של אחשורוש, היתה פשוט השנה בה סיים את המלחמות הראשונות.
שמואל חגי, ("עלייתה ושקיעתה של הממלכה הפרסית הקדומה", מחניים גליון ע"ט), כותב: "המקורות היוונים מתארים את חשיארש, כמלך שהתמסר לחיי הוללות ותאוות, בדומה לאופן שבו מתואר אחשורוש במגילת אסתר.לפי התיאור הניתן על ידי היסטוריונים אירופיים, חשיארש היה מלך הפכפך ומחוסר אופי". חגי שם גם מראה שידוע לנו על האוטונומיות של המלכה, היא היתה 'בחדר הנשים' והיו לה שפחות משלה.
אגדת חז"ל שכוונת אחשורוש היתה שושתי תבא לפני השרים מעורטלת, תואמת את המסופר בכמה מקורות, קורטויוס רופוס (ה א 38) מספר שהנשים המשתתפות במשתאות של מלכי פרס בבבל חושפות את גופן ומתפשטות ואין הכוונה לפרוצות אלא למטרונות. מה שסיפרו על ושתי שהיתה אחת מארבע היפות בעולם (מגילה טו.) ושהיתה פרוצה (שם יב:) דומה לסיפורו של אתינייאוס על אחותו החורגת של אחשורוש שהיתה היפה בכל נשות אסיה והפרוצה שבהן.
הוא עושה זאת באמצעות שבעה סריסים הנמנים בשמות משעשעים (גל צחוק).
שוב, מדובר בהיסטוריה פרסית ידועה, ומי שחושב שזה צחוק – עושה מעצמו צחוק.
היה חוק בפרס שהיו שבעה שרים רואי המלך, בני המשפחות המיוחסות, שרק הם היו יכולים לגשת אליו תמיד , (הרודוטוס, ספר ג' סעיף 84, מובא במאמר "השלטון בפרס הקדומה"), שבעת השרים האלה נקראו להתייעצות כשעמד לדיון עניין בעל חשיבות בלתי מצויה ( ד"ר יעקב אשכנזי, בשדה חמד, גיליון מס' 1, תשנ"ז). המשרתים היו סריסים (הרודוטוס ג 92).
את השמות ה'משעשעים' מכירים אנו מהפרסית, על כך עמד כבר אהרן מרקוס בספרו קדמוניות (עמ’ 126, שם הוא גוזר שלשים ושבעה שמות המוזכרים במגלה מן השפה הפרסית), גינדין בספרה: מגילת אסתר מאחורי המסכה, כותבת: “הווי החצר מתואר בדייקנות רבה, החל מתיאורי הארמון והמשתאות וכלה בנהלי השלטון ומעמד האשה, כמעט לכל השמות האיראניים יש משמעות".
המלכה מסרבת והסכסוך הזוגי הופך לבעיה עולמית. כדי לנהל את המריבה עם אשתו, המלך צריך להקשיב לייעוץ משפטי של סוללה בת שבעה חכמים (רעם צחוק בוקע).
הייעוץ המשפטי מנתח את המצב ומבין שהאימפריה בבעיה: נשים יוכלו להמרות את פי בעליהן בכל מקום עתה. ההמלצה אם כן היא לעגן בחוק את היתרון של הגבר בויכוחים. המלך השיכור מאשר את החקיקה ה'חשובה' והאימפריה כולה מתבשרת בחוק המגוחך באמצעות מערכת התעמולה המלכותית המסועפת (הקהל המשועשע צוחק שוב).
לא היה כאן סכסוך משפחתי, אלא מרידה במלכות, ההתייעצות עם שבע השרים ידועה, כדלעיל.
הנושא היה באמת בעל חשיבות, כפי שמראה אשכנזי שם, כי באמצע תקופת המלכות הפרסית, אירע מעבר איטי בין המבנה המשפחתי המטריארכט (חשיבות לאם) למבנה המשפחתי הפטריארכט (חשיבות לאב), כך שהיו מאבקים בבירור מעמד האשה מול מעמד הבעל.
