לחץ לגירסת הדפסה

יש כלל שהמבט החיצוני הראשוני, הרבה פעמים מתבדה במבט שני, אבל הרבה פעמים במבט מעמיק וחודר, מגלים שיש סיבה למבט החיצוני, והוא כן משקף את עומק הדבר.

המבט החיצוני הכללי של מגילת רות, הקורא לפי תומו, מרגיש שהסיפור מאד רגוע, ובעצם לא בא לשכנע את הקורא בדבר מסויים, אלא רק מתאר את חיי הכפר והעיר באיזור בית לחם. עד שבמרוצת הקריאה הוא יכול לשכוח לרגע שספרי הנביאים לא נכתבו לשם סיפור, מרוב יופי ומשך הסיפור. ואילו בשאר ספרי הנביאים אי אפשר לשכוח את הדבר, הקורא את מלכים יראה שהוא עשוי במתכונת של התגשמות דבר ה', ואינו מסכים לספר סיפור כהוייתו, וכשמגיע לחלק שיש בו ענין היסטורי שולח לספרי דברי הימים בהדגשה שאין מטרתו לספר סיפורים, וכך כל שאר הספרים. בכל מקום בו סופר יווני היה מאריך ומתאר בצבעי צבעים ופרטים פרטים, סותמים הנביאים ומתמקדים בקיום דבר ה'. ודוקא בספר שמואל אנו רואים כעין רות, וכנודע אמרו חז"ל ששמואל כתב ג"כ רות.

אמנם אנו יודעים שרות כל עצמה לא נכתבה אלא להסיר לעז על דוד מלכאמשיחא, ואם מלכים ושאר ספרים ענינם באופן כללי לראות את קורות בני ישראל לאור הברית עם ה', הרי רות באה במגמה מאד מסויימת. שהיו שהחזיקו את דוד בממזר ובמוצא פגום, והמטרה היתה להזים את הדברים. וכפי שאמרו במדרש.

והנה יש להתפלא, אחרי שראינו התנגדות גדולה למלכות דוד ושלמה אצל בני יוסף, וכנודע כמו שהאריכו הספרים שדרך יהודה ויוסף היתה שונה מאד. א"כ איך יתכן שדוקא בנימין הלכו אחר יהודה כל הזמן? ובפרט שדוד בא במקום שאול שהיה מבנימין, והיתה ביניהם מלחמה קשה, וגם מלחמת הרוח, ושמעי בן גרא הימיני מייצג בדיוק מה חשבו בני יוסף על דוד: "צא צא איש הדמים ואיש הבליעל, השיב עליך ה' כל דמי בית שאול אשר מלכת תחתיו ויתן ה' את המלוכה ביד אבשלום בנך והנה ברעתך כי איש דמים אתה". ואיך נתהפך הכל לטובה?

ובאמת רואים שכבר משפחת שאול היתה בקשר טוב עם דוד, ולא רק יהונתן, אלא גם איש בשת בן שאול כרת ברית עם דוד, ובמות איש בשת העניש את רוצחיו וכינהו "איש צדיק", ומפיבושת בן שאול היה עמו בברית שלום ואחוה.

וכשנתבונן נראה שעד דוד לא היה שום נסיון לאחד את שבטי ישראל ולהגיע אל המנוחה והנחלה, והתייחסו למלוכה כאל אינטרס של המלך כמו שאמרו "לא אמשול אני בכם ולא ימשול בני בכם, ה' ימשול בכם", וכנראה בכל שבט היתה חשיבה אחרת ועבודה אחרת, ולכן לא התאחדו גם סביב שילה מספיק, כי ראוהו כעבודה של בני אפרים. לא היה שום דבר שיחבר בין הצורות השונות לעבוד את ה' ולחיות ולראות את הדברים. ובא הדבר עד שהיו לפעמים מלחמות בין השבטים. ונראה שאפילו לא ניסו ולא עלתה על דעתם האפשרות לאחד, כאילו המתינו למשיח שיבא ויעשה זאת, משה רבינו חדש. ובלא זה לא ראו שום ענין ב'מדינה'.

ולדוד היה איזה דבק מיוחד שהצליח לחבר ולאחד את השונים והרחוקים סביבו. ולא רק שבטי ישראל אלא גם את הכנענים והפלשתים, ואנו מוצאים אותו יושב בארץ פלשתים שהיו אויבי ישראל ומתחבר עמם, והרבה משרידי העממיםשבאיזור נעשו לגיבוריו ונכנסו לעם ישראל.

