מה החכמה במשפט שלמה?

המאירי בתחילת מסכת יבמות מסביר את הענין על פי המדרש שהזונות היו אשה ובתה והתינוק היה של האם, אבל הבת הכחישה זאת כי היא ירדה לזנות משום שבעלה מת בלי ילדים, ואם יש לה אח, היא צריכה להמתין לו ליבום. ולכן העדיפה שהתינוק ימות וזה יפתור את הבעיה בכל מקרה.

לכאורה קשה להכניס רעיון זה בפסוק, ומנין להם?

אבל שים לב שגם דבריך אינם כה פשוטים, כי לדעת שהאם האמיתית תרחם, זה מובן מאליו, אבל שהאם השניה תעשה מעצמה  צחוק ותגיד 'גם לי גם לך לא יהיה גזורו' זה דבר שקשה לצפות, וצריך להבין ששלמה הטיל את יוקרתו כאן, כי במדה ושתיהן היו אומרות לרחם עליו, הוא היה נתפס כמלך שמציע רעיונות לא יעילים ומגחיך את עצמו. שלמה הרגיש באינטואיציה שלו שהאשה שטוענת שהבן שלה, לא באמת רוצה את הבן, אלא לא רוצה שלשניה יהיה בן (וגם אם נניח שזה לא קשור ליבום, זה היה קשור באיזה ענין מהותי ועמוק בשבילה, שלשניה לא יהיה בן ויהי מה). והוא הרגיש שזה כ"כ מושרש אצלה, עד שתתפתה לחשוב שבאמת שלמה רוצה לגזור את הילד, שזה מעשה מטופש ואפילו פראים אינדיאנים לא עושים אותו. ובזה היא הוכיחה בצורה בלתי הפיכה, שהיא לא האם.

ראה גם: הרב סמט על משפט שלמה