הלגלוג על כך שהמלך מחליט כשהוא שיכור, מגלה בורות מדברי הרדוטוס המפורסמים, שהפרסים האמינו שבזמן שכרות מגיעות ההחלטות הנכונות, וגם חוק שהמלך קבע בזמן פיכחות, היה צריך לאשר אותו שוב כשהוא שיכור, ולשם כך נערכו משתאות (הרודוטוס: ספר א', 133. מובא במאמר "השתיה בפרס". גינדין מדברת על כך כאן דקה 20).
בארמון עולה הצעה לחפש למלך בת זוג חדשה באופן מאסיבי. בתוך זרם הבחורות שנשפך לבירת האימפריה יש אחת בשם הדסה העונה לְשם פרסי. כל בחורה מתבשמת במשך שנה: חצי שנה בבושם שאנל וחצי שנה בארמני (פצצת צחוק נוספת).
הבישום במשך חדשים רבים, תואם לידיעות שלנו על התרבות הפרסית, כפי שמסבירה גינדין כאן דקה 28:50, וכאן דקה 1:35.
במשך כאלף לילות, בכל ערב המלך מקבל בתולה, ובבוקר היא נשלחת לבית הפילגשים (הקהל מחויך עמוקות בצורה מחשידה) עד שהדסה נבחרת. המלך פוצח במסיבה רביעית (חה חה חה).
פלוטארכוס מספר על אחד ממלכי פרס (לא על אחשורוש) שבחן נערות רבות, גם בלתי מיוחסות, כדי למצוא מלכה (ראה כאן).
המלך נהנה בחברת זוגתו החדשה במשך ארבע שנים. כל הזמן הזה הדסה לא מגלה מאיזו עדה היא (בראש של הקהל: היא מהעדה שלנו חי חי חי) וגם מצילה בשם דוד שלה את המלך מהתנקשות. במקביל איש זר עולה לגדולה בארמון, וכולם צריכים להדביק את המצח לרצפה בכל מקום שהוא עובר (חה חה חה, מה הפואנטה?! אצל היוונים לדוגמה, זה היה מעשה מגוחך מאוד).
המלך הפרסי היה נחשב מצאצאיו של אליל השמש, ובכך היה לו תוקף אלהי, וההשתחוויה מולו היתה נחשבת לפולחן אלוהי (ולא כמו בהרבה תרבויות שההשתחוויה למלך היתה נחשב לכבוד בלבד). זכות זו, להחשב כנכד לאליל השמש ובכך שישתחוו אליו, המלך היה יכול להעניק למי שירצה, גם למי שאינו מלך ואינו מזרע המלוכה, (הרודוטוס I134 III ;38 I – פלוטראך טמיסטוקלס 27).
מקורות נוספים על השתחוייה לפני שרים בפרס, מביא ימפל, Das Buch Esther nach seinet Geschich lichkeit kritisch untersucht.
דוד של הדסה לא מוכן להדביק שום מצח לרצפה (למה?! לא כתוב. אולי סתם לא נאה לו), וזה מעצבן רצח את האיש הזר, המן שמו, שיש לו שורשים עמלקיים. הוא בחמתו מציע שוחד למלך כדי לחסל את העדה כולה והמלך מיד שולף טבעת ונותן לו מה שירצה (חי חי חי. מריבה עם אשתו הוא לא יכול לפתור בלי ייעוץ משפטי, אבל מלחמת אזרחים מתבצעת בהחלטה של רגע, מבלי משים). המלך מתיישב למסיבה חמישית (חחחחחחח).
מרידה של המלכה במלך, זה ענין רציני, להרוג אנשים, זרים, זה לא משהו מעניין במיוחד, ראו למשלכאן דקה 1:35 על סיפור (אחר) של ג'נוסייד בהיקף דומה בזמן אבא של אחשורוש.
הדסה עם דוד שלה מתכננים לשנות את הגזירה, והדסה מתלבשת יפה והולכת למלך למרות שזה מסוכן לה. היא מזמינה את המלך למסיבה שישית, והוא שואל אותה מה היא רוצה. היא רוצה את המן למסיבה. המן מגיע. המלך שואל שוב מה היא רוצה. היא רוצה מסיבה שביעית מחר (וואטט!)