והענין הוא, שאנשים בלי ראותם את היצירה המופלאה בעיניהם, חושבים עליה לפי המושגים שלהם, בשחור ולבן. והפלשתים ציירו את היהודים בציור מסויים, ועמו נלחמו. אבל כשראו מולם את דוד, הבינו שאין הוא הראוי לשנאתם וקנאתם, ובאמת גם גלית, אם רק היה מח בקדקדו, כשהיה רואה את דוד ומקשיב לדבריו שם, היה לו לברוח משדה הקרב בעוד מועד. וגם בני אפרים ובנימין, שהכירו במלכות שאול שהיה צניע ומעלי ומקודש בכל מיני קדושות, לא רצו לשמוע כלל על דוד שמתדבק בכל מיני פלשתים וגיבורים, ומנגן מנגינות בכלי זמר, ולוקח לו כמה וכמה נשים, ובונה בנינים וארמונות,[1] ונשמע להם כמלכי הגויים ח"ו. ולכן גם אחרי ששאול חטא, לא הצליח להסכים לדבר שאותו בן ישי שנתפס כמוצא פגום ושאין לו מדת הקדושה המספיקה, הוא יהיה משיח ה'.

אבל כל פעם שראה שאול את דוד והתקרב אליו , גם באמצע הרדיפה גופא, מיד נמס לבבו וראה איך רוח ה' על כל מלתו ואיך הקדושה חופפת כל מעשיו, גם אלו שנראים ארציים ונכריים. ואיך בכל פסגה שהגיע לא ראה מולו אלא את ה', והחשיב עצמו ככלב מת ופרעוש, אשר ה' נטה לו חסד ושוכן בקרבו תמיד והוא מזמין עצמו לכך בכל רגע. ובודאי בני שאול, שהתקרבו יותר לדוד, ראו איך כל מעשיו לשם שמים ועל פי ה' בלבד, ואיך בכל מקום שנמצא נעשה תפלה ושירה לה' כבן לפני אביו אשר לא היה כזאת מיום שנברא העולם, ולכן בכל אשר פנה הצליח. הסירו כל התנגדות וקפידא מעליו.

וזה סוד שבט בנימין שנדבק ביהודה, כי כשחיו יחדיו וראו הנהגת יהודה, וחיו בקירבת דוד ושלמה, ראו איך באמת הטענות של בני אפרים אינן במקומן, ומקום המקדש שבנו דוד ושלמה הוא תיקון עם ישראל כולו ואין לפרוש ממנו.

וזה גם ענין מגילת רות, שאינה משכנעת ואינה מטיפה לשום דבר, אלא רק פותחת את השער לקורא לבא ולבקר יחד עם שמואל הנביא בבית לחם, להיכנס במשעולים ולעבור בין השדות ולראות יפי נפש אנשי העיר, השופטים והזקנים, הנערים והעניים המלקטים בשדות, וירא איך מה' יצא הדבר שנכנסה רות לשבט יהודה ע"י הגדולים והזקנים, ובזה ממשיכה תפקיד בני יהודה, שיש בהם כח לקלוט כל הניצוצות קדושה ופרדות טובות שבעולם כולו, ולחברם לקדושה עד שהם נעלים יותר מאותם שנולדו בישראל. (וכך גם ספר שמואל עצמו בחלקים שמתאר את מעשי דוד, יוצא מגדרו לקרבינו אל דוד, בגדולה ובשפל, במצוה ובחטא, וה' עמו בכל דרכיו).

ולכן מדמה המגילה את בעז ליהודה ואת רות לתמר, בדימוי הלשון והענין. ומדגישה בזה שאצל יהודה הברירה נעשית בקיצוניות לכאן ולכאן, כמו שלדוד היו גם בנים לא טובים ומהם הומתו, כך ליהודה היו בנים לא טובים שמתו ונבחרו רק המעולים, וכך גם במגילה במחלוןוכליון. ובזה דומים לאבות שהיו אצלם ישמעאל ועשיו, כי במקום שיש כח חזק מאד דרך הטבע הוא שיהיו שינצלו אותו לרעה ויהיו שינצלו אותו לטובה. לא כן במקום הבינוניות כולם הולכים באותה הדרך.

וזה ענין המגילה, שרות היא הפרידה הטובה, שממשיכה את דרך שבט יהודה, והיבחרותה מתוך האחרים רק מלמדת שהיא בעלת הכח הגדול יותר, וכך המשיכה השלשלת עד דוד שנבחר מתוך בני ישי האחרים. וכך רואים גם אצל מלכי יהודה שהיו שם כאלו שהיו בעלי כח גדול מאד לחטוא, והיו שלהיפך, בן ההיפך מאביו וחוזר חלילה. ואילו בישראל לא היה כך, ואפילו אחאב שהרשיע מכולם היה רק רך לבב שהלך אחרי אשתו והיה רחוק מרוח ה', ולא החציף כמו אחז ומנשה.

ולכן דוד הוא משיח צדקנו, שמתוך כל מאורעות הגלות והתפזרינו בגויים והפיצינו בארצות ובדרכיהם ודבריהם, יש מי שכחו גדול להוציא כל הני"ק ולחבר ולאחד על ידם כל הצריך חיבור עד שיתאחדו ישראל כולם ומלכם בראשם.

הערות:

[1]שאול היה מלך ישראל אבל לא מצאנו שבנה שום דבר לשם כך, ורואים בדברי נתן הנביא על המקדש שהיה רחוק ממחשבת ישראל לבנות בנינים וכדו', ומעודם התהלכו באהל ובמשכן וזו הדרך שישרה בעיניהם.