המן חוזר הביתה פגוע מדוד של הדסה שלא משתטח לפניו, ואז מבריקים לו יועציו שיבנה עץ בגובה עצום של 25 מטר (חחח) ושם יתלה את יריבו המרגיז. הוא הולך מאושר עם הרעיון למלך, ששואל אותו איך לתגמל את אהובו. 'למי יחפוץ המלך לתת יקר יותר ממני?!' חושב המן ועושה בילד־אפ למתח שעומד להשתחרר. בום! המלך מפיל עליו: אתה בעצמך מיד תעשה *בדיוק* את זה לדוד של הדסה! (פורץ צחוק אדיר של פריקת מתח).
לא מצליח להבין מה מצחיק או לא הגיוני או בעייתי כאן, על ריבוי המשתאות, ומשתה שנעשה במיוחד בשביל החלטות חדשות, ראה גם כאן דקה 22:45. על תלית מתנגדים על העץ, ראה ימפל שם.
כעת, אפילו הגאנג של המן צוחקים עליו. אם האיש מזרע היהודים, לא תוכל לו. הוא נגרר למסיבה השביעית של המלך, שבה המלך שואל את המלכה פעם שלישית: מה את רוצה?! היה איזה סיפור, היא עונה לו. נפלנו באיזו עסקה רעה ורוצים להרוג את כולנו. 'מי זה עשה לך את זה?!' שואל המלך, שבשלב הזה ברור שאין לו מושג מימינו ומשמאלו. (הקהל המשולהב צועק: אתה נתת לו את טבעתך יא דביל!)
המלך מתעצבן רצח ויוצא לגינה, חוזר ורואה את המן המפוחד על המיטה של הדסה. זה מדליק לו את הסעיף: תוריד את הידיים מאשתי יא סוטהה! (הקהל מתפקע ומתגלגל מצחוק).
שוב לא ברור מה מצחיק, התיאור של גינת הביתן מוכר וידוע מהמקורות הפרסיים, ראה למשל ויקי ערך אדריכלות אשורית:
"החצר הפנימית מכונה בשם ביתנו (bitānu) כלומר חצר הבית. המונח הזה מופיע במקרא בתיאור ארמון המלך אחשוורוש "חצר גינת ביתן המלך" (אסתר א 5). בין הדירות הסדורות סביב החצר הפנימית ניתן תמיד להבחין באחת מיוחסת (ע"פ גודל החדרים, או מן העובדה שהם מעוטרים בתבליטים או בציורי קיר. לכל הדירות יש בדרך כלל מבנה של מבוא, חדר מגורים, חדר רחצה. המבנה המתואר במגילת אסתר הוא מבנה נפרד ששימש למשתה והוא בעל חצר וגינה. ראו: "כל איש אשר יבוא אל המלך אל החצר הפנימית אשר לא יקרא" (אסתר ד 11); "ויאמר המלך: מי בחצר והמן בא לחצר בית המלך החיצונה" (אסתר ו 4); "עשתה..משתה..בחצר גנת ביתן המלך" (אסתר א 5); "והמלך קם בחמתו ממשתה היין אל גנת הביתן והמן עמד לבקש על נפשו מאסתר המלכה… והמלך שב מגנת הביתן אל בית משתה היין..". (אסתר ז 7–8)".
סריס בא ומנצל את הרגע לומר למלך שבדיוק יש פה איזה עץ מוכן לתליה. המלך העצבני מורה לתלות את המן־ילד־הכאפות על העץ שהוא עצמו בנה, אבל אז נרגע לחלוטין ושוכח שהדסה עם כל עמה עומדת בפני הכחדה. בתגובה, היא מתחננת ומתפתלת ובוכה ונופלת לרגלי המלך ואומרת לו: בקשה! בקשה ממך אדוני! אם זה מוצא חן בעיניך, אם מתאים לך, רק אם בא לך, אם זה כשר, אם זה מנומס, עוד רגע אני מתההה! (הקהל דומע מרוב צחוק).
על הכתוב: מה בקשתך אסתר המלכה עד חצי המלכות וינתן לך (אסתר ה ג),אומר קורנגרין: התיחסות כזו מוצאים אצל אחשורוש כמסופר בהירודוטוס (ט 109) שהיו לו פילגשים רבות אבל רק לאחת הבטיח שכל שתבקש תקבל . (פ. קורנגרין “מגילת אסתר לאור הפפירוסים מיב וסיפורי הירודוטוס”. בתוך: ספר זיידל, פרסומי החברה לחקר המקרא בישראל, ספר יא’).
אבל יש בעיה, את חוק המלך אי אפשר להשיב (גיחוך מתגלגל. באיזו מדינה בעולם זו מציאות אפשרית?). אז כמו שהמלך מרשה לאנשים לשתות במסיבות רק אם הם רוצים, וכמו שהמלך אמר שמהיום גברים ינצחו בויכוחים, ככה גם המלך מתיר ליהודים להתארגן להגנה עצמית (הקהל: הו! תודה רבה לך אדוני המלך שברוב חסדך אתה מרשה לנו להתגונן מפניך! מה היינו עושים בלי ההיתר המפורש שלך?!)
כשעידן אומר 'גיחוך מתגלגל' – תהיו בטוחים שזו שוב הפגנת בורות גרידא, מלכי פרס ומדי היו בעצמם כפופים לחוק (ראה ויקי ערך הממלכה האחמנית) ולא כפי שהיה ברוב התרבויות שהמלך יש לו חופשיות מלאה בהחלטותיו. בין חוקים אלו, היה חוק שאסור למלך לשנות מה שכבר גזר וחתם בטבעתו, (אשכנזי שם).
ההיתר ליהודים להגן על עצמם, מוכרח, משום שהפקודה להריגתם היתה בצו המלך.
מטרת כותבי המגילה הייתה אחת: בידור. זו הסיבה שהם נמנעו לחלוטין מתיאולוגיה, מאזכור האלוהים, מפירוט על מצוות או תפילות בעת הצרה. אל תתנו לדברים רציניים להפריע לכם. אפילו העובדה שהמן היה עמלקי מוזכרת רק ברמז, וכך העובדה שמרדכי הוא צאצא של שאול.
זו כאמור שגיאה אנכרוניסטית, נציין עוד שההקבלות הרבות מאד בין המגילה לבין ספר בראשית, מלמדות שכותב המגילה ראה כאן משמעות סימבולית עמוקה המקשרת בין הסיפור שהתרחש בתקופה הפרסית ובין מעשי האבות בתורה. זה לא מאפיין של קומדיה.
4.5
8
votes
Article Rating
מה לאתר מכובד כשלכם להתייחס ברצינות כזו לליצן החצר עידן, דביל שכמותו טרם ראיתי…
המטרה היא לא להיות מכובד, אלא לענות תשובות לשאלות שמטרידות אנשים
כנראה שמשום מה דבריו מטרידים את קהל המעריצים בפייסבוק, מן הסיבה שנתבארה לעיל (הוא חתיך)
כמו שהמומרים תמיד יצרו בעיות דוגמת ויכוחי דת (וכיום הגוים שקוראים לעצמם יהודים משיחיים) כך החכמים בלילה חרדים ודתיים לשעבר מציגים שנאה מלווה בבורות רבתי. הקשקשן הזה נראה כמו חרדי או דתי לשעבר (לא בדקתי זאת אלא מן הסגנון ודבריו שהוא היה שומע/קורא פעמיים בשנה את המגילה) שבמקום לעשות משהו מועיל עם עצמו מבלבל לכולנו את המוח עם טיפשות ובורות לשמה. היחס המזלזל והביטול למגילת אסתר (לדוגמה באינציקלופדיה הישראלית הכללית בערך מגילת אסתר במהדורה אחרונה משנת 1987) התחלף בעשרים שנים האחרונות לערך ליחס רציני כתיעוד אוטנטי ומוכרח לזמן ההוא. רק חבל שהקשקשן הנ"ל לא מודע למידע אלא להגיגי קשקוש.
יישר כח על התגובה להגיגי קשקשן הנ"ל.
תודה רבה מאמר מהמם וחשוב